|
[146b]
[...] Il est écrit (Gen., XXVIII, 10) : « Et Jacob était sorti de Bersabée et allait à Haran. »
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences, de la manière suivante : Il est écrit (Ecc., I, 5) : « Et le soleil se lève et se couche ; et il retourne d’où il était parti ; et, renaissant du même lieu, il prend son cours vers le midi et revient vers le nord. » Ce verset a été déjà expliqué (55). Mais il a encore la signification suivante : Le terme : « Le soleil se lève » désigne Jacob lors de son séjour à Bersabée. Le terme : « ... Et se couche » désigne le même, à l’époque où il se rendait à Haran, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVIII, 11) : « ... Et il passa là la nuit, parce que le soleil était couché. » Les paroles : « ... Et il retourne d’où il était [...]
- לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ.
אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'.
רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ׳-כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ.
פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. (שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ''ז ע''א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין.
כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[147a]
[...] parti » désignent Jacob à la même époque, ainsi qu’il est écrit (ibid.) : «Et il s’endormit en ce même lieu. » Remarquez que, bien que le soleil éclaire tout le monde, il ne fait le parcours que de deux directions, ainsi qu’il est écrit : « Il prend son cours vers le midi et revient vers le nord. » L’un de ces points cardinaux est à droite et l’autre à gauche. Le soleil se lève à l’est et se dirige vers le sud et, arrivé au sud, il se couche du côté de l’ouest. Jacob est également sorti de Bersabée, qui est à l’est, et se dirigea à Haran, qui est du côté de l’ouest, pour s’y coucher.
Rabbi Siméon dit : Jacob quitta Bersabée, qui se trouve sur la terre d’Israël, pour aller à Haran, qui est sous une domination étrangère.
Rabbi Hiyâ dit : Quand le soleil est arrivé à l’ouest, c’est l’ouest qui reçoit le nom de « côté du soleil » ; là où il réside est son trône, ainsi qu’il est écrit : « Il soupire vers son endroit ; c’est là qu’il apparaît. » Car il va vers cet endroit pour l’éclairer ; il prend toutes les lumières et les absorbe en lui. C’est ainsi qu’on explique la tradition aux termes de laquelle le Saint, béni soit-il, lui-même, porte des phylactères. C’est ainsi que Dieu prend toutes les couronnes suprêmes qui sont les mystères du « Père céleste » et de la « Mère céleste » et s’en orne comme phylactère de la tête. Le phylactère qu’on porte sur la tête est le symbole du mystère qu’on vient d’expliquer. C’est ainsi que s’explique la tradition b aux termes de laquelle le Grand-Prêtre prend sa part de la tête (56). Et le Saint, béni soit-il, ayant pris le Père qui symbolise le côté droit et la Mère qui symbolise le côté gauche, a donc tout absorbé.
Rabbi Éléazar dit : La « Beauté d’Israël » a tout pris ; et quand la « Communauté d’Israël » s’élève jusqu’en haut, le monde qui représente le principe mâle, ainsi que le monde [...]
- (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ואֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא יַעֲקֹב, כַּד הֲוָה בִּבְאֵר שָׁבַע. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲזַל לְחָרָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[147b]
[...] qui représente le principe femelle, s’élèvent également. Les mêmes lumières, qui sont répandues dans le monde d’en haut, sont répandues dans le monde d’ici-bas, car l’un est à l’image de l’autre. Bersabée est l’image de l’année jubilaire, et Haran celle de l’année sabbatique. C’est pourquoi Jacob est sorti de Bersabée et allait à Haran qui est à l’ouest et qui est l’image de l’année sabbatique.
Rabbi Siméon dit : Bersabée est l’image de l’année sabbatique, et Haran est celle de l’année du prépuce des arbres (57). Jacob était donc sorti de la région sainte pour pénétrer dans une autre région, parce qu’il fuyait son frère, ainsi que cela a été déjà dit. Mais lorsqu’il est arrivé à Beth- El, qui est située dans la région sainte, l’Écriture (Gen., XXVIII, 11) dit de lui : « Et il était arrivé au lieu (58). » Quel lieu ?
Rabbi Hiyâ dit : Ce mot « lieu » a la même signification que dans le verset (Ecclés., I, 5) : « Et il renaît du même lieu. » L’Écriture ajoute : « Et il y passa la nuit parce que le soleil est arrivé pour l’éclairer (59). » L’Écriture ajoute : « ... Et il prit des pierres de ce lieu. » Elle ne dit pas « les pierres de ce lieu » mais « des pierres », c’est-à-dire une partie des pierres seulement. Ces paroles font allusion aux douze tribus, images des douze pierres précieuses d’en haut, ainsi qu’il est écrit (Josué, IV, 3) : « Et commandez-leur d’apporter du milieu du lit du Jourdain, où les pieds des prêtres se sont arrêtés, douze pierres très dures. » Au-dessous de ces douze pierres d’en haut, il y a des milliers et des centaines de milliers d’autres pierres taillées (60). Comme Jacob avait choisi les douze pierres précieuses d’en haut, l’Écriture dit : « Et il prit des pierres de ce lieu » ; car il n’en prit qu’une partie.
L’Écriture ajoute : « ... Et il les mit sous sa tête. » Sous la tête. de qui ? - Sous la tête du lieu. Le mot « meraschothav » ne peut pas signifier « sous la tête de Jacob », attendu que le mot est au pluriel. Aussi ne peut-il signifier que « sous la tête du monde » ; car il avait disposé ses douze tribus dans les quatre points cardinaux du monde : trois du côté [...]
- זורְחַ, דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
וְתָּא חֲזֵי, שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּנָהִיר לְכָל עַלְמָא, מַטְלָנוֹי בִּתְרֵין סִטְרִין אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, בְּגִין דְּדָא יָמִינָא וְדָא שְׂמָאלָא. (ובגין) וְנָגִיד וְנָפִיק כָּל יוֹמָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, וְאָזִיל לְסִטְרָא דְּדָרוֹם, (נ''א דמערב) וּלְבָתַר לְסִטְרָא דְּצָפוֹן, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן לְסִטְרָא דְּמַעֲרָב, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְכְּנִישׁ, וְאָזִיל לְגַבֵּי מַעֲרָב. נָפִיק מִמִּזְרָח דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאָזִיל לְמַעֲרָב דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, נָפִיק מִכְּלָלָא דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאֲזַל לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (ס''א נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה. דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן. רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּד אָזִיל שִׁמְשָׁא לְמַעֲרָב, הַאי מַעֲרָב אִקְרֵי מְקוֹמוֹ דְּשִׁמְשָׁא, כֻּרְסְיָיא דִילֵיהּ, אֲתַר דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, דְּאָזִיל לְגַבֵּיהּ לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ, וְנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ.
וְהַיְינוּ כְּמָה דְתָנִינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנַח תְּפִלֵּי, (ס''א ותנינן, קודשא בריך הוא אנח תפילין, דכתיב, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע יי בימינו ובזרוע עוזו. ותנינן ימינו דא תורה, דכתיב מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלין תפילין. וכלהו נטיל יעקב, ומכניש לגבי מערב, וסיהרא כניש לבתר כל אינון נהורין ובוצינין דנטיל יעקב, דאיהו יהיב לה ואנהר לה, והיינו דתנינן קודשא בריך הוא אנח תפילין) בְּגִין דְּנָטִיל כָּל כִּתְרִין עִלָּאִין, וּמַאן נִינְהוּ, רָזָא דְאַבָּא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּאִמָּא עִלָּאָה. וְאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, כְּמָה דְתָנִינָן כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל בָּרֹאשׁ. וּלְבָתַר דְּנָטִיל אַבָּא וְאִמָּא, נָטִיל יָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וְאִשְׁתַּכַּח (דקודשא בריך הוא) דְּנָטִיל כֹּלָּא.
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל נָטִיל כֹּלָּא, וְכַד אִתְמַשְּׁכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, נָטְלָא אוּף הָכִי כֹּלָּא, עַלְמָא דִּדְכוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן עַלְמָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[148a]
[...] du nord, trois du côté de l’ouest, trois du côté du sud et trois du côté de l’est.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « ... Et il s’endormit dans ce même lieu. » Car, du moment que Jacob était parvenu à atteindre son but, il avait pu se coucher à l’instar du soleil dont l’Écriture dit : « Et le soleil se lève et se couche. » Assis un jour à la porte d’une caverne d’Apiqoutha (61), Rabbi Isaac vit passer un homme accompagné de ses deux fils. L’un des fils dit à l’autre : Le soleil est plus intense lorsqu’il se trouve du côté du midi, et le monde ne subsiste que grâce au vent qui égalise l’air dans toutes les directions du monde ; car, sans le vent, le monde ne pourrait subsister. Le jeune frère de celui qui parlait répondit : Sans Jacob le monde n’aurait pu subsister non plus.
Remarquez qu’à l’heure où la postérité de Jacob récite le verset qui renferme l’unité d’en haut et dont voici la teneur (Deut., VI, 4) : «Écoute, Israël, Jéhovah Élohénou, Jéhovah est Un », à cette heure dis-je, Jacob s’unit aux autres patriarches pour opérer avec eux l’union du principe mâle avec le principe femelle. Rabbi Isaac se dit alors à lui-même : Je vais me joindre à ces hommes pour écouter ce qu’ils disent. Après les avoir rejoints, l’homme commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXXII, 8) : « Lève-toi, Seigneur, pour entrer dans ton repos, toi et l’arche de la force. » C’est comme quelqu’un qui dit au roi : Lève-toi pour te reposer dans ton palais. Deux personnes ont prononcé les mots : « Lève-toi, Seigneur » : Moïse et David. Le premier a dit (Nomb., X, 35) : « Lève-toi, Seigneur, afin que tes ennemis soient dissipés, et que ceux qui te haïssent fuient devant ta face. » Le second a dit : « Lève-toi, Seigneur, pour entrer dans ton repos. » Quelle différence y a-t-il entre les paroles du premier et celles du second ? Le premier parlait le langage de quelqu’un qui donne des ordres aux gens de la maison ; il invitait Dieu à faire la guerre à ses ennemis. Par contre, David parlait le langage de quelqu’un qui implore son Maître ; il invitait Dieu à, entrer dans son repos, en d’autres termes il invitait chez lui Dieu et sa Matrona. C’est pourquoi il a dit : « Lève-toi, Seigneur, pour entrer dans ton repos, toi et l’arche de ta force. » Il voulait que Dieu ne se séparât jamais de sa Matrona. Et il ajouta : « Que tes prêtres soient revêtus de justice, et que tes saints chantent ta gloire. »Nous inférons de ces dernières paroles que quiconque invite chez soi le Roi est tenu d’offrir au Roi un spectacle auquel celui-ci n’est pas accoutumé [...]
- דְּנוּקְבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּנָפְקֵי כָּל נְהוֹרִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי נָמֵי נָטִיל כֹּלָּא הַאי עַלְמָא. דְּהָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, וּבְגִין כָּךְ בְּאֵר שֶׁבַע דָּא יוֹבְלָא, בְּאֵר (שבע) דָּא אִיהִי שְׁמִטָּה. (דהא דא כגוונא דא) (כלא לקודשא בריך הוא) וְשִׁמְשָׁא (דא) לָא נָהִיר אֶלָּא מִיּוֹבְלָא, (ס''א ואיהו נטיל כל נהורין ויהיב לגו שמטה) וּבְגִין כָּךְ (בראשת כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא מַעֲרָב דְּאִיהִי שְׁמִטָּה.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר.
תּוֹסֶפְתָּא
בְּנֵי עַלְמָא, רְחִימֵי עִלָּאָה, הוּרְמָנָא דְּבוּרַיְירֵי, קְרִיבוּ שְׁמָעוּ. מַאן חַכִּימָא בָּכוּ, מָארֵי דְעַיְינִין בְּסוּכְלְתָּנוּ, לֵיתֵּי וְלִינְדַע. בְּשַׁעְתָּא דְרֵישָׁא חִוָּורָא נָטִיל תְּלַתּ אַתְּוָון וְגָלִיף לוֹן בְּגִלּוּפָּא בְּגִלּוּפִּין, חַד א', חַד י' וְחַד ן', ואִתְּגְּלִיף אי''ן, א' רֵישָׁא עִלָּאָה דְּכֹלָּא, טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין. י' סְלִיקוּ דִרְעוּתָּא הֲוִי, אִשְׁתַּכְלַל מֵרֵישָׁא לְעֵילָא ונָחַתּ לְתַּתָּא, נָפַּק ואַפִּיק תְּלָתִּין וּתְּרֵין שְׁבִילִין, עַד דְּאִתְּגְּלִיפּוּ בֵּין אַבְנֵי יְקָר דְּמִתְּלַהֲטָן. ואִתְּקַשָׁרוּ בְּאוֹתּ נו''ן דְּאִיהוּ דְּכַר ונוּקְבָא, תְּרֵין רְחִימִין. קִשׁוּרָא תַּקִּיפָּא, בְּהוּ אִשְׁתַּכְלָלוּ, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּהוּ אִתְּקַשַׁר, מִנַּיְיהוּ אִשְׁתַּכַּח מְזוֹנָא לְכֹלָּא (בהו), אִשְׁתַּכְלָלוּ עַלְמִין.
ועַל דָּא אִתְּגְּלִיף ן' פְּשׁוּטָה, כְּלָלָא דִתְּרֵין, נ' כְּפּוּפָּה נוּקְבָא חָדָא, י' דְּאִיהִי רְעוּתָּא דְּאַפִּיק שְׁבִילִין, בָּטַשׁ בֵּין אַתְּוָון, וְעֲבַד רְקִיעָא דְיַעֲקֹב בֵּין תְּרֵין רוּחִין, ואַטִּיל בֵּינִי שַׁיְיפֵּי מִלּוּלֵי, עַד דְּנָחַתּ לְהַאי נ' דְּאִיהִי כְּפּוּפָּה, וחִבְרוּ לָהּ כְּחֲדָא, צָּפּוֹן ודָרוֹם, לְבָתַּר אִתְּקַשָׁרוּ כְּחֲדָא. הַאי נ' כְּפּוּפָּה, בְּאֵר שֶׁבַע אִקְרֵי. וְאִתְּמַלֵּי מִיַּעֲקֹב, לְאַשָׁקָאָה כָּל עֶדְרֵי עָנָא. ועַל דָּא ויֵּצֵּא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע ויֵּלֶךָ חָרָנָה. תּוּ, מִבְּאֵר שָׁבַע לְעֵילָא, דְּהָא מִינָהּ נָפִּיק, לְבָתַּר אָזִיל לְאַשְׁקָאָה לְחָרָנָה, דְּאִיהוּ בֵּירָא דִלְתַּתָּא, חֲרוֹן אַף ה', חֶרְב ה', דִּינָא, בֵּי דִינָא, אֱלהִים. ועַל דָּא (תהילים ע״ט:א׳) אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶּךָ. (עד כאן תוספתא)
וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא.
(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ''א ע''א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס''א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א)
וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס''א רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[148b]
[...] ordinairement, pour lui procurer une agréable surprise si le Roi a l’habitude d’avoir chez lui de simples bouffons, qu’il le fasse égayer par des bouffons de haute extraction ; car, sans cela, le Roi ne trouverait aucun agrément dans l’invitation qui lui aurait été faite.
Remarquez que David avait invité le Roi et la Matrona ; et, à cet effet, il avait changé les personnes destinées ordinairement à faire entendre leurs chants pour égayer le Roi ; et c’est pourquoi il a dit : « Que tes prêtres soient revêtus de justice et que tes saints chantent ta gloire. » Or, d’habitude, ce sont les Lévites qui chantaient. Mais, comme David voulait procurer un agréable plaisir au Roi et à la Matrona, il chargea les prêtres et les saints d’égayer le Roi. Le Saint, béni soit-il, dit à David : David, ce ne sont pas ces hommes qui sont chargés du chant, mais les Lévites prédestinés à cet office dès leur naissance. David lui répondit : Maître, tant que tu étais dans ton palais, tu as ordonné les choses à ta guise ; mais maintenant que je t’ai invité à descendre chez moi, je ferai à ma guise ; et c’est pourquoi j’ai substitué, aux Lévites désignés au chant par leur naissance, les saints qui valent plus que les premiers, pour chanter ta gloire, bien qu’il n’en ait pas été ainsi jusqu’à maintenant. Nous inférons de cet événement que quiconque est chez soi peut se conformer en tout à sa volonté, mais que, dès le moment où il est invité chez un autre, il doit se conformer à la volonté de son amphitryon, puisque nous voyons que David avait substitué les prêtres et les saints aux Lévites consacrés par leur naissance, et que le Saint, béni soit-il, y acquiesça.
C’est pourquoi David ajouta (Ps., CXXXII, 10) : « En considération de David, ton serviteur, ne rejette pas le visage de ton Messie. » David indiqua au Saint, béni soit-il, que le nouvel ordre de choses établi par lui ne serait plus abrogé. Le Saint, béni soit-il, répondit à David : David, je jure à ta vie que je ne me servirai même plus de mes vases, mais des tiens. Le Saint, béni soit-il, ne quitta pas David sans lui avoir offert préalablement des présents, ainsi qu’il est écrit, (ibid., 11) : « Le Seigneur a fait à David ce serment très véritable sur lequel il ne reviendra plus. J’établirai sur le trône le fruit de tes entrailles. » Rabbi Isaac s’approchant de l’homme et l’embrassant s’écria : Si mon voyage n’avait d’autre but que d’entendre ces paroles, j’en serais amplement satisfait. Un des fils de cet homme commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., XXVIII, 10) : « Et Jacob était sorti de Bersabée ; et il allait à Haran. » Jacob a agi conformément aux préceptes de l’Écriture (Gen., II, 24) : « C’est pourquoi l’homme quittera son père et sa mère et s’attachera à sa femme (62). »
D’après une autre interprétation, les mots : « Et Jacob était sorti de Bersabée, et il allait à Haran » sont une allusion à l’époque où Israël sera chassé du sanctuaire et dispersé parmi les peuples, ainsi qu’il est écrit (Lam., I, 6) : « Toute la beauté, de la fille de Sion est partie (vaïce). » Et précédemment il est écrit (Lam., I, 3) : « Juda a été exilé en d’autres pays, à cause de la servitude et de la peine qui l’affligeait. »
Le plus jeune des frères, commença à parler ainsi : Que signifient les mots (Gen., XXVIII, 11) : « Et il est arrivé au lieu, et il y passa la nuit » ? Le cas de Jacob est comparable à celui d’un roi qui se rend auprès d’une matrona pour la disposer en sa faveur par de bonnes paroles ; dans ce cas, le roi accepte l’hospitalité de la matrona, alors même qu’elle lui offre un gîte sur la paille ou sur des pierres, bien qu’il ait à sa maison des lits d’or et des couverture précieuses ; il abandonne son confort pour le gite sur la pierre ou sur la paille (63). C’est pourquoi Jacob a ramassé des pierres et les a mises sous sa tête, pour montrer à la Schekhina, qui était présente en ce lieu, qu’il préférait le gite sur la pierre, pourvu que ce fût à coté d’elle, qu’un lit d’or pour dormir. Rabbi Isaac se mit à pleurer de joie en disant à ses compagnons : Du moment que vous possédez des paroles si précieuses, comment pourrais-je m’empêcher de vous suivre plus longtemps ! Ils lui répondirent : Non, continue ton chemin, alors que nous nous rendrons à la ville voisine où doit se faire le mariage d’un de ces deux jeunes gens.
Rabbi Isaac s’écria : Ainsi, il ne me reste plus qu’à continuer mon chemin. [...]
- צָפוֹן, וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח, וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ.
וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס''א וישכב, י''ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ''ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ.
רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּי מְעַרְתָּא דְּאֲפִיקוּתָא, אַעֲבַר חַד בַּר נָשׁ וּתְרֵין בְּנִין עִמֵּיהּ. וְהֲוָה אָמַר חַד לְחַד, דָּא תּוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא, מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם אִיהוּ. וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא עַל רוּחַ, בְּגִין דְּרוּחַ אִיהוּ קִיּוּמָא שְׁלִימוּ דְּכָל סִטְרִין, וְאִלְמָלֵא דְּאִיהוּ קָיְימָא בִּשְׁלִימוּ, לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיָּימָא.
אָמַר לֵיהּ אֲחוּהָ זְעֵירָא, אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לָא אִתְקְיַּים עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיִיחֲדוּ בְּנוֹי יִחוּדָא דִלְעֵילָא, וְאָמְרוּ (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, דָּא הוּא שְׁלִימוּ עִלָּאָה, לְאִתְיַחֲדָא בְּיִחוּדָא חַד. כְּדֵין אִתְחַבַּר יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְנָטִיל בֵּיתֵיהּ, וְיָתִיב בֵּיהּ בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם אֲבָהָן, לְאִתְחַבְּרָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אֶשְׁתַּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְאֶשְׁמַע מַאי קָאַמְרֵי. אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ. פָּתַח הַהוּא בַּר נַשׁ וְאָמַר, (תהילים קל״ב:ח׳) קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךְ. קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ, כְּמַאן דְּאָמַר, יְקוּם מַלְכָּא, לְבֵי נַיְיחָא דְּמַשְׁכְּנֵיהּ.
תְּרֵין אִינוּן הֲווּ דְּאָמְרוּ קוּמָה יְיָ, משֶׁה וְדָוִד. משֶׁה אָמַר, (במדבר י׳:ל״ה) קוּמָה יְיָ וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ. וְדָוִד אָמַר, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ. מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא משֶׁה כְּמַאן דְּפָּקִּיד לְבֵיתֵיהּ קָאֲמַר, משֶׁה פַּקִּיד לָהּ, לְאֲגָחָא קְרָבָא לָקֳבֵיל שַׂנְאוֹי. דָּוִד זָמִּין לֵיהּ לְנַיְיחָא, כְּמָה דְּמַזְמִין (ליה) לְמָרִיהּ, זַמִּין לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ, בְּגִין דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. (תהילים קל״ב:ח׳) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן דִּמְזַמֵּן לְמַלְכָּא, יְשַׁנֵּי (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[149a]
[...] Ayant rapporté toutes ces paroles à Rabbi Siméon, celui-ci lui dit : Certes, les paroles que ces hommes t’ont communiquées sont exactes ; car toutes les paroles de l’Écriture relatives au voyage de Jacob s’appliquent au Saint, béni soit-il ; et Rabbi Siméon ajouta : Ces paroles n’ont pu être prononcées que par les petits-fils de Rabbi Zadoq le Faible. Pourquoi portait-il le surnom de Faible ! - Parce que, avant la destruction du temple à Jérusalem, il avait jeûné pendant quarante ans pour que ce malheureux événement n’arrivât durant sa vie. Il expliquait en outre aux hommes les mystères cachés derrière chaque mot de l’Écriture Sainte et leur indiquait la voie à suivre.
Rabbi Isaac dit : Peu de temps après cet événement, j’ai rencontré de nouveau cet homme accompagné de son fils le plus jeune. Je lui demandai où était son autre fils : Il m’a répondu que, marié, celui-ci était resté près de sa femme. Après que nous eûmes fait plus amplement connaissance, il me dit : Je jure à ta vie que, si je ne t’ai invité au mariage de mon fils, c’est pour trois causes. D’abord, je ne te connaissais pas assez ; et, comme on est obligé de traiter chaque invité selon ses mérites, j’appréhendais que, quelque grands que fussent les honneurs que je t’eusse montrés, ils n’eussent été au-dessous de ton mérite. Ensuite, je ne savais si ton voyage était pressant, et je ne voulais te détourner de tes affaires. Enfin, je n’ai pas voulu te causer la mortification de venir à la noce sans faire un présent au nouveau marié, alors que, parmi nos collègues, il est d’usage que chacun de ceux qui mange le pain des nouveaux mariés leur laisse un présent ; en dérogeant à cet usage, tu aurais eu honte devant les autres invités. J’ai répondu à cet homme : Que le Saint, béni soit-il, te tienne compte de tes bonnes intentions à mon égard. Je lui demandai ensuite : Quel est ton nom ?
Il me répondit : Zadoq le Petit. En ce moment j’ai appris de lui douze mystères suprêmes renfermés dans l’Écriture Sainte, et trois autres de son fils, dont un dans une vision prophétique et deux dans un songe. Cet homme m’expliqua en outre la différence qu’il y a entre une vision et un songe. La vision émane du monde qui représente le principe mâle, alors que le songe vient du monde qui représentele principe femelle. La distance entre l’un et l’autre de ces mondes est de six degrés. La vision est en outre du côté droit en même temps que du côté gauche, alors que le songe n’est que du côté gauche. Enfin, le songe a de nombreux degrés inférieurs ; et c’est pourquoi tout le monde a un songe, chacun selon le degré sur lequel il est placé, alors que le degré de la vision est unique.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXVIII, 12) dit : « Et il vit en songe une échelle, dont le pied était appuyé sur la terre et dont le haut touchait au ciel ; et les anges de Dieu montaient et descendaient le long de l’échelle. » Le fils de Zadoq ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit « La parole du Seigneur était était adressée (hayo haya) à Ézéchiel, fils de Bouzi, le prêtre, dans le pays des Chaldéens, près du fleuve de C’bar (64) ; et étant en ce lieu, la main du Seigneur agit sur lui. » Le mot « haya » est répété deux fois, parce que cette prophétie sur terre étrangère était exceptionnelle et pour le besoin du moment. Israël était dans l’exil, et la Schekhina était avec lui ; de cette façon Ézéchiel put avoir une révélation prophétique momentanée. C’est pour cette raison que l’Écriture répète deux fois le mot « haya », afin d’indiquer qu’en ce moment la Schekhina était en haut et en bas à la fois. Telle est la signification de l’échelle que Jacob vit en songe et dont le pied était appuyé sur la terre et dont le haut touchait le ciel. C’était la Schekhina qui touche le monde d’en haut en même temps que celui d’en bas (65).
Remarquez que l’échelle en question est puissante en haut aussi bien qu’en bas. Dans la vision d’Ézéchiel, la Schekhina apparut dans le pays des Chaldéens, qui était le pays de l’exil. Que signifie le « fleuve de C’bar » ? Ce mot nous indique (66) que la Schekhina y [...]
- עוֹבָדוֹי בְּגִין לְמֵיהַב חֶדְוָה לְמַלְכָּא. אִי אָרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא דְּחָדָאן לֵיהּ בְּדִיחֵי הֶדְיוֹטֵי, יְסַדַּר קַמֵּיהּ בְּדִיחֵי רוֹפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְאִי לָאו, לָאו אִיהוּ (בגין) בְּדִיחוּתָא דְמַלְכָּא.
תָּא חֲזֵי, דָּוִד זַמִּין לֵיהּ לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא לְנַיְיחָא, מָה עֲבַד, שָׁנֵי בְּדִיחֵי דְמַלְכָּא, בְּגִין רוֹפִינוּס. וּמַאן נִינְהוּ, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ב:ט׳) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. (ר''ל ע''ב, רל''ד ע''א) וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ, לְוִיֶּיךָ יְרַנֵּנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא לֵיוָאֵי אִינוּן בְּדִיחֵי מַלְכָּא. וְהַשְׁתָּא דָּוִד דְּזַמִּין לֵיהּ לְנַיְיחָא, עֲבַד כֹּהֲנֵי וַחֲסִידֵי דְּלֶיהווּ אִינוּן בְּדִיחֵי מַלְכָּא.
אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דָּוִד, לָא בָעֵינָא לְאַטְרָחָא עֲלָךְ. (אלין) (נ''א אמר ליה קודשא בריך הוא, דוד, לאו הכי) אָמַר לֵיהּ דָּוִד, מָארִי (לאו הכי אלא), כַּד אַנְתְּ בְּהֵיכָלָךְ, אַתְּ עָבִיד רְעוּתָךְ. הַשְׁתָּא דְּזַמִּינְנָא לָךְ, בִּרְעוּתִי קַיְימָא מִלָּה לְאַקְרָבָא אִלֵּין, דְּאִינוּן חֲשִׁיבֵי יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּלָאו אָרְחַיְיהוּ בְּהַאי.
מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּמַאן דְּאִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, יְסַדֵּר אוֹרְחֵיהּ וְעוֹבָדֵיהּ כִּרְעוּתֵיהּ. אִי מְזַמְּנִין לֵיהּ, יַעֲבִיד רְעוּתֵיהּ דְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ, כְּמָה דִמְסַדַּר עֲלוֹי. דְּהָא דָוִד אַחְלַף לֵיוָאֵי וְסַדַּר כַּהֲנֵי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹקִים מִלָּה כִּרְעוּתֵיהּ.
אָמַר דָּוִד, בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ סִדּוּרָא דְּקָא סַדַּרְנָא, לָא יְתוּב לַאֲחוֹרָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דָּוִד, חַיֶּיךָ, אֲפִילּוּ בְּמָאנִין דִילִי לָא אֶשְׁתַּמֵּשׁ, אֶלָּא בְּמָאנִין דִּילָךְ. וְלָא זָז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּמָּן, עַד דְּיָהִיב לֵיהּ נְבַזְבְּזָן וּמַתְּנָן, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ב:י״א) נִשְׁבַּע יְיָ לְדָוִד אֱמֶת לא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ. אֲתָא רִבִּי יִצְחָק וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר אִי לָא אֲתֵינָא לְהַאי אָרְחָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע דָּא דַּיַּי.
פָּתַח חַד בְּרֵיהּ וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:כ״ד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. דָבָר אַחֵר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רָמַז כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְגָּלוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איכה א׳:ו׳) וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, וּכְתִיב גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי וְגו'.
פָּתַח אָחֳרָא זְעֵירָא וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגו', מַאי (מ''ט ע''ב) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, לְמַלְכָּא דְּאָזִיל לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא, בָּעֵי לְמִפְגַע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמִלִּין, בְּגִין דְּלָא תִשְׁתַּכַּח גַּבֵּיהּ כְּהֶפְקֵירָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ אִית לֵיהּ עַרְסָא דְדַהֲבָא, וּכְסוּתוּתֵי מְרַקְמָאן בְּאַפְלַטְיָיא, לְמֵיבַת בְּהוּ. וְאִיהִי מְתַקְּנָא עַרְסֵיהּ בְּאַבְנִין (פנחס רכ''ג ע''א, רמ''ג ע''ב) בְּאַרְעָא, וּבְקִיסְטְרָא דְּתִיבְנָא. יִשְׁבּוֹק דִּידֵיהּ, וְיָבִית בְּהוּ לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, וּבְגִין דִּיהֵא רְעוּתָא דִלְהוֹן כְּחֲדָא, בִּדְלָא אֲנִיסוּ. כְּמָה דְאוֹלִיפְנָא הָכָא, דְּכֵיוָן דְּאֲזַל לְגַבָּהּ מַה כְּתִיב, (וילן שם כי בא השמש לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביומא) (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו (שם) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, בְּגִין לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, דְּאָפִילּוּ אַבְנֵי בֵיתָא, רְחִימִין קַמֵּיהּ, לְמֵיבַת בְּהוּ. (ס''א דכתיב וישכב במקום ההוא)
בָּכָה רִבִּי יִצְחָק, (ד''א ל''ג וחייך) וְחָדֵי, אָמַר מַרְגְּלָאן אִלֵּין תְּחוֹת יְדַיְיכוּ, וְלָא אֵזִיל בַּתְרַיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ אַתְּ תֵּזִיל לְאוֹרְחָךְ, וְאֲנַן נֵיעוּל לְמָתָא לְהִלּוּלָא דְהַאי בְּרִי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא אִית לִי לְמֵהַךְ לְאָרְחִי. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[149b]
[...] était déjà apparue précédemment, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 10) : « Et un fleuve sort de l’Éden pour arroser le Jardin, etc. » Le fleuve de C’bar est un des quatre fleuves de la Genèse près desquels la Schekhina était déjà apparue ; et elle s’y manifesta de nouveau lors de la vision d’Ézéchiel.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXVIII, 12) dit : « Et il vit en songe une échelle. » Comment Jacob, qui était un saint et le plus parfait des patriarches et qui, en plus, se trouvait en un lieu saint, n’a-t-il pu voir l’échelle dans une vision, au lieu d’un songe (67) ? Mais c’est que Jacob, en ce moment, n’était pas encore marié, alors qu’Isaac était déjà marié lors de sa vision. Mais on objectera peut-être : Nous trouvons cependant que Jacob eut des songes même après son mariage, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXI, 10) :« Et j’ai vu en songe, etc. » Là, c’était le lieu impur qui était cause que Jacob eut un songe au lieu d’une vision ; en outre, Isaac vivait encore à cette époque (68). Mais, après que Jacob fut entré en terre sainte accompagné des tribus, et après que fut accomplie la prophétie (Ps., CXIII, 9) : « Il donne à celle qui était stérile la joie de se voir dans la maison la mère de plusieurs enfants », l’Écriture (Gen., XXXV, 9) dit : « Et Dieu apparut à Jacob encore une fois, après son retour de Mésopotamie, etc. » Et ailleurs (Gen., XLIV, 2) il est écrit : « Et le Seigneur parla à Israël dans une vision pendant la nuit. » Bien que, dans ce dernier verset, il s’agisse également d’une vision pendant la nuit, ce n’est pas la même chose qu’un songe ; mais c’est un degré supérieur.
Remarquez que les songes viennent de Gabriel qui est placé à la sixième échelle de la vision prophétique (69). C’est cet ange qui envoie aux hommes un ange placé à son échelle et qui exerce sa fonction durant la nuit.
Mais, objectera-t-on peut-être, il est pourtant écrit (Dan., VIII, 16) : « Gabriel, faites-lui entendre cette vision. » Il semble donc résulter de ce verset que Gabriel est aussi l’ange des visions et non seulement des songes ! En effet, il procure parfois aussi des visions ; mais celles-ci sont obscures ; c’est pourquoi il était chargé d’expliquer sa vision qui était incompréhensible ; alors que, dans l’explication de ses songes, il était très clair. C’est pour cette raison que l’Écriture désigne la vision véritable, c’est-à-dire celle qui vient du degré supérieur, et non de Gabriel, sous le nom de « marèh », mot qui signifie également « miroir », pour nous indiquer que, dans lavision véritable, l’homme voit les choses aussi claires que sa propre figure reflétée par un miroir. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Ex., VI, 3) : « Et je suis apparu à Abraham, à Isaac et à Jacob comme Dieu Tout Puissant (El Schadaï). » Cela veut dire qu’en contemplant l’essence de Dieu, appelée « Schadaï », on y voit toutes les figures célestes (70). Voilà la raison pour laquelle Jacob a vu l’échelle en songe. Que signifie cette échelle ? C’est ce degré de l’essence divine de laquelle dépendent les autres ; c’est la base du monde. C’est pourquoi la tête de l’échelle touchait au ciel ; car le mot : « Et la tête (veroscho) » désigne le haut de l’échelle, de même que l’Écriture (Gen., XLVIII, 17) se sert du terme « la tête du lit ». De même que la marque sacrée de l’Alliance est placée à la base du tronc, entre les deux cuisses et le tronc, de même l’échelle vue par Jacob est entre le monde d’en haut et celui d’en bas ; son pied est appuyé sur la terre et son sommet touche au ciel.
L’Écriture ajoute : « Et les anges de Dieu montaient, et descendaient le long de l’échelle. » Ces anges sont les chefs célestes des autres peuples qui montent et descendent sur cette échelle. Tant qu’Israël reste dans le péché, ce sont les anges des autres peuples qui montent sur cette échelle. Mais quand Israël s’amende, l’échelle est enlevée et le pouvoir des anges, chefs des peuples, prend fin. Dans son songe, Jacob a vu le pouvoir d’Esaü et celui des autres peuples.
D’après une autre interprétation, les anges montaient et descendaient non le long de l’échelle, mais sur la tête de l’échelle. Lorsque la tête de l’échelle se détache, tous les chefs montent, et, lorsque la tête est replacée sur l’échelle, tous les chefs descendent. Tout revient pourtant au même.
Il est écrit (III Rois, III, 5) : « Le Seigneur apparut à Salomon en songe pendant la nuit, et lui dit : Demande-moi ce que tu veux que je te donne. » On pourrait se demander pour quelle raison le Seigneur apparut à Salomon [...]
- אָזִיל לֵיהּ, וְסִדֵּר מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמְרוּ, וְכֹלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמָר. אָמַר, מִלִּין אִלֵּין, מִבְּנֵי בְּנוֹי דְּרִבִּי צָדוֹק חֲלָשָׁא נִינְהוּ. מַאי טַעְמָא אִקְּרֵי חֲלָשָׁא, בְּגִין דְּאַרְבָּעִין שְׁנִין אִתְעַנֵּי עַל יְרוּשְׁלֵם, דְּלָא יִתְחְרַב בְּיוֹמוֹי, וְהֲוָה פָּרִישׁ עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא, רָזִין עִלָּאִין, וְיָהִיב בְּהוּ אָרְחָא לִבְנֵי עָלְמָא, לְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא הֲווּ (אלא) יוֹמִין זְעִירִין, עַד דְּאָעַרְעָנָא בְּהַהוּא בַּר נָשׁ וּבְרֵיהּ זְעֵירָא עִמֵּיהּ. אֲמִינָא לֵיהּ, אָן הוּא בְּרָךְ אָחֳרָא. אָמַר לִי, עֲבִידְנָא לֵיהּ הִלּוּלָא וְאִשְׁתָּאַר בִּדְבִיתְהוּ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע בִּי, אָמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ, דְּלָא זְמִינְנָא לָךְ לְהִלּוּלָא דִבְרִי, בְּגִין תְּלַת מִלִּין. חַד, דְּלָא יְדַעְנָא בָּךְ וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָעְנָא לָךְ, דְּהָכִי מְזַמְּנִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וְדִילְמָא אַנְתְּ גַּבְרָא רַבָּא, וְאַפְגִים יְקָרָךְ. וְחַד, דִּילְמָא אַנְתְּ אָזִיל בְּאָרְחָךְ בִּבְהִילוּ, וְלָא אַטְרַח עֲלָךְ. וְחַד, דְּלָא תַכְסִיף קַמֵּי אֱנָשֵׁי דְּחֲבוּרָא. דְּאוֹרְחָא דִילָן, דְּכָל אִינוּן דְּאָכְלֵי לִפְתוֹרָא דְחָתָן וְכַלָּה, כֻּלְּהוּ יַהֲבֵי נְבַזְבְּזָן וּמַתְּנָן לוֹן. אֲמִינָא לֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לָךְ לְטַב. אֲמִינָא לֵיהּ, מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לֵיהּ צָדוֹק זוּטָא. בְּהַהוּא שַׁעְתָּא, אוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ, תְּלֵיסַר (נ''א תריסר) רָזִין עִלָּאִין בְּאוֹרַיְיתָא, וּמִן בְּרֵיהּ תְּלַת, חַד בִּנְבוּאָה, וְחַד (נ''א ותרין) בְּחֶלְמָא.
וְאָמַר מַה בֵּין נְבוּאָה לְחֶלְמָא. נְבוּאָה בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, וְחֶלְמָא בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא, וּמֵהַאי לְהַאי, (עיין לקמן בסתרי תורה ומעבר לדף) כְּשִׁיתָּא דַרְגִּין נַחֲתָא. נְבוּאָה בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְחֶלְמָא בִּשְׂמָאלָא. וְחֶלְמָא מִתְפַּרְשָׁא לְכַמָּה דַרְגִּין לְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ חֶלְמָא אִיהוּ בְּכָל עַלְמָא. אֲבָל כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ, הָכִי חָמֵי, כְּפוּם בַּר נָשׁ, הָכִי דַּרְגֵּיהּ, דִּנְבוּאָה לָא אִתְפַּשְּׁטָא אֶלָּא בְּאַתְרֵיהּ.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י״ב) וַיַּחֲלוֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מוּצָב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים עֹלִים וְירְדִים בּוֹ. פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:ג׳) הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. הָיֹה הָיָה, נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הָיְתָה (ס''א הוות), דְּאִצְטְרִיךְ עַל גָּלוּתָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא נְחָתַת בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, וְחָמָא יְחֶזְקֵאל מַה דְּחָמָא לְפוּם שַׁעְתָּא. וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחֲזֵי הַהוּא אֲתַר לְהַאי, בְּגִינֵי כָךְ הָיה הָיָה. מַאי הָיה הָיָה. אֶלָּא הָיֹה לְעֵילָא, הָיָה לְתַתָּא. דִּכְתִיב סֻלָּם מוּצָב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, נָטִיל (ליה) לְעֵילָא וְנָטִיל (ליה) לְתַתָּא. הָיֹה הָיָה, חַד לְעֵילָא, וְחַד לְתַתָּא. (עיין בסוף הספר מה שחסר כאן סימן נ', (והוא ג''כלקמודף ק''וע''א קחחו משם))
תָּא חֲזֵי, הַאי סֻלָּם בִּתְרֵי עַלְמִין אִתְתַּקַּף, בְּעֵילָא וְתַתָּא. בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר. בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, בְּאֲתַר דְּגָלוּתָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא עַל נְהַר כְּבָר. מַאי נְהַר כְּבָר. אֶלָּא דְּהֲוָה כְּבָר, מִקַּדְמַת דְּנָא, דִּשְׁכִינְתָּא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[150a]
[...] en songe pendant la nuit ? Mais l’Écriture nous montre chez Salomon deux degrés : un degré supérieur et un degré inférieur. Car Salomon n’était pas encore parfait en ce moment ; c’estpourquoi Dieu lui apparut en songe. Mais aussitôt qu’il devint parfait, Dieu le combla de grâces, ainsi qu’il est écrit (ibid., 5, 9) : « Et le Seigneur donna à Salomon la sagesse. » Et plus loin : « Et la sagesse de Salomon surpassait celle de tous les Orientaux. » A cette époque, la lune était pleine et le temple fut bâti. Aussi Salomon pouvait-il voir la Sagesse face à face et n’avait-il pas besoin de songe. Mais après qu’il eut péché, il fut réduit au songe comme auparavant. C’est pourquoi l’Ecriture (ibid., IX, 9) dit : « Le Dieu d’Israël qui lui était apparu une seconde fois... » Dieu n’était-il apparu à Salomon que deux fois ? Mais c’était la seconde fois que Dieu lui apparut en songe. C’était parce que Salomon avait péché et n’avait pas conservé intacte la marque sacrée de l’Alliance, en prenant des femmes étrangères, que la lune a été ébréchée. Car Dieu a fait une condition à David, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXXII, 12) : « Si tes enfants gardent mon alliance, etc., ils seront assis éternellement sur ton trône. » Que signifie « éternellement » ? Ce mot a la même signification que les paroles suivantes : «... Tant que le ciel couvrira la terre. » (Deut., XI, 21). Or, comme Salomon ne conserva pas intacte de manière convenable la marque de l’Alliance, la lune commença à s’ébrécher ; et il finit par être réduit au songe. Pour ce qui est de Jacob, nous avons donné déjà précédemment la raison pour laquelle il avait besoin d’un songe (71).
Il est écrit (Gen., XXVIII, 13) : « Et il vit le Seigneur se tenir à côté de lui (nitzabalav). » Jacob a vu le faisceau de la foi. Ici, l’Écriture se sert du mot « nitzab». Et ailleurs (III Rois, XXII, 48) il est écrit : « Et il n’y avait point alors de roi établi (nitzab) dans Edom. » Il résulte donc de ce dernier verset que le mot « nitzab » (bun) signifie « établi ». Car Jacob a vu sur cette échelle tous les degrés célestes unis dans un seul faisceau, l’échelle étant l’image du milieu. (72) C’est pourquoi Dieu dit à Jacob (Gen., l. c.) : « Je suis le Seigneur, le Dieu d’Abraham, ton père, et le Dieu d’Isaac. » Car Abraham est l’image de l’essence divine du côté droit ; Isaac l’est de celle du côté gauche. D’après une autre explication, les paroles : « Et il vit le Seigneur se tenir à côté de lui » signifient « à côté de lui », c’est-à-dire à côté de Jacob, pour qu’il forme le trait d’union entre le côté droit (Abraham) et le côté gauche (Isaac). C’est Jacob, symbolisant la « Communauté d’Israël », qui unit les deux côtés.
C’est pourquoi le verset dit : « Je suis l’Éternel, Dieu d’Abraham, ton père, et d’Isaac. » L’Écriture ne répète pas le mot « père », à propos d’Isaac, parce que Jacob se trouve entre les deux. C’est pour cette raison également que le mot « Elohei », qui précède le nom d’Isaac, est pourvu d’un Vav, pour indiquer que Jacob tenait des deux côtés, et de celui de la droite et de celui de la gauche. Tant que Jacob n’était pas encore marié, Dieu ne se révéla pas à lui d’une manière plus claire ; ce mystère est connu de ceux qui connaissent les voies de la Loi. Mais aussitôt que Jacob se fut marié et eut des enfants, Dieu se révéla à lui de façon plus claire, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXIII, 20) : « Et il dressa là un autel, et il y invoqua le Dieu très fort d’Israël. » Nous concluons de ce fait que celui qui n’est pas parfait, c’est-à-dire marié, n’est pas parfait non plus dans le monde d’en haut. Quant à Jacob, il était bien parfait, même avant son mariage, puisque Dieu lui dit (Gen., XXVIII, 15) : « Je serai ton protecteur partout où tu iras. » Mais, pourtant, Dieu ne se révéla à lui d’une façon claire qu’après qu’il se fut marié. Ainsi, Jacob était parfait en ce monde, même avant son mariage ; mais il n’était arrivé à la perfection d’en haut qu’après son mariage.
Il est écrit (Gen., XXVIII, 16) : « Et Jacob s’était éveillé après son sommeil, et il dit : Comment ! le Seigneur est en ce lieu-ci, et je ne le savais pas » D’où vient cet étonnement de Jacob ? Mais ces paroles ont le sens du verset (I Rois, XIII, 12) suivant : « Les Philistins vont venir m’attaquer à Galgala, et je n’ai point encore apaisé le Seigneur. » Le sens des paroles de Jacob est donc celui- ci : Le Seigneur (Jéhovah) est en ce lieu-ci et je ne savais (c’est-à-dire : et je ne connais pas encore) « Je » (anochi ou la Schekhina), pour m’abriter sous les ailes de la Schekhina (ou de « Je ») et être parfait.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXV, 22) dit : « Et elle dit : S’il en est ainsi, pourquoi Je (anochi) ? » Voici la signification de ces paroles : Rébecca avait aperçu chaque jour la lumière de la Schekhina ; [...]
- שַׁרְיָא עֲלוֹי, דִּכְתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגו'. וְדָא הוּא נַהֲרָא חַד מֵאִינוּן אַרְבַּע נַהֲרִין, וּבְגִין דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי מִקַּדְמַת דְּנָא, וְהֲוָה עֲלוֹי כְּבָר, שַׁרְיָא בֵּיהּ הַשְׁתָּא, וְאִתְגְּלִי לֵיהּ לִיחֶזְקֵאל.
תָּא חֲזֵי וַיַּחֲלוֹם, וְכִי יַעֲקֹב קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא דְּאֲבָהָן, בְּחֶלְמָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי, וּבַאֲתַר דָּא קַדִּישָׁא לָא חָמָא (ליה) אֶלָּא (קס''ה) בְּחֶלְמָא. אֶלָּא יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה נָסִיב, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים. וְאִי תֵימָא וְהָא לְבָתַר דְּאִתְנָסִיב כְּתִיב וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם. תַּמָּן אֲתַר גָּרִים, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים, וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם.
וּלְבָתַר דְּאֲתָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם שִׁבְטִין, וְאִשְׁתְּלִים (בהון) לְהוֹן עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְאֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית מ״ו:ב׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה, הָכָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם דְּהָא מִדַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָאָה הֲוָה.
תָּא חֲזֵי, (קצ''ו ע''א) חֶלְמָא אִיהוּ עַל יְדֵי דְּגַבְרִיאֵל דְּאִיהוּ לְתַתָּא, בְּדַרְגָּא שְׁתִיתָאָה מִנְּבוּאָה. מַרְאֶה, עַל יְדָא דְּהַהוּא דַרְגָּא דְּהַהִיא חַיָּה דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב (דניאלח) גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּמַרְאֶה מִלּוֹי סְתִימִין יַתִּיר, וּבְחֶלְמָא פָּרִישׁ יַתִּיר, וּפָרִישׁ סְתִימִין דְּמַרְאֶה, וְעַל דָּא אִתְפַּקַּד גַּבְרִיאֵל, דִּיְפָרֵשׁ מִלּוֹי דְמַרְאֶה דְּאִיהוּ סָתִים יַתִּיר.
וְעַל דָּא כְּתִיב בְּמַרְאֶה, וַיֵּרָא, וָאֵרָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּמַרְאֶה אִיהוּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּאִתְחֲזֵי כָּל דִּיוּקְנִין בְּגַוֵּיהּ, בְּגִינֵי כָךְ וָאֵרָא, אַחְמִית דִּיוּקְנֵיהּ, בְּאֵל שַׁדַּי, דְּאִיהוּ מַרְאֶה, (צ''א ע''א) דְּאִתְחֲמֵי דִּיוּקְנָא אָחֳרָא בְּגַוֵּיהּ, וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין בֵּיהּ אִתְחֲזוּן.
בְּגִינֵי כָךְ, יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י״ב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה (וראשו), מַהוּ סֻלָּם, דַּרְגָּא דִּשְׁאָר דַּרְגִּין בֵּיהּ תַּלְיָין וְהוּא יְסוֹד דְּעָלְמָא. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, הָכִי הוּא לְאִתְקַשְּׁרָא בַּהֲדֵיהּ. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, מַאן רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ דְּהַהוּא סֻלָּם. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דִכְתִיב בֵּיהּ (בראשית מז) רֹאשׁ הַמִּטָּה, בְּגִין דְּאִיהוּ רֹאשׁ לְהַאי מִטָּה וּמִנָּהּ נָהִיר. מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, בְּגִין דְּאִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין עִלָּאָה וְתַתָּאָה, כְּמָה דִּבְרִית אִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין יַרְיכִין וְגוּפָא, וְעַל דָּא מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה. (בראשית כ״ח:י״ב) וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, אִלֵּין מְמַנָּן דְּכָל עַמִּין, דְּאִינוּן סָלְקִין וְנָחֲתִין בְּהַאי סֻלָּם. כַּד יִשְׂרָאֵל חָטָאן, מָאִיךְ הַאי סֻלָּם וְסָלְקִין אִינְהוּ מְמַנָּן, וְכַד יִשְׂרָאֵל מִתְכַּשְׁרָן עוֹבָדַיְיהוּ, אִסְתַּלַּק הַאי סֻלָּם וְכֻלְּהוּ מְמַנֵּי נָחֲתֵי לְתַתָּא, וְאִתְעֲבַר שׁוּלְטָנוּתָא דִלְהוֹן, כֻּלָּא בְּהַאי סֻלָּם קָיְימָא. הָכָא חָמָא יַעֲקֹב בְּחֶלְמֵיהּ, שָׁלְטָנוּתָא דְעֵשָׂו וְשָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִין.
דָבָר אַחֵר וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִּים בּוֹ. בְּמַאן, בְּהַהוּא רֹאשׁוֹ, דְּהַהוּא סֻלָּם. דְּכַד אִסְתַּלַּק רֹאשׁוֹ מִנֵּיהּ, סֻלָּם אִתְכַּפְיָא וְסָלְקִין כֻּלְּהוּ מְמַנָּן. וְכַד אִתְחַבַּר רֹאשׁוֹ בְּהַהוּא סֻלָּם, אִסְתַּלַק, וְכֻלְּהוּ מְמַנָּן נָחֲתִין. וְכֹלָּא חַד מִלָּה.
כְּתִיב, (מלכים א ג׳:ה׳) נִרְאָה ה' אֶל שְׁלמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ. וְאִי תֵימָא הָכָא בַּחֲלוֹם, וְכִי מָה (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[150b]
[...] car la Schekhina se tenait constamment présente dans la tente où Rébecca faisait ses prières. Lorsque Rébecca constata les souffrances que lui causait sa grossesse, elle s’écria : « S’il en est ainsi, pourquoi Je (anochi) ? » ce qui veut dire : pourquoi la Schekhina appelée « anochi » est-elle toujours présente dans ma tente ? C’est certainement dans le but de me faire comprendre que je dois m’attacher à un degré supérieur ; et comme je ne l’ai pas compris jusqu’à maintenant, elle m’accable de souffrances.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « Et elle alla consulter le Seigneur (Jéhovah») ; elle s’éleva du degré « anochi » à celui de Jéhovah. Voilà la raison de l’étonnement de Jacob lorsqu’il se vit près de Jéhovah sans être entré au préalable sous les ailes de la Schekhina ; et il s’écria : « Jéhovah est en ce lieu-ci ; et je ne connais pas encore anochi » L’Écriture ajoute : « Et il fut saisi de frayeur, et il dit : Que ce lieu est terrible ! » C’est véritablement la maison de Dieu et la porte du Ciel. » Le mot « lieu » dans ce verset a un double sens ; il désigne d’abord la présence de Dieu, ainsi qu’on l’a dit précédemment, et il désigne également la marque sacrée de l’Alliance. Jacob avait en vue les deux sens à la fois ; car l’un est l’image de l’autre. C’est pourquoi il a dit : « C’est véritablement la maison de Dieu et la porte du ciel. » De même que la marque sacrée de l’Alliance est la porte de tous les membres du corps, puisque c’est elle qui engendre et porte des fruits, de même le « lieu céleste » est la porte du ciel, puisque c’est de là qu’émanent toutes les bénédictions d’en haut. Quiconque conserve dans toute sa pureté la marque sacrée de l’Alliance, qui est la porte du corps, trouve toujours ouverte la porte du ciel.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et il fut saisi de frayeur, et il dit : Que ce lieu est terrible ! » Car les hommes ne comprennent pas l’importance de la pureté de la marque sacrée de l’Alliance qui mène à la perfection d’en haut et d’en bas. Lorsque le fils eut cessé de parler, son père s’approcha de lui et l’embrassa.
Rabbi Isaac dit : Lorsque j’ai entendu ces paroles, j’ai pleuré de joie et rendu grâce au ciel de n’avoir pas encore fait disparaître de ce monde la connaissance de la Sagesse suprême. Je les ai accompagnés jusqu’à la ville voisine, éloignée de trois lieues. A peine arrivés en ville, l’homme fiança son fils. Je lui ai dit : Les paroles prononcées durant notre voyage n’auront pas été vaines (73). Je leur ai ensuite répété les paroles que Rabbi Siméon m’avait dites (74), lorsque je lui avais communiqué la doctrine que ces hommes m’avaient apprise ; celui-ci me dit : Ne t’imagine pas que ce sont des paroles d’enfant ; ce sont des mystères suprêmes marqués du sceau de la Sagesse éternelle.
Il est écrit (Gen., XXVIII, 20) : « Et Jacob fit ce vœu, en disant : Si Dieu (Élohim) demeure avec moi, s’il me protège dans le chemin par lequel je marche, et me donne du pain pour me nourrir et des vêtements pour me vêtir, et si je retourne heureusement en la maison de mon père, Jéhovah sera pour moi Élohim. »
Rabbi Yehouda demanda : Puisque le Saint, béni soit-il, lui avait fait ces promesses, pourquoi celui-ci en doutait-il ? Les promesses avaient été faites en songe ; or, comme il y a des songes vrais et des songes faux, Jacob a dit : Si les promesses se réalisent, je saurai que c’est le Seigneur qui me les avait faites. Jacob ajouta : « Jéhovah sera pour moi Élohim. » Comme Élohim est le degré du milieu de l’essence divine, et comme Jacob est le milieu entre Abraham et Isaac, puisqu’il tient de la clémence de l’un et de la rigueur de l’autre, Jacob a dit : Si les promesses se réalisent, je saurai que Jéhovah m’a choisi pour être l’image d’Élohim.
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXV, 4) : « Les paroles des méchants sont plus coupables que les miennes pardonne-nous nos péchés. » Ce verset offre une difficulté, parce qu’il n’y a aucune corrélation entre le commencement et la fin. Mais David commençait d’abord à parler de lui-même en disant : je sais que je suis très coupable ; mais les méchants de ce monde sont encore plus coupables que moi. Or, puisqu’il en est ainsi, pardonne-nous nos péchés, les miens aussi bien [...]
- רְשׁוּ אִית לֵיהּ לַחֲלוֹם בְּהַאי. אֶלָּא הָכָא אִתְכְּלִיל דַּרְגָּא בְּדַרְגָּא, דַּרְגָּא עִלָּאָה בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה. בְּגִין דְּעַד כְּעָן, שְׁלמֹה לָא הֲוָה שְׁלִים, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים, כְּתִיב, (מלכים א ה׳:כ״ו) וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה. וּכְתִיב, (מלכים א ה׳ י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה. דְּקָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנֵי. וּכְדֵין, הֲוָה חָמֵי שְׁלֹמֹה, עֵינָא בְּעֵינָא חָכְמָתָא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְחֶלְמָא.
לְבָתַר דְּחָטָא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְחֶלְמָא כְּקַדְמִיתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א י״א:ט׳) הַנִּרְאֶה אֵלָיו פַּעֲמַיִם, וְכִי פַּעֲמַיִם הֲוָה וְלא יַתִּיר. אֶלָּא סִטְרָא דְחֶלְמָא הֲוָה לֵיהּ פַּעֲמַיִם, סִטְרָא דְחָכְמָתָא כָּל יוֹמָא הֲוָה.
וְעִם כָּל דָּא, סִטְרָא דְחֶלְמָא הֲוָה יַתִּיר עַל כָּל שְׁאָר בְּנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל דַּרְגָּא בְּדַרְגָּא, מַרְאֶ''ה בְּמַרְאֶ''ה. וְהָא הַשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמוֹי חָשִׁיךְ יַתִּיר, וְדָא בְּגִין דְּחָטָא, וְסִיהֲרָא קָיְימָא לְאִתְפָּגְמָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא נָטִיר בְּרִית קַדִּישָׁא, בְּאִשְׁתַּדְלוּתֵיהּ בְּנָשִׁים נָכְרִיּוֹת. וְדָא הוּא תְּנַאי דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם דָּוִד, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ב:י״ב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְגו'. גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ.
מַאי עֲדֵי עַד. הַיְינוּ דִּכְתִיב (דברים י״א:כ״א) כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. וּבְגִין דִּשְׁלֹמֹה לָא נָטַר הַאי בְּרִית כְּדְקָא יְאוּת, שַׁרְיָא סִיהֲרָא לְאִתְפָּגְמָא. וְעַל דָּא, בְּסוֹפָא אִצְטְרִיךְ חֶלְמָא, וְכֵן יַעֲקב אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְחֶלְמָא כִּדְאֲמָרָן.
רַעֲיָא מְהֵימְנָא
השלמה מההשמטות (סימן ן) וַיַּחֲלוֹם וְהִנֵּה סוּלָם מֻצָּב אַרְצָּה. וְהִנֵּה סוּלָם דָא צְּלוֹתָא, מֻצָּב אַרְצָּה, דְּמָצְּלָאן בְּנֵי נָשָׁא לֵיהּ בְּאַרְעָא דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא וּמַטָא לִשְׁמַיָּא דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְאִתְמָר בֵּיה (מלכים א ח׳:ל״ב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָׁמַיִם וְרָזָא דְּמִלָה (תהילים ח׳:ב׳) יְהוָֹ''ה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ וגוֹ'. וּבְזִמְנָא דְּמוֹדָע לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ דְּסָלְקָא בְּהַהוּא צְּלוֹתָא, מִיָד וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ. בּוֹ בְּהַהוּא בַּר נָשׁ.
כֻּלְּהוּ פַּתְחִין גַדְפַיְיהוּ לְקָבְּלָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהִיא צְּלוֹתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל א׳:י״א) וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת מִלְמַעְלָה וְהַאי אִיהוּ עוֹלִים שְׁכִינְתָּא עַל גַדְפַיְיהוּ וְיוֹרְדִים בּוֹ. מָאי בּוֹ, בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית עָלַיְיהוּ לְקָבְּלָא שְׁכִינְתֵּיהּ וּמְיַיחֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיה בְּהַהוּא בַּר נָשׁ. בִּצְּלוֹתֵיהּ דִשְׁכִינְתָּא אִיהִי מִצְּוָה כְּלִילָא בְּשֵׁם יְהוָֹ''ה אִיהִי חַיָּה דִילֵיהּ. וּמִצְּוָה בְּלא מַחֲשָׁבָה לֵית לָהּ סְלִיקוּ. וּמַחֲשָׁבָה אִיהוּ אָדָ''ם יוֹ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א תִפְאֶרְ''ת. מִצְּוָה מַלְכוּתָא כְּלִילָא מֵאַרְבַּע חֵיוָון דְמֶרְכַּבְתָּא, כְּלִילָא מֵאַרְבַּע אַתְוון. אִיהִי נוּקְבָא דִילֵיהּ, אַנְפִּין דִילֵיהּ, אַנְפּוֹי דְּרַחֲמֵי. בְּגִינָהּ אֲמֵינָא (שמות ל״ג:ט״ו) אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים וְגוֹ'.
וּמִסִּטְרָא דְצַּדִיק אִתְקַרְיָא אֲחוֹרוֹי חַיָּה כְּלִילָא חָ''י חוּלְיָין דְּאֲחוֹרוֹי דְּבָּר נָשׁ, דְּדָמֵי לְשִׁדְרָה דְּבֵיהּ חָ''י חוּלְיָין. אִיהִי אָחוֹר לְעוֹבַדָא דְּבְּרֵאשִׁית וְקֵדֶם לְמַחֲשָׁבָה דְאִתְמָר בָּהּ, עֲלָהּ בְּמַחֲשָׁבָה. מָה דְּלָאו הֲכִי בַּאָדָם, דְּאֲחוֹר דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אָחוֹר לְמַעֲשֶׂה בְּרִאשִׁית, וקֵדֶם לְפּוּרְעֲנוּת.
קָמוּ תַּנָּאִין וְאֱמוֹרָאִין וְאָמְרוּ רַעְיָא מְהֵימְנָא בְּרִיךְ אֲנְתְ לֵאֱלָהָא עִלָּאָה, הוּא יְקָם לָךְ בַּעוּתָךְ בְּכֹלָּא. קָם סָבָא עִלָּאָה בְּינֵיהוֹן וְאָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא בָּךְ אִתְקָיָּים הַאי קְרָא דְאִתְמָר (ישעיהו ס״ב:ז׳) וְאַל תִּתְנוּ דֹּמִי לוֹ דְּהָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין מֵקַנְנֵי בְּצּוּלְמָא דִּידָךְ מַשִׁירְיָין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִינוּן מְתִיבְתָּא עִלָּאָה וּמַשִּׁירְיָין דְּמַטְרוֹנִיתָא דְּאִינוּן מִמְתִּיבְתָא תַתָּאָה עֲלָךְ אִתְמָר וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ בָּךְ סָלְקִין מַשִׁירְיָין דִשְׁכִינְתָּא בִּצְּלוֹתָא וְנָחֲתִין מַשִׁירְיָין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי שְׁכִינְתֵּיהּ בְּכַמָּה שִׁירִין וְנִגּוּנִין דִּצְּלוֹתָא.
אֲנְתְ הוּא קְרִיבָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּצְּלוֹתָא דִּילָךְ, דְּאִיהוּ קָרְבָּנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ בְּאֵיזְהוּ מְקוֹמָן בְּצַּו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ' דְּתַקִּינוּ מָארֵי מַתְנִיתִין קָרְבָּנִין דִּצְּלוֹתָא מִסִּטְרָא דִיְמִינָא דְּתַמָּן כֹּהֵן אִישׁ חֶסֶ''ד וְתַּקִינוּ זְּמִירוֹת דְּאִינוּן שִׁיר דִלְוִיִּם אַבַּתְרַיְיהוּ מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָ''ה. וְהוֹ''ד דַרְגָּא דְּדָוִד אִתְקַשַׁר בִּשְׂמָאלָא דִּגְבוּרָ''ה. וְאַהֲרֹן דְדַרְגָא דִילֵיהּ בְּהוֹ''ד אִתְקַשַׁר בְּחֶסֶ''ד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים י''ז) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַּח.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּיִחוּדָא כָּלִיל בָּרְכוּ וּקְדוּשָׁה. דְּאִיהוּ קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. וּבְרָכָה מִסִּטְרָא דִיְמִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ו') דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּקְדוּשָׁה מִסִּטְרָא דִלְוִיִּם עַמּוּדָא דְאֶמְצָּעִיתָא קִשׁוּרָא דִיְמִינָא וּשְׂמָאלָא וְאִיהוּ קִשׁוּרָא דִתְפִלִּין דְּרֵישָׁא דְּאִיהוּ אִימָא עִלָּאָה.
תְּפִילִין עַל רֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְּאוּקְמוּהַ מָארֵי מַתְנִיתִין. תְפִלִּין דְמָארֵי עָלְמָא, מָה כְּתִיב בְּהוּ. וְאִיהוּ קִשׁוּרָא דִתְפִלִּין דְיַד, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַתָּאָה. וְהַאי אִיהוּ דְּאוּקְמוּהַ מָארֵי מַתְנִיתִין הֵרְאָהוּ לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְפִלִּין ש דִּילָךְ מֹשֶׁה כָלִיל תְלָת אַנְפֵּי אֲבָהָן לְעֵילָא דְּתַקִּינוּ ג' צְּלוֹתִין דְּאִיהוּ סִימָנָם שַׁחֲרִית מִנְחָה עַרְבִית. מִשׁוּם הֲכִי דִּידָךְ צְּלוֹתָא דְּשַׁבָּת דְאִתְמָר בֵּיהּ (בה) (בראשית א') וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וְאִתְכְּלִיל מֵרְכָּבְתָא תַתָּאָה דְאֲהַרֹן דָוד וּשְׁלֹמֹה ואָדָם קַדְמָאָה לְעֵילָא וּבַת זוּגִיהּ לְתַתָּא אֵם כָּל חָי דְּאִיהוּ צַּדִּיק חָ''י עָלְמִין.
וּבְגִין דָא אַהֲרֹן אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ יְמִינָא אוּקְמוּהָ רָבַּנָן בֵּיהּ, אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוָה. רַעְיָא מְהֵימְנָא, יַעֲקֹב אִיהוּ כָּלִיל תְלָת אֲבָהָן דְבֵּיהּ רָכִיב אָדָם קַדְמָאָה וְלָאו לְמַגָּנָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב כְּשׁוּפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה. אָמַר בּוֹצִּינָא קַדִּישָׁא רַעְיָא מְהֵימְנָא חָזֵינָא דְּכַּפָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמָךְ וְאָמַר מֹשֶׁה מֹשֶׁה לְאַכְלָלָא לָךְ בְּמֶרְכַּבְתָּא עִלָּאָה תַתָּאָה. וּבְּמֶרְכַּבְתָּא לְאַכְלָלָא בָּךְ אָדָם קַדְמָאָה מִסִּטְרָא דְּאַבְרָהָם וּלְאַכְלָלָא בָּךְ חַוָּה מִסִּטְרָא דְאֲהַרֹן דָוִד וּשְׁלֹמֹה.
לָמָה לֹא כָּפָל שְׁמֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲכִי אָמַר לֵיהּ בּוֹצִּינָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְקָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב וְקָרָא לֵיהּ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב לִישָׁנָא דְּעוּקְבָא דְּהַיְינוּ נוּקְבָא, דְאִתְמָר עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מַכְהֵה גַלְגַּל חַמָּה. וְאִקְרֵי יִשְׂרָאֵל, דְּתַמָּן רֹאשׁ דְכוּרָא, רֵישָׁא לְנוּקְבָא, דְּהַיְינוּ עָקֵב. וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחִוְיָּיא (בראשית ג') הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנוּ עָקֵב. וְדָא גָרַם שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא דְאִתְמָר בֵּיה (משלי כ''ב) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ.
חָדָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַדּוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא ואָמְרוּ קַמֵּיהּ. פּוּמָא דִשְׁכִינְתָּא סִינַי, מָאן יָכִיל לְמֵיקָם (קמיה) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ מְמַלְּלָן בֵּיה וְשִׁתִּין רִבְבָן דִּמְתִיבְתָּא תַתָּאָה מְמַלְלִין בֵּיה וְאוּף שִׁתִּין רִבּוֹא דִּמְתִיבְתָּא עִלָּאָה הֲכִי מְמַלְלִין בֵּיה. עַל פּוּמָךְ אִתְמַר והִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים עוֹלִים וגוֹ'. דָּבָר אַחֵר וַיַּחֲלוֹם וְהִנֵּה סֻלָּם.
פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר סִינָ''י דָא סֻלָּ''ם וְאִיהוּ קַ''ל וְרָזָא דְמִלָה (ישעיה י''ט) הִנֵּה יְיָ רוֹכֵב עַל ע''ב קַ''ל. ע''ב דָא יוֹ''ד הֵ''י וָי''ו הֵ''י וְעוֹד יוֹ''ד. יוֹ''ד הֵ''א. יוֹ''ד הֵ''א וא''ו. יוֹ''ד הֵ''א וא''ו הֵ''א, דָא קַ''ל. אַתְוון קַדְמָאַן סָלְקִין לְע''ב אַתְוון דְּאִינוּן תּוֹלָדִין דִּילְהוֹן סָלְקִין קַ''ל. ע''ב קַ''ל מָאתַן וּתְרֵין כְּחֻשְׁבָּן ב''ר. אֲנְתְ הוּא בָּר, רַעְיָא מְהֵימְנָא עֲלַךְ אִתְמַר (תהלים ב') נַשְׁקוּ בָּר, אֲנְתְ הוּא רַבָּן דְּיִשְׂרָאֵל רָב לְתַתָּא רַבָּן דְּמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת ב''ר לְעֵילָא בְּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ (חס''ר ג''ם לאשלמא רמ''ה) עָלַיְיהוּ אִתְמַר לְגַבֵּי מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף (שמואל ב' י''ב) גַּם יְהוָֹ''ה הֶעְבִיר חֲטָאתְךָ לֹא תָּמוּת. בְּהַאי גָּ''ם אִתְכַּפָּר דָוִד והָאי אִיהוּ שִׁיעוּרָא דְּחַלָּה מ''ג בֵּיצִּים וְתוֹסֶפֶת חוֹמֵשׁ בֵּיצָּה רָמִיז (ויקרא ה') וחֲמִישִׁיתוֹ יוֹסֵף עַלָּיו.
זַכָּאָה צְּלוֹתָא דְנָפִיק מִפּוּמָךְ כְּגווָֹנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּנָחִית עַל טוּרָא דְסִינָי וְאִתְּמַר בֵּיה (דברים כ''ט) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, הֲכִי כַּד אַתְּ מִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹרַיְיתָא וּבִצְּלוֹתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּנִישׁ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְכָל אִלֵּין נִשְׁמָתִין דַהֲווּ וּדְּעֲתִדִין לְמֶהֱוִי, וְכָל מַשִׁירְיָין דְּמַלְאָכִין. וְנָחִית בְּצּוּלְמָא דִּילָךְ, לְקָבְּלָא צְּלוֹתָא דִּילָךְ, אוֹרַיְיתָא דִּילָךְ. בְּגִין דְּמַחֲשָׁבְתָא דִּילָךְ לְיַחֲדָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ בְּכָל מַשִׁירְיָין דִּילֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא בְּאוֹרָיְיתָךְ וּבִצְּלוֹתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְצָּרֵף מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לְמַעֲשֶׂה. וּכְגַוְונָא דְּאִיהוּ אָמַר אָנֹכִי, וְאִינְהוּ אַמְרִי (שמות כ''ד) נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
הֲכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבִיד לְכֻלְּהוּ מַשִׁירְיָין וְאִינְהוּ שָׁתְקִין ושָׁמְעִין לְמִלוּלָךְ בְּגִין דִּרְעוּתָךְ בְּהוֹן לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ בְּכָל מַשִׁירְיָין דִּילֵיהּ וְכָל מָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַבְטַח וְאוֹדֵי לְמֶעְבָּד לָךְ חָכְמָה מִכַּמָּה טָבִין דְּלֵית לוֹן סוֹף כֻּלְּהוּ אָמְרִין נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
וּבְגִין דָא אֲמְרוּ (תהלים ק''ג) בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וְגוֹ' וְאִתְתַּקַּף בָךְ דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִנְתֵּיהּ וְכָל מַשִׁירְיָין דִּילֵיהּ וּדְּשְׁכִנְתֵּיהּ אִסְתַּכְּמוּ לְמֶעְבָּד כָּל רְעוּתָךְ, וְיַתִּיר מִדָּאי הוּא כְּתִיב עַל יְדָךְ ולא נָפַל מִלָּה זְעִירָא מִכְּתִיבָת יְדָךְ דְלָא אִתְקָיָּים. זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּמָרֵיהּ חָשִׁיב לֵיהּ כְּגוּפֵיהּ וְעָבִיד לֵיהּ יְקָרָא כְּדִיּוּקְנֵיהּ לְמֶהֱוִי שָׁקִיל מִלּוּלִין דְּפּוּמוֹי בְּאוֹרַיְיתָא בִּצְּלוֹתָא בְּלִימוּד בְּטוּרָא דְסִינָי. וְלֵית חַד דְּפָּתָח פּוּמֵיהּ לְקַטְרְגָא, אֶלָּא עִלָּאִין ותַתָּאִין בְּאַסְכָּמוּתָא חֲדָא בִּרְעוּתָא חֲדָא. ע''כ: (עד כאן רעיא מהימנא מההשמטות)
(בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וגו'. הכא חמא יעקב קשורא דִּמְהֵימְנוּתָא כְּחַד. נִצָּב עליו, וכתיב (מלכים א כ״ב:מ״ח) וּמֶלֶךְ אֵין בְּאֶדוֹם. נצב מלך. (נצב מלח) חמא, דכל דרגין קיימין כלהו כחד על ההוא סולם, לאתקשרא כלא בחד קשרא. בגין דאתיהיב ההוא סלם בין תרין סתרין, הדא הוא דכתיב אֲנִי ה' אֱלהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וִאלהֵי יִצְחָק וגו'. אלֵּין אִנּוּן תְּרֵין סִטְרִין בְּיָמִינָא וּשְׂמָאלָא.
דבר אחר והנה ה' נצב עליו (ויאמר), עליה דיעקב, למהוי כלא רתיכא קדישא, ימינא ושמאלא, ויעקב בגוויהו, וכנסת ישראל לאתקשרא בנייהו, הדא הוא דכתיב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מנלן דיעקב באמצעיתא, משמע דכתיב אלהי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (הארץ), וְלָא כְּתִיב אֱלֹהֵי יִצְחָק אָבִיךָ. דְּכֵיוָן דְּאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם, אִשְׁתַּכַּח דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא. וּלְבָתַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ, הָא כֹּלָּא רְתִיכָא חָדָא קַדִּישָׁא. וְהָכָא חָמָא דְּיֶהוֵי שְׁלִימוּ דְּאֲבָהָן.
תָּא חֲזֵי, אֱלהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, דְּכֵיוָן דְּאָמַר אַבְרָהָם אָבִיךָ, וַדַּאי אִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא, וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָכָא אִתְרְמִיז דְּקָשִׁיר לִתְרֵין סִטְרִין וְאָחִיד לוֹן. קָשִׁיר לְסִטְרָא חָד, דִּכְתִיב אַבְרָהָם אָבִיךָ. וְקָשִׁיר לְסִטְרָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב וִאלֹהֵי יִצְחָק, תּוֹסֶפֶת וא''ו לְגַבֵּי יִצְחָק, לְאַחֲזָאָה דְיַעֲקֹב אָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין.
וְעַד דְּיַעֲקֹב לָא אִתְנָסִיב, לָא אִתְּמָר בְּאִתְגַּלְּיָא יַתִּיר, וְאִתְּמָר בְּאִתְגַּלְּיָא, לְמַאן דְּיָדַע אוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא. לְבָתַר דְּאִתְנָסִיב וְאוֹלִיד, אִתְּמָר לֵיהּ בְּאִתְגַּלְּיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ (בראשית יט) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, מַאן דְּלָא אִשְׁתְּלִים לְתַתָּא, לָא אִשְׁתְּלִים לְעֵילָא. שָׁאנֵי יַעֲקֹב, דְּאִשְׁתְּלִים לְעֵילָא וְתַתָּא, אֲבָל לָא בְּאִתְגַּלְּיָא.
וְאִי תֵימָא דְּאִשְׁתְּלִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, לָא. אֶלָּא חָמָא דְּיִשְׁתְּלִים לְבָתַר זִמְנָא. וְאִי תֵימָא הָא כְּתִיב, (בראשית כ״ח:ט״ו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. אֶלָּא, אַשְׁגָּחוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּנְטִירוּ דִילֵיהּ, לָא אִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ דְּיַעֲקֹב לְעָלְמִין, בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, אֲבָל בְּעַלְמָא עִלָּאָה עַד דְּאִשְׁתְּלִים. (שם) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לא יָדַעְתִּי. וְכִי תְּוָוהָא הוּא דְּלָא יָדַע. אֶלָּא מַאי וְאָנֹכִי לא יָדָעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א י״ג:י״ב) וּפְנִי ה' לא חִלִּיתִי. אָמַר, וְכִי כָּל הַאי אִתְגְּלִי לִי וְלָא אִסְתַּכַּלְנָא לְמִנְדַע אָנֹכִי, וּלְמֵיעַל תְּחוֹת גַּדְפֵי דִשְׁכִינְתָּא לְמֶהֱוֵי שְׁלִים.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ב) וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָמַאת רִבְקָה נְהוֹרָא דִשְׁכִינְתָּא,
(Ⅰ)
|
|
|
|
|
[151a]
[...] que ceux des méchants de ce monde.
Remarquez que, lorsque le nombre des pécheurs augmente dans ce monde, les péchés montent jusqu’à la région où sont déposés les livres dans lesquels sont inscrits les actes des coupables, ainsi qu’il est écrit (Dan., VII, 10) : »Le juge était assis, et les livres étaient ouverts. » Ce livre était suspendu sur la tête de David ; c’est pourquoi il a dit : « Les paroles des méchants sont plus coupables que les miennes. » Il voulait dire que ce n’est que dans ce livre qu’il a vu toute l’étendue de ses péchés, qu’il croyait moins graves auparavant. Ainsi Jacob ne se méfiait pas de la parole du Saint, béni soit-il, mais il se méfiait de lui-même ; car il craignait que quelque péché ne l’empêchât d’arriver en paix dans la maison de son père.
Rabbi Hiyâ dit : Jacob s’était écrié : Je n’ai pas besoin de rigueur maintenant, attendu que, lorsque je serai arrivé à la maison de mon père, qui est l’image de la rigueur, j’aurai assez de temps pour me familiariser avec ce degré.
Rabbi Yossé lui répondit : Ce n’est pas ainsi que Jacob raisonnait, mais de la manière suivante : Si c’est la « Rigueur » qui est attachée à moi, il faut qu’elle me protège jusqu’à mon arrivée auprès de mon père et ne me laisse pas succomber auparavant ; car une fois arrivé là, je saurai unir la « Clémence » d’Abraham à la « Rigueur » d’Isaac. Jacob ajouta (Gen., XXVIII, 22) : « Et cette pierre que j’ai dressée comme un monument sera la Maison de Dieu. » C’est la pierre qui forme le trait d’union entre les essences divines ; elle est bénie à droite et elle est bénie à gauche ; elle est bénie en haut et elle est bénie en bas. « C’est pourquoi, dit Jacob, j’offrirai la dîme de tout ce que tu m’auras donné. »
Rabbi Abba dit : L’Écriture se sert précédemment du terme : « Et il prit des pierres qui étaient là. »Donc il en avait pris plusieurs, alors que Jacob a dit : « Et cette pierre que j’ai dressée comme un monument... » Il ne parle ainsi que d’une seule pierre ; il désigne la pierre supérieure ; car c’est elle qui constitue la Maison d’Élohim. Pourquoi l’Écriture dit-elle « Maison d’Élohim », au lieu de « Maison de Jéhovah » ? Il est pourtant écrit (II Paralip ., XXXI, 20) : « Que l’on prépare la Maison de Jéhovah. » Et ailleurs (Ps., CXXII, 1) : « Nous irons à la maison de Jéhovah. » Mais la région de la « Rigueur » est composée de deux parties : une partie est l’image de l’année jubilaire et désignée sous le nom d’ « Élohim vivant » ; l’autre a Isaac pour image et est désignée sous le nom d’ « Élohim » seulement.
Rabbi Éléazar dit : Bien que l’année jubilaire donne naissance à la « Rigueur », elle renferme aussi la « Clémence » ; et toutes les joies en émanent ; et c’est elle qui est la joie de tous les êtres. Ainsi la « Maison d’Élohim » est du côté de la « Rigueur » ; mais quand elle se trouve du côté du Jubilé, la « Miséricorde » se réveille en elle, ainsi qu’il est écrit « Il met sa main gauche sous ma tête. » Mais quand la « Maison d’Élohim » est du côté gauche, la « Rigueur » se réveille, ainsi qu’il est écrit (Jér., I, 14) : « C’est du Septentrion que le mal vient fondre sur tous les habitants de la terre. »
Rabbi Siméon dit : La « Maison d’Élohim » a le même sens que dans le verset (Ps., XLVIII, 3) : « ... La ville du Grand Roi. » Quelquefois Dieu est appelé « Roi », quelquefois « Grand Roi ». Il est « Grand Roi » dans le monde supérieur. Rabbi Hiyà et Rabbi Hizqiya étaient assis une fois sous un arbre, dans le champ d’Ono. Rabbi Hiyâ s’endormit. Il vit en songe le prophète Élie, et il lui dit : Je vois la campagne éclairée de la lumière que tu répands. Le prophète Élie lui dit : Je me rends maintenant à Jérusalem pour la prévenir que le moment est proche où elle, avec toutes les autres villes habitées par les sages, seront détruites ; car Jérusalem existe grâce à la « Justice » (Dina) ; et c’est par la « Rigueur » (Dina) qu’elle sera détruite ; et Samaël a déjà reçu l’autorisation d’exercer son pouvoir sur elles et sur tous les puissants du monde. Je viens donc prévenir les sages ; peut-être pourront-ils différer pour quelque temps la destruction de Jérusalem ; car, aussi longtemps que la Loi réside en elle, elle peut subsister ; car la Loi est l’Arbre de vie par qui tout vit. Quand on cesse de cultiver la Loi, ici-bas, l’Arbre de vie disparaît de ce monde. C’est pourquoi Samaël n’a aucune prise sur les sages, tant que les sages se consacrent à l’étude de la Loi, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVII, 22) : « La voix est celle de Jacob ; mais les mains sont celles d’Esaü. » « La voix de Jacob » désigne la Loi suprême ; tant que cette voix retentit, les « mains d’Esaü » demeurent inactives. C’est pour cette raison que l’on ne doit jamais cesser de se consacrer à l’étude de la Loi. Pendant ce temps., [...]
- דְּהַוְיָא שְׁכִינְתָּא בְּמִשְׁכְּנָהָא וְצַלִּיאַת תַּמָּן. כֵּיוָן דְּחָמַאת עָאקוּ דִּילָהּ בִּמְעָהָא, מַה כְּתִיב וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה', נָפְקַת מִדַּרְגָּא דָא לְדַרְגָּא אָחֳרָא דְּאִיהוּ הוי''ה. בְּגִינֵי כָךְ אָמַר יַעֲקֹב, וְכִי כָּל כָּךְ חָמֵינָא, וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי, בְּגִין דְּהֲוָה בִּלְחוֹדוֹי וְלָא עָאל תְּחוֹת גַּדְפֵי דִשְׁכִינְתָּא.
מִיָּד (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. מִלָּה דָא לִתְרֵין סִטְרִין אִיהוּ. מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, חַד עַל הַהוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר בְּקַדְמִיתָא. וְחַד עַל אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא דְּלָא בַּעְיָא לְאִתְבַּטָּלָא.
וְאַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ תְּרֵי סִטְרֵי, חַד הוּא. אָמַר (בראשית כ״ח:י״ז) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, אֵין זֶה, לְמֶהֱוֵי בָּטִיל. אֵין זֶה, לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּלְחוֹדוֹי, קְיָימָא דִילֵיהּ לָאו אִיהוּ אֶלָּא בֵּית אֱלֹהִים, לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ פֵּירִין, וְלַאֲרָקָא בֵּיהּ בִּרְכָאן מִכָּל שָׁיְיפֵי גוּפָא. דְּהַאי הוּא תַּרְעָא דְּכָל גּוּפָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם, דָּא תַּרְעָא דְגוּפָא וַדַּאי, תַּרְעָא אִיהוּ לַאֲרָקָא בִּרְכָאן לְתַתָּא, אָחִיד לְעֵילָא וְאָחִיד לְתַתָּא. אָחִיד לְעֵילָא, דִּכְתִיב וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (אחיד) לְתַתָּא, דִּכְתִיב אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים. וְעַל דָּא וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מַשְׁגְּחָן בִּיקָרָא דְּבֵיהּ לְמֶהֱוֵי בֵּיהּ שְׁלִים, לְעֵילָא וְתַתָּא. אֲתָא אֲבוֹי וּנְשָׁקֵיהּ.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כַּד מִלִּין אִינוּן שְׁמַעְנָא מִפּוּמֵיהּ בָּכֵינָא, וְאֲמֵינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּלָא בָּטִיל מֵעַלְמָא חָכְמְתָא עִלָּאָה. אָזְלִינָא עִמְּהוֹן עַד תְּלַת פַּרְסֵי, עַד דְּעָאֳלָנָא עִמְּהוֹן לְמָתָא. לָא סְפִיקוּ לְמֵיעַל, עַד דְּשִׁדֵּךְ הַהוּא בַּר נַשׁ לִבְרֵיהּ, וְאָמְרֵי לֵיהּ, מִלָּיךְ לָא יְהוֹן לְבַטָּלָה.
אֲמִינָא, הָא דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּמִלִּין אִלֵּין כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְחָכְמְתָא נִינְהוּ, וּלְאַחֲזָאָה מִלִּין אָחֳרָנִין. כַּד סַדַּרְנָא מִלִּין קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לִי, לָא תֵימָא דְּמִלִּין אִלֵּין דִּינוּקָא נִינְהוּ, אֶלָּא מִלִּין דְּרָזִין עִלָּאִין נִינְהוּ, וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא רְשִׁימִין. (בראשית כ״ח:כ׳) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נְדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלהִים עִמָּדִי וְגו', אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן דְּכָל הַאי אַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַמַּאי לָא הֶאֱמִין, דְּאָמַר (בראשית כ״ח:כ׳) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגו'. אֶלָּא, אָמַר יַעֲקֹב, חֶלְמָא חָלַמְנָא, וְחֶלְמִין מִנַּיְיהוּ קְשׁוֹט וּמִנַּיְיהוּ לָא קְשׁוֹט, וְאִם יִתְקַיֵּים הָא יְדַעְנָא דְּחֶלְמָא קְשׁוֹט הוּא, וְעַל דָּא אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלהִים וְגו', כְּמָה דְחָלַמְנָא, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים, אֲנָא אֱהֵא מָשִׁיךְ בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא דְּכֹלָּא, לְאֲתַר דָּא דְּאִקְרֵי אֱלהִים.
תָּא חֲזֵי יִשְׂרָאֵל דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא, כֹּלָּא נָטִיל הוּא בְּקַדְמִיתָא מִמְּקוֹרָא דְּכֹלָּא, וּלְבָתַר דְּיִמְטֵי לֵיהּ, מִנֵּיהּ, נָגִיד וְאַמְשִׁיךְ לְהַאי אֲתַר, מַשְׁמַע דִּכְתִיב, וְהָיָה יְיָ לִי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר כֹּלָּא לֵאלהִים. כְּמָה דְּאֱלֹהִים, יְהֵא נָטִיר וְעָבִיד לִי, כָּל אִלֵּין טָבָאן, אוּף אֲנָא אֱהֵא מָשִׁיךְ לֵיהּ מֵאֲתַר דִּילִי כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְיִתְחַבַּר קִשְׁרָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. אֵימָתַי, (בראשית כ״ח:כ״א) וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, כַּד אֱהֵא יָתִיב בְּדַרְגָּא דִילִי, וְאֱהֵא יָתִיב בְּדַרְגָּא דְּשָׁלוֹם לְתַקְּנָא בֵּית אָבִי, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם דַּיְיקָא, כְּדֵין וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים.
דָבָר אַחֵר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, דְּתַמָּן הוּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, תַּמָּן אִשְׁתְּלִים. וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים. בְּאֲתַר דָּא, אֲסַלֵּק (אסתלק) מִדַּרְגָּא דָא לְדַרְגָּא אָחֳרָא כְּדְקָא יְאוּת, וְתַמָּן אֶפְלַח פּוּלְחָנֵיהּ.
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ה:ד׳) דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. הַא קְרָא קַשְׁיָא, דְּלָאו סוֹפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, וְלָאו רֵישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ. אֶלָּא דָּוִד בָּעָא עַל גַּרְמֵיהּ, וּלְבָתַר בַּעְיָא עַל כֹּלָּא. דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. אָמַר דָּוִד, אֲנָא יַדָעְנָא בְּגַרְמַי דְּחַבְנָא, אֲבָל כַּמָּה חַיָּיבִין אִינוּן בְּעַלְמָא, דְּאִתְגַּבְּרוּ חוֹבַיְיהוּ עֲלַיְיהוּ יַתִּיר מִנִּי. הוֹאִיל וְכֵן, לִי (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[151b]
[...] Rabbi Hiyâ s’était réveillé. Les trois collègues allèrent raconter cette vision aux sages. Rabbi Yessa leur répondit : Nous le savons tous ; et la vision est réellement authentique, car il est écrit (Ps., CXXVII, 1) : « Si le Seigneur ne garde la ville, c’est en vain que veille celui qui la garde. » Ces paroles font allusion aux hommes qui se consacrent à l’étude de la Loi ; car c’est grâce à eux que la ville sainte subsiste, et non pas grâce aux puissants de ce monde ; c’est pourquoi l’Écriture dit : « Si le Seigneur ne garde la ville, etc. » Il est écrit (Gen., XXIX, 2) : « Et il vit un puits dans un champ, etc. »
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., III, 1) : « Cantique de David, lorsqu’il fuyait devant son fils Absalon. » Les collègues e s’étaient déjà demandé pour quelle raison l’Écriture dit « Cantique de David », au lieu de « plainte de David ». Pourquoi David chantait-il lorsqu’il fuyait devant Absalon ? Etait-ce parce que celui-ci était son fils ? Au contraire, il est plus pénible d’être persécuté par ses propres parents. Mais David appréhendait que Dieu ne lui fit expier ses péchés dans le monde d’en haut. Mais quand il vit que le Saint, béni soit-il, les lui faisait expier dans ce bas monde, il en fut réjoui et il entonna un chant d’action de grâces. David se souvint, en outre, que des hommes supérieurs à lui avaient dû fuir leur pays tout seuls. Jacob a pris la fuite, ainsi qu’il est écrit (Osée, XII, 13) : « Jacob a pris la fuite en Syrie. » Et il s’enfuit tout seul. Moïse avait pris également la fuite, ainsi qu’il est écrit (Ex., II, 15) : « Et Moïse s’enfuit devant Pharaon. » Lui aussi a pris la fuite tout seul. Mais lorsque David vit la distinction dont Dieu l’avait jugé digne, lorsqu’il se vit entouré dans sa fuite de tant de grands, de tant de seigneurs et de tant d’autorités dans le pays, qui l’accompagnaient pour lui servir de garde, il entonna un chant d’action de grâces.
Rabbi Yehouda dit en outre : Tous ceux qui ont fui ont trouvé un puits sur leur chemin, excepté David, parce que le démon avait requis contre lui à cette époque ; c’est pourquoi le «puits» (75) n’alla pas au-devant de lui. Mais comme Jacob et Moïse avaient toujours coutume d’accueillir le « puits» avec joie, celui-ci courut au-devant d’eux, au moment de leur détresse, telle une épouse qui court avec joie au-devant de son époux. Élie est placé à un degré au-dessous du « puits» ; c’est pourquoi le « puits » n’alla pas au-devant de lui ; et c’est pourquoi Élie est devenu un ange qui porte les messages du « puits ». Mais, comme Jacob et Moïse sont placés sur un degré au-dessus du « puits », celui-ci courut au-devant d’eux, telle une épouse qui accueille son époux avec joie. L’Écriture dit : « Et il vit un puits dans le champ. » Ces paroles renferment un mystère. Jacob avait entrevu le « puits » d’en haut. Les paroles suivantes : « ... Et trois troupeaux de brebis qui se reposaient auprès », renferment également un mystère. Car l’Écriture commence à parler de [...]
- וּלְהוֹן, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּיבִין סַגִּיאִין בְּעַלְמָא, אִינוּן סָלְקִין, עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּיבַיָא אִתְפַּתְּחוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ז) דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר (דינא עלה קיימא), (נ''א לעילא מרישיה דדוד איהו) בְּגִינֵי כָּךְ, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי, וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם.
יַעֲקֹב, כְּגַוְונָא דָא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין, אִי תֵימָא דְּלָא הֵימִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא. אֶלָּא, דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ, דִּילְמָא יֵחוּב, וְהַהוּא חוֹבָא, יִמְנַע לֵיהּ, דְּלָא יְתוּב בִּשְׁלָם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ, לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ. וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים, אֲפִילּוּ רַחֲמֵי, כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם, אֲשַׁוֵּי לְקֳבְלִי לְדִינָא, בְּגִין (ס''א דהא) דְּאֲנָא פָּלַח קַמֵּיהּ תָּדִיר.
אָמַר רִבִּי אַחָא, אָמַר יַעֲקֹב, הַשְׁתָּא לָא אִצְטְרִיכְנָא לְדִינָא, כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא, אִתְכְּלִילְנָא בְּדִינָא וְאֶתְקַשַּׁר בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָאו הָכִי, אֶלָּא אָמַר, הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, דִּינָא אִצְטְרִיכְנָא לְנַטְרָא לִי, עַד דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם לְבֵית אַבָּא, אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם, אִתְכְּלִילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְאֶתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימְנָא, לְאַכְלָלָא כֹּלָּא כְּחַד. (בראשית כח) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. דְּהָא כְּדֵין יְהֵא כֹּלָּא קִשּׁוּרָא חָדָא, וְהַאי אֶבֶן אִתְבָּרְכָא מִימִינָא וּמִשְׂמָאלָא, אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, בְּגִין (דא) דְּאֶתֵּן מַעַשְׂרָא מִכֹּלָּא.
אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָא כְּתִיב, (בראשית כח) וַיִּקַּח מֵאַבְנִי הַמָּקוֹם. וְאִי תֵימָא דְאַבְנָא דָא, עִלָּאָה (על) כַּמָּה (קמ''ז ע''ב) אַבְנִין לְאֲתַר מוֹתָבֵיהּ, לְמִשְׁרֵי עֲלַיְיהוּ, (נ''א האי דכתיב) וְהָא כְּתִיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, (נ''א עליונה מבעי ליה). בְּגִין (נ''א כיון) דְּאָמַר (בראשית כח) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים, הָכָא אָרִים לָהּ קַמָּא עִלָּאָה, בְּגִין דְּתָלָא כָּל שְׁבָחָא דְּזֶה בָּהּ, דְּאֵין זֶה לְקַיָּימָא (לתתא) כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים. וְשַׁפִּיר. וְעַל דָּא אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה כְּתִיב.
יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים לְעָלְמִין, בֵּית אֱלֹהִים, בֵּית יְיָ מִיבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עזרא א) לְכוֹנֵן אֶת בֵּית יְיָ. וְכֵן (תהלים קכב) בֵּית יְיָ נֵלֵךְ. אֶלָּא, אֲתַר דְּבֵי דִינָא אִיהוּ מִתְּרֵין סִטְרִין עִלָּאִין, מִסִּטְרָא דְיוֹבְלָא, דְּאִיהוּ אֱלֹהִים חַיִּים. וּמִסִּטְרָא דְיִצְחָק אֱלהִים.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יוֹבְלָא, אַף עַל גַּב דְּדִינִין (נפקין) מִתְעָרִין מִינָהּ, וְכֻלְּהוּ רַחֲמֵי (ודינין), כָּל חֵידוּ מִינָהּ נָפְקִין, וְהוּא חֶדְוָותָא (ס''א והוא חירותא) דְכֹלָּא. אֶלָּא בֵּית אֱלהִים, סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, אִי לְטַב, בְּסִטְרָא (דיובלא) דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ רְחִימוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. אִי לְבִישׁ, בְּסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא, כְּמָה דְאַתְ אָמֵר, (ירמיה א) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וַדַּאי בֵּית אֱלהִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֵּית אֱלהִים הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהלים מח) קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אִית מֶלֶךְ סְתָם, וְאִית מֶלֶךְ רָב, וַדַּאי עַלְמָא עִלָּאָה, מֶלֶךְ רָב אִיהוּ, וְדָא הוּא (שם) קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ יַתְבֵי תְּחוֹת אִילָנֵי דַּחֲקַל אוֹנוֹ, אִדְמוּךְ רִבִּי חִיָּיא, חָמָא לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, אָמַר מַקְסְטִיטוּרָא דְמַר, חַקְלָא נָהִיר. אָמַר, הַשְׁתָּא אָתֵינָא לְאוֹדָעָא, דִּיְרוּשָׁלַ ם קָרִיב אִיהוּ לְאִתְחָרְבָא, וְכָל אִינוּן קַרְתִּין דַּחֲכִימַיָא. בְּגִין דִּיְרוּשָׁלַ ם דִּינָא אִיהוּ, וְעַל דִּינָא קָיְימָא, וְעַל דִּינָא אִתְחָרַב, וְהָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסמא''ל עֲלָהּ, וְעַל תַּקִּיפֵי עַלְמָא, וְאָתֵינָא לְאוֹדָעָא לַחֲכִימַיָא דִּילְמָא יוֹרְכוּן שְׁנִי דִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתַּכַּח בָּהּ, הִיא קָיְימָא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְחַיֵּי דְּקָיְימֵי עֲלָהּ, (תרי נוסחי אינון) כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעַר לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי לָא אַעֲדֵי לְעֵילָא, פָּסַק אוֹרַיְיתָא לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתַּלַּק (מינה) מֵעָלְמָא.
וְעַל דָּא, כָּל זִמְנָא דְּחֲכִימַיָא יֶחדוּן בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, לָא יָכִיל סמא''ל בְּהוּ, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית כז) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, דָּא הוּא אוֹרַיְיתָא עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי קוֹל יַעֲקֹב, בְּעוֹד דְּהַהוּא קוֹל לָא פָּסַק, דִּבּוּר שָׁלְטָא וְיָכְלָא, וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִפְסַק. (ל''ג ע''א) וְאִתְעַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[152a]
[...] trois troupeaux, et elle finit par dire (Gen., XXIX, 3) : « C’était là que tous les troupeaux s’assemblaient. » Mais « les trois » désignent le Sud qui se tient du côté droit, l’Ouest qui se tient à gauche et l’Est qui est placé au milieu ; et tous les trois se tiennent au-dessus du « puits » et le remplissent, afin que « tous les pasteurs y puisent », ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 11) : « Elles servent à abreuver toutes les Hayoth des champs. »
Il est écrit (Gen., XXIX, 3) : « C’était là que tous les troupeaux s’assemblaient. » Ce verset renferme la même idée que le verset (Cant., I, 7) suivant : «Tous les fleuves entrent dans la mer. » L’Écriture ajoute : « Et on enlevait la pierre qui recouvrait le puits. » « La pierre » désigne la « Rigueur » qui empêche la « Clémence » de se répandre au dehors, tel le bloc de glace comprime les eaux qu’il recouvre. Mais quand ces fleuves arrivent, le côté Sud qui se trouve à droite (Clémence) devient puissant, et le Nord qui se trouve à gauche (Rigueur,) ne peut plus faire geler les eaux ; car elles sont en grande quantité ; et seuls les petits ruisseaux gèlent, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 11) : « Elles servent à abreuver toutes les Hayoth des champs. » Enfin, l’Écriture (76) ajoute : « Et on remettait la pierre sur l’ouverture du puits. » Car, même après que la « Rigueur » a été dissipée, elle est rétablie de temps en temps, parce qu’elle est indispensable au monde, pour le châtiment des coupables.
Remarquez que, lorsqu’assis près du puits, Jacob a vu les eaux remonter au-devant de lui, il a compris que c’était là l’endroit où il rencontrerait son épouse. Il en était de même de Moïse. Tous les deux ne se sont pas trompés. Pour Jacob, l’Écriture (Gen., XXIX, 9) dit : « Ils parlaient encore, lorsque Rachel arriva avec les brebis de son père, etc. » Et, pour Moïse également, l’Écriture (Ex., II, 17) dit : « Et les pasteurs étant survenus, les chassèrent ; Moïse se leva alors, prit la défense de ces filles et fit boire leurs brebis. » C’est là qu’il rencontra Sephora. [...]
- רִבִּי חִיָּיא, וְאֲזְלוּ וְאָמְרוּ מִלָּה דָא לַחֲכִימַיָא.
אָמַר רִבִּי יֵיסָא, כֹּלָּא יָדְעִין דָּא, וְהָכִי הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים קכ״ז:א׳) אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר, אִלֵּין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, קַרְתָּא קַדִּישָׁא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְלָא עַל גַּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא, הַיְינוּ דִכְתִיב אִם ה' לא יִשְׁמָר עִיר וְגו'. (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי.
תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא.
וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ.
וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ''ז ע''ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ.
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[152b]
[...] C’est le « puits» qui leur a valu la faveur de trouver les épouses qui leur étaient destinées.
Remarquez que le mot « puits » est répété sept fois dans ce chapitre de la Genèse, pour faire allusion aux sept femmes avec lesquelles Jacob avait vécu (77). C’est pour cette raison que ce puits est appelé « Bersabée » qui signifie « le puits des sept ». Voici les sept répétitions du mot « puits » : « Et il vit un puits dans un champ, etc. (Gen., XXIX, 2) », « Car c’était à ce puits qu’on abreuvait les troupeaux... (ibid) » ; « Et l’entrée du puits était fermée par une grande pierre (ibid., 3) » ; « Et on remettait la pierre sur l’ouverture du puits (ibid) » ; « Et on levait la pierre du puits (ibid) » ; « Et il ôta la pierre qui fermait le puits (Gen., XXIX, 10) » ; « ... Et que nous ayons ôté la pierre de dessus le puits (Gen., XXIX, 8). » En tout sept fois. Pour Moïse, le mot « puits » n’est mentionné qu’une seule fois dans le verset (Ex., II, 15) suivant : « Et il se retira au pays de Madian, où il s’assit près d’un puits. » La raison de cette différence entre Jacob et Moïse est celle-ci : le dernier ne cohabitait pas avec sa femme dans ce bas monde , alors que le premier n’a jamais cessé les relations conjugales avec ses femmes.
Le verset (Cant., VI, 9) : « Une seule est ma colombe et ma parfaite amie ; elle est unique à sa mère » s’applique à Moïse, qui n’avait qu’une seule épouse. C’est en raison de ce qui précède que Moïse est monté à un degré supérieur à celui de Jacob et qu’il est considéré en haut comme le maître de céans. C’est pour la même raison que pour Moïse, l’Écriture dit : « ... Où il s’assit près d’un puits », alors que, pour Jacob, l’Écriture dit : « Et il vit un puits dans un champ » : le premier était tout prèsdu « puits », alors que le second ne l’a vu que de loin. Les mots (Gen., XXVIII, 10) : « Et Jacob sortit de Bersabée et alla à Haran » ont encore un autre sens. Rabbi Abba a commencé l’interprétation de ce verset de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CVI, 3) : « Heureux ceux qui gardent l’équité et qui pratiquent la justice en tout temps. » Les mots : « Heureux ceux qui gardent l’équité »désignent Israël à qui le Saint, béni soit-il, a donné la Loi dela vérité pour qu’il s’y consacrât jour et nuit.
Car quiconque se consacre à l’étude de la Loi acquiert la liberté, et la mort même n’a aucune prise sur lui. Tous ceux qui se consacrent à l’étude de la Loi sont unis à l’Arbre de vie ; mais dès que l’homme se sépare de cet arbre, c’est l’Arbre de la mort qui, s’unissant à lui, l’asservit, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXIV, 10) : «Si tu es faible au jour de l’affliction, ta force n’est que faiblesse. » Que signifient ces mots « tzar cohecah » (hkxk ru) ? Le dernier mot doit être séparé en deux : « coah coh ». Car « Coh », qui est du côté droit, veille toujours sur l’homme et éloigne toujours de lui l’Esprit du Mal, qui s’efforce constamment de s’approcher de l’homme pour avoir ensuite le droit de requérir contre lui. Mais « Coh » ne veille sur l’homme qu’autant que celui-ci tient une conduite conforme à la Loi. Dès que l’homme se sépare de cette voie et se relâche de la Loi, aussitôt l’Esprit du Mal, qui est au côté gauche, chasse « Coh » du voisinage de l’homme et prend sa place. D’après une autre version, les mots « tzar cohecah » ont la signification suivante. Tant que l’homme mène une vie conforme à la Loi il est aimé en haut et en bas, il est le bien-aimé du Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (II Rois, XII, 24) : « Et le Seigneur l’aima. » Mais, quand l’homme quitte la voie de la Loi, l’Esprit du Mal commence à exercer son empire sur lui et finit par requérir contre lui et dans ce monde et dans le monde futur.
Remarquez que l’Esprit du Mal, qui est le même que l’Esprit tentateur, exerce son empire dans ce monde sous des formes variées ; son pouvoir sur ce monde est grand. C’est le puissant serpent qui fit pécher Adam. Tout le monde tombe dans son piège, et les hommes qui l’ont attiré à eux n’en sont affranchis que lorsque l’âme les quitte (78). Remarquez, en outre, que son pouvoir ne s’exerce que sur le corps. Aussi l’âme peut-elle quitter le corps sans être souillée, alors que le corps est toujours impur lorsque l’âme l’a quittée (79). Il n’a de prise sur l’Ame que lorsqu’on lui accorde à ce sujet une autorisation expresse. Les esprits qui émanent de son côté, et qui gouvernent sur le monde, sont nombreux. Car nous savons par une tradition que l’Esprit du Mal a sous ses ordres de nombreux chefs et de nombreux messagers qui se mêlent à tous les actes des hommes en ce monde. C’est pour cette raison qu’il est appelé « la Fin au côté gauche », ainsi qu’il est écrit (Gen., VI, 13) : « La fin de toute chair est venue devant moi. » Car il y a aussi une « Fin du côté droit », ainsi que nous l’avons déjà dit (80). La « Fin du côté droit » est intérieure, alors que la « Fin du côté gauche » est extérieure ; la première se tient au côté droit du trône céleste, alors que la seconde se tient au côté gauche ; la première est sacrée, alors que la seconde est souillée, ainsi que cela a été déjà dit. Remarquez, en outre, que tous les mystères suprêmes de la Foi, tous les mystères du principe mâle et du principe femelle émanent de la « Fin du côté droit » ; toutes les saintetés, toute vie, toute liberté, toute félicité et toutes [...]
- שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ג׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי.
תוספתא
(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא והִנֵּה בְאֵר בַּשָׂדֶה. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כְּתִּיב (ישעיהו נ״א:א׳) שִׁמְעוּ אֵלַי רוֹדְפֵּי צֶּדֶק, אִינוּן דְּתָּבְעֵי רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָּא, אִינוּן דְּאִתְּדַּבְּקוּ בְּקִשׁוּרָא דִּמְהֵימְנוּתָּא, אִינוּן דְּיָדְעִין אָרְחוֹי דְמַלְכָּא עִלָּאָה.
כַּד סְלִיקוּ תְּרֵין, ונָפְּקוּ לָקֳדָמוּתּ חַד, מְקַבְּלִין לֵיהּ בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין. תְּרֵי נָחֲתֵּי לְתַּתָּא, תְּרֵין אִינוּן, חַד בֵּינַיְיהוּ. תְּרֵין אִלֵּין מוֹתָּבָא דִנְבִיאֵי, אֲתַּר דְּיַנְקֵי בֵּיהּ, חַד בֵּינַיְיהוּ, דְּאִיהוּ אִתְּחַבַּר בְּכֹלָּא, הוּא נָטִיל כֹּלָּא. הַהוּא בֵּירָא קַדִּישָׁא קָאִים תְּחוֹתַּיְיהוּ, חַקְלָא דְתַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אִיהוּ. מֵהַאי בֵּירָא מִתְּשַׁקְיָין עֲדָרַיָא, כָּל אִינוּן רְתִּיכִין, כָּל אִינוּן מָארֵי גַדְפִּין. ג' קָיְימִין רְבִיעִין (קיימין) עַל הַאי בֵּירָא, הַאי בֵּירָא מִנַּיְיהוּ אִתְּמְלֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְגו'. דָּא אדנ''י אִתְּקְרֵי, עַל דָּא כְּתִּיב, (דברים ג׳:כ״ד) אֲדֹנָי אֱלהִים אַתָּה הַחִילוֹתָּ, וּכְתִּיב, (דניאל ז) והָאֵר פָּנְיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי. אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (יהושע ג׳:י״א) הִנִּה אֲרוֹן הַבְּרִיתּ אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. (ע''כ תוספתא)
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס''א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין.
וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ''ט ע''ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא.
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו׳:י׳) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[153a]
[...] les lumières émanent également de là ; toutes les bénédictions, la rosée de la grâce et toutes les miséricordes émanent de ce côté, qui est symbolisé par le degré du Midi (81). Par contre, le côté du Nord répand à plusieurs degrés la gangue de l’or, qui constitue la souillure et l’impureté de ce monde. De même que la sainteté, la souillure a ses degrés ; et, tout comme la sainteté, l’impureté est composée d’un principe mâle et d’un principe femelle qui s’unissent. C’est cette union qu’on désigne sous le nom de « Samaël monté sur le serpent » ; car Samaël est le mâle et le serpent est la femelle ; c’est le mystère du mot « Azazaël ». De cette union sortent de nombreux chefs puissants de différents degrés, qui se répandent dans le monde sur lequel ils dominent en le souillant.
Remarquez qu’Esaü vint au monde tout rouge comme une rose et velu comme un chevreau ; et c’est lui qui a donné naissance aux douze chefs qui dominent sur le monde, ainsi que cela a été expliqué (82).
Remarquez que les paroles (Ps., CVI, 3) : « Heureux ceux qui gardent l’équité » s’appliquent à ceux qui gardent la foi du Saint, béni soit-il. Car le Saint, béni soit-il, est juste, et l’homme doit marcher dans le sentier de la justice sans s’en écarter.
L’Écriture ajoute : « ... Qui pratiquent la justice en tout temps. » Cela veut dire que quiconque exerce la charité envers les pauvres en est récompensé en haut aussi bien qu’ici-bas.
Remarquez que la charité pratiquée monte, en haut à la région de Jacob et attire sur son auteur toutes les bénédictions célestes, ainsi que toutes les lumières. Ces lumières, qu’on acquiert à l’aide de la charité, sont appelées « eth » (temps) ; c’est pourquoi l’Écriture (ibid.) dit : « ... Qui pratiquent la justice en tout temps (eth). » Remarquez que, tant qu’Israël a demeuré dans la terre sainte, c’est lui qui attirait ici-bas les bénédictions d’en haut. Mais aussitôt qu’il sortit de la terre sainte pour habiter dans les pays soumis à une domination étrangère, il fut privé des bénédictions célestes.
Remarquez que Jacob se trouvait d’abord dans le pays placé sous la domination sacrée, c’est-à-dire en Palestine. Mais, avant qu’il quittât la terre sainte pour entrer dans la terre étrangère, le Saint, béni soit-il, se révéla en songe et lui montra tout ce qu’il avait besoin de savoir. Ensuite, les anges lui ont apparu et l’ont accompagné jusqu’au moment de son arrivée près du puits. C’était lors de son arrivée près du puits que l’eau s’éleva et monta au-devant de lui ; il en était de même pour Moïse, parce que c’était là que l’un et l’autre avaient rencontré celles qui devaient être leurs épouses.
Remarquez que, dans ce fait que les eaux étaient montées au-devant de Jacob et de Moïse, se trouve caché un mystère : les eaux ne montent qu’au-devant de celui qui est uni à la femme par le lien du mariage.
Rabbi Abba dit en outre : Tous ces versets sont en contradiction ; car d’abord l’Écriture (Gen., XXVIII, 10) dit : « Et Jacob sortit de Bersabée et alla à Haran. » Or, Laban habitait à Haran. Pourquoi donc Jacob quitta-t-il Haran pour aller ailleurs, ainsi qu’il est écrit (Gen., XIX, 1) : « Et Jacob continua son chemin et alla au pays qui était vers l’Orient » ? La preuve que Laban habitait à Haran se trouve dans le verset (Gen., XXIX, 4) suivant : « Jacob dit aux pasteurs : Mes frères, d’où êtes-vous ? Ils lui répondirent : De Haran ; Jacob leur dit en outre : Connaissez-vous Laban, fils de Nachor ? Ils lui répondirent : Nous le connaissons. » Donc, la résidence de Laban était Haran. Mais Jacob s’était dit : Je dois m’unir à la Schekhina, parce que je veux choisir une épouse. Lorsque mon père s’est marié, le serviteur qui avait été envoyé pour choisir l’épouse a trouvé sur son chemin un puits, près duquel il rencontra l’épouse destinée à mon père ; or, à l’endroit où je me trouve, il n’y a ni puits, ni source, ni eau.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « Jacob continua son chemin et alla au pays qui était vers l’Orient. » C’est là qu’il trouva un puits près duquel il rencontra son épouse. Rabbi Éléazar ajoute : Le puits se trouvait également à Haran ; seulement il n’était pas au milieu de la ville, mais dans le champ du voisinage ; ce qui le prouve, c’est le verset (Gen., XXIX, 12) suivant : « Rachel courut aussitôt le dire à son père. » Ainsi, le puits était creusé dans les environs de la ville.
Rabbi Éléazar dit en outre : Bien que Lia eût enfanté la plupart des chefs des tribus, ce n’était pas elle que Jacob rencontrait près du puits, parce que le Saint, béni soit-il, ne voulait pas que l’union de Jacob avec Lia fût faite ouvertement, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXIX, 25) : « Et, le matin, Jacob reconnut que c’était Lia. » En outre, Dieu envoya Rachel à la rencontre de Jacob, afin que celle-ci, l’éblouissant par sa beauté, gagnât son cœur ; car c’est à cause d’elle [...]
- בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן.
תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא.
בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ''ד ע''א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.
דָּבָר אַחֵר (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט (שם) עֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט לְאִשְׁתַּדָּלָא בָהּ יְמָמָא וְלֵילֵי. דְּהָא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִית לֵיהּ חֵירוּ מִכֹּלָּא, חֵירוּ מִן מוֹתָא דְּלָא יָכְלָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְאֲחִיד בָּהּ, אִתְאֲחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְאִי אַרְפֵּי גַרְמֵיהּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, הָא אִילָנָא דְמוֹתָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ד:י׳) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה. הִתְרַפִּיתָ, אִי אַרְפֵּי יְדוֹי מֵאוֹרַיְיתָא.
בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, מַאי צַר כֹּחֶכָה. צַר כֹּחַ כֹּה, דְּהָא אִיהִי תָּדִיר לִימִינָא. וּנְטִירוּ דִילָהּ תָּדִיר עַל בַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין דָּחֵי לֵיהּ לָרַע לְבַר דְּלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, וְלָא יָכִיל לְקַטְרְגָא לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְרַפֵּי מִנָּהּ, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, בְּגִין דְּהַהוּא רַע, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַאי כֹּה לְבַר, עַד דְּדָחִיק לֵיהּ אֲתַר בְּעָקוּ.
דָבָר אַחֵר צַר כֹּחֶכָה, דְּכַד בַּר נָשׁ אָחִיד בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וּרְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב יב) וַיְיָ אַהֲבוֹ, דְּהֲוָה רְחִימוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָחִים לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, צַר דִּילֵיהּ, וּמָארֵי דְבָבוּ אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, וְשַׁלִּיט עֲלוֹי הַהוּא דְאִקְרֵי רַע. עַד דִּמְקַטְרֵג בֵּיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
תָּא חֲזֵי, הַאי רַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, שַׁלִּיט עַל עַלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין. וְכַמָּה שָׁלְטָנוּ אִית לֵיהּ בְּעַלְמָא, וְאִיהוּ חִוְיָא תַּקִּיפָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם, וְכָשְׁלִין בֵּיהּ בְּנֵי עַלְמָא, וּמָשְׁכֵי לֵיהּ עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאַפִּיק לוֹן נִשְׁמָתַיְיהוּ.
וְתָּא חֲזֵי, כַּד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא. (שלח לך קע''ב ע''ב) וְכֵיוָן דְּעַל גּוּפָא שַׁלִּיט, נִשְׁמָתָא נָפְקָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּגוּפָא אִסְתָּאַב, וְנִשְׁמָתָא סָלְקָא. וְלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. וְכַמָּה אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרֵיהּ, וְשָׁלְטִין עַל עָלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא דְּאִתְעֲבִידוּ, וְשָׁלְטֵי בְּהוּ, וְאִית לֵיהּ מְמַנָּן וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ שַׁמָּשִׁין בְּעוֹבָדִין דְּעָלְמָא.
וְעַל דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, וְהָא (ס''ב ע''ב) אוּקְמוּהָ, דְּאִית קֵץ לִימִינָא, וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא, אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר. קֵץ כָּל בָּשָׂר אִקְרֵי, קֵץ כָּל רוּחָא לָא אִקְרֵי, וְרָזָא דְמִלָּה, דָּא אִיהוּ קֵץ (כל בשר) וְדָא אִיהוּ קֵץ, דָּא קֵץ עַל (ס''ב ע''ב) בִּשְׂרָא וְדָא עַל רוּחָא. בְּגִין כָּךְ, דָּא פְּנִימִי וְדָא חִיצוֹן. דָּא יְמִינָא, וְדָא שְׂמָאלָא. דָּא קַדִּישָׁא, וְדָא מְסָאֲבָא. וְהָא אוּקְמוּהָ.
וְתָּא חֲזֵי, רָזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, רָזָא דְעַלְמָא דִדְכוּרָא וְעַלְמָא דְנוּקְבָא, וְכָל קִדּוּשָׁא דְקַדִּישִׁין בֵּיהּ, וְכָל רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא מֵהָכָא נָפְקוּ. וְכָל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טָבִין וְכָל (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[153b]
[...] que Jacob s’unit à Lia et donna naissance à tous les chefs des tribus. Comment Jacob savait-il laquelle des filles était Rachel ? - Ce sont les pasteurs qui le lui ont dit, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXIX, 6) : « Et voilà sa fille Rachel qui vient ici avec son troupeau. » Remarquez que l’Écriture (Gen., XXIX, 18) dit : « Et il dit : Je te servirai sept ans pour Rachel ta seconde fille. » Pourquoi Jacob ne s’était-il pas offert à servir dix mois ou une année ? Pourquoi a-t-il fixé le délai de sept ans ? C’est par sagesse que Jacob a agi de la sorte ; il ne voulait pas qu’on pût croire que c’était la beauté physique de Rachel qui l’avait ébloui. Mais il l’a fait parce que la sagesse de la lune est de sept ans ; et les sept « Années supérieures », reposèrent sur Jacob avant son mariage avec Rachel afin qu’il s’unit avec elle d’une manière parfaite. C’est pourquoi Jacob prit d’abord les sept années et ensuite il s’unit à Rachel. En s’unissant à Rachel, Jacob opéra l’union entre le ciel et la terre : lui était l’image du ciel, et elle celle de la terre. Et ce mystère est exprimé par les mots : « Et ce temps ne lui paraissait que peu de jours (ahadim). » Que signifie le mot « ahadim » ? - Jacob considérait les sept ans qu’il servit Laban comme les « sept Ans supérieurs » qui sont unis et à jamais inséparables (83). C’est pour cette raison que L’Écriture ajoute « Tant il l’aimait ! » L’amour de Jacob pour Rachel était tel qu’il l’assimila aux choses célestes, en fixant les années qu’il servait pour elle au nombre des « Ans supérieurs ».
Remarquez que Laban également fit allusion aux « Ans supérieurs », sans avoir compris lui-même la signification des paroles qui échappèrent à sa bouche (ibid., 19) ; car il dit à Jacob : « Il vaut mieux (tob) que je vous la donne qu’à un autre (84). »
Rabbi Abba dit : Jacob servit sept ans pour s’unir au degré symbolisé par l’année sabbatique.
Rabbi Éléazar dit : Remarquez que partout le degré symbolisé par l’année jubilaire reste caché, alors que le degré symbolisé par l’année sabbatique est révélé. Or, remarquez qu’après que Jacob eut servi les premiers sept ans, une voix surnaturelle fit entendre ces paroles à Jacob : « Il est écrit (Ps., CVI, 48) : Que le Seigneur Dieu d’Israël soit béni d’un monde à l’autre monde », ce qui veut dire que, pour arriver au degré caché symbolisé par l’année jubilaire, il faut passer par le degré symbolisé par l’année sabbatique ; car le dernier est révélé, alors que le premier est caché. C’est alors que Jacob comprit qu’il devait servir sept autres années. Il s’éleva ainsi au-dessus de deux mondes en s’unissant à eux.
Remarquez que Lia enfanta six fils et une fille. Il fallait que cela fût ainsi ; car les six fils correspondaient aux six directions dont ils étaient l’image. Quant à la fille, elle était l’image du mystère suprême. Rachel enfanta deux justes ; et il fallait que cela fût ainsi, pour que ces enfants correspondissent au degré céleste symbolisé par l’année sabbatique. Car le monde ici-bas est placé entre deux Justes, dont l’un est en Haut et l’autre en bas, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXXVII, 29) : « Les justes recevront la terre en héritage. » Ces paroles font allusion aux deux Justes, dont l’un est en haut et l’autre en bas. Les eaux célestes jaillissent du Juste d’en haut qui représente le principe mâle, alors que le juste d’ici-bas, qui représente le principe femelle, fait monter ses eaux vers le Juste d’en haut pour en exciter le désir pour lui (85) (femelle).
De même que le principe mâle d’en haut est assis entre deux principes femelles, la femelle ici-bas est assise entre deux Justes ; Rachel était entourée de deux justes, Joseph et Benjamin. Joseph a été jugé digne d’être appelé en haut du nom de juste, parce qu’il a conservé dans toute sa pureté la marque de l’Alliance sacrée. Benjamin a mérité également le nom de juste ici-bas, parce qu’il n’a jamais péché par cet organe qui constitue la marque de l’Alliance ; il a mérité ce nom bien qu’il n’ait jamais été exposé à une tentation pareille à celle de Joseph. Mais, puisqu’il n’a jamais été exposé a une tentation, pourquoi a-t-il mérité le nom de juste ? - Parce que, durant tout le temps que Jacob a pleuré la perte de son fils Joseph, Benjamin n’a pas eu de relations conjugales avec son épouse. Mais objectera-t-on peut-être : Lorsque Joseph fut vendu, Benjamin n’était qu’un jeune enfant encore et, par conséquent n’était pas encore marié. Comment donc comprendre la sentence qui précède, aux termes de laquelle Benjamin a eu un mérite, pour s’être abstenu de relations conjugales, durant le temps que son père pleurait la perte de Joseph ? -Benjainin s’était marié ensuite et, même après son mariage, il s’était abstenu de relations conjugales jusqu’au jour où Joseph fut retrouvé.
Mais, objectera-t-on peut-être encore : Une tradition nous apprend que Joseph demanda à Benjamin : Es-tu marié ? L’autre répondit. Oui. Joseph demanda de nouveau : As-tu des enfants ? L’autre répondit : Oui. Joseph en demanda les noms. Benjamin lui répondit : Je leur ai donné des noms qui rappellent les vicissitudes de mon frère, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVI, 21) : « Les fils de Benjamin étaient : Bela, Bechor, Asbel, Gera, Naaman, Echi et Rosch, etc. » Comment peut-on donc prétendre que Benjamin s’était abstenu de relations conjugales ? A ceci nous répondrons qu’en ce moment, il ne les avait pas encore eues. Et, quand le texte dit : « Voici les enfants de Benjamin, etc. », c’est après leur arrivée en Égypte ; car il n’a pas eu de relations conjugales durant tout le temps que Jacob portait le deuil de Joseph. Benjamin s’était dit : Joseph, mon frère, était le soutien de mon père, en raison de sa chasteté ; car la marque de l’Alliance est située au bas du tronc ; et Joseph, qui conservait intacte cette marque de l’Alliance, formait la base de la maisonnée de mon père. Or, comme il a disparu, c’est à moi de prendre [...]
- נְהוֹרִין מֵהָכָא אִינוּן, וְכָל בִּרְכָאן וְטַלֵּי נִדְבָאן וְכָל רְחִימוּ דִרְחִימוּתָא כֹּלָּא מִסִּטְרָא דָא, רָזָא דְּדָרוֹם.
מִסִּטְרָא דְצָפוֹן מִתְפַּשְׁטֵי דַרְגִּין, עַד דְּמָטָא לְתַתָּא קַסְטוּפָא דְּדַהֲבָא, בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, לִכְלוּכָא דִמְסָאַב, וְאָחִיד לְהַאי לְעֵילָא וְאָחִיד לְהַאי לְתַתָּא, וְהָכָא מִזְדַּוְוגֵי דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, וְאִינוּן רוֹכֵב נָחָשׁ, רָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא, וְרָזָא דָא עֲזָאזֵ''ל.
וּמֵהָכָא מִתְפָּרְשִׁין דַּרְגִּין, וְנָפְקִין כַּמָּה סִטְרִין לְעַלְמָא, דְּמִתְפַּשְׁטִין מֵהָכָא, וְשָׁלְטִין עַל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ סִטְרֵי מְסָאֲבָא, וְרַבְרְבִין מְמַנָּן גּוֹ עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, עֵשָׂו כַּד נָפַק לְעַלְמָא, כּוּלֵיהּ סוּמְקָא כְּוַרְדָא, בְּשַׂעֲרָא כְּגַוְונָא דְּשָׂעִיר, וּמִתַּמָּן אַלּוּפִין מְמַנָּן תְּרֵיסִין (ס''א תריסר) דְּשָׁלְטִין בְּעַלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ.
תָּא חֲזֵי, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, דְּנָטְרֵי מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ מִשְׁפָּט. וּבָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאוֹרְחָא אָחֳרָא, אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט, דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט. (תהילים ק״ו:ג׳) עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה. אֶלָּא, מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִינוּן דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ, דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מִסְכֵּנָא, אַסְגֵי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא.
תָּא חֲזֵי, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה, הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד, סָלִיק לְעֵילָא, וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר, מִמַּבּוּעָא דְכָל מַבּוּעִין. וּמֵהַהִיא צְדָקָה, אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִינוּן תַּתָּאֵי, וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין, וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין, כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְרוּ עֵת, וְדָא הוּא דִכְתִיב, עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת.
תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִינוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא, וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא.
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב הֲוָה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְנָפַק מֵאַרְעָא, עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאֲזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, עַד דְּיָתִיב עַל בֵּירָא. וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בֵּירָא, סְלִיקוּ מַיָא לְגַבֵּיהּ, וְכֵן הֲוָה משֶׁה, דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. רָזָא דְמִלָּה, בֵּירָא לָא סָלְקָא, אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִילֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ.
וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, כָּל הָנֵי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וְלָבָן בְּחָרָן הֲוָה יָתִיב, אַמַּאי נָטִיל מִתַּמָּן, דִּכְתִיב (בראשית כ״ט:א׳) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנֵי קֶדֶם. וּמִנָּלָן דִּבְחָרָן הֲוָה דִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ד׳-ה׳) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. מַשְׁמַע דְּדִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, בְּחָרָן הֲוָה.
אֶלָּא, יַעֲקֹב אָמַר, אֲנָא בָּעִינָא לְמֵיעַל בִּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין דִּבְעִינָא לְאִזְדַּוְּוגָא. אַבָּא כַּד אִתְנָסִיב וְשָׁדַר לְעַבְדָא, אַשְׁכַּח עֵינָא דְמַיָא, וּכְדֵין אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לְאַבָּא אִתְּתָא. וְהָא בְּאֲתַר דָּא, לָא אַשְׁכַּחְנָא לָא עֵינָא וְלָא בֵּירָא וְלָא מַיָּא, וּמִיָּד וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנִי קֶדֶם, וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בֵּירָא, כִּדְקָאֲמָרָן, וְאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ.
רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, חָרָן תַּמָּן הֲוָה וַדַּאי, וְהַאי בֵּירָא בְּחַקְלָא הֲוָה. דְּאִי לָאו הָכִי, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״ב) וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, אֶלָּא בְּגִין דְּהֲוָה סָמִיךְ לְמָתָא.
וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ עַל בֵּירָא אִתְּתָא, אַמַּאי לָא אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לֵאָה, דְּהָא קָיְימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב כָּל אִינוּן שִׁבְטִין. אֶלָּא לֵאָה, לָא בָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַוְוגָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּאִתְגַּלְּיָא, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:כ״ה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, (מכלל) דְּהָא קוֹדֶם לָכֵן לָא אִתְגַּלְּיָא מִלָּה.
וְתוּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֵינָא וְלִבָּא דְיַעֲקֹב בְּשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל, לְמֶעְבַּד דִּיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וּבְגִינָהּ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[154a]
[...] la place de mon frère.
Mais, objectera-t-on peut-être encore : Benjamin ne portait pas pourtant le nom de juste, à l’époque où Joseph avait disparu, puisqu’il ne porta ce nom que plus tard, lorsqu’il l’eut mérité par ses actes ! Mais la vérité est qu’il avai t appris tout cela de Jacob qui savait que c’était la part de Joseph. C’était pour la même raison que Jacob prolongea si longtemps son séjour chez Laban ; c’était pour arriver à y engendrer cet enfant, qui constituait le bas du corps, c’est-à-dire le dernier membre de la famille de Jacob, à l’exemple de la marque de l’Alliance qui est placée au bas du tronc.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., XXX, 25) dit : « Joseph étant né, Jacob dit à son beau-père : Laisse-moi aller, afin que je retourne à mon pays et au lieu de ma naissance. » Du moment que tout a été accompli et que le corps était intégral, Jacob prit la résolution de quitter Laban. Dès que Benjamin eut connaissance que Joseph avait été retrouvé, il retourna dans sa maison, eut des relations conjugales avec sa femme et engendra des enfants. Voilà la raison pour laquelle Benjamin mérita le nom de juste ici-bas, et pour laquelle Joseph méritait le nom de juste en haut. Nous inférons de ce qui précède que, pour arriver au monde caché (Binah, la dernière des trois Séphiroth supérieures), l’homme doit traverser d’abord les mondes révélés, qui sont au nombre de sept multipliés chacun par sept, c’est-à-dire les sept Séphiroth, subdivisées chacune en sept degrés. C’est pourquoi Jacob servit d’abord sept ans, parce qu’il voulait s’élever jusqu’au monde caché, et il croyait qu’il n’y avait jusque-là que sept degrés. Mais quand il se fut aperçu que chacun de ces mondes est divisé en sept degrés, il servit sept autres ans, ce qui veut dire qu’il a multiplié chacun des sept degrés qu’il avait déjà remontés, par sept, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXIX, 164) : « Je t’ai loué sept fois le jour à cause des jugements de ta justice. » Ainsi Jacob était d’abord remonté au degré céleste symbolisé par l’année sabbatique ; et ensuite il finit par atteindre celui symbolisé par l’année jubilaire. Arrivé à ce degré, Jacob a atteint le monde caché. Rabbi Abba s’approcha de Rabbi Eléazar et l’embrassa en s’écriant : Bénie soit la Providence qui m’a jugé digne d’apprendre ces choses ; et il appliqua à l’endroit où cette révélation lui a été faite, le verset (Is., XLII, 21) suivant : « Le Seigneur a voulu choisir son peuple pour le sanctifier, pour rendre sa loi célèbre et pour en relever la grandeur. » Il est écrit (Gen., XXIX, 31) : « Et le Seigneur a vu que Jacob avait du mépris pour Lia ; et il la rendit féconde pendant que sa sœur demeurait stérile. »
Rabbi Éléazar ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXIII, 9) : « Il donne à celle qui était stérile la joie de se voir dans la maison la mère de plusieurs enfants. Alleluia. » Les paroles : « ... Celle qui était stérile » désignent Rachel, qui constituait la partie essentielle de la maison de Jacob (86). Et les mots : « ... La mère de plusieurs enfants. Alleluia » désignent Lia.
D’après une autre interprétation, les premiers mots désignent les degrés célestes symbolisés par l’année sabbatique, degrés dont dépend ce bas monde qu’ils gouvernent ; et les mots de la fin du verset désignent les degrés symbolisés par l’année jubilaire de laquelle dépendent toute liberté et toute joie dans tous les mondes. Cela est en raison du mystère sacré renfermé dans ce verset qui se termine par le mot « alleluia (87) ». L’Écriture (Gen., XXIX, 31) dit : « Et le Seigneur a vu que Jacob avait du mépris pour Lia. » Comment Jacob pouvait-il avoir du mépris pour Lia, alors que la tradition nous apprend que les enfants nés d’une union où le mari éprouve du mépris pour sa femme sont indignes ? Et nous voyons cependant que tous les enfants de Lia étaient dignes ! L’Écriture ne veut pas dire, par le mot « senouah », que Lia était haïe ou méprisée, mais que les relations de Jacob avec Lia n’étaient pas [...]
- אִזְדַּוְּוגַת לֵיהּ לֵאָה, וְאוֹקִימַת כָּל אִינוּן שִׁבְטִין. בַּמֶּה יָדַע יַעֲקֹב מַאן הִיא רָחֵל. אֶלָּא דְּאִינוּן רַעְיָין אָמְרוּ לֵיהּ, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ו׳) וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר (בראשית כ״ט:י״ח) אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה, וְכִי מַה דַּעְתֵּיהּ דְּיַעֲקֹב דְּלָא קָאֲמַר עֶשֶׂר יַרְחִין אוֹ שַׁתָּא חָדָא, אֶלָּא שֶׁבַע שָׁנִים אַמַּאי. אֶלָּא יַעֲקֹב בְּחָכְמָתָא עֲבַד. בְּגִין דְּלָא יֵימְרוּן, דִּבְגִין תִּיאוּבְתָּא דְּשַׁפִּירוּ דְרָחֵל עֲבַד, אֶלָּא בְּגִין חָכְמְתָא, דְּסִיהֲרָא בַּת שֶׁבַע שְׁנִין הִיא. וְכֻלְּהוּ שֶׁבַע שְׁנִין עִלָּאִין, שָׁרוּ עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב עַד לָא נָסִיב לָהּ לְרָחֵל לְמֵיתַב גַּבָּהּ כְּדְקָא יְאוּת. דְּהָא יַעֲקֹב נָטַל כֻּלְּהוּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אֲתָא לְגַבָּהּ, בְּגִין לְאִשְׁתַּכָּחָא אִיהוּ שָׁמַיִם, וְאִיהִי אָרֶץ.
וְרָזָא דְמִלָּה, וַיִּהְיוּ בְּעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, מַאי כְּיָמִים אֲחָדִים, אֶלָּא, כֻּלְּהוּ שֶׁבַע שְׁנִין שָׁקִיל לוֹן בְּעֵינוֹי, כְּאִינוּן עִלָּאִין. דְּאִינוּן אֲחָדִין דְּלָא מִתְפָּרְשָׁאן, (צ''ה ע''ב) וְכֻלְּהוּ חַד, דְּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ, לְאִשְׁתַּכָּחָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה.
תָּא חֲזֵי, דְּאָפִילּוּ לָבָן רָמַז לֵיהּ בְּאִינוּן שֶׁבַע, וְלָא יָדַע מַאי קָאֲמַר, דְּפָתַח וְאָמַר טוֹב, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:י״ט) טוֹב תִּתִּי וְגו'. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי הוּא וַדַּאי, פָּלַח שֶׁבַע שְׁנִין, לְאִזְדַּוְּוגָא בִּשְׁמִטָּה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר יוֹבְלָא סָתִים דְּלָא אִתְגַּלְּיָא וּשְׁמִטָּה אִתְגַּלְּיָא.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיַעֲקֹב פָּלַח שֶׁבַע שְׁנִין קַדְמָאִין, נָפְקָא קָלָא וְאָמַר, יַעֲקֹב, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם כְּתִיב, עוֹלָם סָתִים דִּלְעֵילָא יוֹבְלָא מִתַּמָּן שֵׁירוּתָא. דְּאִלֵּין דְּאִינוּן סְתִימִין, דְּלָא אִתְגַּלְּיָא לוֹן מִן יוֹבְלָא אִינוּן. בְּגִין כָּךְ אִסְתִּימוּ מִיַּעֲקֹב, דְּלָא יָדַע, דְּחָשַׁב דְּהָא מִן שְׁמִטָּה אִינוּן. וּבְגִין דְּיַעֲבִיד שֵׁירוּתָא מֵעוֹלָם דִּלְעֵילָא, אִתְכַּסְיָין מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּיוֹבְלָא אִיהוּ סָתִים, וּלְבָתַר דַּעֲבָרוּ שְׁנֵי יוֹבְלָא דְּאִתְכַּסְיָיא, עֲבַד שְׁנֵי שְׁמִטָּה דְאִתְגַּלְיָין, (פקודי רנ''ו ע''ב) וְאִתְעַטַּר בִּתְרֵין עָלְמִין וְאָחִיד לוֹן.
תָּא חֲזֵי, לֵאָה אוֹלִידַת שִׁית בְּנִין וּבְרַתָּא חָדָא. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא שִׁית סִטְרִין קָיְימִין עֲלָהּ וְאִלֵּין שִׁית, וּבְרַתָּא חָדָא, בְּרָזָא עִלָּאָה נָפְקָא. רָחֵל אוֹלִידַת תְּרֵין צַדִּיקִים. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, הָא שְׁמִטָּה, דְּבֵין תְּרֵי צַדִּיקֵי יָתְבָא לְעָלְמִין, דִּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, צַדִּיק לְעֵילָא וְצַדִּיק לְתַתָּא. צַדִּיק לְעֵילָא, מִנֵּיהּ נָגְדָן מַיִין עִלָּאִין. צַדִּיק לְתַתָּא, מִנֵּיהּ נָבְעָא נוּקְבָא מַיָא לְגַבֵּי דְכוּרָא, בְּתִיאוּבְתָּא שְׁלִים. צַדִּיק מִסִּטְרָא דָא, וְצַדִּיק מִסִּטְרָא דָא, כְּמָא דִּדְכוּרָא לְעֵילָא יָתִיב בֵּין תְּרֵי נוּקְבֵי, הָכִי נָמֵי נוּקְבָא לְתַתָּא יָתְבָא בֵּין תְּרֵי צַדִּיקִי.
וְעַל דָּא, יוֹסֵף וּבִנְיָמִין תְּרֵין צַדִּיקִין נִינְהוּ. יוֹסֵף זָכָה לְמֶהוֵי צַדִּיק לְעֵילָא, בְּגִין דְּנָטַר אָת קַיָּימָא. בִּנְיָמִין אִיהוּ צַדִּיק לְתַתָּא, לְאִתְעַטְּרָא שְׁמִטָּה בֵּין תְּרֵי צַדִּיקֵי, יוֹסֵף הַצַּדִּיק, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק.
וְכִי בִּנְיָמִין צַדִּיק הֲוָה, אִין. דְּכָל יוֹמוֹי לָא חָטָא בְּהַאי אָת קַיָּימָא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִזְדַּמַּן לֵיהּ עוֹבָדָא כְּיוֹסֵף. אִי הָכִי, אַמַּאי אִקְרֵי צַדִּיק. אֶלָּא כָּל יוֹמוֹי דְיַעֲקֹב הֲוָה בְּאֶבְלָא דְיוֹסֵף, לָא שִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ. וְאִי תֵימָא דְּכַד אִתְנְטִיל יוֹסֵף מִיַּעֲקֹב, רַבְיָא הֲוָה וְלָא נְסִיב. וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּלָא שִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאִזְדַּוַּוג לְבָתַר לָא בָעָא לְשַׁמְּשָׁא עַרְסֵיהּ.
וְאֲנַן הָכִי תְּנַן, בְּשָׁעָה דְּשָׁאִיל יוֹסֵף לְבִנְיָמִין, אָמַר לֵיהּ אִית לָךְ אִינְתּוּ. אָמַר לֵיהּ, אִין. אָמַר לֵיהּ אִית לָךְ בְּנִין, אָמַר לֵיהּ אִין. וְהֵיךְ אִקְרוּן, אָמַר לֵיהּ עַל שׁוּם אָחִי וְכוּ' (נ''א אמר ליה אית לך בנין, אמר ליה זמינין לי. ואיך יתקרון לך, אמר ליה על שום אחי וגו') גֵרָא וְנַעֲמָן וְגו' דִּכְתִיב (בראשית מ״ו:כ״א) וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וְגו', וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּלָא שִׁמֵּשׁ. (ס''א אלא בההיא שעתא).
אָמַר לֵיהּ אִין, דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לָא הֲווּ לֵיהּ. (ס''א לבתר דיצא מבית האסורין הוו ליה) וְאִי תֵימָא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר. כַּד עָאלוּ לְמִצְרַיִם, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל זִמְנָא דְאִתְאַבַּל יַעֲקֹב עַל יוֹסֵף לָא שִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ וְאוֹלִיד בְּנִין. וְאָמַר בִּנְיָמִן, הָא יוֹסֵף אָחִי, אַתְּ קְיָימָא דְּאַבָּא הֲוָה. דְּהָא בְּרִית סִיּוּמָא דְגוּפָא אִיהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְאֲבִיד, אֲנָא אֱהֵא נָטִיר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[154b]
[...] aussi ouvertes que celles qu’il a eues avec Rachel.
Remarquez que le monde d’ici-bas est ouvert, c’est-à-dire que toutes les lois qui le régissent sont accessibles à l’intelligence, alors que le monde d’en haut est caché ; et ses lois ne sont accessibles qu’à la Sagesse suprême. Cependant ce n’est que le monde ouvert d’ici-bas qui conduit au monde caché d’en haut ; c’est le degré symbolisé par l’année sabbatique qui conduit au degré symbolisé par l’année jubilaire. Jacob ne pouvait s’attacher à Lia parce qu’elle était l’image du monde caché, il a fallu d’abord qu’il s’attachât à Rachel pour arriver ensuite à s’attacher à Lia. En relatant que Jacob n’éprouvait aucun attachement pour Lia, l’Écriture ne veut nullement dire qu’il la méprisait. Il éprouvait pour elle les sentiments qu’éprouve un homme pour sa mère. Or, nous savons que si la Loi défend à l’homme de rester seul avec une femme, de crainte de succomber à la tentation elle lui permet de rester seul avec sa mère. Est-ce du mépris que l’homme éprouve pour sa mère ? Certes non. Tels étaient les sentiments dont Jacob était animé à l’égard de Lia.
Remarquez que c’est grâce à Jacob que le monde subsiste. Mais, objectera-t-on : Le monde subsiste pourtant grâce à Abraham, ainsi que cela résulte de la tradition qui donne au mot « behibaram » (Gen., II, 4) le sens de « be abraham » ! - Mais c’est grâce à Jacob qu’Abraham existait, ainsi qu’il est écrit (Is., XXXIX, 22) : « Voici ce que dit le Seigneur à la maison de Jacob qui a racheté Abraham... » Avant la création de notre monde, le Saint, béni soit-il, créait des mondes et les détruisait ensuite (88) ; mais, après la venue de Jacob, le monde a été affermi et ne sera plus détruit comme auparavant ; c’est pourquoi l’Écriture (Is., XLIII, 1) dit : « Et maintenant voici ce que dit le Seigneur qui t’a créé, ô Jacob, et qui t’a formé, ô Israël. » Remarquez que l’Écriture (Ex., IV, 22) dit : « Mon fils ainé Israël » ; et plus loin (Ex., IV, 23) : « Laisse aller mon fils, afin qu’il me serve. » Il en résulte qu’Israël est appelé le fils du Saint, béni soit-il, parce qu’il est attaché à lui, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXX, 4) : « Quel est son nom et quel est le nom de son fils, si tu le sais ? » Lorsque Lia enfanta Ruben, l’Écriture (Gen., XXIX, 32) dit : « ... Et elle le nomma Ruben (voyez le fils). » Elle ne désigne pas quel fils ; car elle faisait allusion au fils qui est formé des trois côtés qui ne font ensemble qu’un. Les deux autres sont Siméon et Lévi. Pourquoi s’appelle-t-il Lévi ? - Il a le même sens que le mot « livoth » dans le verset (III Rois, VII, 29) suivant : « ... Et au droit des jointures », c’est-à-dire qu’il formait le joint qui unissait les deux autres, Ruben et Siméon.
Rabbi Yehouda dit : Lia appela son fils ainé du nom de Ruben en raison des paroles suivantes de l’Écriture (Gen., XLIV, 13) : « Tu es le plus favorisé dans les dons, et le plus grand en autorité et en commandement. » Ces paroles ont la signification que leur prête la paraphrase chaldaïque : Ruben jouissait de trois privilèges : ceux de la primogéniture, du sacerdoce et de la royauté. La royauté est du côté de « Gueboura » (Force), et c’est pourquoi elle dit : Ruben (voyez le fils), sans indiquer quel fils.
Rabbi Abba dit : Elle donna à son fils aîné le nom de Ruben, parce qu’elle savait qu’il serait suivi des deux autres avec lesquels il serait uni, ainsi qu’il est écrit : « Maintenant, mon mari sera plus uni à moi, puisque je lui ai donné trois fils qui sont unis et qui ne forment qu’un ; c’est pourquoi elle le nomma Lévi (union). » Remarquez qu’il en est réellement ainsi, puisque, d’après la tradition, les trois patriarches forment trois pieds du trône céleste, alors que le roi David en forme le quatrième. Or, les trois premiers fils de Jacob étaient l’image des trois patriarches, alors que Juda avait hérité la royauté.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : « Maintenant je louerai le Seigneur ; et elle lui donna le nom de Juda ; et elle cessa ensuite d’avoir des enfants. » Pourquoi a-t-elle dit après, la naissance du quatrième fils : « Maintenant je louerai le Seigneur... », ce qu’elle n’avait pas fait après la naissance de ses premiers fils ? Nous inférons de là qu’aussi longtemps [...]
- אַתְרֵיהּ דְּאָחִי.
וְאִי תֵימָא, הָא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְאֲבִיד, לָא הֲוָה צַדִּיק. דְּצַדִּיק לָא הֲוָה עַד דְּאָעֲרַע עוֹבָדָא בֵּיהּ. אֶלָּא, כֻּלְּהוּ הֲווּ יָדְעֵי מִיַּעֲקֹב. דְּיַעֲקֹב הֲוָה יְדַע דְּאֲתַר דָּא יָרִית יוֹסֵף, וּבְגִינֵי כָךְ אוֹרִיךְ בְּלָבָן כָּל כָּךְ עַד דְּיִסְתַּיֵּים גּוּפָא, וּמַאן הוּא סִיּוּמָא דְגוּפָא, בְּרִית. וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגו', דְּהָא וַדַּאי הַשְׁתָּא אִשְׁתְּלִים גּוּפָא, כֵּיוָן דְּגוּפָא אִשְׁתְּלִים, בְּעִינָא לְמֵיזַל. וּבְגִינֵי כָּךְ בִּנְיָמִן יָדַע וְנָטַר אוֹרְחֵיהּ דַּאֲחוּי.
כֵּיוָן דְּאֲתָא לְיוֹסֵף, וְאִשְׁתַּכַּח. בִּנְיָמִין הָדַר לְבֵיתֵיהּ, וְשִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ (אזלי ועאלו) וְאוֹלִיד בְּנִין. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ צַדִּיק לְתַתָּא, וְיוֹסֵף צַדִּיק לְעֵילָא. וּבְגִינֵי כָּךְ, רָחֵל תְּרֵין בְּנִין אוֹלִידַת, וְלֵאָה שִׁית בְּנִין וּבְרַתָּא.
וְעַל דָּא, אִינוּן שֶׁבַע שְׁנִין קַדְמָאֵי אִתְכַּסְּיָין, דְּלָא יָדַע בְּהוּ יַעֲקֹב בְּגִין דְּהֲווּ דְּיוֹבְלָא, וְאִינוּן דִּשְׁמִטָּה אִתְגַּלְיָין, וּבִשְׁמִטָּה דְּאִתְגַּלְּיָא פָּלַח לְיוֹבְלָא דְּאִתְכַּסְיָא, דִּכְתִיב (בראשית כ״ט:י״ט-כ׳) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים. שֶׁבַע שָׁנִים סְתָם. בְּרָחֵל פָּלַח שֶׁבַע שְׁנִין עִלָּאִין, וְאִתְאֲחִיד בְּהוּ בִּתְרֵי עָלְמִין. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, מִגּוֹ דְּאִתְגַּלְּיָא, אָתֵי בַּר נָשׁ לִסְתִימָאָה.
וְאִי תֵימָא, אִי הָכִי דִּשְׁנִין קַדְמָאֵי מִיּוֹבְלָא אִינוּן, הָא בְּיוֹבְלָא כְּתִיב (ויקרא כ״ה:ח׳) שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים. שֶׁבַע שָׁנִים שְׁכִיחֵי, שֶׁבַע פְּעָמִים (לא שכיחי) אָן אִינוּן. אֶלָּא, אִינוּן שִׁבְעָה יוֹמִין דְּנָטַר בְּהִלּוּלָא דְלֵאָה אַשְׁלִימוּ חוּשְׁבְּנָא, דְּהָא כָּל יוֹמָא (ס''א פעם אחת ושבע אחת) (שבע) אַחַת אִקְרֵי, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ט:קס״ד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וְכָל שִׁבְעָה אִשְׁתְּלִים בְּשִׁבְעָה יוֹמִין, ז' בְּכָל יוֹמָא, דְּאִקְרֵי פַּעַם אַחַת.
וּבְרָחֵל לָא הֲוָה כֵן, דְּלָא נָטַר ז' יוֹמִין, אֶלָּא שֶׁבַע שְׁנִין דְּפָלַח לְבָתַר. וְאִי תֵימָא, אִי הָכִי, שְׁנִין דִּשְׁמִטָּה הֲוָה לֵיהּ לְמִפְלַח קוֹדֶם, וּלְבָתַר לְאִזְדַּוְּוגָא בִּשְׁמִטָּה. אֶלָּא כֵּיוָן דְּקַבִּיל עֲלֵיהּ לְמִפְלַח, כְּאִילּוּ פָּלַח לוֹן. אֲתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּזָכִינָא לְהַאי קְרָא, עַל הַהוּא אֲתַר כְּתִיב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.
תוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָא דְּאִתְּמָר לֵאָה אוֹלִידַת שִׁית בְּנִין וּבְרַתָּא חָדָא, הָכִי הוּא וַדַּאי, רָחֵל תְּרֵי בְּנִין וַדַּאי, בְּנִי שְׁפָחוֹת אַרְבָּעָה, תִּקּוּנָא דִלְהוֹן הֵיךְ קָיְימֵי. אֶלָּא אִינוּן אַרְבַּע (קנ''ח ע''א) קְשָׁרִים דְּאִקְרוּן אֲחוֹרַיִם, דִּכְתִיב (מלכים א ז׳:כ״ה) וְכָל אֲחוֹרֵיהֶם בָּיְתָה.
דְּהָא בִּדְרוֹעָא יְמִינָא תְּלַת (רמ''א ע''א) קִשְׁרִין. אֲבָל קִשְׁרָא חַד בְּאֶמְצָעִיתָא דְּאִיהוּ רַב וְאִיהוּ אָחוֹר, דְּאִשְׁתָּאַר לְבַר. וְכֵן חַד בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, וְכֵן חַד בְּיַרְכָא יְמִינָא, וְכֵן חַד בְּיַרְכָא שְׂמָאלָא. וְכַד אִתְתַּקַּן כֹּלָּא, אִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ בָּיְתָה, לְקַיְימָא קְרָא דִּכְתִיב וְכָל אֲחוֹרֵיהֶם בָּיְתָה.
כָּל שְׁאָר קִשּׁוּרִין, כֻּלְּהוּ אִתְחַזְּיָין בְּמֵישַׁר וְאִלֵּין נָפְקִין, לְבַר מִדְּרוֹעִין וּלְבַר מִיַּרְכִין, לְאִתְחֲזָאָה בִּבְנִי הַשְּׁפָחוֹת, דְּאַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּמִנְיָינָא, לָא חֲשִׁיבֵי כִּבְנִי רָחֵל וְלֵאָה. וּבְגִינֵי כָךְ נָפְקֵי לְבַר.
דָבָר אַחֵר אִלֵּין אִינוּן אַרְבַּע, דְּכָל שְׁאָר קִשְׁרִין נָטְלֵי בְּגִינַיְיהוּ, וְאִלֵּין נָטְלֵי לוֹן. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי הוּא וַדַּאי, (נ''א אמר רבי אבא דא לאו דא) וְעַל דָּא כֹּלָּא מִתְתַּקַּן כְּחֲדָא. (בראשית כ״ט:ל״א) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וְגו'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא רָחֵל דְּאִיהִי עִקְרָא דְבֵיתָא. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא לֵאָה.
דָּבָר אַחֵר, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת דָּא שְׁמִטָּה, דְּאִיהִי עִקָּרָא, דְּהַאי עַלְמָא, עֲלֵיהּ אִתְדַּבַּר. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא יוֹבְלָא. דְּכָל חֵידוּ וְכָל חֶדְוָה דְּכֻלְּהוּ עַלְמִין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְהַאי קְרָא, כְּלָלָא דְכֹלָּא הוּא. בְּגִין דְּהַאי כָּלִיל כֹּלָּא, בְּרָזָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא סִיּוּמָא דִקְרָא, הַלְלוּיָה.
וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וְכִי אַמַּאי הִיא שְׂנוּאָה, וְהָא בְּנֵי שְׂנוּאָה לָאו בְּנִי מַעַלְיָא נִינְהוּ. וַחֲזִינָן דְּכָל אִינוּן בְּנִי מַעֲלֵי מִלֵּאָה נָפְקוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה. אֶלָּא, וַדַּאי יוֹבְלָא אִיהוּ תָּדִיר עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְכָל מִילּוֹי לָאו (בני) (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[155a]
[...] que la « Communauté d’Israël » est en exil, le nom sacré n’est pas complet.
Remarquez qu’en dépit de la naissance des trois premiers fils, le trône céleste ne fut parfait qu’après la naissance de Juda. C’est pourquoi ce n’est qu’après la naissance du quatrième fils que Lia a dit : « Maintenant je louerai le Seigneur. » Que signifient les mots : « Et elle cessa ensuite d’avoir des enfants » ? L’Écriture veut dire que la naissance du quatrième fils a produit un effet durable (89). Quant aux deux autres enfants que Lia enfanta, ils étaient nécessaires pour compléter le nombre de six qui correspond aux six directions d’en haut. Remarquez, en outre, que toutes les douze tribus avaient leur raison d’être ; elles étaient indispensables à la « Communauté d’Israël » en ce bas-monde, et elles étaient également nécessaires pour répandre la lumière céleste qui émane de la flamme noire (90). Ce sont elles qui ont rendu ce bas monde pareil à celui d’en haut. Lia eut encore deux enfants, Issachar et Zabulon. Unis aux quatre premiers fils, ils formaient en tout le nombre de six pour correspondre aux six directions du monde. Les quatre fils enfantés par les servantes de Lia et de Rachel étaient nécessaires à l’édifice dont ils formaient les quatre jointures ; on l’a déjà expliqué ; c’est d’eux que l’Écriture (I Rois, VII, 25 (Héb.)) dit : « ... Et la mer était sur eux, et toute la partie postérieure de leur corps était cachée en dedans. » Ainsi, bien qu’issus des servantes, ces quatre fils sont de la maison.
Rabbi Hizqiya dit : Une tradition nous apprend que tout ce que produit ce bas monde est désuni, l’union n’existant que dans le monde d’en haut, en raison des paroles de l’Écriture (Gen., II, 10) : « ... Et de là ce fleuve se divise en quatre canaux. » Aussi ne faut-il pas supposer que Joseph et Benjamin étaient unis de manière parfaite ; ils étaient nés en ce bas-monde ; et ici il n’y a point d’union parfaite ; il n’y a que division. Rabbi Abba vint embrasser Rabbi Hizqiya. Rabbi Hizqiya lui dit en outre : Mes paroles renferment encore un mystère. Les douze chefs de tribus étaient l’image des choses d’en haut ; or, remarquez que le monde ici-bas jouit toujours de la présence d’un juste ; lorsque l’un le quitte, un autre vient le remplacer, de sorte que [...]
- בְּאִתְגַּלְּיָא נִינְהוּ, וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב אִתְכַּסְּיָין מִנֵּיהּ כָּל עוֹבָדוֹי.
תָּא חֲזֵי, עַלְמָא תַּתָּאָה בְּאִתְגַּלְּיָא אִיהוּ, וְהוּא שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, לְסַלְּקָא בְּדַרְגּוֹי. כְּמָה דְחָכְמָה עִלָּאָה הוּא שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא תַּתָּאָה, חָכְמָה אִיהוּ, וְהִיא שֵׁירוּתָא דְכֹלָּא. וּבְגִין כָּךְ, קָרֵינָן אַתָּה, (שמות קל''ח ע''ב) בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁמִטָּה, וְאִתְגַּלְּיָא.
וְעַלְמָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ יוֹבְלָא, קָרֵינָא הוּא, דְּכָל מִלּוֹי בְּאִתְכַּסְּיָא אִינוּן. וְרָזָא דְמִלָּה דְלֵאָה, דִּכְתִיב, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא מִנֵּיהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא. הוּא, עַלְמָא עִלָּאָה דְּאִתְכַּסְּיָא תָּדִיר, וְיַעֲקֹב בְּמָּה דְּאִתְכַּסְּיָא לָא אִתְדָּבַּק בִּרְעוּתֵיהּ, אֶלָּא בְּמָּה דְּאִתְגַּלְּיָא, וְרָזָא דָא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:כ״ד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. (בראשית כ״ט:ל״א) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה. מֵהָכָא, דְּסָאנֵי בַּר נָשׁ עֶרְיָין דְּאִמֵּיהּ, (ואחותיה) וְיִתְיַחֵד בַּר נָשׁ עִם אִמֵּיהּ בְּכָל אֲתַר וְלָא יִתְחֲשָׁשׁ. וְהָא אִתְעָרוּ, בֵּן מִתְיַחֵד עִם אִמּוֹ. וְכֹלָּא אִתְכַּסֵּי מִיַּעֲקֹב, דְּעַלְמָא עִלָּאָה לָא אִתְגַּלְּיָא כְּלָל.
תָּא חֲזֵי, בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים עַלְמָא, וְאִי תֵימָא הָא בְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב) בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. אֶלָּא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים אַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ב) כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. וּמִקַּדְּמַת דְּנָא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּנֵי עָלְמִין וְחָרִיב לוֹן, כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב מִנֵּיהּ אִשְׁתַּכְלָלוּ עָלְמִין, וְלָא אִתְחָרָבוּ כְּקַדְמִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:א׳) כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל וְגו'.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (שמות ד׳:כ״ב-כ״ג) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (שם) שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי בֵּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֵּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.
לֵאָה, כַּד אוֹלִידַת לִרְאוּבֵן מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ב) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ רְאוּבֵן. רְאוּבֵן סְתָם, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל בִּתְלַת סִטְרִין מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. מַאי טַעְמָא לֵוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ז) לֹיוֹת, חִבּוּרָא דְכָל סִטְרִין.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵהָכָא, דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, כְּתַרְגּוּמוֹ בְּכֵירוּתָא, כְּהוּנְתָּא, וּמַלְכוּתָא. וּמַלְכוּ בְּסִטְרָא דִגְבוּרָה אִיהוּ, וְעַל דָּא רְאוּבֵן סְתָם.
אָמַר רִבִּי אַבָּא רְאוּ בֵן סְתָם, דְּאִתְכְּלִיל בְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי. לֵאָה הָכִי הֲוָה דַעְתָּהּ. (ס''א רעותא) דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ד) הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלשָׁה בָנִים. בְּגִין דְּהֲוָה תְּלָתָא דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא.
וְתָא חֲזֵי, דְּהָכָא הוּא. דְּהָא רְתִיכָא עִלָּאָה, אֲבָהָן וְדָוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ אַרְבַּע אִינוּן רְתִיכִין עִלָּאִין, רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, לְבָתַר יְהוּדָה דְּיָרִית מַלְכוּ, וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ בְּאֲתַר דָּא. וּכְתִיב (ס''א דא בתר דא דכתיב) (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' וְגו' (בראשית כ״ט:ל״ה) וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, בְּגִין דְּהָכָא אִשְׁתַּכְלָלוּ אַרְבַּע סָמְכִין. הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', מַאי טַעֲמָא אָמְרָה אוֹדֶה אֶת ה' בְּהַאי, וְלָאו בְּכֻלְּהוּ. אֶלָּא מֵהָכָא, כָּל זִמְנָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[155b]
[...] le monde jouit toujours de la présence d’un juste. L’Écriture (Gen., XXXV, 18) dit : « Et lorsque son âme l’a quittée en mourant... » Remarquez que l’âme du juste vient en ce bas monde dans le mystère de Joseph le Juste, et le quitte dans le mystère de Benjamin. Que signifie le mot « son âme (naphschah) » ? C’était l’âme de Benjamin dont Rachel était animée. An moment de la naissance de Benjamin, son âme quitta le corps de la mère qu’il anima auparavant. Après la mort de Rachel, l’âme de celle-ci allait animer le fils Benjamin.
L’Écriture ajoute : « Elle le nomma Ben-oni (fils de ma douleur), et le père le nomma Benjamin (fils de la droite). » Jacob le nomma ainsi, parce que, après la perte de Joseph, Benjamin prit sa place (91). Ainsi, le juste, qui est toujours présent dans ce bas monde, quitte un corps pour aller en animer un autre C’était le cas de Joseph, de Benjamin et de tous les douze chefs de tribus, dont le nombre correspond à celui d’en haut, unis ensemble.
Il est écrit (Gen., XXIX, 35) : « Maintenant je louerai le Seigneur (92) » .
Rabbi Siméon ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXI, 1) : “Je louerai le Seigneur de tout cœur dans la société des justes et dans l’assemblée. » Pourquoi l’Écriture se sert-elle du mot « lebab » au lieu de « leb » ? Mais David voulait louer Dieu par le mystère suprême du nom sacré, c’est-à-dire avec l’Esprit du Bien qui symbolise le côté droit, et avec l’Esprit du Mal qui symbolise le côté gauche. Les paroles : « ... Dans la société des justes » désignent les deux autres points cardinaux qui sont au nombre de six, à l’image du monde suprême. Les mots : « ... Et dans l’assemblée » désignent le lieu de Juda, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXXII, 12) : « Si tes enfants gardent mon alliance et ces préceptes que je leur enseignerai, etc. (93) » Et ailleurs il est écrit (Osée, XII, 1) : « Et Juda s’est conduit avec Dieu et avec ses saints comme un témoin fidèle. » Et encore ailleurs (Ps., CXXXVIII, 1) l’Écriture dit : « Je te louerait, Seigneur, et te rendrai grâce de tout mon cœur je célébrerai ta gloire à la vue d’Élohim. » Ce psaume a été chanté par David au degré de l’essence divine appelé « Élohim », qui est assis au côté droit.
Remarquez que Juda était uni à tous les degrés : à celui appelé « Midi », aussi bien que celui appelé « Orient ». Car il était du côté gauche émanant du Nord et s’unissant au Sud ; et, comme il est allé se placer à droite, le verset dit : « Maintenant, je louerai Jéhovah. » C’est pourquoi l’Écriture dit que Lia cessa d’avoir des enfants après la naissance de Juda, parce que le, trône céleste était complet après cette naissance. Rabbi Siméon sortait une fois dans les champs. Rabbi Abba, Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé se joignirent à lui. Les ayant aperçus, Rabbi Siméon leur dit : Maintenant, nous allons apprendre des choses nouvelles relatives à la Loi. Ils restèrent trois jours ensemble (94). Au moment du départ, chacun des présents donna l’explication d’un verset.
Rabbi Abba commença à parler de la manière suivante : L’Écriture (Gen., XIII, 14) dit : « Et le Seigneur dit à Abram, après que Lot se fut séparé d’avec lui : Lève tes yeux, et regarde du lieu où tu es, au Septentrion et au Midi, à l’Orient et à l’Occident ; je te donnerai à toi et à ta postérité tout le pays que tu vois, et pour jamais. » Comment ! Dieu ne donna-t-il en partage à Abraham que l’étendue de terre qu’il pouvait voir de l’endroit où il se tenait ? A quelle distance la vue de l’homme s’étend-elle ? - A trois lieues, à quatre ou à cinq ; or, Dieu lui dit : « ... Tout le pays que tu vois. » Donc, il ne lui promit que la terre que sa vue embrassait ? - Mais du moment que Dieu lui a fait tourner les yeux vers les quatre points cardinaux du monde, il lui fit voir toute la terre ; car c’est entre les quatre points cardinaux que le monde est renfermé. Le Saint, béni soit-il, plaça en outre Abraham sur la terre d’Israël, [...]
- דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, שְׁמָא קַדִּישָׁא לָאו שְׁלִים הוּא.
תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דִּתְלַת בְּנִין הֲווּ עַד דְּאוֹלִידַת לִיהוּדָה, לָא שְׁלִים כֻּרְסְיָיא. וּבְגִינֵי כָּךְ הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', וְלָא בְּכֻלְּהוּ, וְעַל דָּא וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. מַאי (קפ''ו ע''א) וַתַּעֲמֹד, דְּקָיְימָא כֻּרְסְיָיא עַל סַמְכוֹהִי. (ותעמד עד הכא) וַתַּעֲמֹד, דְּהָא עַד הָכָא, וַתַּעֲמֹד בְּיִחוּדָא חַד, מִכָּאן וּלְתַתָּא עַלְמָא דְפִירוּדָא אִיהוּ. וְאִי תֵימָא אִינוּן תְּרֵין בְּנִין דְּאוֹלִידַת לְבָתַר, כְּגַוְונָא דָּא. לָא, דְּהָא אִינוּן תְּרִין בְּאִלֵּין אִתְחַבְּרוּ, בְּגִין דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא כְּחֲדָא אִינוּן.
וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, תִּקּוּנֵי דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עַלְמָא נִינְהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא נְהוֹרָא עִלָּאָה (ע''ז ע''א) אוּכְמָא כְּמָה דְאִתְחֲזֵי, וְלְאֲתָבָא עִקְּרָא דְכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ. כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּגַוְונָא חַד קָיְימֵי, וּבְהַאי אִשְׁתַּכְלַל עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעַלְמָא דִלְעֵילָא.
יִשָּׂשׂכָר זְבוּלוּן, הָכָא אִשְׁתַּכְלָלוּ שִׁית בְּנִין, שִׁית סִטְרִין דְּעַלְמָא. כְּגַוְונָא דָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת אִינוּן אַרְבַּע, וְאִתְחַבְּרוּ בְּאִלֵּין. וְאִלֵּין אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּמִתְחַבְּרָן בְּהוּ, וְאוּקְמוּהָ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) וְכָל אֲחֹרִיהֶם בָּיְתָה, אַף עַל גַּב דִּבְנֵי שְׁפָחוֹת נִינְהוּ, בָּיְתָה.
רִבִּי חִזְקִיָה אָמַר, אִי הָכִי, הָא אִתְּמָר כָּל מַה דְּאוֹלִיד עַלְמָא תַּתָּאָה, פִּירוּדָא אִיהוּ, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַה תֵּימָא בְּיוֹסֵף וּבִנְיָמִין, אִי תֵימָא דְּעַלְמָא חַד בְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ. דְּהָא לָא נָפְקוּ מֵעַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה מַה דְּאוֹלִידַת אוֹלִידַת לְתַתָּא וְלָא לְעֵילָא, וְאִי הָכִי פִּירוּדָא אִיהוּ.
אֲתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר לֵיהּ מִלָּה דָא סָתִים אִיהוּ, דְּהָא עַלְמָא עִלָּאָה אִתְתַּקַּן בִּתְרֵיסַר דְּאִינוּן מִדִּילֵיהּ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, בְּכָל זִמְנָא צַדִּיק מֵעַלְמָא תַּתָּאָה נָפִיק וְעָיִיל, בֵּיהּ עָיִיל וּמִנֵּיהּ נָפִיק. וּבְגִין כָּךְ, אִתְבְּנֵי בְּאֲתַר דָּא, וְעִקָּרָא הוּא לְעֵילָא וְעִקָּרָא הוּא לְתַתָּא, (ס''א צדיק ביה עייל ביה נפיק) וּבְעַלְמָא תַּתָּאָה (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[156a]
[...] et lui montra le lieu qui unit cette terre au reste du monde. De cette façon, Abraham a tout vu. De même, quiconque voit Rabbi Siméon, voit tout le monde ; il voit les joies du monde d’en haut et de celui d’ici-bas.
Rabbi Hiyâ commença à parler de la manière suivante : L’Écriture (Gen., XXVIII, 13) dit : « Je te donnerai, à toi et à ta race, la terre sur laquelle tu dors. » Comment ! le Saint, béni soit-il, n’accorda-t-il à Jacob qu’un petit morceau de terrain de quatre à cinq coudées ? Mais le Saint, béni soit-il, concentra en ce moment toute la terre d’Israël sous les quatre coudées de terre que Jacob occupait. Si ce morceau de terrain était la synthèse de toute la terre d’Israël, à, plus forte raison Rabbi Siméon qui est la lumière qui éclaire toute la terre, vaut-il autant que tout le monde.
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : L’Écriture (Gen., XXIX, 35) dit : « Maintenant, je louerai le Seigneur. » Lia ne devait-elle pas louer également Dieu après la naissance de ses autres enfants ? Pourquoi prononça-t-elle ces paroles après la naissance de Juda ? Mais Juda était le quatrième fils, et c’était lui qui formait le quatrième pied du trône. Aussi est-ce grâce à lui que le trône céleste se trouve affermi. A plus forte raison peut-on dire cela de Rabbi Siméon qui éclaire tout le monde de sa doctrine, et qui forme de nombreux disciples qui éclairent le monde.
Il est écrit (Gen., XXX, 14) : « Et Ruben était sorti à la campagne à l’époque de la moisson ; et il y trouva des mandragores qu’il apporta à Lia, sa mère. »
Rabbi Isaac ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CIV, 24)) : « Que tes œuvres sont grandes, Seigneur ! Tu as fait toutes choses avec sagesse ; la terre est toute remplie de tes biens. » Ce verset a été déjà interprété à plusieurs reprises. Qui, en effet, peut énumérer toutes les œuvres du Saint, béni soit-il ? Tel le marteau du forgeron, en frappant le fer rougi, en fait jaillir d’innombrables étincelles à la fois, tel le Saint, béni soit-il, fit sortir du néant d’innombrables légions différentes les unes des autres ; et toutes étaient créées à la fois.
Remarquez que le monde a été créé par le Verbe uni à l’Esprit, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXXIII, 6) : « C’est par le Verbe du Seigneur que les cieux ont été affermis, et c’est l’Esprit de sa bouche qui a produit oute l’armée des cieux. » Ainsi, l’Écriture fait mention et du Verbe et de l’Esprit ; l’un ne va jamais sans l’autre. Unis ensemble, ils ont donné naissance a la fois à d’innombrables légions d’anges et armées des cieux, et tout en un seul instant.
Remarquez que, lorsque le Saint, béni soit-il, a voulu créer les mondes, il fit sortir un rayon de la lumière cachée ; et ce rayon répandit immédiatement un nombre incalculable de lumières visibles, et c’est ainsi que fut formé le monde d’en haut. Les lumières visibles du monde d’en haut répandirent à leur tour des rayons que l’Architecte céleste rendit ternes ; et il créa ainsi le monde d’ici-bas. Et comme le monde d’ici-bas est une lumière terne qui ne projette pas de rayons, il a besoin d’être constamment en communication avec le monde d’en haut. [...]
- אִיהוּ תָּדִיר לְעוֹלָם, כְּתִיב, (בראשית ל״ה:י״ח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה.
תָּא חֲזֵי בְּהַאי עַלְמָא תַּתָּאָה, צַדִּיק (שמות רנ''ט ע''א) בֵּיהּ עָיִיל וּמִנֵּיהּ נָפִיק, כַּד עֲיִּיל, אִיהוּ בְּרָזָא דְיוֹסֵף הַצַּדִּיק, כַּד נָפִיק בְּרָזָא דְּבִנְיָמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ה:י״ח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, מַאן נַפְשָׁהּ, דָּא צַדִּיק דְּנָפִיק מִנָּהּ.
וְדָא בִּנְיָמִין, נִקְרָא בֶּן אוֹנִי, דְּחֲשִׁיבַת דְּאוֹלִידַת לְתַתָּא בְּעַלְמָא דְּפִירוּדָא, וְאִשְׁתָּאֲרוּ חַד סָרֵי בְּאִינוּן לְעֵילָא. מַה כְּתִיב וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִין בֶּן יָמִין, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא בְּעַלְמָא עִלָּאָה. דְּכַד אִתְאֲבִיד יוֹסֵף, בִּנְיָמִין (קנ''ג ע''ב) אַשְׁלִים אַתְרִיהּ. וְעַל דָּא צַדִּיק בְּעַלְמָא תַּתָּאָה עָיִיל וְנָפַק, בְּגִין כָּךְ יוֹסֵף וּבִנְיָמִין וְכֻלְּהוּ תְּרִיסַר, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא בְּיִחוּדָא חַד. (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם (קע''ח ע''ב) אוֹדֶה אֶת ה', רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״א:א׳) אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, בְּכָל לֵבָב, בְּכָל לֵב מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּוִד בְּרָזָא עִלָּאָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא, קָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע, וְאִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין, חַד יָמִינָא וְחַד שְׂמָאלָא.
בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר סִטְרִין דְּהַאי עַלְמָא, דְּהָא לֵבָב, כְּגַוְונָא דְדָרוֹם וְצָפוֹן. בְּסוֹד יְשָׁרִים, אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר סִטְרֵי עַלְמָא, דְּאִינוּן שִׁית כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעֵדָה, דָּא הוּא אֲתַר דִּיהוּדָה, וּכְתִיב, (תהילים קל״ב:י״ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. וּכְתִיב, (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עוֹד רָד עִם אֵל וְגו'. כְּתִיב (תהילים קל״ח:א׳) אוֹדְךָ בְּכָל לִבִּי נֶגֶד אֱלהִים אֲזַמְּרֶךָּ, הָכָא בְּאֲתַר חַד קָאֲמַר, דִּכְתִיב נֶגֶד אֱלהִים אֲזַמְּרֶךָּ. דְּהָא לְגַבֵּי הַאי דַרְגָּא קָאֲמַר שִׁירָתָא, לְחַבְּרָא לֵיהּ בִּימִינָא.
תָּא חֲזֵי, יְהוּדָה אָחִיד בְּכָל סִטְרִין, אָחִיד בְּדָרוֹם וְאָחִיד בְּמִזְרָח. דְּהָא אִיהוּ מִסְּטַר שְׂמָאלָא קָא אַתְיָא, (שמות רכ''ג ע''א) וְשֵׁירוּתֵיהּ בַּצָּפוֹן וְאָחִיד בְּדָרוֹם, בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל לִימִינָא וְאִתְאֲחִיד בְּגוּפָא, בְּגִין כָּךְ (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, וַתַּעֲמֹד, דְּקָיְימָא בְּקִיּוּמָא דְּקָיְימָא כְּדְקָא יָאוֹת, דְּהָא אִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְתִיכָא קַדִּישָׁא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן נָפַק לְקִרְיָיתָא, אִזְדַּמַּן לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, אָמַר חַדְּתוּתֵי דְאוֹרַיְיתָא אִצְטְרִיךְ הָכָא, יָתְבוּ תְּלָתָא אִלֵּין, (ס''א יומין) כַּד בָּעָא לְמֵיזַל, פָּתַח כָּל חַד וְחַד קְרָא.
רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשיתיג) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו', שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה וְגו'. וְכִי לְפוּם חֵיזוּ דְאַבְרָהָם יָרִית אַרְעָא וְלָא יַתִּיר. עַד כַּמָּה חָמֵי בַּר נָשׁ, תְּלַת פַּרְסֵי אוֹ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פַּרְסֵי, וְאִיהוּ אָמַר (בראשית י״ג:ט״ו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגו'.
אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא חָמֵי, כָּל אַרְעָא חָמֵי. דְּהָא אַרְבַּע סִטְרֵי דְעָלְמָא, כְּלָלָא דְכָל עָלְמָא. תוּ, זְקַף לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[156b]
[...] Mais cette lumière a en même temps besoin d’être attachée au monde d’ici-bas ; ce n’est qu’en restant attachée ici-bas et en haut à la fois qu’elle projette des rayons. Mais la lumière d’ici-bas, qui n’est pas unie au monde d’en haut, produit d’innombrables légions de démons.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Que tes œuvres sont grandes, Seigneur ! etc. » Tout ce qui est sur la terre est formé d’après le modèle du monde d’en haut ; et il n’y a pas le moindre objet en ce bas monde qui n’ait son équivalent dans le monde d’en haut qui le régit. En mettant en mouvement les objets d’ici-bas, on fait agir les forces d’en haut qui les régissent. Ainsi, tout objet en ce bas monde est l’image d’une force céleste qu’on met en mouvement en remuant l’objet d’ici-bas.
Remarquez que l’Écriture dit : « Et Rachel dit à Lia : Donne-moi des mandragores de ton tils. » Ce n’étaient pas les mandragores qui avaient rendu Rachel féconde ; mais le Saint, béni soit-il, a permis que Lia cédât les mandragores à Rachel, cession qui lui a valu la faveur de concevoir Issachar qui était, de tous les autres chefs de tribus, le plus attaché à la Loi. Car Rachel, ayant été unie à Jacob, ne permit pas à celui-ci d’avoir des relations avec Lia, ainsi que cela résulte de la réponse que celle-ci fit à la première : « N’est-ce pas assez que tu m’aies enlevé mon mari, sans avoir encore les mandragores de mon fils. »
C’est pourquoi L’Écriture ajoute également après : « Et Rachel dit : Je consens qu’il dorme avec toi cette nuit, pourvu que tu me donnes de ces mandragores de ton fils. » Ce sont les mandragores qui étaient cause de la naissance d’Issachar et qui faisaient répandre l’odeur de la Loi devant le Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Cant., VII, 14) : « Les mandragores ont répandu leur odeur. » L’Écriture (Gen., XXX, 16) ajoute : « Et il dormit avec elle cette nuit. » Le mot « Il » désigne la lumière cachée d’en haut. La Loi émane également du monde caché d’en haut (95). C’est pourquoi le sens de la Loi est aussi caché que le monde duquel il émane.
Ainsi, c’est la lumière cachée d’en haut qui fit que Lia conçut, cette nuit-là. Tel est également le sens des paroles (Nomb., XVIII, 23) suivantes : « Et les fils de Lévi rendront dans le tabernacle les services à “ Il ” (hou) (awh). » Les Lévites devaient en effet invoquer le degré de l’essence divine appelé « Hou » (Il) pour attirer les bénédictions du ciel sur la terre. Issachar est donc né par l’opération du degré de l’essence divine appelé « Hou », et non par celui appelé « Athâ (96) », qui porte également le nom d’ « Arbre de vie ». Que l’on n’imagine pas que c’étaient les mandragores qui avaient guéri Rachel de sa stérilité. Il n’en est rien, attendu que l’Écriture (Gen., XXX, 22) dit : « Et le Seigneur l’exauça et lui ôta sa stérilité. » Ainsi, c’était le Saint, béni soit-il, qui l’avait guérie de sa stérilité, et non pas les mandragores. Bien que les mandragores, comme tous les objets d’ici-bas, aient une force en haut qu’elles font agir lorsqu’elles sont mises en mouvement ici-bas, ainsi que cela a été dit précédemment, la force qui leur correspond n’a pas la propriété de donner la fécondité, attendu que celle-ci ne dépend que du « sort » et non d’une autre force. Mais, objectera-t-on : les mandragores sont donc créées en vain, puisqu’elles ne correspondent à aucune force du monde d’en haut ? - Non ; même [...]
- וְאַחְמֵי לֵיהּ דְּאִיהִי קְשִׁירָא בְּסִטְרֵי דְעַלְמָא, וְהֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָא, מַאן דְּחָמֵי לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל עַלְמָא חָמֵי, חֶדְוָותָא דְּעֵילָא וְתַתָּא.
פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר (בראשית כ״ח:י״ג-י״ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנְנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְכִי הַהוּא אֲתַר בִּלְחוֹדוֹי אַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא אַרְבַּע אַמִּין אוֹ חַמְשָׁא הֲווּ וְלָא יַתִּיר. אֶלָּא, בְּזִמְנָא הַהוּא, בְּאִינוּן אַרְבַּע אַמִּין, כָּפִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אִשְׁתַּכַּח הַהוּא אֲתַר כְּלָלָא דְכָל אַרְעָא, וּמַה הַהוּא אֲתַר אִיהוּ כְּלָלָא דְכָל אַרְעָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאִיהוּ בּוּצִינָא דְכָל אַרְעָא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּשָׁקִיל כְּכָל עַלְמָא.
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', וְכִי בְּכֻלְּהוּ דְּאוֹלִידַת, לָא אִתְחֲזֵי לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא בְּהַאי. אֶלָּא יְהוּדָה אִיהוּ בְּרָא רְבִיעָאָה לְכֻּרְסְיָיא, וְאִיהוּ אַשְׁלִים לְכֻּרְסְיָיא. וּבְגִין כָּךְ, יְהוּדָה בִּלְחוֹדוֹי, תִּקּוּנָא דְכֻּרְסְיָיא וּסְמָכָא דְּכֻלְּהוּ סְמָכִין. (נ''א דהוו תלת, אברהם ויצחק ויעקב וכדין אתא דוד מיהודה ואשלים לכרסייא, ועל כך אקרי יהודה דאיהו שמא קדישא והדל''ת (ס''א ד' רגלוהי) מרגלוהי דכורסייא) רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּנָהִיר כָּל עַלְמָא בְּאוֹרַיְיתָא וְכַמָּה בּוּצִינִין נָהֲרִין בְּגִינֵיהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
(בראשית ל׳:י״ד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּכַמָּה אֲתַר. אֶלָּא, מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין, מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא. וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, כְּמַרְזְפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַפִּיק כַּמָּה זִינִין וּמַשִּׁרְיָין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא.
תָּא חֲזֵי, בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כְּחֲדָא, אִתְעֲבִיד עַלְמָא, דִּכְתִיב (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', דָּא דִבּוּרָא. וּבְרוּחַ פִּיו, דָּא רוּחָא. דָּא בְלָא דָא לָא אָזִיל, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְנָפִיק מִנַיְיהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין, וּמַשִּׁרְיָין לְמַשִּׁרְיָין, וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא.
תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמִין, אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה. דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִינוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַּלְּיָין. וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְאִתְפַּשְּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה.
תוּ, אִתְפַּשַּׁט הַאי נְהוֹרָא עִלָּאָה, וְעָבִיד אוּמָנָא, נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, וְעָבִיד עַלְמָא תַּתָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְעֵילָא, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[157a]
[...] cette plante a son utilité ; car elle est efficace pour les femmes qui ne sont pas stériles, mais qui ont cessé d’avoir des enfants pour une cause indépendante du « sort » ; car, dans ce dernier cas, l’action de cette plante demeure inefficace.
Il est écrit (Gen., XXX, 16) : « Et Lia alla au-devant de lui et lui dit. Tu viendras avec moi, parce que j’ai acheté cette grâce en donnant les mandragores de mon fils. » Les paroles de Lia portent la marque de l’indécence ; comment expliquer ce langage ? - Non, ces paroles n’ont rien d’insolent ; elles nous prouvent, au contraire, la modestie de Lia, qui ne voulait rien dire en présence de sa sœur ; c’est pourquoi elle alla au-devant de Jacob et lui fit part de sa convention avec Rachel, de façon à n’être entendue par personne.
Car Jacob était, à cette époque, sous la dépendance de Rachel, ainsi qu’il est écrit : « ... Parce que j’ai acheté cette grâce », ce qui veut dire : j’ai obtenu l’autorisation de Rachel. Et pour ne point déplaire à Rachel, Lia parlait à Jacob hors de la maison. Elle fit plus ; elle s’empressa de faire entrer Jacob par la porte qui menait à sa tente à elle, avant que celui-ci ne fût entré dans la tente de Rachel. Pourquoi ? Pour ne pas être gênée par la présence de sa sœur. En outre, Lia s’était dit : Si Jacob entre dans la tente de ma sœur, je n’aurai plus le droit de l’en faire sortir. Voilà pourquoi Lia courut dehors au-devant de Jacob. Mais pourquoi Lia fit-elle tant de démarches pour obtenir Jacob ? Lia fut inspirée par l’Esprit Saint qui lui annonça que ce serait elle qui donnerait naissance à toutes les tribus ; et son amour pour le Saint, béni soit-il, était si grand que le temps lui paraissait long ; c’est pourquoi elle s’empressait d’accélérer la naissance des tribus. C’est ainsi qu’elle put donner à ses enfants des noms exprimant les mystères de la Sagesse. Rabbi Hiyâet Rabbi Yossé faisaient une fois un voyage ensemble.
Rabbi Yossé dit à Rabbi Hiyâ : Chaque fois que nous faisons un voyage et que nous consacrons notre temps à l’étude de la Loi, le Saint, béni soit-il, nous montre des miracles. Comme notre présent voyage est long, appliquons-nous à l’étude de la Loi ; et le Saint, béni soit-il, s’unira à nous.
Rabbi Hiyâ commença à parler de la manière suivante : Dans un endroit, l’Écriture (Ex., XII, 18) dit : « Depuis le quatorzième jour du premier mois, sur le soir, vous mangerez des pains azymes (matzoth). » Et dans un autre endroit, l’Écriture (Deut., XVI, 3) dit : « Pendant sept jours tu mangeras du pain azyme (matzoth), pain d’affliction (oni). » Le mot « oni » est écrit sans Vav. Les collègues se sont déjà occupés (97) de l’interprétation de ce mot. Mais, remarquez que lorsqu’Israël se trouvait en Égypte, il était sous une domination étrangère ; quand le Saint, béni soit-il, voulut l’attacher à lui, il l’éleva à la région du « pain du pauvre ». Qui est le pauvre ? C’est David, le roi, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXXVI, 1) : « Car je suis pauvre et indigent. » Ce pain du pauvre est appelé « matzâ » ; c’est le principe femelle sans principe mâle. Ainsi, la « matzâ » que Dieu accorda à Israël, primitivement, était pauvre, elle aussi ; car il n’y avait que le principe femelle sans le principe mâle. Ce n’est qu’après l’avoir plus étroitement attaché à lui, que le Saint, béni soit-il, donna à Israël le principe mâle avec le principe femelle ; et c’est après que la « matzâ » se fut unie avec le principe mâle qu’elle s’augmenta du Vav, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXX, 11) : « Ce commandement (mitzva) que jevous prescris aujourd’hui n’est ni au-dessus de vous, ni loin de vous. Il n’est point dans le ciel, pour vous donner lieu de dire : Qui de nous peut monter au ciel, pour nous apporter ce commandement, etc... ? Car ce commandement est tout proche de vous, il est dans votre bouche et dans votre cœur, afin que vous l’accomplissiez. »
Voilà pourquoi Israël avait d’abord « matzâ » et ensuite, quand la Loi lui fut donnée, « mitzva ». Pendant qu’ils continuaient leur chemin, ils entendirent une voix parler ainsi : Seigneurs, vous qui êtes casaniers, faites un détour et prenez le sentier qui longe le sommet de la montagne ; mais ne continuez pas à suivre le sentier qui longe le pied de la montagne. Rabbi Yossé s’écria : J’en infère que le Saint, béni soit-il, veut nous garder pendantnotre voyage. Ils prirent le sentier qui conduisait au sommetde la montagne ; et ils arrivèrent ainsi dans une gorge entourée de grands rochers. Les voyageurs se dirent : Du moment que le Saint, béni soit-il, a voulu que nous suivions ce sentier, il est certain qu’il nous apprendra quelque chose ou qu’il nous fera l’objet d’un miracle. Ils allèrent donc s’asseoir devant la fissure d’un rocher d’où ils virent sortir un homme. Les voyageurs furent saisis d’étonnement. Rabbi Yossé dit à cet homme : Qui es-tu ? Celui-ci répondit : Je suis un des habitants d’Arqa (98). Rabbi Yossé lui demanda : Y a-t-il donc des hommes sur Arqa ? L’autre répondit : Oui, les habitants d’Arqa sèment et moissonnent. Mais la plupart d’entre eux ont des visages différents du mien (99). Je suis sorti de ce rocher quand je vous ai aperçus, pour savoir de vous le nom de la terre sur laquelle vous habitez.
Rabbi Yossé lui répondit : Le nom de notre terre est « Eretz » (100), parce que c’est ici sur notre terre que réside la vie, ainsi qu’il est écrit (Job, XXVIII, 5) : « La terre (Eretz) d’où le pain naît... » Le pain ne naît que de notre terre, mais d’aucune autre. Aussitôt que Rabbi Yossé eut cessé de parler, l’habitant d’Arqa disparut dans la fissure du rocher. Très étonnés, les voyageurs se dirent : Il est certain que le Saint, béni soit-il, veut que nous disions un mot au sujet de la Loi.
Rabbi Hiyâ dit alors : Je me souviens d’avoir entendu une fois, d’un vieillard, une parole d’une haute importance concernant la Pâque que le Saint, béni soit-il, donna à Israël. D’abord, Dieu donna à Israël le pain de la terre pour la vie terrestre, c’est à dire le pain azyme, et ensuite il lui donna le pain céleste, c’est-à-dire la manne, pour sa nourriture spirituelle. C’est le verset que tu viens de citer qui m’a rappelé cette parole du vieillard. Ce vieillard m’a dit en outre que, lorsque [...]
- בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְתַתָּא, וּבְקִשּׁוּרָא דִלְתַתָּא, אִתְקַשַּׁר לְאִתְנְהָרָא בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא. וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא, אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין לְזִינִין סַגִּיאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגו'.
וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעֵירָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא תַלְיָיא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, בְּגִין דְּכַד אִתְעַר הַאי לְתַתָּא, אִתְעַר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא.
תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (בראשית ל׳:י״ד) תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. לָאו דּוּדָאִים אוֹלִידוּ לָהּ לְרָחֵל, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא גִּלְגֵּל מִלָּה עַל יְדֵי דְּאִינוּן דּוּדָאִים. בְּגִין דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר, דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ שִׁבְטִין. בְּגִין דְּהָא רָחֵל אֲחִידָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לָא שַׁבְקַת לֵיהּ לְגַבֵּי לֵאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וּכְתִיב לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְּנִךְ.
אִינוּן גָּרְמוּ דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר לְעַלְמָא, בְּגִין דְּסָלִיק רֵיחָא דְאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. הוּא (קכ''ד ע''ב) וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּעַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּסָתִים וְלָא גַלְיָא, בְּגִין דְּהָא אוֹרַיְיתָא מֵעַלְמָא (פ''ו ע''ב) עִלָּאָה נָפְקַת.
וּבְכָל אֲתַר, עַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּלָא אִתְגַּלְּיָא, וְהָא אִתְּמָר, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא מִנֵּיהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְיִשָּׂשכָר בֵּיהּ אִתְאֲחִיד, וְעַל דָּא קָרִינָן עֵץ הַחַיִּים, אִילָנָא דְאִינוּן חַיִּין עִלָּאִין, דְּאִקְרֵי הוּא וְלא אַתָּה.
וְאִי תֵימָא דְאִלֵּין דּוּדָאִים פָּתְחוּ מְעָהָא דְרָחֵל. לָאו, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחֲמָהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא מִלָּה אָחֳרָא. בְּגִין דְּאִינוּן דּוּדָאִים, אַף עַל גַּב דְּחֵילָא דִלְהוֹן לְעֵילָא. בְּהַהוּא חֵילָא דִלְהוֹן, לָא אִתְמַנֵּי פְּקִידָא דִבְנִין, דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין, וְלָאו בְּמִלָּה אָחֳרָא. וְאִי תֵימָא דְּהָא אִינוּן לְמַגָּנָא אִתְבְּרִיאוּ, לָאו, דְּהָא אֲפִילּוּ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[157b]
[...] l’enfant vient au monde, il est dépourvu de tout entendement ; l’intelligence ne se réveille chez lui qu’après qu’il a goûté du pain. De même, lorsqu’Israël sortit de l’Égypte, il était dépourvu de toute intelligence, jusqu’à l’heure où le Saint, béni soit-il, lui fit goûter du pain de notre terre, c’est-à-dire le pain azyme, ainsi qu’il est écrit : « La terre d’où le pain naît... » Mais lorsqu’Israël s’éleva à un degré supérieur et qu’il voulut connaître l’essence du Saint, béni soit-il, il se trouva de nouveau semblable à un enfant qui n’a pas encore goûté de pain et qui est privé de toute intelligence.
Aussi, le Saint, béni soit-il, lui fit-il goûter du pain céleste ; car pour s’attacher à la région supérieure, le pain de cette terre ne suffisait plus ; celui-ci éveille l’intelligence terrestre ; mais pour acquérir l’intelligence céleste, il faut goûter au préalable le pain céleste, ainsi qu’il est écrit (Ex., XVI, 4) : « Je vais vous faire pleuvoir des pains du ciel. » Ce n’est qu’après avoir goûté de ce pain qu’Israël a pu voir et contempler la région supérieure, mais pas avant. Rabbi Yossé vint embrasser Rabbi Hiyâ et lui dit : Il est certain que c’était pour nous apprendre cette parole que le Saint, béni soit-il, nous a conduits en ce lieu. Nous savons maintenant que le point de départ de l’entendement d’Israël est le pain céleste. Ils se levèrent et quittèrent cet endroit. Continuant leur route, ils aperçurent deux arroches, l’une mâle et l’autre femelle. Rabbi Yossé s’écria : Il n’y a rien au monde qui ne soit séparé en mâle et femelle et il en est de même de tout ce qui est dans la mer, ainsi que de tout ce qui est dans la terre.
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : L’Écriture (Gen., XXX, 16) dit : « Et Jacob revint des champs sur le soir ; et Lia alla au-devant de lui... » D’où le savait-elle ? Elle reconnut l’arrivée de Jacob par le braiement de l’âne. C’est pour cela qu’elle a été jugée digne de donner le jour à Issachar, dont l’Écriture (Gen., XLIX, 14) dit : « Issachar, comme un âne fort (garem). » Il ne faut pas lire « garem », mais « garam », ce qui veut dire : c’est l’âne qui a causé sa naissance. Lia s’était dit : Je sais que si Jacob entre dans la tente de Rachel, je n’aurai plus le droit de l’en faire sortir ; aussi vais-je l’attendre ici pour le faire entrer dans ma tente.
L’Écriture ajoute : « Car j’ai acheté cette grâce en échange des mandragores de mon fils. » Elle savait qu’il serait agréable à Jacob d’apprendre que Rachel avait obtenu les mandragores, parce que celles-ci provoquent la fécondité. Mais Jacob a bien su que la fécondité ne dépend d’aucune autre chose que d’en haut.
Rabbi Yossé commença ensuite à parler de la manière suivante : L’Écriture (Ps., CXIII, 9) dit : « Il donne à celle qui était stérile la joie de se voir dans la maison la mère de plusieurs enfants. Alleluia ! »
Rabbi Hiyâ dit : c’est l’Esprit Saint qui dit ces paroles. Les premiers mots du verset désignent Rachel, et les derniers désignent Lia ; les premières paroles désignent le monde d’en bas, et les dernières celui d’en haut. C’est pourquoi ce verset se termine par le mot « alleluia (101) ».
Rabbi Yehouda dit : Toutes ces tribus étaient nécessaires au salut du monde. car elles correspondent à l’arrangement d’en haut.
Remarquez que l’Écriture (Gen., XXX, 16) dit : « Car je t’ai loué (sacar secarthikha). » Lia indiquait à Jacob qu’elle avait loué son corps même dans l’intérêt de la Loi. « Sacar [...]
- לְמִלָּה דָא, סִיּוּעָא אִינוּן לְאִינוּן דְּמִתְעַכְּבֵי, וְלָאו אִינוּן עֲקָרָאן, וְלָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ אֶלָּא בְּמַזָּלָא. (בראשיתל) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָבוֹא וְגו'. הַאי מִלָּה חֲצִיפוּתָא אִיהוּ. לָאו אִיהוּ הָכִי, אֶלָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, עִנְוְותָנוּתָא דְלֵאָה, דְּלָא אָמְרָה קַמֵּי אֲחָתָהּ מִידִּי, וְאִיהִי אַקְדִימַת לְאוֹרְחָא, וְאָמְרָה לֵיהּ בַּחֲשַׁאי, וְאוֹדְעָא לֵיהּ. דְּהָא בִרְשׁוּתָא דְרָחֵל הֲוָה, דִּכְתִיב, (שם) כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ, מֵרָחֵל נְטִילַת רְשׁוּ, וּבְגִין דְּלָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָאָה דְרָחֵל, אָמְרָה לֵיהּ לְבַר וְלָא בְּבֵיתָא.
וְלָא עוֹד אֶלָּא פִּתְחָא מִשְׁכְּנָא דְלֵאָה (לבר), נָפְקַת לְבַר, וְעַיְילַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּפִתְחָא דִלְבַר, עַד לָא יֵיעוּל לְמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא תֵימָא מִלָּה קַמֵּי דְרָחֵל, וְלָא תַחְצִיף קַמֵּי אֲחָתָהָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא אָמְרָה לֵאָה, אִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לָאו דִּין הוּא לְאַפְקֵיהּ מִתַּמָּן, בְּגִין כָּךְ אַקְדִימַת לֵיהּ לְבַר.
וְכָל הַאי לָמָּה, אֶלָּא לֵאָה רוּחָא דְקוּדְשָׁא אִתְעָרַת בָּהּ, וְיָדְעַת דְּכָל הַנֵּי שִׁבְטִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ קַדִּישִׁין, יִפְקוּן מִנָּהּ, וְדָחְקַת שַׁעְתָּא, בַּחֲבִיבוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ הִיא קָרָאת לוֹן שְׁמָהָן, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא.
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲווּ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, בְּכָל זִמְנָא (דאנן) דְּאָזְלִינָן בְּאוֹרְחָא, וְלָעֵינָן בְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַרְחִישׁ לָן נִסִּין, וְהַשְׁתָּא אוֹרְחָא דָא אָרִיךְ לָן, נִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִזְדַּוֵּוג בַּהֲדָן.
פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (שמות י״ב:י״ח) בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, וּכְתִיב, (דבהם טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, לֶחֶם עָנִי כְּתִיב, הַאי מִלָּה אִתְעָרוּ בָּהּ חַבְרַיָיא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הֲווּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, יָהַב לוֹן אֲתַר דְּלֶחֶם עֹנִי. לֶחֶם עָנִי, מַאן עָנִי. דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מו) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי.
וְהַאי לֶחֶם עֹנִי אִקְרֵי מַצָּה, נוּקְבָא בְּלָא דְכוּרָא, מִסְכְּנוּתָא הֲוֵי, אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּקָרִיבוּ לוֹן יַתִּיר, עֲיִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדַרְגִּין אָחֳרָנִין, וְאִתְחַבַּר דְּכוּרָא בְּנוּקְבָא. וּכְדֵין, מַצָּה כַּד אִתְחַבְּרַת בִּדְכוּרָא אִקְרֵי מִצְוָה בְּתוֹסֶפֶת וא''ו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל׳:י״א) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת. בְּגִינִי כָּךְ, מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִצְוָה.
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּאָמַר, טוּפְסְרָא דְּקַטְנּוּן, עֲקִימָן בְּאוֹרְחָא, סְטוּ לְעֵילָא, לָא תֶחתוּן בְּקוּסְטְרָא דְּקִטְרָא דִלְתַתָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁמַע מִינָהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְנַטְרָא אוֹרְחִין. סְלִיקוּ לְעֵילָא, וְעָאלוּ בְּחַד טוּרָא, בֵּין טִנָּרִין תַּקִּיפִין, אָמְרוּ, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בְּאוֹרְחָא דָא, מִלָּה נְחמֵי אוֹ נִיסָּא (תרחיש) אִתְרְחִישׁ לָן.
אָזְלֵי, יָתְבֵי גַּבֵּי בְּקִיעֵי דְּטִנָּרָא. סָלִיק לוֹן חַד בַּר נָשׁ, תְּוָוהוּ, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאן אַנְתְּ. אָמַר מֵאַנְשֵׁי אַרְקָא אֲנָא, אָמַר לֵיהּ, וְתַמָּן אִית בְּנֵי נָשָׁא, אָמַר אִין, וְזָרְעִין וְחַצְדִין, מִנַּיְיהוּ בְּחֵיזוּ אָחֳרָא מְשַׁנְיָין מִנָּאי, וְסָלִיקְנָא גַבַּיְיכוּ, לְמִנְדַע מִנַּיְיכוּ, מַה שְּׁמֵיהּ דְּאַרְעָא דְּאַתּוּן בָּהּ.
אָמַר לֵיהּ, אֶרֶץ, בְּגִין דְּהָכָא אֶרֶץ הַחַיִּים שַׁרְיָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ה׳) אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, מֵהַאי יֵצֵא לֶחֶם, בִּשְׁאָר אַרְעָא לָא יֵצֵא לָחֶם, וְאִי נָפִיק, לָאו מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. אַדְּהָכִי עָאל לְאַתְרֵיהּ. תְּוָוהוּ, אָמְרוּ ודַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאִתְעָרָא לָן בְּמִלָּה.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדָּאי עַל הַאי קְרָא דְּאֲמַרְתָּ, דָּכִירְנָא דְּאוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי, חַד מִלָּה עִלָּאָה. בְּפֶסַח, דְּיָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֶחֶם דָּא, מֵאַרְעָא דְחַיֵּי, וּלְבָתַר לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, לֶחֶם דָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה.
תוּ הֲוָה אָמַר, דְּבַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[158a]
[...] secar-thikha » signifie : je vais enfanter un fils pareil à toi. Nous inférons d’ici que, quiconque s’applique à l’étude de la Loi, reçoit en partage le monde futur ainsi que l’héritage de Jacob, ainsi qu’il est écrit : « Issachar. » Or, ce mot doit être séparé en deux, ainsi qu’il est écrit (Jér., XXXI, 16) : « Car tes œuvres auront leur récompense (iesch sacar). » Et ailleurs il est écrit (Prov., VIII, 21) : « ... Pour enrichir ceux qui m’aiment, et pour remplir leurs trésors. » L’Écriture (Gen., XXX, 20) ajoute : « Mon mari demeurera encore cette fois avec moi parce que je lui ai donné six fils. »
Rabbi Hizqiya dit : Ces six tribus sont l’image du haut, du bas et des quatre points cardinaux ; et quiconque appuie le son sur le mot « ehad » (Deut., VI, 4) doit penser que le Saint, béni soit-il, gouverne à la fois le haut et le bas et les quatre points cardinaux. Rabbi Hizqiya dit en outre : L’Écriture (Cant., II, 17) dit d’abord : « Sur les montagnes de Bether... » ; et ensuite (Cant., VIII, 14) elle dit : « Surles montagnes des aromates... » Ces dernières paroles font allusion aux six enfants de Lia qui possédaient toutes les qualités des autres six. Car chacune des six tribus issues de Lia possédait les qualités d’une des six autres tribus (102).
C’est pourquoi l’Écriture (Ps., CXIII, 9) dit de Lia : « La mère des enfants est joyeuse. Alleluia- ! etc. » C’est à quoi font allusion les paroles de l’Écriture (Deut., XXII, 6) : « Tu ne garderas pas la mère avec ses petits. » La mère est l’image du monde caché, et les petits sont celle du monde divulgué.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Tu renverras la mère et tu garderas les petits », ce qui veut dire : vous ne vous occuperez pas du monde caché, mais seulement du monde révélé. Tel est également le sens des paroles suivantes (Deut., IX, 32) : « Interroge les siècles les plus reculés qui ont été avant toi, et considère d’une extrémité du ciel jusqu’à l’autre. » Tout ce qui est au-dessus des cieux est appelé « montagne des aromates », et ce qui est au-dessous est appelé « montagne de Bether », ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 10) : « Et de là ce fleuve se divise en quatre canaux. » Ce sont les montagnes où commence la division (103).
Rabbi Yessa dit : Les quatre enfants que Jacob a eus de ses servantes constituent, dans le corps des tribus, les quatre jointures principales des deux bras et des deux jambes ; ils étaient indispensables pour le salut des autres tribus. Rabbi Éléazar ajouta : C’est pour cette raison qu’ils se distinguent des autres tribus, telles que les proéminences formées à l’extérieur du corps en question. Mais malgré cette particularité, ces quatre fils font partie du corps des tribus et témoignent de la sainteté du monde d’en haut, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXII, 4) : « Car c’est là que sont montées toutes les tribus, les tribus du Seigneur, pour donner un témoignage à Israël et pour louer le nom du Seigneur. »
Rabbi Eléazar dit en outre : Il est écrit (Gen., XXX, 25) : « Et lorsque Rachel enfanta Joseph, Jacob dit à Laban : Laisse-moi aller, etc. » Pourquoi Jacob ne voulait-il partir qu’après la naissance de Joseph ? Mais ceci est expliqué de cette façon : Jacob craignait l’ange d’Esaü ; c’est pourquoi il craignait de se mettre en route avant d’avoir donné naissance à celui de ses fils qui mériterait le nom de Juste, en raison de sa chasteté. Joseph a conservé intacte la marque de l’Alliance qui se trouve au bas du tronc ; c’est pourquoi il était né à la fin pour former le bas du corps des tribus. Cependant, Joseph n’était pas le dernier enfant de Jacob, c’était Benjamin qui fit monter le nombre des tribus à douze. Mais, demandera-t-on, pourquoi Jacob n’attendait-il pas que le nombre de douze fût complet ? C’est que Jacob avait prévu que la perfection de ses enfants ne s’accomplirait que sur la terre sainte ; et comme le nombre de douze était nécessaire à leur perfection, il en conclut que ce nombre était superflu tant que ses enfants habiteraient sur une terre étrangère.
Remarquez que cela résulte de la mort de Rachel dont Benjamin reçut l’âme ; or, cette mort n’a eu lieu qu’après l’arrivée de Jacob avec les siens sur la terre sainte, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVIII, 7) : « Car, lorsque je revenais de Mésopotamie, je perdis Rachel qui mourut en chemin, au pays de Chanaan. » Le nombre de douze tribus était nécessaire pour le salut du monde ici-bas. Tant que Rachel vivait, le monde ici-bas n’était pas parfait ; mais dès qu’elle mourut, la maisonnée fut complète. Comme Lia était l’image du monde caché, elle n’était pas morte après avoir donné naissance à ses six fils ; et l’Écriture non plus ne fait mention de sa mort. Par contre, Rachel était l’image du monde révélé, et c’est pourquoi elle a dû mourir aussitôt qu’elle enfanta son dernier fils. Tel est le sens des paroles (Gen., XXX, 16) de Lia : « C’est pour mon bonheur ; car les femmes m’appelleront bienheureuse ; c’est pourquoi elle le nomma Ascher. » [...]
- נָשׁ, כַּד נָפִיק לְהַאי עַלְמָא, לָא יָדַע מִידִּי, עַד דְּאַטְעִים נַהֲמָא. כֵּיוָן דְאָכִיל נַהֲמָא, אִתְעַר לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. כָּךְ כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲווּ יָדְעֵי מִדֵּי, עַד דְּאַטְעִים לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶחֶם מֵהַאי אֶרֶץ, דִּכְתִיב אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, וּכְדֵין עָאלוּ יִשְׂרָאֵל, לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וִינוּקָא לָא יָדַע, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, עַד דְּטָעִים נַהֲמָא דְּהַאי עַלְמָא.
יִשְׂרָאֵל לָא יָדְעוּ, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּמִלִּין דִּלְעֵילָא, עַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם עִלָּאָה, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּהַהוּא אֲתַר וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִנְדְּעוּן יִשְׂרָאֵל יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְחֲזֵי לְהַאי אֶרֶץ. וְלָא יָכִילוּ, עַד דְּטָעֲמוּ לֶחֶם, מֵהַהוּא אֲתַר, וּמַאן אִיהוּ, שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְעַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם מֵהַהוּא אֲתַר, (ס''א ועד דלא אכלו לחם מאלין אתרי) לָא יָדְעוּ מִידִּי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ.
אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי עַל דָּא אִתְעַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי, וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְיִשְׂרָאֵל לְמִנְדַע, לֶחֶם הֲוָה. קָמוּ וְאֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, חָמוּ תְּרֵי דַּרְמוּסְקִין, חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לֵית לָן מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוֵי דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי בְּיַמָּא.
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (בראשית ל) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וְגו', וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, מְנָא יָדְעַת. הָא אָמְרוּ דְּגָעָא חֲמָרָא, וְלֵאָה יָדְעַת, וְנָפְקַת לֵיהּ, וְגָרִים לֵיהּ דְּנָפַק מִנָּהּ יִשָּׂשכָר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרְם, אַל תִּקְרֵי גָרְם, אֶלָּא גָּרַם דְּחֲמָרָא גָּרְמָא לֵיהּ. אֲמְרַת לֵאָה, וַדַּאי יָדַעְנָא דְּאִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לֵית לִי לְאֲפָקָא לֵיהּ, אֶלָּא אוֹרִיךְ לֵיהּ הָכָא, וְיֵיעוּל בְּמִשְׁכָּנִי. (בראשית ל) כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, מַאי בְּדוּדָאֵי בְּנִי, בְּגִין דְּנִיחָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב עַל דָּא, דְּאִלֵּין מְסַיְיעִין לְאוֹלָדָא. וְיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּמִלָּה לָא קָיְימָא בַּדּוּדָאִים, אֶלָּא לְעֵילָא.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ט׳) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא רוּחָא דְקוּדְשָׁא קָאֲמַר, מוֹשִׁיבִי (קנ''ד ע''א) עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא רָחֵל. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא לֵאָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא עַלְמָא תַּתָּאָה. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (הללויה), דָּא עַלְמָא עִלָּאָה, בְּגִינֵי (קנ''ד ע''א) כָּךְ הַלְּלוּיָה.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל אִלֵּין שִׁבְטִין, תִּקּוּנִין דִּלְתַתָּא אִינוּן, וְכֻלְּהוּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, לְנַסְבָא מִנֵּיהּ גּוּפָא וּמַאן אִיהוּ תּוֹרָה. שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ, לְךָ, לְגוּפָךְ מַמָּשׁ. שָׂכֹר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[158b]
[...] Ainsi, il y a deux mondes : un caché et un révélé, mais qui ne forment, en réalité, qu’un seul. C’est pourquoi nous ne bénissons le Saint, béni soit-il, que dans les deux mondes, ainsi qu’il est écrit (Ps., CVI, 48) : « Béni soit le Seigneur, le Dieu d’Israël, d’un monde à l’autre monde. » C’est pour cette raison que nous appelons le monde d’en haut « Il » (hou), alors que nous nommons le monde d’ici-bas « Tu » (athâ) (104) ; car le monde ici-bas est béni du monde d’en haut, grâce au juste, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXXV, 21) : « Que le Seigneur soit béni de Sion, lui qui habite dans Jérusalem. » En effet, c’est de Sion que vient la bénédiction.
Remarquez que la répétition du mot (Ex., XXXIV, 6) « Jéhovah, Jéhovah » est une allusion aux deux mondes, le caché et le révélé (105) ; c’est pour cette raison que ces deux mots sont séparés par un accent disjonctif. Cependant l’un et l’autre de ces deux mondes ne font ensemble qu’un. Il est écrit(Gen., XXX, 25) : « Et lorsque Rachel enfanta Joseph, Jacob dit à Laban : Laisse-moi aller, afin que je retourne à mon pays et au lieu de ma naissance. »
Rabbi Yehouda dit : Remarquez la fidélité de Jacob, qui ne voulait s’en aller sans l’autorisation de Laban. S’il est parti plus tard, sans l’autorisation de Laban, c’est qu’il craignait que Laban ne l’empêchât de partir, ce qui aurait eu pour conséquence de compléter le nombre des douze tribus sur une terre étrangère ; or, ce nombre ne devait devenir complet qu’après l’arrivée de Jacob en terre sainte. Aussi, dès que la naissance de Benjamin approcha, Jacob s’enfuit, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXI, 21) : « Et il s’enfuit avec tout ce qui était à lui. » Aussitôt que le nombre de douze fut complet, la Schekhina s’attacha aux douze tribus. Jacob savait, par un mystère de la Sagesse que, lorsque le nombre de douze serait plein, Rachel mourrait et la Schekhina prendrait sa place. Comme la Schekhina est le soutien de la maison, l’Écriture (Ps., CXIII, 9) dit d’elle : « Qui établit la femme qui est le soutien de la maison. » Jacob s’était dit : Comme le nombre des tribus ne doit être complété qu’en terre sainte, la Schekhina fera en sorte de me tirer d’ici quand le moment sera venu. Mais si Rachel meurt ici, je perdrai tout gage et j’aurai lieu de craindre de ne jamais sortir d’ici. En outre, sur cette terre, le nombre des tribus ne deviendra jamais complet. C’est pourquoi il décida son départ aussitôt après que Rachel enfanta Joseph et avant que le nombre des tribus fût complet.
Rabbi Siméon ayant entendu les paroles de Rabbi Yehouda les confirma en ces termes : Tant que Rachel n’était pas encore enceinte de Benjamin, Jacob resta chez Laban ; mais aussitôt que Rachel devint enceinte de Benjamin, Jacob s’enfuit. Il ne voulait pas demander l’autorisation à Laban pour ne pas perdre de temps ; car il fallait que le nombre des tribus fût complété sur la terre qui convenait pour cela.
Rabbi Abba commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ex., IV, 18) : « Et Moïse retourna chez Jethro, son beau-père, et il lui dit : Je m’en vais retrouver mes frères en Égypte, etc. » Remarquez que Moïse était le pasteur de son beau-père, Jethro, chez qui il habitait ; et lorsqu’il voulut s’en aller, il demanda au préalable l’autorisation de Jethro. Par contre, Jacob, qui était un homme parfait, demeura également dans la maison de Laban et quitta celui-ci sans autorisation. Pourquoi ? Une tradition nous apprend que Jacob craignait les subterfuges de Laban. Car Jacob avait déjà demandé son départ, précédemment (Gen., XXIX, 25 et 26) ; mais Laban eut recours aux ruses et l’empêcha de partir, alors que Jethro n’avait jamais agi de la sorte à l’égard de Moïse. Car Laban était un magicien, et dans tous ses actes à l’égard de Jacob, il se servait de l’art magique. Or, comme le Saint, béni soit-il, avait dit à Jacob (Gen., XXXI, 3) : « Retourne au pays de tes ancêtres et vois ta famille, etc. », Jacob ne voulut plus tarder à exécuter le commande ment de son Maître.
Rabbi Abba commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XLVI, 1) : « Un psaume des enfants de Coré, pour être chanté par les jeunes filles. » Ce verset demande qu’on l’examine attentivement ; car il renferme un mystère de la sagesse. Tous les cantiques et tous les psaumes chantés par les fils de Coré, ainsi que tous les psaumes de David, ont été déjà chantés avant eux, car tous renferment des mystères suprêmes de la Sagesse.
Remarquez que le Saint, béni soit-il, forma le monde ici-bas d’après le modèle du monde d’en haut, et tous les chants récités par David, par Salomon son fils et par tous les autres prophètes véritables sont [...]
- שְׂכַרְתִּיךָ, לְאוֹלָדָא דְּיוּקְנָךְ.
מֵהָכָא, מַאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי וְאַחְסִין אַחְסַנְתָּא דְיַעֲקֹב. אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי, דִּכְתִיב יִשָּׂשכָר יֵשׁ שָׂכָר, (ירמיהו ל״א:ט״ז) כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ. וּכְתִיב, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. (בראשית ל׳:כ׳) כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִלֵּין עֵילָא וְתַתָּא וְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וּמַאן דְּאָרִיךְ בְּאֶחָד, בָּעֵי לֵיהּ לְאַמְלָכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וּלְאַרְבַּע סִטְרֵי דְעַלְמָא, וְהַיְינוּ אֶחָד.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַל הָרֵי בָתֶר, וּכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ד) עַל הָרֵי בְשָׂמִים, מַאן אִינוּן הָרֵי בְשָׂמִים. אִלֵּין שִׁית בְּנִין דְּלֵאָה, דְּאַכְלָלָן שִׁית אָחֳרָנִין, וְאִינוּן תְּרֵיסַר, וְאִינוּן שִׁית. בְּגִין (רמ''א ע''א) דְּכָל חַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ, וְלֵאָה עֲלַיְיהוּ, לְקַיְימָא (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה.
וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא, וְעַל דָּא (שם) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא כְּלָל.
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, הַיְינוּ דִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגו' (שם) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. וְכָל הַנֵּי, אִקְרוּן הָרֵי בְשָׂמִים, מִכָּאן וּלְתַתָּא אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר, (כ''ט ע''ב) דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, טוּרֵי דְפִירוּדָא.
אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת קְשִׁירוּ קִשְׁרִין, (קנ''ד ע''א) אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְתִקּוּנָא. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, דִּבְגִין כָּךְ נָפְקֵי לְבַר אִינוּן קִשְׁרִין, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ חַד, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה כֻּלְּהוּ חַד, בְּאוֹרַח מֵישָׁר. וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין סָלְקִין בְּסַהֲדוּתָא דִלְעֵילָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה'.
וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגו', מַה חָמָא יַעֲקֹב לְמֵיהַךְ לְאוֹרְחֵיהּ, כָּד אִתְיְלִיד יוֹסֵף, וְעַד לָא אִתְיְלִיד יוֹסֵף לָא בָעָא לְמֵיהַךְ לְאוֹרְחֵיהּ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ, דְּחָמָא דְאִתְיְלִיד שִׂטְנָא דְעֵשָׂו.
וְתָא חֲזֵי, יוֹסֵף אַשְׁלִים דּוּכְתֵּיהּ בַּתְרֵיהּ וְיוֹסֵף זָכֵי לֵיהּ, דְּאִקְרֵי צַדִּיק, וְהָכָא סִיּוּמָא דְגוּפָא. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב, דְּאִשְׁתְּלִים גּוּפָא, בָּעָא גּוּפָא לְמֵהַךְ לְאוֹרְחֵיהּ, וְסִיּוּמָא דְגוּפָא הוּא בְּרִית. וְעִם כָּל דָּא בִּנְיָמִן אַשְׁלִים חוּשְׁבְּנָא, דְּבֵיהּ אִשְׁתְּלִימוּ תְּרֵיסַר.
וְאִי תֵימָא, וְכִי לָא הֲוָה יָדַע יַעֲקֹב, דְּעַד כְּעָן לָא אִשְׁתַּלִּימוּ שִׁבְטִין, אַף עַל גַּב דְּאִתְיְלִיד יוֹסֵף, מַאי טַעְמָא לָא אוֹרִיךְ עַד דְּיִתְיְלִיד בִּנְיָמִין וְיִשְׁתַּלִּימוּ שִׁבְטִין. אֶלָּא, יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא עֲבַד, וּמִלָּה יָדַע. אָמַר, וַדַּאי אִי אִשְׁתַּלִּימוּ הָכָא כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין, הָא יְדַעְנָא דְּתִקּוּנָא דִּלְעֵילָא שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת. וּבְאַרְעָא דָא, לָא לִיבָּעֵי דְּיִשְׁתְּלִימוּ, אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא.
תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּכֻלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, תִּקּוּנָא דְעַלְמָא תַּתָּאָה נִינְהוּ, וְכֵיוָן דְּאִתְיְלִיד בִּנְיָמִין, מִיתַת רָחֵל, וְנָטְלָא דוּכְתָּא הַאי עַלְמָא תַּתָּאָה, לְאִתְתַּקָּנָא בְּהוּ. וְעַל דָּא לָא אִתְיְלִיד בִּנְיָמִין, אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ח:ז׳) וַאֲנִי בְּבוֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, וְתַמָּן מִיתַת רָחֵל וְנָטְלָא דוּכְתָּא, הַאי עַלְמָא תַּתָּאָה, לְאִתְיַשְּׁבָא בְּבֵיתָא שְׁלֵימָתָא, וְכָל זִמְנָא דְרָחֵל קָיְימָא, עַלְמָא תַּתָּאָה לָא אִתְתַּקְּנָא בְּהוּ, מִיתַת רָחֵל, נָטְלָא (ד''א ל''ג לעילא) בֵּיתָא בִּשְׁלִימוּ.
וְאִי תֵימָא, לֵאָה אַמַּאי לָא מִיתַת בְּהַהוּא זִמְנָא. אֶלָּא בְּגִין דְּבֵיתָא בְּעַלְמָא תַּתָּאָה (נ''א עלאה) אִיהוּ, וְכֹלָּא מִנֵּיהּ הֲווּ לְאִתְתַּקְּנָא, וְלָאו מֵעָלְמָא עִלָּאָה (נ''א תתאה), וּבְגִין כָּךְ לָא מִיתַת בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. וְכָל עוֹבָדוֹי דְּלֵאָה בְּאִתְכַּסְּיָא אִינוּן, בְּגִין דְּעַלְמָא עִלָאָה אִיהוּ בְּאִתְכַּסְּיָא, וְלָאו בְּאִתְגַּלְּיָא, וּבְגִין כָּךְ לָא אִדְכַּר מִיתָתָהּ דְלֵאָה, כְּמִיתָתָהּ דְּרָחֵל.
וְתָא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא וַדַּאי. בְּגִין דְּעַלְמָא עִלָּאָה, כָּל מִלּוֹי בְּאִתְכַּסְּיָא, וְעַלְמָא תַּתָּאָה כָּל מִלּוֹי בְּאִתְגַּלְּיָא. בְּגִין כָּךְ, אִתְכַּסְּיָא לֵאָה בִּמְעַרְתָּא דְּכָפֶלְתָּא, וְרָחֵל בְּגִלּוּיָיא דְּאוֹרְחָא, דָּא בְּסִתְרָא, וְדָא בְּאִתְגַּלְּיָא. וּבְאִתְכַּסְּיָא עַלְמָא עִלָּאָה אִתְרְשִׁים, דִּכְתִיב, (בראשית ל׳:י״ג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְׁרוּנִי בָנוֹת, וּבְגִין כָּךְ קָרְאָה שְׁמֵיהּ אָשֵׁר. (בגין כך כל ברכאן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[159a]
[...] conformes aux chants d’en haut. Remarquez, en outre, qu’il y a des veilles au ciel, de même qu’il y en a sur la terre. Pendant ces veilles, les légions célestes chantent des hymnes à la gloire de Dieu. Les légions d’anges sont rangées les unes en face des autres lorsqu’elles chantent leurs cantiques. C’est ainsi que les collègues interprètent les mots (Ps., l. c.) : « ... Pour être chanté par les jeunes filles », ainsi qu’il est écrit (Cant., VI, 8) : « Il y a soixante reines et quatre-vingts femmes de second rang, et les jeunes filles sont sans nombre. » Or, les jeunes filles ne peuvent désigner que les légions célestes, ainsi qu’il est écrit (Job, XXV, 3) : « Peut-on compter le nombre de ces légions ? » Les légions sont disposées en files, les unes en face des autres, pour chanter les louanges de leur Maître, et elles sont appelées « jeunes filles chantantes ». Il y a d’autres légions qui ne chantent pas comme celles-ci ; c’est pourquoi on désigne celles-ci sous le nom de « jeunes filles chantantes ». Elles sont disposées en trois rangs (106), sur chacun des quatre points cardinaux, formant ainsi un carré. Chaque rang est composé de trois files, de manière qu’il y a neuf files sur chacun des quatre points cardinaux. Derrière les rangs, se tiennent des millions d’anges. Ces neuf files, rangées sur chacun des quatre points cardinaux, font leurs mouvements sur un signe des lettres suprêmes gravées au-dessus d’elles et qu’elles contemplent constamment. Elles s’unissent toutes et entonnent des cantiques ; et les lettres sacrées planent dans les airs. Quand les lettres s’envolent, le chef de toutes les files donne l’ordre à celles-ci d’entonner un chant suave. Alors une lettre sacrée s’élève de ce bas monde, et aussitôt qu’elle est aperçue en haut, les deux lettres d’en haut volent à sa rencontre et elles s’unissent toutes les trois. On voit alors dans une lumière resplendissante les trois lettres unies Yod, Hé et Vav.
Remarquez que les deux lettres d’en haut sont comprises l’une dans l’autre ; car l’une est la « Rigueur » et l’autre la « Clémence ». Elles sont le principe mâle du monde suprême, alors que la lettre qui s’élève d’en bas constitue le principe femelle du monde suprême ; elle fait l’union entre la droite et la gauche, entre le ciel et la terre.
Rabbi Siméon dit : Toutes ces lettres ensemble constituent le principe mâle et le principe femelle unis. C’est le mystère des eaux d’en haut et des eaux d’en bas. Toutes les trois lettres ne sont qu’une, et c’est en cela que consiste l’unité de Dieu. Heureux le sort de celui qui connaît ce mystère et le pratique ; il est heureux, et dans ce bas monde, et dans le monde futur. C’est pour cela que tous les rangs des anges sont disposés en trois files pour correspondre à ce mystère. Le côté Sud contient également trois rangs, chaque rang composé de trois files, en tout neuf files, ainsi que nous l’avons dit précédemment. Il en est de même de tous les autres points cardinaux. Or, il y a des lettres qui sont l’image du principe femelle et d’autres qui sont l’image du principe mâle. En s’unissant ensemble, elles sont l’image. u mystère suprême qui émane du Père d’en haut. Il en est de même du côté du Nord, ainsi que du côté de l’Est. Chacun de ces trois côtés contient neuf files ; il s’ensuit que le nombre total des files rangées sur ces trois côtés est de vingt-sept (107). [...]
- דתרין עלמין באתגליא ובאתכסיא ועם כל דא).
וּבְגִין דָּא, כֹּלָּא חַד, דְּהָא כֹּלָּא הֲוֵי מֵעַלְמָא עִלָּאָה. הָכִי נָמֵי וּבְכָל אֲתַר, תְּרֵין עָלְמִין, דָּא בְּאִתְגַּלְּיָא וְדָא בְּאִתְכַּסְּיָא. וְאֲנַן לָא מְבָרְכִינָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בִּתְרֵין עָלְמִין, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ו:מ״ח) בָּרוּךְ ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל (קנ''ג ע''ב) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. בְּגִינֵי כָּךְ, עַלְמָא עִלָּאָה קָרֵינָן הו''א, וְקָרֵינָן לְעַלְמָא (שמות קל''ח ע''ב) תַּתָּאָה אַתָּ''ה, בְּגִין דְּאִיהוּ בָּרוּךְ מֵעַלְמָא עִלָּאָה, עַל יְדָא דְצַדִּיק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ה:כ״א) בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָם וְגו'. וַדַּאי מִצִּיּוֹן אִיהוּ בָּרוּךְ. תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דָא (שמות לה) ה' ה' תְּרֵין עָלְמִין (נשא קל''ח ע''א) נִינְהוּ, דָּא בְּאִתְגַּלְּיָא וְדָא בְּאִתְכַּסְּיָא, וְעַל דָּא פָּסִיק טַעְמָא בְּגַוַּוְיְיהוּ, וּמֵעַלְמָא דָא עַד עַלְמָא דָא, כֹּלָּא חָד. (בראשית לא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וְגו', אָמַר (נדפס דף קס''ה ע''א בסתרי תורה) רִבִּי יְהוּדָה, תָּא חֲזֵי, שְׁלֵימוּתָא דְיַעֲקֹב דְּלָא בָעָא לְמֵיזַל אֶלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלָבָן. וְאִי תֵימָא, זִמְנָא אַחֲרִינָא אַמַּאי לָא אָזִיל בִּרְשׁוּתֵיהּ. אֶלָא בְּגִין דְּדָחִיל יַעֲקֹב, דְּלָא יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, וְיִשְׁתְּלִימוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין בְּאַרְעָא אָחֳרָא. וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא דְּמָטָא שַׁעְתָּא דְבִנְיָמִין, בָּרַח. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ.
דְּכֵיוָן דְּאִתְיְלִיד בִּנְיָמִין, אִתְקַשְׁרַת שְׁכִינְתָּא בְּכֻלְּהוּ שִׁבְטִין, וְנָטְלָא בֵּיתָא בְּכֻלְּהוּ. וְיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, דְּכַד יִשְׁתַּלִּימוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, דִּשְׁכִינְתָּא תִּתְקַשֵּׁט וְתִתְקַשֵּׁר בְּהוּ, וְרָחֵל תָּמוּת, וְאִיהִי נָטְלָא בֵּיתָא.
תָּא חֲזֵי, הָכִי אוֹלִיפְנָא, עַלְמָא תַּתָּאָה אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְיַעֲקֹב כְּמָה דְאִתְחֲזֵי לְמשֶׁה, אֶלָּא דְּלָא יְכִילַת, עַד דְּהֲווּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין בְּבֵיתָא לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, וּכְדֵין אִתְדַּכִּיאַת (נ''א אתדחיית) רָחֵל, וְנָטְלָא אִיהִי בֵיתָא בְּכֻלְּהוּ שִׁבְטִין, וַהֲוַת עִקְּרָא דְבֵיתָא, וּכְדֵין (תהילים קי״ג:ט׳) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת וַדַּאי.
אָמַר יַעֲקֹב, הָא מָטָא זִמְנָא, דְּאִשְׁתְּלִימוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, וַדַּאי עַלְמָא דִּלְעֵילָא יֵחוֹת הוּא לְבֵיתָא לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, וּמִסְכְּנוּתָא דָא אִתְדַּחְיָיא קַמֵּיהּ. אִי תָּמוּת הָכָא, לָא אִפּוּק מֵהָכָא לְעָלְמִין. וְלָא עוֹד, אֶלָּא בְאַרְעָא דָא, לָא אִתְחֲזֵי לְאַשְׁלָמָא בֵיתָא. בְּגִין כָּךְ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה וְגו', עַד לָא אִשְׁתַּלִּימוּ שִׁבְטִין.
שָׁמַע רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר, וַדַּאי כָּל מִלּוֹי דְּרַבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר, וְדָא סָלִיק עַל כֹּלָּא. וְאִי תֵימָא אַמַּאי לָא אֲזַל לֵיהּ לְאוֹרְחֵיהּ מִיָּד. אֶלָּא, כָּל זְמַן דְּרָחֵל לָא מִתְעַבְּרָא מִבִּנְיָמִין, אִתְעַכַּב תַּמָּן. כֵּיוָן דְּמָטָא זִמְנָא דְּבִנְיָמִין, עָרַק וְלָא בָעָא רְשׁוּתָא, בְּגִין דְּלָא יִתְעַכֵּב תַּמָּן וְיִתְחַבֵּר יַעֲקֹב בְּכוּלְהוּ שִׁבְטִין, בְּאַתְרָא (דלא) דְאִצְטְרִיךְ.
רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (שמות ד׳:י״ח) וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ וְגו'. תָּא חֲזֵי, משֶׁה רָעֵי עָנָא דְיִתְרוֹ חָמוּי הֲוָה, וְדִיּוּרֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ. וְכַד בָּעֵי לְמֵיזַל, לָא אֲזַל אֶלָּא בִּרְשׁוּתָא דִידֵיהּ. וְיַעֲקֹב דְּהֲוָה שְׁלִים וְדִיּוּרֵיהּ הֲוָה תָּדִיר עִמֵּיהּ דְּלָבָן, אַמַּאי לָא בָעָא רְשׁוּתָא מִנֵּיהּ. אֶלָּא הָא אִתְּמָר דְּלָא יְגַלְגֵּל לָבָן עִמֵּיהּ גִּלְגּוּלִין וְיִשְׁתָּאַר תַּמָּן. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אָמַר לֵיהּ, וּמִיָּד גִּלְגֵּל עֲלֵיהּ גִּלְגּוּלִין וְאִשְׁתָּאַר תַּמָּן, וְהַשְׁתָּא דָחִיל מִנֵּיהּ.
אֲבָל יִתְרוֹ, לָא הֲוָה הָכִי לְגַבֵּי משֶׁה. בְּגִין דְּלָבָן חָרָשָׁא הֲוָה, וּבְחָרָשָׁא הֲוָה כָּל עוֹבָדוֹי לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, וְהַשְׁתָּא לָא בָעָא יַעֲקֹב לְאִתְעַכְּבָא תַּמָּן, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ (בראשית ל״א:ג׳) שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וְגו'. וְעַל דָּא לָא בָעָא לְאִתְעַכְּבָא וּלְמִישְׁבַּק פִּקּוּדָא דְמָרֵיהּ.
תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וְגו', פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ו:א׳) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. הַאי קְרָא, אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, דְּרָזָא דְּחָכְמְתָא אִיהוּ. וְכָל הַנֵּי שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, דְּהֲווּ אָמְרֵי בְּנֵי קֹרַח, כֻּלְּהוּ מֵחַדְתִּין אִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּהֲווּ מִלְּקַדְּמִין, וְכֵן כָּל אִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּאָמַר דָּוִד וְכָל אִינוּן דְּהֲווּ עִמֵּיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווּ בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא.
תָּא חֲזֵי, עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעַלְמָא עִלָּאָה, וְכָל אִינוּן סִדְּרִין דְּסִדְּרוּ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ, וְכָל אִינוּן נְבִיאֵי קְשׁוֹט כֻּלְּהוּ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[159b]
[...] Ce nombre correspond aux vingt-sept lettres de l’alphabet. Car, bien que le nombre des lettres ne soit que de vingt-deux, il faut également compter les lettres complémentaires (108). Neuf lettres sont l’image du principe femelle, et les dix-huit autres sont celles du principe mâle : l’union des unes avec les autres correspond au mystère de l’union du principe mâle d’en haut avec le principe femelle.
Remarquez que les lettres de l’alphabet d’ici-bas correspondent avec les lettres du monde d’en haut ; celles d’en haut sont grandes et celles d’ici- bas sont petites ; mais elles sont en tout semblables et représentent les unes le principe mâle, les autres le principe femelle (109).
Il est écrit (Gen., XXX, 2) : « Et le Seigneur se souvint de Rachel, etc. » L’Écriture se sert du mot « souvenir » (zacar), parce que la faveur d’avoir des enfants dépend du « sort », alors que, chez Sara, elle se sert du mot « visita » (paqad), ainsi qu’il est écrit (Gen., XXI, 1) : « Et Jéhovah visita Sara, etc. », parce que le souvenir, chez Sara, avait lieu avant la visite ; Dieu a déjà fait descendre la clef de la parturition (110), pour Sara avant de lui avoir rendu visite, ainsi qu’il est écrit (Gen., XVIII, 21) : « Et l’alliance que je fais avec toi s’établira par Isaac que Sara t’enfantera dans un an, etc. »
Rabbi Hiyâ commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ex., VI, V) : « J’ai entendu aussi les gémissements des enfants d’Israël par suite des travaux dont les Égyptiens les accablent, et je me suis souvenu de mon Alliance. » Ainsi, le mot « souvenir » est employé lorsqu’il s’agit d’un changement de « sort » qui n’est opéré que par le principe mâle d’en haut, alors que le mot « visité » est employé pour le principe femelle d’en haut lorsqu’il descend en exil en bas.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Élohim se souvint de Rachel », parce qu’il a fallu changer le « sort » en sa faveur.
Remarquez que l’Écriture (Ex., III, 16) dit : « Je suis venu vous visiter. » Pourquoi l’Écriture emploie-t-elle, en cet endroit, le mot « visiter » au lieu de « souvenir », puisqu’en ce moment elle se trouvait en exil ? - Mais derrière ces mots se cache le mystère de la Sagesse, faisant comprendre comment, se trouvant en exil, l’Écriture dit : « Je visiterai ». Mais lorsque le soleil éclaire le monde, il est en haut ; et pourtant sa chaleur et son action se répandent sur toutes les parties de la terre. De même la gloire de Dieu remplit toute la terre. Tant qu’Israël était en terre sainte, Dieu se révéla dans le sanctuaire. Mais maintenant qu’Israël est en exil, Dieu est en haut, mais son action bienfaisante entoure Israël partout où il est, même sur la terre étrangère. Remarquez, en outre, que la Schekhina est en bas en même temps qu’elle est en haut ; là, elle est entourée de douze légions sacrées et de douze Hayoth suprêmes ; ici elle est entourée des douze tribus sacrées. Ainsi la Schekhina se trouve entourée, en même temps, et en haut et en bas.
Tant qu’Israël est dans la diaspora, la Schekhina ne trouve de repos ni en haut, ni en bas ; et elle est avec lui dans la diaspora. Le cas de la Schekhina est comparable à celui d’un roi dont le fils venait de mourir. Le roi fit démonter son lit pour porter le deuil de son fils, et pour ne plus être tenté de se mettre au lit, il y fit répandre des ronces et des épines. Ainsi, tant qu’Israël est dans la diaspora, la Schekhina est entourée d’épines, ainsi qu’il est écrit (Ex., III, 2) : « Et l’ange de Dieu lui apparut dans une flamme qui sortait d’un buisson », parce qu’Israël était en exil. La Schekhina d’en haut se souvient de l’homme ; celle d’en bas le visite. De là la différence dans l’Écriture, qui se sert tantôt du mot « visiter », tantôt du mot « souvenir ». [...]
- סִדְּרוּ כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא.
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דְאִיכָּא מִשְׁמָרוֹת בְּאַרְעָא, הָכִי נָמֵי בִּרְקִיעָא. דִּמְזַמְּרֵי לְמָרַיְיהוּ, וְאָמְרֵי שִׁירָתָא תָּדִיר. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין, וְכֹלָּא בְּסִדְּרָן דְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא.
עֲלָמוֹת שִׁיר, מַאי עֲלָמוֹת שִׁיר. אֶלָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ו׳:ח׳) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמוֹנִים פִּלַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. מַאי וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ״ה:ג׳) הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו. וּבְגִין דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא, כְּתִיב וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר.
וְכֻלְּהוּ שׁוּרִין שׁוּרִין, מְסַחֲרָן סְדָרִין, אִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין, לְזַמְּרָא וּלְשַׁבָּחָא לְמָרֵיהוֹן, וְאִלֵּין אִינוּן עֲלָמוֹת שִׁיר. וּבְגִין דְּאִית עֲלָמוֹת דְּלָא מְזַמְּרִין כְּאִלֵּין, אִלֵּין אִקְרוּן עֲלָמוֹת שִׁיר.
תְּלַת (נדפס פקודי רכ''ח ע''א) סִדְּרִין מִתְפָּרְשָׁן לְכָל סְטַר לְד' סִטְרֵי עַלְמָא, וּבְכָל סִדְּרָא וְסִדְּרָא דְּאִיהִי לְכָל סְטַר, תְּלַת סִדְּרִין אָחֳרָנִין. סִדְּרָא קַדְמָאָה דְלִסְטַר מִזְרָח, תְּלַת סִדְרִין אִינוּן. וְאִינוּן תִּשְׁעָה סִדְּרִין, בְּגִין דְּכָל סִדְּרָא מֵאִינוּן תְּלַת, אִית לֵיהּ תְּלַת סִדְּרִין, וְאִשְׁתַּכָּחוּ דְּאִינוּן תִּשְׁעָה, וְכַמָּה אֶלֶף וְרִבְבָן תְּחוֹתַיְיהוּ.
הַנֵּי סִדְּרִין תִּשְׁעָה, כּוּלְהוּ מִתְנַהֲגֵי בְּאַתְוָון רְשִׁימָן, וְכָל סִדְּרָא אִסְתְּכֵי לְאִינוּן אַתְוָון רְשִׁימָן, (ס''א והא אוקמוה וכן לכל סדרא וסדרא, וכלהו נטלי באתוון רשימין ואלין עלאי מאלין וקיימאן אלין על אלין) וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאָמְרֵי שִׁירָתָא. וְכַד אִינוּן אַתְוָון פָּרְחֵי גּוֹ אֲוִירָא דְּרוּחָא (ההוא) דִּמְמַנָּא עַל כֹּלָּא, כְּדֵין אִינוּן נָטְלֵי, וְשִׁירָתָא אִתְבַּסַּם, וְחַד אָת אִתְבַּטַּשׁ מִתַּתָּא. וְהַהוּא אָת סָלְקָא וְנָחֲתָא וּתְרֵין אַתְוָון פָּרְחֵי עֲלַיְיהוּ, וְהַאי אָת מִתַּתָּא, סָלְקָא סִדְּרָא מִתַּתָּא לְעֵילָא וְאִתְחַבַּר בְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ תְּלַת אַתְוָון, כֻּלְּהוּ לְפוּם אַתְוָון יה''ו, דְּאִינוּן תְּלַת גּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְאִירָה. מֵאִילֵּין אִתְפָּרְשׁוּ תְּלַת סִדְּרִין וְאִינוּן תְּרֵין אָתְוָון, וְהַהוּא אָת דְּסָלְקָא, מִתְחַבְּרָא עִמְּהוֹן וְאִינוּן תְּלַת.
תָּא חֲזֵי, אִינוּן תְּרֵין אָתְוָון עִלָּאִין, דְּסָלְקִין בַּאֲוִירָא, אִינוּן כְּלִילָן דָּא בְּדָא, רַחֲמֲי בְּדִינָא. וּבְגִין כָּךְ אִינוּן תְּרֵין, וְאִינוּן מֵעַלְמָא עִלָּאָה בְּרָזָא דִדְכוּרָא, וְהַאי דְסַלְקָא וְאִתְחַבְּרָא עִמְּהוֹן אִיהִי נוּקְבָא, וְאִתְכְּלִילַת בְּתַרְוַויְיהוּ. כְּגַוְונָא דְּנוּקְבָא אִתְכְּלִילַת בִּתְרֵי סִטְרֵי, בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְאִתְחַבְּרַת בְּהוּ, הָכִי נָמֵי הַאי אָת נוּקְבָא, דְּאִתְחַבְּרַת בִּתְרֵי אַתְוָון אָחֳרָנִין, וְאִינוּן בִּתְרֵין סִטְרִין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְדָא לְתַתָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד, דְּכַר וְנוּקְבָא. (בר) דְּכַד אִתְבְּרֵי עַלְמָא, דְּאִינוּן אַתְוָון מֵעַלְמָא עִלָּאָה נִינְהוּ, דְּאִינוּן אוֹלִידוּ כָּל עוֹבָדִין לְתַתָּא, כְּגַוְּונָא דִּלְהוֹן מַמָּשׁ, וּבְגִין כָּךְ מַאן דְּיָדַע לוֹן וְאִזְדְּהַר בְּהוּ, רָחִים לְעֵילָא וּרָחִים לְתַתָּא.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אִלֵּין אַתְוָון כֻּלְּהוּ, דְּכַר וְנוּקְבָא, לְאִתְכְּלָלָא כְּחֲדָא בְּרָזָא דְּמַיִין עִלָּאִין וּמַיִין תַּתָּאִין, וְכֹלָּא חַד, וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא שְׁלִים. וּבְגִין כָּךְ, מַאן דְּיָדַע לְהוּ, וְאִזְדְּהַר בְּהוּ, זַכָּאָה אִיהוּ חוּלָקֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּאִיהוּ עִקָּרָא דְּיִחוּדָא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. תְּלַת תְּלַת מִסִּטְרָא דָא וּמִסִּטְרָא דָא, בְּיִחוּדָא חָדָא בִּשְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. וְכֻלְּהוּ רָזָא דְסִדְּרָא עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, דְּהַהוּא סִדְּרָא תְּלַת תְּלַת בְּרָזָא חָדָא.
סִדְּרָא תִּנְיָינָא דְּלִסְטַר דָּרוֹם, תְּלַת סִדְּרִין אִינוּן לְהַהוּא סִטְרָא. וְכָל סִדְּרָא וְסִדְּרָא תְּלַת תְּלַת, וְאִינוּן תִּשְׁעָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְאַתְוָון אִתְפְּלָגוּ הָכִי. לְכָל סִטְרֵי, לְאִתְחַבְּרָא כֹּלָּא כְּחַד, בְּגִין דְּאִית אַתְוָון בְּרָזָא דְנוּקְבָא, וְאַתְוָון בְּרָזָא דִדְכוּרָא, וְאִתְחַבָּרוּ כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, וְהֲווּ חַד בְּרָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. וּלְגַבַּיְיהוּ סִדְּרִין מְמַנָּן תְּלַת תְּלַת, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכֹלָּא נַפְקָא מִסִּדְּרָא דְּאֲבָהָן דִּלְעֵילָא, כְּסִדְּרָא דְּאִתְתַּקְּנָא אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יה''ו, כְּמָה דְאִתְּמָר. הַנֵּי סִדְּרִין כֻּלְּהוּ, מִתְנַהֲגֵי בְּאִלֵּין אַתְוָון יְדִיעָן, וְנַטְלֵי בְּהוּ, וְכַמָּה חֵילִין וְרִבְוָון כֻּלְּהוּ לְתַתָּא, דְּנָטְלֵי וְאִתְנַהֲגֵי בְּסִדְּרָא דָא.
סִדְּרָא תְּלִיתָאָה דְּלִסְטַר צָפוֹן, בִּתְלַת סִדְּרִין אִינוּן לְהַהוּא סִטְרָא, וְאִינוּן תִּשְׁעָה. וּבִתְלַת סִטְרִין תְּלַת תְּלַת לְכָל סְטַר אִינוּן תִּשְׁעָה, וְאִינוּן סִדְרִין מִתְּלַת סִטְרִין כְּמָה דְאִתְּמָר. שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[160a]
[...] Pour Sara l’Écriture (Gen., XXI, 1) dit : « Et Jéhovah visita Sara », alors que, pour Rachel, l’Écriture ne se sert point du mot « visiter », mais du mot « souvenir », parce que sa fécondité dépendait du « sort ». Rabbi Yehouda et Rabbi Hizqiya se rendaient une fois ensemble de Cappadoce en Lydie ; le premier était monté, le second allait à pied. En route Rabbi Yehouda descendit à terre et dit à son compagnon : A partir de ce moment, nous allons nous consacrer à l’étude de la Loi, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 3) : « Rendez l’honneur qui est dû à la grandeur de notre Dieu. » Rabbi Hizqiya lui dit : Il aurait été préférable que nous fussions trois, où l’on aurait pu parler et les deux autres l’écouter.
Rabbi Yehouda lui répliqua : Le nombre de trois n’est désirable que pour les bénédictions, pour que l’un prononce le nom du Seigneur et que les deux autres y répondent : Amen. En effet, c’est ainsi que la tradition interprète les mots : « Je vais célébrer le nom du Seigneur. » Ces mots désignent l’homme qui prononce la bénédiction. Les mots : « Rendez l’honneur à la grandeur de notre Dieu » désignent les deux assistants qui prononcent l’amen. Quant à l’étude de la Loi, elle n’a pas besoin de la présence de trois personnes ; deux sont suffisantes pour faire ressortir la gloire du Saint, béni soit-il.
Rabbi Hizqiya demanda : Pourquoi le nombre de trois est-il indispensable pour la prononciation des bénédictions ?
Rabbi Yehouda lui répondit : Cela résulte d’abord du verset précité ; mais le mystère en est le suivant. Pour toutes les bénédictions, il faut qu’il y en ait un qui énonce et deux qui répondent, afin que les louanges de l’Éternel montent par le mystère de trois dont l’un bénit et les autres acquiescent ; et voici la raison du mystère de trois. En continuant leur chemin,
Rabbi Yehouda dit : Nous avons appris que l’Écriture emploie le mot « souvenir » (zacar), et dans le sens du bien, et dans le sens du mal ; il en est de même du mot « visiter » (paqad). Le mot « zacar » est employé dans le bon sens dans les versets suivants (Lévit., XXVI, 45) : « Et je me souviendrai de l’alliance avec les anciens. » Et ailleurs (Gen., VIII, 1) : « Et le Seigneur se souvint de Noé. » Et encore ailleurs (Ex., II, 24) : « Et le Seigneur se souvint de son alliance avec Abraham, Isaac et Jacob. » Mais le mot « zacar », est également employé dans le sens du mal, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXVIII, 39) : « Il se souvenait de la faiblesse de leur chair, semblable à une vapeur qui passe et ne revient plus. » De même, le mot « paqad » est employé tantôt dans le sens du bien, ainsi qu’il est écrit (Ex., III, 16) : « Je vous visiterai », et tantôt dans le sens du ma, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXXIX, 33) : « Je visiterai avec la verge leurs iniquités, et je punirai leurs péchés par des plaies différentes. »
Ici, on trouve renfermé un mystère suprême. Le « souvenir » et la « visite » sont toujours dans le sens du bien, lorsqu’ils émanent du principe mâle ou femelle du côté droit ; mais ils sont dans le sens du mal, lorsqu’ils viennent du côté gauche, qui constitue le mystère exprimé par le terme « dieux étrangers ». Ce côté également est composé d’un principe mâle et d’un principe femelle. De l’union des deux principes du côté droit émanent le mystère de la Foi et toutes les saintetés célestes, ainsi que cela a été déjà dit ; alors que, de l’union des deux principes du côté gauche, émanent tous les mauvais esprits, la mort, ainsi que tous les maux dont souffre le monde. Ainsi le côté gauche est l’opposé du côté droit. Rabbi Hizqiya dit à Rabbi Yehouda : Tes paroles sont exactes ; heureux le sort de l’homme qui reste attaché au bon côté et qui ne se laisse séduire par le mauvais côté !
Rabbi Yehouda lui répondit : En effet, le sort de celui qui se détache du mauvais côté est heureux. Heureux, le sort des justes qui font constamment la guerre au mauvais côté !
Rabbi Hizqiya commença ensuite à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXIV, 6) : « Parce que la guerre se conduit par la ruse... » Quelle guerre ? - La guerre que l’homme doit toujours déclarer au mauvais côté.
Remarquez que Jacob a agi avec ruse à l’égard d’Esaü, parce que celui-ci était l’image du mauvais côté. La ruse consistait en cela, qu’il commença d’abord par être sincère à l’égard d’Esaü et qu’il finit par prendre à son égard une attitude tortueuse. Ceci résulte du fait suivant : Jacob s’empara d’abord du droit d’aînesse d’Esaü et ensuite il lui enleva la bénédiction (111).
Remarquez que les termes de « souvenir » et de « visiter » employés dans le sens du bien expriment le mystère de la Foi. Heureux le sort de celui qui reste attaché à la Foi, ainsi qu’il est écrit (Osée, XI, 10) : « Ils iront après le Seigneur ; le Seigneur rugira comme un lion, etc. »
Rabbi Hizqiya dit : Il en est réellement ainsi ; et remarquez, en outre, que, lorsque l’homme fait sa prière, il ne doit pas dire : Seigneur, souviens toi de moi, ou : Seigneur, visite moi ; car il y a un « souvenir » et une « visite » dans le sens du bien, et il y a aussi un « souvenir » et une « visite » dans [...]
- בְּרָזָא דְאַתְוָון דְּאִינוּן שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין. וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן תְּרֵין וְעֶשְׂרִין, שְׁלִימוּ דְּאַתְוָון אִינוּן שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין. וְהָכִי סִדּוּרָא דְּסִדְּרִין אִלֵּין.
שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין לִתְלַת תְּלַת סִדְּרִין לְכָל סְטַר. וְאִשְׁתַּכָּחוּ אִלֵּין ג' מֵהַאי סִטְרָא דְּאִינוּן ט', וְאִלֵּין תְּלַת מֵהַאי סִטְרָא דְּאִינוּן תִּשְׁעָה, וְאִלֵּין תְּלַת דְּהַאי סִטְרָא דְּאִינוּן תִּשְׁעָה. אִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין.
וְרָזָא דְאִלֵּין שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִין, אִינוּן תִּשְׁעָה אַתְוָון (אינון) דְּאִינוּן בְּרָזָא דְנוּקְבֵי, לְאִתְחַבְּרָא בְּהוּ נוּקְבָא, עִם אִינוּן תְּמַנֵי סָרֵי סִטְרֵי אָחֳרָנִין, בְּרָזָא דְּאִתָּמַר (נ''א דדכר), וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא חָזֵי.
תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דְּאִינוּן אַתְוָון עִלָּאִין דְּעַלְמָא עִלָּאָה, הָכִי נָמֵי אַתְוָון אָחֳרָנִין לְתַתָּא. אַתְוָון עִלָאִין רַבְרְבִין, וְאַתְוָון תַּתָּאִין זְעִירִין, וְכֹלָּא דָא כְּגַוְונָא דָא, וְכָל הַנֵּי רָזִין, בְּרָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא, כֹּלָּא חַד בִּשְׁלִימוּ.
השלמה מההשמטות (סימן נ''א)
וַיִּזְכּוֹר אֱלהִים אֶת רָחֵל, בְּשָׂרָה כְּתִיב פְּקִידָה, וּבְּרָחֵל כְּתִיב זְכִירָה. אַמָּאי, בְּגִין דְּזָכוֹר אִתְרְשִׁים בְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְּרִית שָׁלוֹם כָּד אִתְעֲבִיד יוֹסֵף, וּבְמָה כַּד נָטַל שׁוֹר בַּהֲדֵיהּ דְלָא יַתְקִיף לְסִטְרָא אַחֲרָא. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרֵי יוֹסֵף בְּכוֹר, דְּהַהוּא שׁוֹר דְנָטַל, בְּכוֹר שׁוֹרוֹ וַדָּאי, וְהַהוּא שׁוֹר, שׁוֹר תַּם וְיַעֲקֹב אִישׁ תַּם. רִבּוֹן וְשָׁלִיט מָארִיהּ דְּבֵיתָא, דְּהַהוּא שׁוֹר תַּם שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ: (עד כאן מההשמטות) (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בָּהּ זְכִירָה. (בראשית כ״א:א׳) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, לָאו מִמַּזָּלָא הֲוָה. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין וְלָא לְתַתָּא, הָכָא בְּשָׂרָה לָאו בְּמַזָּלָא הֲוָה. אֶלָּא וַה' כְּתִיב, כֹּלָּא כְּחֲדָא.
אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב פְּקִידָה, אֶלָּא וַדַּאי זְכִירָה, (דא) הֲוַת מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאִתְמָסַר מַפְתְּחָא דָּא לְתַתָּא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה וְגו'. וּלְבָתַר כְּגַוְונָא דָא, וְכֵיוָן דְּאִדְכַּר, בְּרָזָא דִּלְעֵילָא, לְבָתַר אִתְּמָר בְּרָזָא דְנוּקְבָא פְּקִידָה, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא.
וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת רָחֵל. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ו׳:ה׳) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. וָאֶזְכֹּר הָא זְכִירָה, בְּגִין דְּאִיהוּ לְעֵילָא. דְּהַאי מַזָּלָא דְּאִיהוּ לְעֵילָא בִּדְכוּרָא, אֲתָא עַל פְּקִידָה דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא לְתַתָּא בְנוּקְבָא. כְּגַוְונָא דָא וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (שמות ג׳:ט״ז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְכִי פָּקֹד פָּקַדְתִּי, וְהָא פְּקִידָה בְּנוּקְבָא קַיְימָא וּבְהַהוּא זִמְנָא בְּגָלוּתָא הֲוַת, וְאִיהִי אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי. אֶלָּא הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא וְאִיהִי בְּגָלוּתָא הֵיךְ אִתְחֲזֵי לְמשֶׁה הָכָא, וְהֵיךְ אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי.
אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא שִׁמְשָׁא כַּד נָהִיר, אִיהוּ בִּשְׁמַיָא, וְתוּקְפֵּיהּ וְחֵילֵיהּ שָׁלְטָא עַל אַרְעָא בְּכָל אֲתַר. כְּגַוְונָא דָא (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּזִמְנָא דְּמַקְדְּשָׁא קָאִים, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִיהִי לְעֵילָא, וְתוּקְפָּא סַחֲרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאֲגָנָא עֲלַיְיהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּאַרְעָא אָחֳרָא.
וְתָא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא וּשְׁכִינְתָּא לְעֵילָא. שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא בִּתְרֵיסַר תְּחוּמֵי רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וּתְרֵיסַר חֵיוָון עִלָּאִין. שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, וּכְדֵין אִתְכְּלִילַת שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּחַד זִמְנָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּבְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא לְתַתָּא, לָא אִתְתַּקָּנַת לְעֵילָא, הָכִי נָמֵי לָא אִתְתַּקָּנַת, בְּגִין דִּלְתַתָּא לָא אִתְתַּקָּנַת, וְדָא הוּא בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן.
בְּמָּה אִתְתַּקָּנַת, לְמַלְכָּא דְּמִית בְּרֵיהּ, מָה עֲבַד כָּפָא לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ עַל אֶבְלָא דִבְרֵיהּ, וְלָא אַתְקִין לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ, אֶלָּא נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין, וְאַטִּיל תְּחוֹת עַרְסֵיהּ, וְשָׁכִיב עֲלֵיהּ, כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְחָרֵב מַקְדְּשָׁא, נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין וְשַׁוֵּי תְּחוֹתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ בְּגָלוּתָא.
פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מַאן דְּלָא קָיְימָא בִּרְשׁוּתֵיהּ, מַה פַּקִּיד, וּמַה עֲבִיד. אֶלָּא פָּקֹד מִלְּעֵילָא, פָּקַדְתִּי מִלְּתַתָּא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַאי זְכִירָה הֲוַת עֲלָהּ מִקַּדְּמַת דְּנָא, דִּכְתִיב וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. כֵּיוָן דִּכְתִיב וָאֶזְכֹּר, הָא זְכִירָה אִתְמְנָא עֲלָה, וּבְּגִין כָּךְ אֲמְרַת לְבָתַר פָּקֹד פָּקַדְתִּי. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[160b]
[...] le sens du mal. Or, il pourrait advenir que cette invocation du « souvenir » et de la « visite » fasse rappeler en haut les péchés de l’homme et l’expose à la punition. C’est pourquoi Esdras a dit (Néhémie, XIII, 31) : « Que mon Dieu se souvienne de moi en bien. » Ainsi il a spécifié que le « souvenir » fût en bien, car il appréhendait qu’il ne le fût en mal. Car l’homme doit toujours se ranger parmi la foule dans sa prière, en d’autres termes, il doit prier pour la collectivité, et non pour sa personne seule, pour ne pas attirer l’attention sur ses démérites.
Remarquez que lorsque la Sunamite parla avec Élisée, l’Écriture (IV Rois, IV, 13) dit : « Et il dit à son serviteur : Dis-lui de ma part : tu nous a rendu avec soin toute sorte de services ; que veux-tu que je fasse pour toi ? As-tu quelque affaire, et veux-tu que je parle pour toi au roi ou au général de ses armées ? » C’était le premier jour de l’an, où le Saint, béni soit-il, juge le monde, en raison de quoi on lui donne en ce jour le nom de « Roi du jugement ». C’est pourquoi Élisée demanda à la Sunamite : « Veux-tu que je parle pour toi au roi ? » Mais elle lui répondit : « Je demeure au milieu de mon peuple », ce qui veut dire : je veux être comprise dans le nombre ; mais je ne veux pas que tu adresses au ciel une prière exclusivement pour moi, de crainte que ceci ne rappelle mes péchés, ainsi que nous l’avons dit précédemment.
Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Job, XXXVIII, 17) : « Les portes de la mort t’ont-elles été ouvertes ? Et as-tu vu les portes de l’enfer ? » C’est le Saint, béni soit-il, qui adressa ces paroles à Job, lorsqu’il vit que Job se plaignait de la rigueur du Saint, béni soit-il.
Remarquez que Job (Job, XIII, 15) avait dit : « Quand même Dieu me tuerait, j’espérerais en lui (lo). » Le mot « lo » est écrit avec un Aleph et prononcé avec un Vav (112). Le Saint, béni soit-il, répondit à Job : « Est-ce moi qui tue les hommes ? Les portes de la mort t’ont-elles été ouvertes ? Et as-tu vu les portes de l’enfer ? » Nombreuses sont les portes du côté gauche où repose la mort ; toutes ces portes sont cachées aux hommes qui ne les connaissent pas. Quelles sont les portes de la mort (maveth), et quelles sont les portes de l’enfer (tzalmaveth) ? « Maveth » et « tzalmaveth » sont la même chose : « maveth » désigne l’ange de la mort, et « tzalmaveth » en désigne l’ombre (tzal : ombre, et maveth : mort) ; car c’est l’ange de la mort qui monte sur l’enfer, de sorte que celui-ci en constitue l’ombre. Tout ce qui émane de « maveth » et de « tzalmaveth », ainsi que tous ceux qui s’y attachent, sont appelés « portes ». Il y a des portes dans l’enfer comme il y en a au ciel, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXIV, 7) : « Levez vos portes, ô princes, et vous, portes éternelles, levez-vous, afin de laisser entrer le Roi de la gloire. » Les portes du ciel sont appelées aussi « fleuves » et « rivières » ; car ceux-ci se répandent dans les six directions du monde céleste. Et il y a aussi des portes de la mort et de l’enfer. La mort et l’enfer ne font qu’un ; or, la mort représente le principe femelle du mauvais côté, et l’enfer le principe mâle.
C’est pourquoi le Saint, béni soit-il, dit à Job (Job, VII, 9) : « Comme une nuée se dissipe et passe, ainsi celui qui descendra dans le Scheol ne remontera plus. » Mais, en même temps, le Saint, béni soit-il, dit à Job : « Les portes de la mort t’ont-elles été ouvertes ? Et as-tu vu les portes de l’enfer ? » Cela veut dire : je les supprimerai pour toujours de ce monde, ainsi qu’il est écrit (Is., XXV, 8) : « Il précipitera la mort pour jamais. » Remarquez que l’Écriture répète deux fois le mot « Élohim » dans le verset (Gen., XXX, 22) suivant : « Et Élohim se souvint de Rachel ; et Élohim l’exauça et lui ôta sa stérilité. » L’un de ces « Élohim » désigne le principe mâle, et l’autre le principe femelle ; car, pour ôter la stérilité à Rachel, il a fallu changer le « sort ». Lorsque Rachel avait dit (Gen., XXX, 24) : « Jéhovah me donnera encore un autre fils », Jacob comprit que c’était Rachel qui compléterait le nombre des douze tribus et qu’elle ne survivrait pas a la naissance de son dernier fils ; c’est pourquoi il voulait quitter Laban, sans y avoir réussi. Mais lorsque Rachel devint enceinte de Benjamin, Jacob prit la fuite, pour que le nombre de douze ne fût pas complété en terre étrangère.
Dieu y consentit ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXI, 3) : « Et le Seigneur dit à Jacob : Retourne vers le pays de tes ancêtres et vers ta famille, et je serai avec toi. » Que signifient les mots : « Je serai avec toi » ? - Dieu dit à Jacob : Jusqu’à maintenant, c’était Rachel qui entretenait ta maison ; mais à partir du moment où le nombre de douze sera complet, c’est moi même qui prendrai la place de Rachel pour m’occuper de ta maison. C’est pourquoi Jacob a dit (Gen., XLVIII, 7) : « Lorsque je revenais de Mésopotamie, Rachel est morte pour moi (alaï). » Elle est morte pour moi, mais non pour ma maison, attendu que le Seigneur lui-même en a pris la place en établissant sa résidence dans ma maison. Laban dit (Gen., XXX, 28) à Jacob : « Juge toi-même (naqbah) de la récompense que tu veux que je te donne. » Que signifie le mot « naqbah » ?
Rabbi Isaac dit : Lorsque cet impie eut constaté que Jacob n’aspirait qu’à avoir des femmes [...]
- דְּהָא סִימָנָא נָקְטַת מִקַּדְּמַת דְּנָא. כְּגַוְּונָא דָא שָׂרָה דִּכְתִיב, (בראשית כא) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. אֲבָל הָכָא רָחֵל דְלָא אִדְכָּרַת מִקַּדְּמַת דְּנָא, לָא אִתְּמָר בָּהּ פְּקִידָה אֶלָּא זְכִירָה, וְכֹלָּא בִּזְכִירָה אִיהוּ, בְּרָזָא דְּמַזָּלָא.
רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָא לְלוֹד, וְהֲוָה רִבִּי יְהוּדָה רָכִיב, וְרִבִּי חִזְקִיָּה עַל רַגְלוֹי, אַדְּהָכִי נָחַת רִבִּי יְהוּדָה, אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
אָמַר לֵיהּ אִלּוּ הֲוֵינָא תְּלָתָא, יָאוֹת הוּא דְּחַד יֵימָא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, הַנֵּי מִלֵּי בְּבִרְכָאן. בְּגִין דְּאִדְכַּר חַד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, דָּא חַד דִּמְבָרֵךְ, הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ, אִלֵּין תְּרֵין אָחֳרָנִין. אֲבָל בְּאוֹרַיְיתָא אֲפִילּוּ תְּרֵי יַתְבֵי וְיַהֲבֵי רְבוּ וְתוּקְפָּא דְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִזְקִיָּה, לְגַבֵּי בִּרְכָאן אַמַּאי תְּלַת. אָמַר לֵיהּ, הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, דִּכְתִיב הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא כָּל רָזִין דְּבִרְכָאן הָכִי אִיהוּ, חַד לְבָרְכָא וּתְרֵין לְאֲתָבָא, בְּגִין דִּיסַלַּק (דיסתלק) שְׁבָחָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָזָא דִתְלָתָא. חַד מְבָרֵךְ וּתְרֵין (אמרי אמן) דְּאוֹדוּ, וְדָא הוּא קִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּבְרָזָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת, וּבְרָזָא דִּתְלַת כְּמָה דְאוּקְמוּהָ.
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תָּנִינָן, אִית זְכִירָה לְטַב, וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, אִית פְּקִידָה לְטַב, וְאִית פְּקִידָה לְבִישׁ. אִית זְכִירָה לְטַב, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים וְגו'. (בראשית ח) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. (שמות ב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ. וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהלים עח) וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלא יָשׁוּב. פְּקִידָה לְטַב, דִּכְתִיב, (שמות ג) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. פְּקִידָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהלים פט) וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְכֻלְּהוּ רָזִין עִלָּאִין.
כָּל הַנֵּי זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב, אִלֵּין אִינוּן דַּרְגִּין יְדִיעָן. רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּכַר וְנוּקְבָא רָזָא חָדָא, זְכִירָה וּפְקִידָה, וְאִלֵּין אִינוּן לְטַב. זְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ, אִלֵּין אִינוּן רָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּקָיְימָא בְּרָזָא דְּאֱלֹהִים אֲחֵרִים, דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, זְכִירָה בְּהַאי, וּפְקִידָה בְּהַאי, וְאִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימִין תָּדִיר לְבִישׁ. וְאִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין. מֵהָכָא נָפְקֵי כָּל רָזֵי דִּמְהֵימְנוּתָא וְכָל קִדּוּשִׁין עִלָּאִין, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וּמֵהָכָא נָפְקֵי כָּל זִינִין בִּישִׁין וְכָל מוֹתָא, וְכָל סִטְרִין וְזִינִין בִּישִׁין בְּעַלְמָא וְאוּקְמוּהָ. וְדָא בְּהִפּוּכָא מִן דָּא.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, הָכִי הוּא וַדַּאי, זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּחוּלָקֵיהּ אִתְקְיַּים בְּסִטְרָא טָבָא, וְלָא יַרְכִין גַּרְמֵיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִשְׁתְּזִיב מִנְהוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְזַכָּאָה מַאן דְּיָכִיל לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא סִטְרָא, וְזַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיָכְלֵי לְאִשְׁתְּזָבָא מִנַּיְיהוּ, וְלַאֲגָחָא קְרָבָא בְּהַהוּא סִטְרָא.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה בְּמָּה. פָּתַח וְאָמַר, (משלי כד) כִּי בְּתַחְבּוּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ מִלְחָמָה וְגו'. מַאן מִלְחָמָה, דָּא מִלְחָמָה דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לַאֲגָחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וּלְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ.
תָּא חֲזֵי, דְּיַעֲקֹב הָכִי אִשְׁתָּדַּל לְגַבֵּי עֵשָׂו, בְּגִין הַהוּא סִטְרָא דִילֵיהּ. לְאִתְחַכְּמָא עֲלוֹי וּלְמֵיזַל עִמֵּיהּ בְּעֲקִימוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּרֵישָׁא וְסוֹפָא, וְכֹלָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְרֵישָׁא וְסוֹפָא כְּחֲדָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כה) בְּכֹרָתִי, וּלְבָתַר בִּרְכָתִי, שֵׁירוּתָא וְסוֹפָא כְּחֲדָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא. בְּגִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי בְּאוֹרַח מֵישַׁר כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ, וְיָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ.
תָּא חֲזֵי, זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב אִינוּן כְּחֲדָא בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בָּתַר מְהֵימְנוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (הושע י״א:י׳) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג וְגו'. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה הָכִי הוּא וַדַּאי.
וְתָּא חֲזֵי, בַּר נָשׁ כַּד צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, לָא יֵימָא עֲלֵיהּ זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי. בְּגִין דְּאִיכָּא זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב, וּזְכִירָה וּפְקִידָה (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[161a]
[...] , il dit à Jacob : « Sers moi plus longtemps, et je te récompenserai en te donnant la femme que tu choisiras (113) ; dis-moi quelle est la femme que tu aimes encore, et je te la donnerai. » Jacob lui répondit (Gen., XXX, 31) : « Tu ne me donneras rien... » Qu’à Dieu ne plaise que je jette mon regard sur d’autres femmes ; si j’ai aspiré après tes filles ce n’était que pour contribuer à la gloire du Roi sacré. C’est pourquoi Jacob lui dit : « Tu ne me donneras rien ; mais si tu me fais ce que je te demande, je continuerai à mener tes troupeaux et à les garder. » Il est écrit (Gen., XXX, 35) : « Le même jour, Laban mit à part les chèvres, les brebis, les boucs et les béliers tachetés de diverses couleurs. »
Rabbi Éléazar ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit ( ?., XV, 7) : « Seigneur, qui demeurera dans ton tabernacle ? Et qui reposera sur ta sainte montagne ? Ce sera celui qui vit sans tache et qui pratique la justice, et qui parle selon la vérité qui est dans son cœur. » Ce verset a été interprété par les collègues de la manière suivante : « Celui qui vit sans tache » désigne Abraham, qui devint parfait après sa circoncision. Les mots : « Qui pratique la justice » désignent Isaac. Les mots : « ... Qui parle selon la vérité qui est dans son cœur » désignent Jacob. Or, puisque Jacob parlait selon la vérité, comment pouvait-il agir de telle façon envers Laban?
Rabbi Éléazar dit : Tous ces versets renferment un mystère suprême. Il y a des choses que l’on obtient du ciel à l’aide des actes, d’autres choses à l’aide des paroles, et d’autres choses encore à l’aide de l’intention du cœur. Ainsi, celui qui veut s’attirer les bénédictions du ciel doit faire des prières qui sont des paroles et des intentions du cœur. Mais il y a d’autres choses que l’homme ne peut obtenir qu’à l’aide des actes.
Remarquez que Jacob était un homme parfait ; et tous ses actes étaient inspirés par la sagesse. L’Écriture (Gen., XXX, 38) dit : « Et il mit ensuite les branches dans les canaux qu’on remplissait d’eau. » Jacob voulait attirer les bénédictions de cette source, qui est au-dessus de tous les degrés célestes. Que signifient « les branches » ? - Ce sont les degrés de la Rigueur. En ôtant en certains endroits l’écorce qui les couvrait, Jacob écarta la Rigueur du monde. Le mot « canaux » (rehatim) fait allusion au Roi dont parle l’Écriture (Cant., VII, 6) : « Le Roi lié dansles canaux (rehatim). » C’est du Roi qu’émanent toutes les bénédictions en ce monde.
D’après une autre interprétation, [...]
- לְבִישׁ, וְזַמִּינִין לְנַטְלָא מִלָּה מִן פּוּמָא, וְאַתְיָין לְאַדְכָּרָא חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ וְלַעֲנָשָׁא לֵיהּ. בַּר אִי אִיהוּ זַכָּאָה שְׁלִים, דְּכַד בַּדְקֵי חוֹבוֹי, הַהִיא זְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ לָא יִשְׁכְּחוּן לוֹן, כְּגוֹן עֶזְרָא דְּאָמַר (נחמיה י״ג:י״ד) זָכְרָה לִי אֱלהַי לְטוֹבָה.
דְּהָא בְּכָל אֲתַר, דְּבַר נָשׁ צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, יַכְלִיל גַּרְמֵיהּ בֵּין סַגִּיאִין בִּכְלָלָא דְסַגִּיאִין. וְתָא חֲזֵי שׁוּנַמִּית, כַּד אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע, (מלכים ב ד׳:י״ג) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ, הַהוּא יוֹמָא, יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, וְהַהוּא יוֹמָא דְמַלְכוּתָא דִרְקִיעָא שָׁלְטָא לְמֵידַן עַלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט בְּהַהוּא זִמְנָא. וּבְגִין כָּךְ אָמַר לָהּ, הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.
מַה כְּתִיב, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת. מַאי קָאָמְרָה. לָא בָעֵינָא, לְמֶהֱוֵי רְשִׁימָאָה לְעֵילָא, אֶלָּא לְאַעֲלָאָה רֵישָׁאי בֵּין סַגִּיאִין, וְלָא לְאֲפָקָא מִכְּלָלָא דִלְהוֹן. וְכָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְכְּלָלָא בִּכְלָלָא דְסַגִּיאִין וְלָא לְאִתְיַיחֲדָא בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ, לְאַדְכָּרָא חוֹבוֹי כִּדְקָאֲמָרָן.
פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (איוב ל״ח:י״ז) הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה. הַאי קְרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְאִיּוֹב, כַּד חָמָא דְּאִיּוֹב דָּחִיק גַרְמֵיהּ עַל דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב אָמַר (איוב י״ג:ט״ו) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל, כְּתִיב לא בְּאל''ף וְקָרֵי לוֹ בְּוא''ו, וְכֹלָּא אִיהוּ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי אֲנָא קָטִיל בְּנֵי נָשָׁא, הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוְת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה, כַּמָּה תַּרְעִין אִינוּן פְּתִיחָן בְּהַהוּא סִטְרָא. וּמוֹתָא שָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין מִבְּנֵי נָשָׁא, (ס''א ולא יכלין לאסתמרא מנייהו בגין דאינון סתימין מבני נשא) וְלָא יָדְעִין אִינוּן שְׁעָרִים.
וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה. מַאן אִינוּן שַׁעֲרֵי מָוֶת ומַאן אִינוּן שַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת. אֶלָּא מָוֶת וְצַלְמָוֶת כְּחֲדָא אִינוּן, וְזִוּוּגָא חָדָא אִינוּן. מָוֶת הָא אִתְּמָר, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, וְהָא אוּקְמוּהָ. צַלְמָוֶת, צֵל מָוֶת. הַאי אִיהוּ מַאן דְּרָכִיב עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ צִלָּא דִילֵיהּ, וְתוּקְפָא דִילֵיהּ, לְאִזְדַּוְּוגָא כְּחֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חַד וְאִינוּן חַד.
וְכָל אִינוּן דַּרְגִּין דְּנָפְקֵי מִנַּיְיהוּ וּמִתְקַשְּׁרָן בְּהוּ אִינוּן שְׁעָרִים דִּלְהוֹן כְּמָה דִלְעֵילָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ד:ז׳) שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגו'. וְאִלֵּין (אינון שערים) אִיקְּרוּ נַהֲרִין וְנַחֲלִין, שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא. אוּף הָכִי אִינוּן שַׁעֲרֵי מָוֶת, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת מִסִּטְרָא אָחֳרָא, דַּרְגִּין יְדִיעָן דְּשָׁלְטִין בְּעַלְמָא. שַׁעֲרֵי מָוְת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת, דָּא נוּקְבָא וְדָא דְכוּרָא, וְתַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא.
וְעַל דָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיה לְאִיּוֹב, בְּגִין כָּל אִינוּן מִלִּין, דְּאִיהוּ אָמַר (איוב ז׳:ט׳) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה, וְכָל אִינוּן שְׁאָר מִלִּין. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת, לְמִנְדַע דְּהָא כֻּלְּהוּ בִּרְשׁוּתִי, וְכֻלְּהוּ זְמִינִין לְאִתְבַּעֲרָא מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח וְגו'.
תָּא חֲזֵי, (בראשית ל׳:כ״ב-כ״ג) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִפְתַּח אֶת רַחֲמָהּ. תְּרֵי זִמְנִין, אֱלֹהִים אֱלהִים, אַמַּאי. אֶלָּא, חַד מֵעַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְחַד מֵעַלְמָא דְנוּקְבָא, בְּגִין דִּבְמַזָּלָא תַּלְיָיא מִלְּתָא.
וְכַד אִתְעָרַת רָחֵל בִּשְׁמָא דָא, דִּכְתִיב, (בראשית ל׳:כ״ד) יוֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר, יָדַע יַעֲקֹב דְּאִיהִי אִתְחַזְּיָיא לְאַשְׁלָמָא כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין וְלָא תִתְקַיֵּים בְּעַלְמָא, בְּגִין כָּךְ בָּעָא לְמֵיזַל וְלָא יָכִיל. וְכַד מָטָא זִמְנָא דְּבִנְיָמִין, עָרַק וְאֲזַל לֵיהּ, בְּגִין דְּבְאַרְעָא אָחֳרָא לָא יִשְׁתְּלַם בֵּיתָא, לְאִתְקַשְּׁרָא עַלְמָא קַדִּישָׁא בֵּיהּ.
וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית לא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. מַאי וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, עַד הָכָא, רָחֵל הֲוַת עִמָּךְ עִקְּרָא דְבֵיתָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אֲנָא אֱהֵא עִמָּךְ וֶאֱטוֹל בֵּיתָא בַּהֲדָךְ בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. וְהַיְינוּ דִכְתִיב, וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל. עָלַי הֲוָה, וּבְגִינִי הֲוָה מִלָּה דְּאִתְדַּחְיָא אִיהִי וְאַתְיָא דִיּוּרָא אָחֳרָא, וְנָטְלָא בֵיתָא בְּגִינִי לְדָיְירָא עִמִּי. (בראשית ל) וַיֹּאמֶר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה, מַאי נָקְבָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַהוּא רָשָׁע אָמַר, אֲנָא חָמֵי, דְּיַעֲקֹב לָא אִסְתַּכֵּל אֶלָּא בְּנוּקְבֵי, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[161b]
[...] les mots : « Le Roi lié dans les canaux » signifient que le Roi est au centre d’où sortent tous les canaux portant les bénédictions dans toutes les directions. L’Écriture (Gen., XXX, 38) ajoute : « Afin que, lorsque les troupeaux y viendraient boire... » Ces paroles désignent les Hayoth célestes, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 5) : « Elles servent à abreuver toutes les Hayoth des champs. » Car c’est là que s’assemblent toutes les légions célestes pour s’abreuver. L’Ecriture (Gen., XXX, 38) ajoute : « Les brebis étaient en chaleur. » Que signifient « en chaleur » ? Remarquez que, lorsque le vent du nord souffle, les eaux gèlent et ne coulent plus. Mais aussitôt qu’un vent du sud s’élève, les glaces se fondent et l’eau recommence à couler. Jacob voulait fondre les glaces de la Rigueur en faisant souffler le vent de la Clémence. Ainsi, tous les actes de Jacob étaient inspirés par la sagesse.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Jacob prit des branches vertes de peuplier, etc. »
Rabbi Éléazar commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXXV, 4) : « ... Car Jacob a choisi le Seigneur. » Nous ne savons si l’Écriture veut dire que c’est Jacob qui choisit le Seigneur, ou si c’est le Seigneur qui choisit Jacob. Mais un autre verset nous apprend que c’est le Saint, béni soit-il, qui choisit Jacob pour son partage, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : « Et il choisit son peuple pour être à lui ; il a pris Jacob pour son partage. » Remarquez que Jacob également prit pour son partage les branches dépourvues de leur écorce, ce qui veut dire qu’il s’éleva au degré supérieur et qu’il écarta la Rigueur de la Clémence ; il écarta le degré rouge qui est au côté gauche du degré blanc qui est au côté droit. Pour y parvenir, Jacob a dû se placer même entre la Clémence et la Rigueur. C’est pourquoi il a fait ces branches de deux couleurs, blanches et rouges, pour symboliser la Clémence et la Rigueur qu’il a séparées, pour que le monde pût arriver à la source suprême où résident toutes les bénédictions, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLIX, 27) : « Il dévorera la proie le matin. » Et L’Écriture ajoute immédiatement ensuite : « ... Et le soir il partagera les dépouilles. » [...]
- וּבְגִין כָּךְ יִפְלַח לִי. אָמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ, הָא נְקֵבָה דְּאִיהוּ שְׂכָרְךָ כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְאֶתֵּנָה, אֵימָא מַאן נְקֵבָה אִסְתַּכַּלְתְּ בָּהּ, וְאֶתֵּנָה, וּפְלַח לִי בְּגִינָהּ. (שם) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לא תִתֵּן לִי מְאוּמָה, אָמַר יַעֲקֹב חָלִילָה, דְּהָא אֲנָא כָּל מַה דְּעֲבִידְנָא, לְשֵׁם יְקָרָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עֲבִידְנָא, (ס''א ולאו לכסופא דגרמאי) וְעַל דָּא לא תִּתֵּן לִי מְאוּמָה, דְּהָא לַאו דַּעְתָּאי בְּהַאי, אֶלָּא אִם תַּעֲשֶׂה לִי (את) הַדָּבָר הַזֶּה וְגו'. (שם) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגו', הָא אוֹקִימְנָא, וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, (שם) הוֹלֵךְ תָּמִים, דָּא אַבְרָהָם, דְּכַד אִתְגְּזַר תָּמִים אִקְרֵי. וּפוֹעֵל צֶדֶק, דָּא יִצְחָק. וְדוֹבֵר אֱמֶת, דָּא יַעֲקֹב. וַדַּאי יַעֲקֹב בֶּאֱמֶת אִתְדָּבַּק, אִי הוּא בֶּאֱמֶת אִתְדָּבַּק, מַאי טַעֲמָא עֲבַד עִם לָבָן כְּגַוְונָא דָא.
אֶלָא, יַעֲקֹב בָּחִין שַׁעְתָּא דְמַזְּלֵיהּ הֲוָה. דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאֵינַשׁ, לְמִבְחַן שַׁעְתֵּיהּ, עַד לָא יָתוּב לְאַרְעֵיהּ, וְאִי מַזָּלֵיהּ קָאִים בְּמָּה דְּעֲבִיד שַׁפִּיר, וְאִי לָאו לָא יוֹשִׁיט רַגְלוֹי עַד דְּיִסְלַק (ס''א דקאים במה דעביד) לְגַבֵּיהּ.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית ל׳:ל״ג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר וְגו', דְּהָא אִיהוּ לָא עֲבַד בְּגִין דְּיִטּוֹל מִדִּילֵיהּ לְמַגָּנָא, אֶלָּא כֹּלָּא בְּקוּשְׁטָא וּשְׁלִימוּ דִּרְעוּתָא, וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִיהוּ נָטִיל רְשׁוּ מִלָּבָן, וְעַל דָּא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ז) נִחַשְׁתִּי וַיְבָרַכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ. כַּמָּה חֳרָשִׁין וְזִינִין עֲבַד לָבָן, וּבָחִין מַזָּלֵיהּ בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וְהֲוָה אַשְׁכַּח בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, מְאָה עָאנָא כָּל יַרְחָא, וּמְאָה אִמְרִין וּמְאָה עִזִּין יַתִּיר עַל עָאנֵיהּ.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֶלֶף עָאנִין, וְאֶלֶף אִמְרִין, וְאֶלֶף עִזִּין, הֲוָה מַיְיתֵי לֵיהּ יַעֲקֹב יַתִּיר בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל׳:ל׳) כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אוֹתְךָ לְרַגְלִי, וּבִרְכְתָא דִלְעֵילָא לָאו אִיהוּ פָּחוֹת מֵאֶלֶף מִכָּל זִינָא וְזִינָא, מֵעָאנִין אֶלֶף אִשְׁתַּכַּח, מֵאִמְרִין אֶלֶף אִשְׁתַּכַּח, מֵעִזִּין אֶלֶף אִשְׁתַּכַּח. עַל כָּל מַה דְּשַׁרְיָא בִּרְכְתָא דִלְעֵילָא, לָא פָּחוֹת מֵאֶלֶף. עַד דִּבְגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִסְתַּלַּק לָבָן לְכַמָּה עוּתְרָא.
וְכַד בָעָא יַעֲקֹב לְנַטְלֵיהּ אַגְרֵיהּ, לָא אַשְׁכַּח אֶלָּא עֲשָׂרָה מִכָּל זִינָא וְזִינָא, וְיַעֲקֹב חָשִׁיב לֵיהּ לְעוּתְרָא סַגִּי. חָמֵי כַּמָּה נָטִיל מִדִּילֵיהּ, מִמַּה דְּהֲוָה יָהִיב אִיהוּ בִּזְכוּתֵיהּ לְלָבָן. וְכָל דָּא דְּסָלִיק בֵּיהּ יַעֲקֹב, לָא הֲוָה אֶלָּא בִּזְרוֹעַ דְּאִינוּן מַקְלוֹת, דְּשַׁוֵּי לְגַבֵּי עָנָא.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה טָרַח הַהוּא שְׁלֵימָא דְיַעֲקֹב, אֲבַתְרֵיהּ דְּלָבָן. כְּתִיב, (בראשית ל) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וְגו', וְהֲוָה אַיְיתֵי לֵיהּ כָּל הַאי עוּתְרָא. וְעִם כָּל דָּא, לָא בָעָא לָבָן דִּיהֵא אַגְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב הָכִי, אֶלָּא נְטַל עֲשָׂרָה מִן דָּא וַעֲשָׂרָה מִן דָּא וְיָהַב (בידא דבני) לֵיהּ. וְאָמַר לֵיהּ טוֹל הַנֵּי. וְאִי יוֹלִידוּ כְּמָה דַאֲמַרְתְּ, בְּהַאי גַוְונָא יְהֵא אַגְרָךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל) וַתַּחְלֵף אֶת מַשְׂכּוּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים, (ובהני) עֲשָׂרָה מִן דָּא וַעֲשָׂרָה מִן דָּא, וּכְתִיב, (בראשית ל) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִיף אֶת מַשְׂכּוּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים. (ובהני עשרה) אִשְׁתַּדַּל בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרְכֵיהּ. וּמִכָּל מַה דְּשַׁוֵּי לָבָן עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אַהֲדַר בְּמִלּוּלֵיהּ, וְנָטִיל מִיַּעֲקֹב כֹּלָּא, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלֵיהּ, וְנָטַל מִדִּילֵיהּ בִּזְרוֹעַ.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַנֵּי קְרָאֵי, לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא קָא אַתְיָין. דְּתָנִינָן מִלִּין דִּלְעֵילָא, מִנְּהוֹן תַּלְיָין בְּעוֹבָדָא, וּמִנְהוֹן בְּמִלּוּלָא וּמִנְּהוֹן בִּרְעוּתָא דְלִבָּא. וּמַאן דְּבָעֵי לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָאן, בִּצְלוֹתָא, בְּמִלּוּלָא, וּרְעוּתָא. וּמִנְּהוֹן דְּלָא בִּצְלוֹתָא, אֶלָּא בְּעוֹבָדָא תַּלְיָין.
תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב שְׁלִים, כָּל מַה דְּעֲבַד, בְּחָכְמְתָא עָבִיד, כְּתִיב (בראשיתל) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקַּתוֹת הַמַּיִם, כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא, לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְכֹלָּא, לְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין עִלָּאִין דְּאִינוּן חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ.
אֶת הַמַּקְלוֹת. מַאן מַקְלוֹת, אִלֵּין דַּרְגִּין דְּאִינוּן בֵּי דִינָא. אֲשֶׁר פִּצֵּל, דְּאַעֲבַר מִנְּהוֹן דִּינָא. בָּרְהָטִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (שיר השירים ז׳:ו׳) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, דְּהָא מֵהַהוּא מֶלֶךְ, אַתְיָין בִּרְכָאן לְכֻלְּהוּ עָלְמִין.
דָבָר אַחֵר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[162a]
[...] L’acte de Jacob avait pour but que tous les mondes d’en-bas fussent bénis. Et comme Jacob était le partage du Saint, béni soit-il, il a pris sa part des bénédictions et les a répandues ici-bas. Rabbi Yessa le Petit, qui avait coutume de fréquenter Rabbi Siméon, demanda une fois à celui-ci : Pourquoi l’Écriture (Prov., X, 6) dit-elle : « Les bénédictions sont sur la tête du Juste », au lieu de « sur le Juste » ? Cela désigne la couronne sacrée comme on l’a expliqué. D’ailleurs, comme ce verset s’applique à Jacob, et comme Jacob répandit les bénédictions sur le monde, il en résulte que les bénédictions ne sont pas restées sur la tête du Juste, mais sur le monde. Que signifient donc les mots : « Les bénédictions sont sur la tête du Juste » ? Mais ces paroles ont été expliquées de cette façon : « La tête du Juste » désigne la marque de l’Alliance ; car, de même que la tête d’un vase se trouve là où est pratiquée l’ouverture pour verser les liquides qu’il renferme, de même on désigne sous le nom de « tête du juste », cet organe qui semen injicit feminae ; car l’homme qui garde dans toute sa pureté la marque de l’Alliance et qui observe les commandements de la Loi, est appelé Juste depuis la tête jusqu’aux pieds. C’est la marque de l’Alliance qui renferme toutes les bénédictions du monde ; et quand les bénédictions du monde d’en haut arrivent ici-bas, elles se reposent sur la tête du Juste, ainsi qu’on vient de le dire. Rabbi Yessa dit en outre à Rabbi Siméon : Il est écrit (Ps., XXXVII, 25) : « J’ai été jeune, et j’ai vieilli maintenant ; mais je n’ai point encore vu que le Juste ait été abandonné et que sa race ait cherché du pain. » Ce verset a été attribué au chef céleste chargé du gouvernement de ce monde.
Rabbi Siméon lui répondit : Mon fils, ces paroles sont exactes ; elles font allusion à l’unité de Dieu. Au moment de l’union de l’homme et de la femme l’homme n’a pas besoin de demander le consentement de la femme, attendu que l’union même implique son consentement ; [...]
- מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים, מֶלֶךְ דָּא, אָסוּר וְקָשׁוּר בְּאִינוּן רְהָטִין עִלָּאִין, דְּמִנַּיְיהוּ אִשְׁתַּקְיָין כֹּלָּא, (נ''א אתמשכן ברכאן לכולא) מִמֶּלֶךְ עִלָּאָה. בְּשִׁקַּתוֹת הַמַּיִם, (ס''א ומתמן אשתקיין כלא שקתות המים), אִלֵּין אִינוּן נַחֲלִין דְּנָפְקִין וְאַתְיָין, עַד דְּמָטוּ לְאֲתַר דְּמִתְכַּנְשֵׁי תַּמָּן. אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. וּבְהַהוּא אֲתַר, דְּמִתְכַּנְשֵׁי תַּמָּן מַיָא, כֻּלְּהוּ אַתְיָין לְאַשְׁקָאָה מִנֵּיהּ. (בראשית ל) וַיֵּחַמְנָה, מַאי וַיֵּחַמְנָה. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְרוּחַ צָפוֹן נָשִׁיב, מַיִין גְּלִידִין וְלָא נָגְדִין לְבַר וְלָא אִשְׁתַּקְיָין, בְּגִין דְּדִינָא תַּלְיָא, וּקְרִירוּ דְּצָפוֹן גָּלִיד מַיָא. וְכַד אִתְעַר רוּחַ דָּרוֹם, מִתְחַמְמֵי מַיָא, וְאִתְעֲבַר גְּלִידוּ דִּלְהוֹן וְנָגְדִין, כְּדֵין אִתְשַׁקְיָין כֹּלָּא. בְּגִין דְּחֲמִימוּ דְּדָרוֹם שָׁרָאן מַיָא, וְכֻלְּהוּ מִתְחַמְמֵי וְחָדָאן לְמִשְׁתֵּי מֵהַהוּא קְרִירוּ דְּצָפוֹן, דְּהֲוָה לוֹן בְּקַדְמִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּחַמְנָה. וַיֵּחַמְנָה, וְהָא (ולא) כְּתִיב וַיֶּחֱמוּ. אֶלָּא דְּאִינוּן כֻּלְּהוּ נוּקְבֵי.
וְעַל דָּא אִתְכַּוַּון יַעֲקֹב, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא בְּחָכְמְתָא, וְדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל׳:ל״ז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַל לִבְנֶה לַח וְגו'. פָּתַח (נ''א רבי אלעזר) וְאָמַר (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ, תָּא חֲזֵי כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, עַד כָּאן לָא יָדַעְנָא מַאן בָּרִיר לְמַאן, אִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אִי יַעֲקֹב בָּרִיר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא מִמַּה דְּגָלֵי קְרָא, יָדַעְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְעַדְבֵיהּ, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
תוספתא
קוּטְרָא דְקוּטְרָא דַכְיָא, הֲוָה סָלִיק לְגוֹ לְגוֹ, עַד לָא אַשְׁכַּח אֲתַּר בֵּיתּ מוֹתָּבָא. הַהוּא אֲתַּר לָאו אֲתַּר, לָאו אִשְׁתַּכַּח לְעֵילָא ותַּתָּא. מִכּלָּא אִתְּאֲבִיד, אֲבַדּוֹן הֲוִי מִכֹּלָּא, אֲבַדּוֹן דְּכוּרָא, סמא''ל דְּנָפַּק מֵהִתּוּכָא דְּתּוּקְפָּא דְיִצְּחָק. אֲבַדּוֹן וּמָוְתּ נוּקְבָא דִילֵיהּ, נָחָשׁ קַדְמָאָה, אֵשֶׁתּ זְנוּנִים, דִּכְתִּיב (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדּוֹתּ מָוְתּ. ואִלֵּין תְּרֵין, אֲבַדּוֹן וּמָוְתּ, שְׁמָעוּ תּוּקְפָּא דְּהוּרְמָנוּ דְמַלְכָּא.
רָזָא וסִתְּרָא סְתִּימָא (נ''א טמירא) עִלָּאָה אִתְּאֲבִיד (נ''א טמיר) מִכֹּלָּא, אִתְּאֲבִיד (נ''א טמיר) מֵרַעֲיוֹנִין (נ''א מעיינין) והִרְהוּרִין. (ס''א מאן דאתמשך בתר אילין אתאביד מכלא. כולא בהפוכא דא מן דא טבוהי דגבר שלים כיעקב דסליק ולא אתחשכו עיינין בהאי תננא וזכה לאתקרבא באמת חותמא דמלכא קדישא. תא חזי, טמירא עלאה מכלא) מִנֵּיהּ נָפַּק אָתּ י', נְקוּדָה עִלָּאָה. מֵהַאי נְקוּדָה עִלָּאָה נָפַּק כֹּלָּא. אַמְשִׁיךָ ואַפִּיק ה', אִמָּא עִלָּאָה דְּאַשְׁקֵי לְכֹלָּא. מֵהַאי נפִּיק ו', רָזָא דְשִׁיתּ דְאָחִיד לְכָל סִטְרִין, דְּאִיהוּ, מַקַּל לִבְנְה לַח, ולתּ, וְעַרְמוֹן.
תְּרֵין דְּרוֹעִין דְּאֲחִידָן בֵּיהּ, אִלֵּין נָפְּקֵי ואֲחִידוּ בְּה''א תַּתָּאָה, לְחַבְּרָא מַשְׁכְּנָא כְּחַד וּלְמֶהֱוִי חַד. כְּדֵין, תְּלֵיסַר מְכִילָן הֲווּ חַד. וחִוָּורָא אִתְּגְּלִיף עַל גְּוָונִין וסָלִיק עַל גַּוָּון כֻּלְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִּיב (בראשית ל׳:ל״ז) מַחְשׂף הַלָּבָן, וּכְדֵין אִקְרֵי (זכריה יד) יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְדֵין (תהילים כ״ג:א׳-ב׳) יְיָ רוֹעִי לֹא אֶחְסָר. וּכְתִּיב בִּנְאוֹתּ דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵּנִי על מֵי מְנוּחוֹתּ יְנַהֲלֵנִי נַפְּשִׁי יְשׁוֹבֵב וגו'. (ע''כ תוספתא)
תָּא חֲזֵי, הָכִי נָמֵי יַעֲקֹב, בִּירֵר אַחְסַנְתֵּיהּ וְעַדְבֵיהּ לְחוּלָקֵיהּ, וְסָלִיק לְעֵילָא מִכָּל דַּרְגִּין, וְנָטִיל לֵיהּ לְעַדְבֵיהּ. מַקַּל לִבְנֶה לַח, הַיְינוּ דַּרְגָּא חִוָּורָא דִּסְטַר יְמִינָא. וְלוּז וְעַרְמוֹן, הַיְינוּ דַרְגָּא סוּמְקָא דִּסְטַר שְׂמָאלָא.
וַיְפַצֵּל בָּהֶן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת, דְּאַעֲבַר דִּינָא מִן דָּא, וְאִתְחַבַּר לֵיהּ בִּימִינָא, וְהוּא עָאל בֵּינַיְיהוּ וְנָטִיל לוֹן כְּחֲדָא וְאִתְעֲבִיד כֹּלָּא חַד בִּתְרִי גַוְונֵי. וְעִם כָּל דָּא, מַחְשׂף הַלָּבָן, דְּיִתְגַּלֵּי חִוָּורָא עַל סוּמְקָא. וְכָל דָּא לְמַאי, לְאַמְשָׁכָא לְדַרְגָא דָא דְעַדְבֵיהּ בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְכֹלָּא (נ''א דנחלא), וּלְשַׁוָּאָה לְדַרְגָא דָא דְּאִיהוּ תְּלָתָא כְּחֲדָא.
בָּרְהָטִים בְּשִׁקַּתוֹת הַמַּיִם, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין בְּעוֹבָדָא דָא דְּחָכְמְתָא נָגְדִין בִּרְכָאן לְתַתָּא, וּמִתְשַׁקְיָין (נ''א ומתברכאן) כֻּלְּהוּ עָלְמִין וְשַׁרְיָין עֲלֵיהּ בִּרְכָאן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יאכַל עַד וְגו', וּלְבָתַר מִכָּאן, (שם) וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[162b]
[...] , l’acte même implique le désir des deux époux à la fois. Or, le Juste est uni au monde d’en haut et à celui d’en bas ; car il fait l’union entre le côté droit et le côté gauche. Si l’un de ces côtés est nécessaire, l’autre l’est aussi ; car il n’y a pas de jour sans nuit ; et le Juste qui est au milieu en fait l’union. Comment donc le Juste peut-il manquer de quelque chose, alors qu’il est constamment en union avec le côté droit et le côté gauche ? Rabbi Yessa demanda à Rabbi Siméon : En est-il de même lorsqu’Israël est en exil ?
Rabbi Siméon lui répondit : L’Écriture dit : « ... Que sa race ait cherché du pain », mais non pas : « ... Que lui ait cherché du pain. » Quand l’enfant vient-il au monde ? - Quand la femelle s’unit au mâle. Mais l’Écriture dit : « Je n’ai jamais vu un Juste abandonné. » Cela se rapporte à l’époque de l’exil. Il est uni en haut et n’est jamais abandonné. Il n’est pas abandonné par le principe femelle ; il est uni en haut seulement au moment de l’exil ; aux autres moments, il est uni en haut et en bas. De cette façon, il n’est jamais abandonné.
Il est écrit (Gen., I, 17) : « Et Dieu les mit dans le firmament du ciel. » Ces paroles désignent le Juste.
Remarquez qu’il y a deux firmaments : l’un au-dessus des cieux et l’autre au-dessous. Et comme il sept cieux au milieu, chacun de ces firmaments, celui d’en haut aussi bien que celui d’en bas, constitue le huitième. Au-dessous du dernier firmament sont suspendus tous les corps célestes, petits et grands, alors que le firmament d’en haut est le séjour de lumières célestes ; c’est de là que sort le fleuve dont les eaux ne tarissent jamais et auquel s’abreuvent toutes les légions célestes. Quelle est la différence entre le firmament d’en haut et celui d’en bas ? Le premier sert pour alimenter le monde d’en haut, alors que le dernier sert à l’alimentation du monde d’en bas.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et le Seigneur les mit dans le firmament du ciel pour luire sur la terre. » Ainsi, le firmament inférieur est destiné au monde d’en bas. Mais, demandera-t-on, qu’est ce que le monde d’en haut ? - C’est le monde caché dont nous ne connaissons que les effets. Il y a, en effet, deux mondes : un monde d’en haut et un monde d’en bas ; tout ce qui est saint porte, même ici-bas, le nom du monde d’en haut. Ainsi, le monde d’en haut est près du monde d’en bas. Béni soit le Seigneur dans tous les mondes ! Remarquez que l’Écriture (Ps., CIV, 16) dit : « Les arbres de la campagne seront nourris en abondance, aussi bien que les cèdres du Liban que Dieu a plantés. » Le sens des paroles : «Les cèdres du Liban... » a été déjà expliqué.
L’Écriture ajoute : « Les petits oiseaux y feront leurs nids ; celui de la cigogne sera à la tête des autres. » L’Écriture nous apprend que deux autres oiseaux feront leurs nids au Liban, [...]
- לְאִתְבָּרְכָא כֻּלְּהוּ עַלְמִין לְתַתָּא. וְיַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ, מֵאִינוּן בִּרְכָאן, דְּשַׁרְיָין עֲלֵיהּ לְתַתָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ חוּלָקֵיהּ וְעַדְבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
רִבִּי יֵיסָא זוּטָא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ. הַאי דִכְתִיב (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, לַצַדִּיק מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לְרֹאשׁ צַדִּיק. אָמַר לֵיהּ, רֹאשׁ צַדִּיק דָּא הִיא עֲטָרָה קַדִּישָׁא, וְאוּקְמוּהָ. תוּ, רֹאשׁ צַדִּיק, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ נָטִיל בִּרְכָאן, וְנָגִיד לוֹן לַצַדִּיק, וּמִתַּמָּן אִזְדְּרִיקוּ לְכָל עֵיבָר, וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ עַלְמִין.
אֲבָל הָא אוֹקִימְנָא, בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, (ראש) צַדִּיק אִקְרֵי, הַהוּא אֲתַר (ס''א ל''ג רישא) דִּבְרִית, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין מַבּוּעִין לְבַר, נוּקְבָא דְּקִיסְטָא דְּחַמְרָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִיהוּ רֵישָׁא. כָּךְ רֹאשׁ צַדִּיק, הַהוּא אֲתַר, כַּד זָרִיק מַבּוּעִין לְנוּקְבָא, אִקְרֵי רֹאשׁ צַדִּיק. צַדִּיק אִיהוּ רֹאשׁ (נ''א רישא לכל ברכאן) בְּגִין דְּכָל בִּרְכָאן בֵּיהּ שָׁרְיָין.
תוּ, הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּזָכֵי לְמִנְטַר אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעֲבִיד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, צַדִּיק אִקְרֵי, וּמֵרִישֵׁיהּ וְעַד רַגְלוֹי הָכִי אִקְרֵי. וְכַד בִּרְכָאן נָגְדִין לְעָלְמָא, שַׁרְיָין עַל רֵישֵׁיהּ, וּמִנֵּיהּ קָיְימֵי בִּרְכָאן לְעַלְמָא, בִּבְנִין קַדִּישִׁין זַכָּאִין דְּאוֹקִים.
רִבִּי יֵיסָא תוּ שָׁאִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ז:כ״ה) כְּתִיב נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ דְּשָׂרוֹ דְעַלְמָא אֲמָרוֹ, אִיהוּ אֲמָרוֹ בְּחָכְמְתָא, יַתִּיר מִמַּה דְּחָשְׁבִין בְּנֵי נָשָׁא. אָמַר לֵיהּ, בְּרִי יָאוֹת הוּא, דְּהָא בְּיִחוּדָא קַדִּישָׁא אִתְּמָר נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְהָכִי הוּא. (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, דָּא הוּא שְׁבָחָא דְּיִחוּדָא, דְּלָא אִשְׁתַּכַּח יוֹם בְּלָא לַיְלָה. דְּהָא לַיְלָה בֵּיהּ אִשְׁתַּכַּח תְּדִירָא, וְצַדִּיק אָחִיד לְעֵילָא וְאָחִיד לְתַתָּא.
וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם, מַאי הוּא. אֶלָּא, בְּשַׁעְתָּא דְּזָרִיק וְאִתְנְגִיד זַרְעָא, לָא תָּבַע לְנוּקְבָא. דְּהָא בַּהֲדֵיהּ שַׁרְיָא, דְּלָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ לְעָלְמִין, וְזַמִּינָא הִיא לְגַבֵּיהּ. דְּהָא זַרְעָא לָא נָגִיד, אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּנוּקְבָא זְמִינָא, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[163a]
[...] et que, de ces deux oiseaux, sortiront de nombreux autres. Mais derrière ces paroles est caché un mystère suprême. Laban avait deux filles dont sont sorties les nombreuses tribus ; et au Liban d’en haut deux oiseaux répandent toutes les bénédictions dans le monde (114).
L’Écriture ajoute : « Celui de la cigogne est à la tête des autres. » C’est une allusion au fils de Lia, image des six directions du monde, ainsi que cela a déjà été dit. Le mot « hasidah » désigne également le monde haut dont Lia était l’image. Bien que le monde d’en haut soit le principe femelle, nous le désignons sous un nom mâle. Ainsi, nous faisons de « hasidah » le mot « Hésed » (clémence). Ce mot désigne la lumière primitive, ainsi qu’il est écrit (Gen., I, 3) : « Et Élohim dit que la lumière soit faite. » Il ne faut pas lire « broschim » (cèdres), mais « be raschim » (à la tête).
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Celui de la cigogne est à la tête des autres. » Car « Hésed » est le premier degré de l’essence divine qui n’est que Clémence. Il y a un autre degré qui n’est que Rigueur, et c’est de celui-là que l’Écriture (Gen., VI, 4) dit : « Et Jéhovah se repentit d’avoir fait l’homme sur la terre, et son cœur en fut attristé. » C’est également ce degré qui est désigné sous le terme « colère de Dieu ». Mais le degré supérieur de l’essence divine ne connaît ni colère ni tristesse, ainsi qu’une tradition nous apprend qu’il n’y a point de tristesse devant Dieu (maqom). Le mot « maqom » désigne Dieu.
C’est pourquoi l’Écriture (Ps., C, 2) dit : « Servez le Seigneur avec joie ; présentez-vous devant lui avec des chants d’allégresse. » Les premiers mots désignent le monde d’en haut ; les mots de la fin du verset désignent le monde d’en-bas. Heureux le sort d’Israël dans ce monde et le monde futur ! Car c’est de lui que l’Écriture (Deut., XXXIII, 29) dit : « Tu es heureux, ô Israël. Qui est semblable à toi, ô peuple, qui trouves ton salut dans le Seigneur ? Il te sert de bouclier pour te défendre, et d’épée pour te procurer une glorieuse victoire. Tes ennemis refuseront de te reconnaître ; mais tu fouleras leur tête sous tes pieds. » Il est écrit (Gen., XXX, 28) : « Et il mit les branches dans les canaux qu’on remplissait d’eau, etc. »
Rabbi Éléazar ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Prov., IX, 12): « Si tu es sage, tu le seras pour toi même ; et si tu es railleur, tu en porteras la peine toi seul. » Malheur aux coupables de ce monde qui ne s’appliquent point à l’étude de la Loi ; lorsqu’ils lisent la Loi, ils n’y voient n’ayant pas d’intelligence, que des paroles vides de sens et dépourvues de toute utilité, alors qu’en réalité chaque parole de l’Écriture est précieuse ; car chaque parole cache un mystère suprême, ainsi qu’il est écrit (Prov., III, 15) : « Son prix passe toutes les richesses. » Et ailleurs (Prov., VIII, 11) : « Et tout ce qu’on désire le plus ne peut lui être comparé. » Mais tous ces insensés ont le cœur endurci ; et lorsqu’ils lisent les paroles de la Loi, ils ne veulent pas avouer qu’ils ne les comprennent ; mais ils affirment que ce sont des paroles vides de sens et sans utilité. Malheur à eux ! Car le Saint, béni soit-il, vengera la Loi sur ces coupables et leur fera subir la peine que subissent ceux qui se révoltent contre leur Maître.
L’Écriture, que dit-elle de la Loi ? Elle dit (Deut., XXXII, 49) : « Car ce n’est pas en vain que ces paroles ont été dites. » Si quelqu’un croit les paroles de la Loi vaines et vides de sens, c’est parce que lui-même est vain et vide de sens. Car la Loi est pleine de pierres précieuses et de perles de grande valeur. Ses paroles sont plus précieuses que tous les biens de ce monde, ainsi qu’il est écrit (Prov., VIII, 11) : « Et tout ce qu’on désire le plus ne peut lui être comparé. » C’est pourquoi le roi Salomon a dit (Prov., IX, 12) : « Si tu es sage, tu le seras pour toi même » ; car la Sagesse ne profitera qu’à l’homme lui-même, et nullement à la Loi, à laquelle il ne saurait même ajouter une seule lettre, puisque toute la sagesse y est déjà renfermée. Et le roi Salomon ajoute : « Et si tu es un railleur, tu en porteras la peine toi seul » ; car la Loi ne perdra rien de sa valeur, alors que la raillerie perdra l’homme, et dans ce monde, et dans le monde futur.
Remarquez que, lorsque toutes les lettres d’en haut s’unissent au dernier de tous les degrés célestes, le monde d’ici-bas reçoit sa bénédiction du monde d’en haut. Or, l’Écriture dit : « Il mit les branches dans les canaux qu’on remplissait d’eau, afin que lorsque les troupeaux y viendraient boire, ils eussent ces branches devant les yeux. » Jacob voulait que le monde allât puiser son salut au dernier degré céleste. Tel est également le sens des paroles de la tradition : « Jacob a établi la prière du soir », ce qui veut dire : Jacob attira les bénédictions du ciel sur le monde d’en bas. En mettant les branches qui symbolisent la Rigueur, dans les canaux Jacob indiqua son désir de sauver le monde, en faisant puiser toutes les créatures à cette source sacrée au-dessous de laquelle se tiennent quatre Hayoth, et en raison desquelles elle porte le nom de « rehatim ». C’est à cette source que [...]
- וְתִיאוּבְתָּא דְּתַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא בְּדִבּוּקָא חַד דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן, וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לְמִתְבַּע עֲלָהּ.
אָמַר לֵיהּ, וּבְזִמְנָא דְגָלוּתָא לָאו הָכִי. אָמַר לֵיהּ זַרְעוֹ כְּתִיב, וְלָאו אִיהוּ. אֵימָתַי נָפִיק, כַּד נוּקְבָא בְּדִבּוּקָא חַד עִם דְּכוּרָא. וְאִי תֵימָא לא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב, בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא מַאי הִיא.
אֶלָּא, הָא אָחִיד לְעֵילָא. וְלָא נֶעֱזָב לְעָלְמִין, בְּזִמְנָא אָחֳרָא, לא נֶעֱזָב מִנּוּקְבָא, אָחִיד לְעֵילָא, וְאָחִיד לְתַתָּא. אָחִיד לְעֵילָא, בְּזִמְנָא דְגָלוּתָא. בְּזִמְנָא אָחֳרָא, אָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, לְעֵילָא וְתַתָּא, וּלְעוֹלָם אֵינוֹ נְעֱזָב.
כְּתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, דָּא צַדִּיק. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְּמָר בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וַדַּאי, דְּאִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא.
תָּא חֲזֵי, תְּרִין רְקִיעִין אִינוּן, וְאִינוּן שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא. שֵׁירוּתָא רְקִיעָא תְּמִינָאָה, בֵּיהּ שְׁקִיעָן כָּל כֹּכְבַיָא, זְעִירִין וְרַבְרְבִין. וְדָא הוּא רְקִיעָא עִלָּאָה סְתִימָאָה, דְּקָאִים כֹּלָּא וּמִנֵּיהּ נָפִיק כֹּלָּא. וְאִיהוּ תְּמִינָאָה, מִתַּתָּא לְעֵילָא, וְהוּא שֵׁירוּתָא לְאֲפָקָא מִנֵּיהּ כֹּלָּא.
כָּךָ אִיהוּ רְקִיעָא תְּמִינָאָה מֵעֵילָא לְתַתָּא, דְּבֵיהּ שְׁקִיעִין כָּל כֹּכְבַיָא, כָּל נְהוֹרִין וּבוֹצִינִין. וְהוּא נָטִיל כֹּלָּא וְדָא סִיּוּמָא דְכֹלָּא. כְּמָה דְהַהוּא רְקִיעָא תְּמִינָאָה, דְּאִיהוּ שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא. תַּלְיָין בֵּיהּ כָּל נְהוֹרִין וְנָטִיל לוֹן, וּמִנֵּיהּ נָפְקֵי. הָכִי נָמֵי הַאי, אִיהוּ רְקִיעָא תְּמִינָאָה, תַּלְיָין בֵּיהּ כָּל נְהוֹרִין וְנָטִיל לוֹן, וּמִנֵּיהּ נָפְקוּ לְכֻלְּהוּ עָלְמִין.
שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא כְּגַוְונָא חַד קָיְימֵי, וְעַל דָּא אִיהוּ נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וְלָא פָּסְקֵי מֵימוֹי לְעָלְמִין. כֹּלָּא לְמֶהוֵי סִיּוּמָא כְּשֵׁירוּתָא, וּבְגִין כָּךְ וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, וְלָמָּה, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.
וְאַף עַל גַּב דְּאִתְּמָר כֹּלָּא כְּגַוְונָא חָדָא קָיְימֵי, וְדָא הוּא בְּרִירָא דְמִלָּה, מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, דָּא אוֹקִים וְזָן לְעַלְמָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ בֵּיהּ וּלְכָל אִינוּן סִטְרִין עִלָּאִין, וְדָא אוֹקִים וְזָן לְעַלְמָא תַּתָּאָה וּלְכָל אִינוּן סִטְרִין תַּתָּאִין.
וְאִי תֵימָא, עַלְמָא דִלְעֵילָא מַאן אִיהוּ, וְהָא (איהו) הַהוּא רְקִיעָא תְּמִינָאָה עִלָּאָה סְתִימָאָה, עַלְמָא דִלְעֵילָא אִיהוּ וְהָכִי אִקְרֵי, דְּהָא תְּרֵין עָלְמִין נִינְהוּ כְּמָה דְאִתְּמָר. אֶלָּא, אִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, וְכָל אִינוּן דְּנָפְקֵי מִנֵּיהּ, עַל שְׁמֵיהּ אִקְרוּן. וְאִינוּן דְּנָפְקֵי מֵעַלְמָא תַּתָּאָה, עַל שְׁמֵיהּ אִקְרוּן. וְכָל הַאי וְהַאי כֹּלָּא חַד, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.
תָּא חֲזֵי (תהילים ק״ד:ט״ז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. מַאן לְבָנוֹן. הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, הַאי קְרָא (תהילים ק״ד:ט״ז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, בְּאָן אֲתַר, בַּלְּבָנוֹן. וְאִלֵּין אִינוּן תְּרֵין צִפֳּרִים דְּקָאֲמָרָן בְּכַמָּה אֲתַר, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[163b]
[...] toutes les Hayoth vont s’abreuver. C’est là que réside la Rigueur que Jacob s était efforcé d’ôter. Que signifient les mots : « Il arriva que toutes les brebis étaient en chaleur » ? C’est que les Hayoth inspirées de Rigueur parcourent le monde pour examiner les voies des hommes. C’est sur le témoignage de ces Hayoth que les hommes sont condamnés, ainsi qu’il est écrit (Dan., IV, 14) : « C’est ce qui a été ordonné par ceux qui veillent, etc. »
Rabbi Hiyâ commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXIII, 2)) : « Mon âme s’est attachée à toi, et ta droite m’a soutenu. » Ce verset mérite qu’on le médite. Le roi David s’était attaché au Saint, béni soit-il, et ne s’est soucié de rien autre chose au monde ; et c’est en récompense de cette confiance que le Saint, béni soit-il, l’a soutenu et ne l’a jamais abandonné. C’est pourquoi l’homme doit s’attacher à Dieu qui ne l’abandonnera pas.
D’après une autre interprétation, ces paroles désignent le premier degré céleste qui est au côté droit, qui soutient toujours le dernier degré qui est au côté gauche, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXXIX, 10) : « Ta droite me soutiendra. » Et ailleurs (Cant., I, 6)) : « Et sa droite m’embrasse. » Ainsi, tout est un chez le Saint, béni soit-il ; le côté droit embrasse le côté gauche. Lorsque ces canaux (rehatim) sont pleins, l’eau se répand dans toutes les quatre directions pour y apporter les bénédictions d’en haut.
L’Écriture ajoute : « Et il mit ces branches dans les canaux devant les yeux des béliers ; ceux qui étaient tout blancs ou tout noirs étaient à Laban ; le reste était à Jacob, et n’appartenait pas à Laban. » Jacob voulait exclure Laban de ces canaux qui amènent la bénédiction d’en haut. Heureux le sort d’Israël dont l’Écriture (Deut., XIV, 2) dit : « Car tu es un peuple saint que le Seigneur a choisi. » Remarquez, en outre, que Jacob est la gloire des patriarches ; c’est lui qui donna la lumière à la lune et qui permit au monde de puiser à la source d’en haut ; c’est ce que la tradition entend par ces mots : « Jacob a établi la prière du soir. » C’est pour cette raison qu’il voulait exclure Laban qui voulait participer à la source d’en haut, qui n’appartient qu’à ceux qui ont la Foi, et qui sont attachés à Dieu, ainsi qu’il est écrit : « Vous vous êtes attachés au Seigneur votre Dieu, et vous avez été conservés en vie jusqu’aujourd’hui. »
Rabbi Abba dit : Heureux le sort d’Israël, qui est supérieur à tous les peuples païens ; car Israël est sur le degré supérieur, et les peuples païens sont du côté profane ; Israël est du côté droit, et les autres peuples païens sont du côté gauche. Après que le sanctuaire eut été détruit, l’Écriture (Lam., II, 4) dit : « Il a retiré sa main droite. » C’est pourquoi le Psalmiste (Ps., LX, 7) a dit « Que ta droite me soutienne. » Le côté gauche a pris le dessus et le gardera jusqu’au jour où le Saint, béni soit-il, relèvera le sanctuaire, remettra le monde dans l’état où il était primitivement et fera disparaître l’impureté du monde, ainsi qu’il est écrit (Zac., XIII, 2) : « Et je ferai disparaître l’esprit impur de dessus la terre, etc. » [...]
- וּמֵאִלֵּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה צִפֳּרִין אָחֳרָנִין, אֲבָל אִלֵּין עִלָּאִין וְנָפְקִין מִלְּבָנוֹן דְּאִיהוּ (ס''א סתימאה) לְעֵילָא, וְרָזָא דְמִלָּה, (בראשית כט) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וְגו'.
חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ, (ס''א דא לאה) בְּאִינוּן שִׁית בְּנִין עִלָּאִין, שִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא, כְּמָה דְאִתְּמָר. אַמַּאי אִקְרֵי חֲסִידָה. אֶלָּא, הַאי עַלְמָא עִלָּאָה אַף עַל גַּב דְּנוּקְבָא אִיהִי, קָרִינָן לָהּ דָּכָר, דְּכַד אִתְפַּשַּׁט, כָּל טִיבוּ וְכָל נְהִירוּ מִנֵּיהּ נָפִיק.
וּבְגִין כָּךְ דְּאִיהִי חֲסִידָה, נָפִיק (מתמן) מִינָהּ חֶסֶ''ד, דְּאִיהוּ נְהוֹרָא קַדְמָאָה, דִּכְתִיב, (בראשית א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר. וְעַל דָּא בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. בְּרוֹשִׁים, אַל תִּקְרֵי בְּרוֹשִׁים, אֶלָּא בְּרָאשִׁים. דְּהָא עַלְמָא אָחֳרָא, בְּתַתָּאִין בֵּיתָהּ, וְאִיהִי בֵּי דִינָא דְעַלְמָא. וּלְזִמְנִין אִקְרֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, בְּכָל אִינוּן שְׁמָהָן.
וְעַל אֲתַר דָּא כְּתִיב, (בראשית ו) וַיִּנָּחֶם יְיָ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. חֲרוֹן אַף יְיָ. דְּהָא בְּאֲתַר דָּא תַּלְיָא. דְהָא כָּל מַה דִּלְעֵילָא, כֹּלָּא אִיהוּ בִּנְהִירוּ, חַיִּין לְכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא תָּנִינָן, אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם, לִפְנֵי דַיְיקָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים ק) עִבְדּוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. עִבְדּוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, לָקֳבֵיל עַלְמָא עִלָּאָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה לָקֳבֵיל עַלְמָא תַּתָּאָה. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, (דברים לג) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ מָגֵן עֶזְרְךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ וְגו'. (בראשית ל) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים וְגו'. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (משלי ט) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָׂא. אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, תָּא חֲזֵי, וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וְכַד אִינוּן מַשְׁגִּיחִין בָּהּ, בְּגִין דְּלֵית לוֹן סֻכְלְתָנוּ, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דַמְיָין בְּעֵינַיְיהוּ כְּאִילּוּ כֻּלְּהוּ מָלֵי רֵיקַנְיָא, וְלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִינוּן רֵקָנִין מִדַּעְתָּא וְסֻכְלְתָנוּ. דְּהָא כָּל מִילֵי דְאוֹרַיְיתָא, כֻּלְּהוּ מִלִּין עִלָּאִין וְיַקִּירִין. וְכָל מִלָּה וּמִלָּה כְּתִיב בָּהּ (משלי ג) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לא יִשְׁווּ בָהּ (באורייתא).
וְכָל אִינוּן טִפְּשִׁין, אֲטִימִין דְּלִבָּא, כַּד חָמָאן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, לָא דַי לוֹן דְּלָא יָדְעֵי, אֶלָּא דְּאִינוּן אָמְרֵי, דְּאִינְהוּ מִלִּין פְּגִימִין, מִלֵּי דְּלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. וַוי לוֹן, כַּד יִתְבַּע לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֶלְבּוֹנָא דְאוֹרַיְיתָא, וְיִתְעַנְּשׁוּן עוֹנָשָׁא דְּמָרְדֵי בְּמָארֵיהוֹן.
מַה כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא, (דברים לב) כִּי לא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, וְאִי אִיהוּ רֵק מִכֶּם אִיהוּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא, מַלְיָיא מִכָּל אֲבָנִין טָבִין וּמַרְגְּלָאן יַקִּירִין, מִכָּל טָבִין דְּעַלְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ, וְהֵיךְ יֵימְרוּן דְּאִיהִי רֵיקַנְיָא.
וּשְׁלמֹה מַלְכָּא אָמַר, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, דְּכַד יִתְחַכַּם בַּר נָשׁ בְּאוֹרַיְיתָא, תּוֹעַלְתָּא דִּילֵיהּ אִיהוּ. דְּהָא בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכִיל לְאוֹסָפָא אֲפִילּוּ אָת אַחַת. וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא, לָא יִגָּרַע מִשִּׁבְחָהָא כְּלוּם, וְלֵיצָנוּתָא, דִּילֵיהּ אִיהוּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵהַאי עַלְמָא וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי.
תָּא חֲזֵי, כַּד אַתְוָון עִלָּאִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ בְּהַאי דַרְגָא, סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, וְאִתְמַלְּיָא מִנַּיְיהוּ, וְאִתְבָּרְכָא מֵעַלְמָא עִלָּאָה. כְּדֵין, הַאי דַרְגָּא קָיְימָא לְאַשְׁקָאָה לְכֻלְּהוּ עֲדָרִין, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְכָל חַד וְחַד אִתְשָׁקֵי מִן דִּינָא וְרַחֲמֵי.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִצֵּל בָּרְהָטִים וְגו', דְּיַעֲקֹב בָּעָא לְאַתְקָנָא תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית, וּלְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא, וּלְאַשְׁקָאָה וּלְבָרְכָא לָהּ מִכָּל סִטְרִין, דִּכְתִיב וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת. אִלֵּין דִּינִין וּגְבוּרָן דְּנָפְקֵי מִגְּבוּרָה דִּלְעֵילָא.
וְיַעֲקֹב כַּד בָּעָא לְאַתְקָנָא לְהַאי דַרְגָּא, סָלִיק לְכָל אִינוּן דִּינִין וּגְבוּרָן מִינָהּ, וְאוֹקִים לוֹן בָּרְהָטִים, בְּאִינוּן רְהָטִים אַרְבַּע, דְּקָיְימֵי תְּחוֹת הַאי (במדבר כ״א:י״ח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, דְּאִתְמַלְיָיא מֵאִינוּן נַחֲלִין וּמַבּוּעִין עִלָּאִין. בְּגִין דְּכַד נָפְקִין מַיִין מֵהַאי בְּאֵר קַדִּישָׁא, אִלֵּין אַרְבַּע נָטְלֵי כֹּלָּא. וְעַל דָּא אִקְרוּן רְהָטִים, וּמִתַּמָּן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[164a]
[...] Et ailleurs (Is., XXV, 8) : « Et il précipitera la mort pour jamais. » A cette époque, le Saint, béni soit-il, sera seul adoré sur la terre, ainsi qu’il est écrit (Is., II, 18) : « Et les idoles seront toutes réduites en poudre. » Et précédemment : « Et le Seigneur, seul, paraîtra grand en ce jour-là. » En effet, il sera seul, en raison des paroles de l’Écriture (Deut., XXXII, 12)) : « Le Seigneur sera son seul conducteur ; et il n’y aura point avec lui de dieux étrangers. » Car le monde sera épuré du pouvoir du côté impur ; et il ne restera en haut et en bas que le Saint, béni soit-il, seul, et le peuple sacré d’Israël pour le servir, ainsi qu’il est écrit (Is., IV, 3) : « Alors tous ceux qui resteront dans Sion et qui demeureront dans Jérusalem seront appelés saints, tous ceux qui seront marqués à Jérusalem pour la vie. » Ainsi, il n’y aura qu’un seul Roi en haut et en bas, et qu’un seul peuple pour le servir, ainsi qu’il est écrit (I Paralip., XVII, 21) : « Y a-t-il encore un autre peuple, pareil à Israël ton peuple sur la terre, nation unique ? » Rabbi Isaac et Rabbi Yessa allaient une fois en voyage. Rabbi Yessa dit à son compagnon : Nous pouvons nous approcher de la Schekhina, consacrons nous donc à l’étude de la Loi ; car quiconque se consacre à l’étude de la Loi, est jugé digne d’attirer la Schekhina.
Rabbi Isaac commença à parler ainsi : Il est écrit (Ps., XVIII, 47) : « L’Éternel est vivant ; béni soit mon rocher et que le Dieu de mon salut soit élevé ! » Ce verset cache un mystère. Ne savons-nous donc pas que le Saint, béni soit-il, est vivant ? Pourquoi David avait-il besoin de le dire ? Mais David nous apprend que le Juste parfait est vivant. Le Saint, béni soit-il, est le Juste vivant d’en haut, et le juste est le « vivant » d’en bas. Le Saint, béni soit-il, porte le nom de Vivant en haut ; et le juste porte le nom de vivant, ici-bas, ainsi qu’il est écrit (II Rois, XXII, 20) : « Banaïas, fils de Joïada, fils de l’homme vivant. » Pendant qu’ils continuaient leur chemin, ils virent arriver un homme portant un enfant sur l’épaule. Rabbi Isaac dit à son compagnon : Il est certain que l’homme qui arrive est un juif ; et il s’approche de nous pour nous donner l’occasion de pratiquer le bien (115). Rabbi Yessa lui répondit : Empressons nous les premiers de saisir l’occasion qu’il nous offre de faire le bien. Lorsqu’il arriva près d’eux, Rabbi Yessa lui demanda. Dans quel but as-tu posé ta marmite sur le bord du chemin ? L’homme répondit : Pour fournir aux hommes l’occasion de faire le bien. Car j’avais deux fils qui ont été faits prisonniers par des bandits qui ont traversé ma ville natale, et je me rends maintenant pour tâcher de les arracher aux mains de leurs ravisseurs. Comme je suis pauvre, j’ai placé ma marmite au bord du chemin pour que les passants y missent quelque nourriture. Les voyageurs lui donnèrent à manger. Après avoir mangé, ce juif commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Nomb., XXVIII, 2) : « Vous m’offrirez des sacrifices, etc. » Le sacrifice au Saint, béni soit-il, est quotidien dans le but de nourrir le monde ; car c’est ce sacrifice qui nourrit, et le monde d’en haut, et celui d’en bas. C’est le sacrifice d’ici-bas qui provoque le sacrifice d’en haut. Aussitôt le sacrifice consommé, chacun des deux mondes, celui d’en haut aussi bien que celui d’en bas, obtient ce dont il a besoin. L’Écriture dit : « ... Les pains et les sacrifices. » C’est une allusion au mystère exprimé dans les paroles suivantes (Cant., V, 2) : « J’ai mangé le rayon avec mon miel ; j’ai bu mon vin avec mon lait ; mangez, mes amis, et buvez. » Dieu ordonne qu’on lui offre du pain, nourriture d’en haut, afin qu’on obtienne la nourriture d’en bas. Si le Saint, béni soit-il, se souvient des besoins du monde pour lui accorder la nourriture céleste, à plus forte raison l’accordera-t-il à celui qui accorde de la nourriture à son prochain !
Rabbi Isaac dit : Ces paroles sont exactes. Rabbi Yessa s’écria : Combien cet adage est-il vrai, qui veut qu’on ne méprise aucun homme ; car voici que j’ai profité deux (116) fois de cet étranger ! L’étranger recommença à parler de la manière suivante : Ce verset a été interprété par [...]
- אַתְיָין כֹּלָּא לְמִשְׁתֵּי. וְאִינוּן דִּינִין וּגְבוּרָן, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי תַּמָּן, לְנַטְלָא לְכָל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.
אֲשֶׁר תָּבֹאנָה הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, אִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין. וַיֵּחַמְנָה, מַאי וַיֵּחַמְנָה. דְּכַד מִתְעַטְּרָן בְּדִינָא, מִתְחַמְּמִין בְּהַהוּא דִינָא, וְאָזְלִין וְשָׁאטִין בְּעַלְמָא, וּמְעַיְינֵי בְּאָרְחֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (בראשית ל) וַיֶּחמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת, בְּגִין דְּאִינוּן מַקְלוֹת הֲווּ מִתְחַמְּמָן, וּמַשְׁגִּיחִין בְּדִינִי עַלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן עֲלֵיהּ, וְאִתְדָּנוּ בְּנִי נָשָׁא עֲלַיְיהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ד) בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא וְגו'.
רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ג:ט׳) דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, בְּגִין דְּדָוִד מַלְכָּא, הֲוָה מִתְדְּבַּק נַפְשֵׁיהּ תָּדִיר, אֲבַתְרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא חָיִישׁ לְמִלִּין אָחֳרָנִין דְּעַלְמָא, אֶלָּא לְאִתְדַּבְּקָא נַפְשֵׁיהּ וּרְעוּתֵיהּ בֵּיהּ, וְכֵיוָן דְּאִיהוּ הֲוָה מִתְדְּבַּק בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (קודשא בריך הוא) הֲוָה תָּמִיךְ בֵּיהּ וְלָא שַׁבְקֵיהּ. מִכָּאן, לְבַר נָשׁ כַּד אֲתָא לְאִתְדַּבְּקָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָחִיד בֵּיהּ, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ.
דָבָר אַחֵר דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ, לְאִתְעַטְּרָא דַּרְגֵּיהּ לְעֵילָא, דְּהָא כַּד אִתְדָּבַּק הַהוּא דַרְגָּא (ס''א דיליה אתברכא וכד אתגלייא) בְּדַרְגִּין עִלָּאִין לְסַלְקָא בַּתְרַיְיהוּ, כְּדֵין יְמִינָא אָחִיד בֵּיהּ לְסַלְקָא לֵיהּ, וּלְחַבְּרָא לֵיהּ, בְּחִבּוּרָא חַד כְּדְקָא יְאוּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים קלט) וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ, וּכְתִיב (שיר השירים ב) וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי, וְעַל דָּא בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ.
וְכַד אָחִיד בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין כְּתִיב, (שם) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי. וְאִיהוּ יִחוּדָא חַד וְחִבּוּרָא חַד, וְכַד אִיהוּ חִבּוּרָא חַד, כְּדֵין אִתְמַלְּיָא הַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ וְאִתְבָּרְכָא.
וְכַד אִתְמַלְיָין כָּל אִינוּן רְהָטִין, אִתְמַלְיָין לְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא, וְכֻלְּהוּ עֲדָרַיָיא אִשְׁתַּקְּיָין, כָּל חַד וְחַד לְסִטְרֵיהּ. וְכַד אֲתָא יַעֲקֹב לְאַתְקָנָא הַאי דַרְגָּא, בָּרִיר לֵיהּ סִטְרָא דִימִינָא, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְסִטְרָא אָחֳרָא דְלָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ אִתְפָּרְשַׁת מִינֵיהּ. כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית ל) וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן. לְבַדּוֹ, הֲוָה בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטַעֲוָון אָחֳרָנִין דִּבְסִטְרִין אָחֳרָנִין. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּעֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ וְגו'.
וְתָא חֲזֵי, יַעֲקֹב אִיהוּ תּוּשְׁבְּחָא דְּאֲבָהָן, וְאִיהוּ כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ, וּבְגִין דְּאִיהוּ כְּלָלָא דְּכֹלָּא, בְּגִין כָּךְ אִיהוּ קָאִים לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא, דְּיַעֲקֹב אִיהוּ קָאִים לְאַתְקָנָא לִתְפִלַּת עַרְבִית.
וְכָל הַהוּא תִּקּוּנָא, אִיהוּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, (כדין) כָּל אִינוּן סִטְרִין קַדִּישִׁין כֻּלְּהוּ בְּתִקּוּנָא אַתְקִין בְּסִטְרוֹי, וְאַפְרִישׁ חוּלָקֵיהּ, מֵחוּלָקָא דִּשְׁאָר עַמִין. אִלֵּין סִטְרִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה. וְאִלֵּין סִטְרִין מְסָאֲבִין, בִּמְסָאֲבָן דִּמְסָאֲבוּתָא.
וְהָא אוֹקִימְנָא, דִּכְתִיב וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ. וַיָּשֶׁת לוֹ, דְּאַתְקִין (ליה) תִּקּוּנִין לִמְהֵימְנוּתָא. לְבַדּוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שם) וּבְךָ בָחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים. וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן, דְּלָא שַׁוֵּי חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ עִמְּהוֹן.
וְעַל דָּא יַעֲקֹב שְׁלִימוּ דְּאֲבָהָן, אַתְקִין רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, וְאַפְרִישׁ חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, מֵחוּלָקָא וְעַדְבָא דִּשְׁאָר עַמִּין. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דבהם ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן עִלָּאִין עַל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין דְּדַרְגָא דִלְהוֹן לְעֵילָא, וְדַרְגִּין דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְתַתָּא, אִלֵּין בְּסִטְרָא דִקְדוּשָׁה, וְאִלֵּין בְּסִטְרָא דִמְסָאֲבָא, אִלֵּין לִימִינָא, וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא.
כֵּיוָן דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, מַה כְּתִיב, (איכהב) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים ס׳:ז׳) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. וּשְׂמָאלָא אִתְגַּבַּר וּמְסָאֲבָא אִתְתַּקַּף, עַד דְּיִבְנִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְיַתְקִין עַלְמָא עַל תִּקּוּנוֹי, וִיהַדְּרוּן מִלֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת וְיִתְעֲבַר סִטְרָא מְסָאֲבָא מִן עָלְמָא. וְהָא אִתְּמָר, דִּכְתִיב (זכריה ג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ וְגו', (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[164b]
[...] Rabbi Éléazar de la manière suivante : Les mots « mon sacrifice » (eth) désignent le mystère de la «Communauté d’Israël ». « Les pains » désignent la nourriture d’en haut que l’on obtient par ses actes ici-bas. « Et les hosties » désignent cette nourriture céleste que Dieu accorde à chacun dans la mesure qui lui convient. L’ « odeur agréable » désigne l’union céleste. Les mots : « ... Au temps marqué » désignent les heures où Abraham se leva pour accomplir la volonté céleste, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXII, 3) : « Et Abraham se leva le matin. » Et l’heure où Isaac fut lié sur l’autel était l’heure des vêpres.
Rabbi Yessa demanda : S’il en est ainsi, pourquoi l’Écriture parle-t-elle au singulier, « au temps marqué », alors qu’elle aurait du dire « aux temps », attendu qu’il s’agit de l’heure du matin et de celle des vêpres ? L’étranger lui répondit : Ces deux temps sont compris l’un dans l’autre ; l’heure du matin est l’ « heure de l’eau », c’est-à-dire de la Clémence, et celle des vêpres celle « du feu », c’est-à-dire de la Rigueur. Or (117), la Rigueur va toujours ensemble avec la Clémence ; donc l’Écriture se sert du singulier.
Remarquez que pour aucun sacrifice l’Écriture n’emploie le terme : « Soyez attentif de me l’offrir », excepté ici. C’est parce que le sacrifice quotidien monte vers le degré du côté droit, aussi bien que du côté gauche ; il unit ainsi les deux degrés dont Abraham et Isaac étaient l’image. Rabbi Yessa s’écria : Si je n’étais venu ici que pour entendre ces paroles, je serais amplement récompensé. Heureux Israël dans ce monde et dans le monde futur, ainsi qu’il est écrit (Isaïe, LX, 21) : « Tout votre peuple sera un peuple de justes ; ils posséderont la terre pour toujours ; ce sont les rejetons que j’ai plantés, les ouvrages que ma main a faits pour me rendre gloire. » Il est écrit (Gen., XXXI, 19) : « Et Laban était allé en ce temps là faire tondre ses brebis ; et Rachel déroba les idoles (theraphim) de son père. »
Rabbi Yessa demanda : Que signifie « theraphim » ? C’étaient des idoles que l’Écriture désigne sous un nom de mépris, ainsi que la tradition désigne les parties honteuses sous le nom d’ « endroit de thoreph ». D’où savons nous que ce mot désigne les idoles ? Des paroles de Laban qui dit à Jacob (Gen., XXXI, 30) : « Pourquoi m’as-tu dérobé mes dieux ? », ainsi que de la réponse de Jacob : « Quiconque aura pris tes dieux, etc. » Laban était le plus grand magicien du monde ; et c’est à l’aide de ces idoles qu’il savait tout ce qu’il voulait savoir.
Rabbi Hiyâ dit : Il exerçait la magie.
Rabbi Yehouda dit : Laban ne consultait ses idoles qu’à des heures fixes. Et pourquoi ces idoles avaient-elles le nom de « theraphim » ? Parce que les idoles faisaient du bruit à certaines heures. A certaines heures, elles laissaient tomber les bras ; de là leur nom de « theraphim », ainsi qu’il est écrit (II Rois, XXVI, 5) : « Laisse tomber (hereph) ta main. » Le magicien qui a fait ces idoles a su toutes les heures et toutes les secondes où quelqu’un s’adressait à l’idole, et c’est lui qui ordonnait à l’idole de laisser tomber ses bras et de dire telle ou telle chose ; il lui faisait toujours donner de mauvais conseils à ceux qui la consultaient, car elle ne conseillait que de faire le mal à son prochain. Rachel craignait qu’elle ne donnât de mauvais conseils à Laban pour faire du mal à Jacob ; et c’est pour faire sentir tout le mépris qu’elle avait pour les idoles qu’elle les plaça Au-dessous d’elle. Elle emportait les idoles avant qu’elles ne fussent complètement achevées ; aussi ces idoles n’avaient pas encore la faculté de la parole. Quand les idoles avaient obtenu cette faculté, on exerçait le culte devant elles. Elles étaient composées de mâles et de femelles. Avant de les faire parler, les magiciens avaient beaucoup de cérémonies à remplir ; c’est pourquoi Laban n’a appris la fuite de Jacob que le troisième jour, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXVI, 22) : « Laban fut averti le troisième jour que Jacob s’était enfui. »
Rabbi Yehouda dit en outre : Laban s’était armé de deux manières : il s’était armé d’abord de tous les moyens magiques dont il disposait, et ensuite d’armes, pour faire disparaître Jacob du monde, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXVI, 5) : « L’Araméen voulait perdre mon père. » Lorsque le Saint, béni soit-il, vit que Laban voulait perdre Jacob, il dit à Laban : « Prends garde de ne rien dire de mal à Jacob. » C’est également pour cette raison que Laban dit (Gen., XXXI, 29) à Jacob : « Je pourrais te faire mal. » Il pouvait le faire à l’aide de son art magique.
Remarquez que Laban a fait en un seul jour le chemin que Jacob a fait en sept jours, tant il avait hâte d’exterminer Jacob, d’abord parce qu’il avait pris la fuite, et ensuite, parce qu’il lui avait enlevé les idoles. Bien que Rachel n’eût agi ainsi que pour détourner son père du culte de l’idolâtrie, elle a été punie, au moment d’accoucher de Benjamin, pour ne pas s’être arrêtée un instant dans sa fuite, ayant su la douleur qu’en éprouvait son père.
Rabbi Isaac dit : Les paroles de Jacob ont eu une influence sur Laban qui a reconnu le Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXI, 50) : « Que le Seigneur qui nous regarde soit témoin entre moi et toi ! » Mais remarquez qu’après sa conversion, cet impie est retombé dans son erreur, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXI, 53) : « Que le Dieu d’Abraham, et que le Dieu de Nachor, etc. » [...]
- וּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וְגו'.
וְיִשְׁתָּאַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:י״א) וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלף, וּכְתִיב, (שם) וְנִשְׂגָּב יְיָ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. הוּא בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים לכ) וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, בְּגִין דְּיִשְׁתְּצֵי חֵילָא מְסָאֲבָא מֵעַלמָא, וְלָא יִשְׁתָּאַר לְעֵילָא וְתַתָּא. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, וְיִשְׂרָאֵל לְפוּלְחָנֵיהּ, עַם קַדִּישׁ, וְיִתְקְרֵי קַדִּישׁ, דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָםִ. וּכְדֵין יְהֵא מַלְכָּא יְחִידָאי, לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעַמָּא יְחִידָאָה לְפוּלְחָנֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (דברי הימים א י״ז:כ״א) וּמִי כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.
רִבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יֵיסָא, הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא, אָמַר רִבִּי יֵיסָא, הָא שְׁכִינְתָּא לְגַבָּן נִתְעַסַּק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּעָסִיק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְיִשְׁתַּדַּל בָּהּ, זָכֵי לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ.
פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (תהילים י״ח:מ״ז) חַי יְיָ וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, הַאי קְרָא אִיהוּ רָזָא. חַי יְיָ, וְכִי לָא יְדַעְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי חַי, אֶלָּא אֲפִילּוּ צַדִּיק, אִיהוּ אִקְרֵי חַי, דְּהָא חַי, צַדִּיק אִיהוּ לְעֵילָא וְצַדִּיק אִיהוּ לְתַתָּא. לְעֵילָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי חַי. לְתַתָּא צַדִּיק אִקְרֵי חַי, דִּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, אַמַּאי אִקְרֵי חַי בְּגִין דְּאִיהוּ צַדִּיק, דְּהָא צַדִּיק חַי אִקְרֵי, חַי הָעוֹלָמִים. וּבָרוּךְ צוּרִי, כֹּלָּא חַד, חַי וּבָרוּךְ, דְּלָא מִתְפָּרְשֵׁי מֵהַדָּדֵי, דְּכַד מִתְחַבְּרִין כְּחֲדָא. אִקְרֵי (שיר השירים ד׳:ט״ו) בְּאֵר מַיִם חַיִּים. דָּא נְבִיעַ לְגוֹ, וְדָא אִתְמַלְיָיא מִנֵּיהּ.
וְיָרוּם אֱלהֵי יִשְׁעִי, דָּא עַלְמָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ רָם וְנִשָּׂא, רָם עַל כֹּלָּא. דְּהָא מִינֵיהּ נָפִיק כֹּלָּא, (מקורא דלא פסיק) וְכָל נְבִיעוּ דִּנְבִיעַ, לְאִתְמַלְיָיא בֵּירָא כְּדְקָא יְאוּת. וּמִתַּמָּן אִתְבָּרְכָא, לְאַנְהָרָא לְכָל אִינוּן דִּלְתַתָּא, וְכַד (האי) אִתְמַלְיָיא, כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת, כְּדֵין וְיָרוּם אֱלהֵי יִשְׁעִי.
פָּתַח רִבִּי יֵיסָא וְאָמַר, (איוב ל״ו:ז׳) לא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ, תָּא חֲזֵי, כַּד חַיָּיבַיָא לָא שָׁלְטִין בְּעַלְמָא וְאִתְאֲבִידוּ מִינֵיהּ, (בעלמא) (מעלמא) כְּדֵין צַּדִּיק אִיהוּ שַׁלִּיט בְּעַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שם) לא יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, לא יִגְּרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, מַהוּ עֵינָיו, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים לה) עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים.
וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, אִלֵּין אִינוּן מְלָכִין שַׁלִּיטִין, דְּאִתְאַחֲדָן לַכִּסֵּא. וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, דְּאִתְקַיְימוּ בְּכֻּרְסְיָיא, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. וַיִּגְבָּהוּ, אַמַּאי וַיִּגְבָּהוּ, לְשַׁלְטָאָה בְּעַלְמָא, וְיִתְקַיֵּים כֻּרְסְיָיא עַל סַמְכוֹהִי. דָּבָר אַחֵר וַיִּגְבָּהוּ, דְּנָטְלֵי כֻּרְסְיָיא, וְזָקְפִין לָהּ לְעֵילָא, לְאִתְאַחֲדָא בְּאַתְרֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּכְדֵין כֹּלָּא יִחוּדָא חָדָא.
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי וְחַד יְנוּקָא עִמֵּיהּ, רָכִיב עַל כִּתְפֵיהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וַדַּאי הַאי בַּר נָשׁ יוּדָאי אִיהוּ, וּבְגִין לְזַכָּאָה לִבְנֵי נָשָׁא קָא אָתֵי. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, נִזְכֶּה אֲנַן בְּקַדְמִיתָא בֵּיהּ.
כַּד מָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר רִבִּי יֵיסָא אָן קִיסְתָא דִּטְרִימָא (ס''א קיסטא דעמירא) בְּקִירְטוֹי דְּאוֹרְחָא, אָמַר בְּגִין דְּיִזְכּוּן (ד''א ל''ג בי) בְּנֵי נְשָׁא, דְּהָא תְּרֵין בְּנִין אִית לִי, וְאָתָא טוּרָנָא לְמָתָא, וְאִשְׁתַּבּוּ. וְהָאִידְנָא אָזִילְנָא, בְּגִין דְּיִזְכּוּן בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא. זָכוּ בַּהֲדֵיהּ, וְיַהֲבוּ לֵיהּ לְמֵיכַל.
אַדְהָכִי פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאָמַר, (במדבר כ״ח:ב׳) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגו'. קָרְבָּנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל יוֹמָא, בְּגִין לְמֵיזַן עַלְמָא וּלְמֵיהַב סִפּוּקָא לְעֵילָא וְתַתָּא. דְּהָא בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא, אִתְעַר לְעֵילָא. וּבְדָא מִסְתַּפְּקִין כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא יְאוּת.
אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אָכַלְתִּי יַעֲרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יִיִנִי עִם חֲלָבִי. לְאִשַּׁי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אִכְלוּ רֵעִים וְגו', וּמַה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פַּקִּיד לְאִתְעָרָא מְזוֹנָא לְעֵילָא (לתתא) בְּגִין לְאִתְעָרָא מְזוֹנָא (לעילא) לְתַתָּא מֵהַהוּא מְזוֹנָא. מַאן דְיָהִיב מְזוֹנָא לְקַיְימָא נַפְשָׁא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיךְ לֵיהּ, וְיִתְעַר לֵיהּ מְזוֹנָא דִלְעֵילָא, וְיִתְבָּרַךְ עַלְמָא בְּגִינֵיהּ.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וַדַּאי רָזָא דָא כְּדְקָא חָזֵי, וְשַׁפִּיר קָאֲמַר. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וַדַּאי עַל דָּא אֲמְרוּ, דְּלָא יְזַלְזֵל בַּר נָשׁ, לְשׁוּם בַּר נָשׁ אָחֳרָא בְּעַלְמָא, בִּתְרֵי גַוְונִי זָכִינָא לְהַאי בַּר נָשׁ.
פָּתַח וְאָמַר, הַאי קְרָא אָמַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[165a]
[...] Il est écrit (ibid.) : « Et Jacob jura par le Dieu que craignait Isaac son père. » Pourquoi ne jurait il que par le Dieu d’Isaac, et non par celui d’Abraham ? Parce qu’il ne voulait invoquer le degré du côté droit vis à vis de Laban ; il voulait, en outre, nous indiquer que l’homme ne doit jamais jurer par le degré d’en haut, même lorsqu’il dit la vérité.
Rabbi Yossé dit : Comme Laban ne mentionnait que le Dieu d’Abraham, Jacob s’empressa de jurer au nom du degré de l’essence divine que craignait Isaac son père, pour attirer sur Laban la Rigueur dont Isaac était l’image. L’Écriture (Gen., XXXIII, 2) dit : « Et Jacob continua son chemin ; et les anges d’Élohim le rencontrèrent. »
Rabbi Abba commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Gen., V, 2) : « Il les créa mâle et femelle. » Combien le devoir s’impose-t-il à chaque homme d’examiner attentivement les paroles de la Loi : Malheur aux hommes dont le cœur est endurci i et les yeux fermés ; la Loi leur crie (Prov., IX, 5) : « Venez, mangez le pain que je vous donne, et buvez le vin que je vous ai préparé. » C’est ainsi que la Loi crie aux insensés ; mais ceux-ci ne l’écoutent pas.
Remarquez que le verset de la Genèse, que nous venons de citer, a un sens mystérieux ; il a un sens anagogique comme il a un sens littéral. Les mots : « Il les a créés mâle et femelle » ont, outre leur sens ordinaire, la signification suivante : Le soleil et la lune sont unis, ainsi qu’il est écrit (Habacuc, III, 11) : « Le soleil et la lune se sont arrêtés dans le lieu de leur demeure. » Adam et Ève ont également été créés ensemble, et c’est pour cela que Dieu les a bénis ; car la bénédiction ne se trouve que là où le mâle et la femelle sont ensemble.
Remarquez que lorsque Jacob se rendait à Haran, il était seul, car il n’était pas encore marié. Aussi l’Écriture (Gen., XXVIII, 11) dit : « Et il rencontra (vaïphga)... » Sa vision était, à cette époque, en songe seulement. Mais après qu’il s’était marié et qu’il était entouré de toutes les tribus, les armées célestes se sont fait, s’il est permis de s’exprimer ainsi, un honneur de le rencontrer, ainsi qu’il est écrit : « Et les anges d’Élohim le rencontrèrent (vaïphgueóu). » Car c’est grâce à Jacob et à ses tribus qu’elles s’abreuvent au grand Océan d’en haut. Mais il y a plus : Avant, Jacob ne les a vus qu’en songe pendant la nuit, alors que, maintenant, il les a vus de ses propres yeux pendant le jour, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXII, 2) : « Et Jacob dit après les avoir vus : Voici le camp d’Elohim. » Comment Jacob [...]
- רִבִּי אֶלְעָזָר (במדבר כ״ח:ב׳) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, אֶת קָרְבָּנִי, רָזָא דִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב אֶת, אֶת דַּיְיקָא. קָרְבָּנִי, דָּא אִיהוּ קָרְבָּנָא, וְקִשּׁוּרָא לְאִתְקַשְּׁרָא. לַחְמִי, דָּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִלְעֵילָא, בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא. לְאִשַּׁי, לְאִתְכְּלָלָא שְׁאָר חֵילִין אָחֳרָנִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְאִתְּזָנָא, כָּל חַד וְחַד כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. רֵיחַ נִיחֹחִי, דָּא רְעוּתָא וְקִשּׁוּרָא, דְּאִתְאַחֲדָא כֹּלָּא בְּרָזָא דְעַלְמָא עִלָּאָה.
תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ, מַאן מוֹעֲדוֹ, בִּזְמַן דְּאִתְעַר אַבְרָהָם לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וּבְזִמְנָא דְאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהַהִיא שַׁעְתָּא, בֵּין הָעַרְבַּיִם הֲוָה. וְאָמַר רִבִּי (חייא) יֵיסָא, אִי הָכִי, הַאי דִכְתִיב בְּמוֹעֲדוֹ, בְּמוֹעֲדִים מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, הַהִיא שַׁעְתָּא, אִתְכְּלִיל אֶשָׁא בְּמַיָא וּמַיָא בְּאֶשָׁא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּמוֹעֲדוֹ.
תָּא חֲזֵי, בְּכָל קָרְבָּנִין לָא כְּתִיב כְּמָה דִכְתִיב הָכָא, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי. תִּשְׁמְרוּ, רָזָא דְשָׁמוֹר, דְּאִיהוּ צְרִיכָא לְקָרְבָא לְגַבֵּי עֵילָא, דִּכְתִיב תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה.
אָמַר רִבִּי יֵיסָא אִלְמָלֵא לָא אָתֵינָא הָכָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין, דַּיַּי. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. עַל דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. (בראשית ל״א:י״ט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וְגו'. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאן תְּרָפִים, אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה הֲווּ, וְאַמַּאי אִקְרֵי תְּרָפִים, לִגְנַאי הֲוָה, כְּמָה דְתָנִינָן בְּמָקוֹם הַתּוֹרֶף. וּמְנָלָן דְּעֲבוֹדָה זָרָה הֲווּ, דִּכְתִיב, (שם) לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. וּכְתִיב, (שם) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ וְגו'. וְלָבָן חָרָשָׁא דְּכָל חֳרָשִׁין דְּעַלְמָא הֲוָה, וּבְהַאי הֲוָה יָדַע בְּכָל מַאן דְּבָעֵי לְמִנְדַע.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בְּקֶסֶם אִתְעֲבִיד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּנַחַשׁ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא אִתְעֲבִידוּ אֶלָּא בְּשַׁעְתֵּי יְדִיעָן. וְאַמַּאי אִקְרֵי תְּרָפִים. בְּגִין דְּבַטְשֵׁי הַאי שַׁעְתָּא, וְהַאי שַׁעְתָּא אַרְפֵּי יְדָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב כ״ד:ט״ז) רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ.
אוּמָנָא כַּד עָבִיד לֵיהּ, הַהוּא דְיָדַע רִגְעֵי וְשַׁעְתֵּי קָאִים עֲלֵיהּ, וְאָמַר, הַשְׁתָּא אַרְפֵּי, וְהַשְׁתָּא עָבִיד. וְלָא תִשְׁכַּח עֲבִידְתָּא דְּאִצְטְרִיךְ דְּיִרְפּוּן מִינָהּ אֶלָּא הַאי. וְאִיהוּ מַלִּיל תָּדִיר, וְיָהִיב עֵיטִין בִּישִׁין לְאַבְאָשָׁא לְנַפְשֵׁיהּ דְּבַר נָשׁ.
וְרָחֵל דְּחִילַת, בְּגִין דְּיָהַב עֵיטָא לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וּבְגִין בִּזְיוֹנָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, שַׁוֵּי לוֹן תְּחוֹתָהּ, עַד דְּלָא יָכִיל לְמַלָּלָא. דְהָא כַּד אִיהוּ מִתְתַּקַּן לְמַלָּלָא, מְכַבְּדִין וּמַרְבִּיצִין קַמֵּיהּ, וְהַשְׁתָּא מַה כְּתִיב, (בראשית ל״א:ל״ד) וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. דְּכַר וְנוּקְבָא הֲווּ, וּפוּלְחָנִין סַגִּיאִין קָא עָבְדִין עַד לָא מְמַלְּלָן. וּבְגִינִי כָּךְ אִתְעַכַּב לָבָן תְּלַת יוֹמִין, דְּלָא יָדַע דְּעָרַק יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (שם) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב.
וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַמִּין גַּרְמֵיהּ בִּתְרֵין מִלִּין, אִזְדָּרַז בְּכָל חֳרָשִׁין דְּהֲוָה לֵיהּ וְאִזְדָּרַז בְּזַיְינִין, בְּגִין לְאוֹבָדָא לֵיהּ מִן עָלְמָא, דִּכְתִיב (דברים כ״ו:ה׳) אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב. מַה כְּתִיב, (בראשית ל״א:כ״ד) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (שם) יֵשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע. בַּמֶּה אִתְרְחִיץ, בָּחֳרָשִׁין דְּהֲווּ בִּידֵיהּ.
תָּא חֲזֵי, לָבָן אֲזַל בְּיוֹמָא חַד, אֹרַח שִׁבְעָה יָמִים דְּאֲזַל יַעֲקֹב, בְּגִין לְאַעֲקָרָא לֵיהּ מִן עָלְמָא. חַד, עַל דְּאֲזַל. וְחַד, עַל אִינוּן תְּרָפִים. וְאַף עַל גַּב דְּרָחֵל אִיהִי עָבְדַת לְאַעֲקָרָא לֵיהּ לַאֲבוּהָ מִבָּתַר עֲבוֹדָה זָרָה, אִתְעֲנָשַׁת. דְּלָא רְבִיאַת לֵיהּ לְבִנְיָמִן, וְלָא קָיְימָא בַּהֲדֵיהּ שַׁעְתָּא חָדָא, בְּגִין צַעֲרָא דְּאֲבוּהָ, אַף עַל גַּב דְּאִתְכַּוְּונַת לְטַב.
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל הַהִיא תּוֹכַחְתָּא דְּהֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּלָבָן. אַהֲדַר לֵיהּ לְלָבָן, לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב (בראשית ל״א:נ׳) רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית ל״א:נ״ג) אֱלהֵי אַבְרָהָם וִאלהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵּינֵינוּ, אַהֲדַר הַהוּא רָשָׁע לְתַקְלֵיהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אַהֲדַר וְאָמַר וִאלהֵי נָחוֹר. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[165b]
[...] reconnaissait il les anges ? Il les avait déjà vus en songe ; c’est pourquoi il les appela « mahnaïm », parce que c’étaient de ces anges qui sont visibles en haut et visibles ici-bas. Pourquoi ces anges sont-ils allés à la rencontre de Jacob ? C’était à cause de la Schekhina qui allait vers Jacob pour le mener à sa maison, et aussi pour attendre la naissance de Benjamin et le mener également chez elle avec Jacob.
C’est pourquoi l’Écriture dit (Jérémie, XXXII, 10) : « Jacob reviendra ; il jouira du repos ; et il sera dans l’abondance de toutes sortes de biens, sans qu’il lui reste plus d’ennemis à craindre. » C’est parce que la Schekhina allait au-devant de Jacob pour l’attirer à elle, lui ainsi que Benjainin dont la naissance était proche que les anges l’ont accompagnée. C’est pourquoi Jacob a dit (Gen., XXXII, 3), en voyant ces anges : « C’est le camp d’Élohim. » Béni (Ps., LXXXIX, 5) soit le Seigneur éternellement. Amen, amen. [...]
- (בראשית ל״א:נ״ג) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק, מַאי טַעְמָא בְּפַחַד יִצְחָק, וְלָא בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם. אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאַטְרָחָא לִימִינָא בְּגִינֵיהּ דְּלָבָן. וְלָא עוֹד, אֶלָא דְּלָא לִבָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, אַף עַל גַּב דְּאוֹמֵי בְּקוּשְׁטָא, לְאוֹמָאָה בְּאֲתַר עִלָּאָה דְּכֹלָּא.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי לְקִיּוּמָא (ס''א לאומאה) כְּדְקָא יְאוּת, אוֹמֵי יַעֲקֹב כָּךְ, וְהָכִי אִתְחֲזֵי, וְיַעֲקֹב אַשְׁגַּח בְּמִלָּה, אָמַר, הָא אִיהוּ אָמַר אֱלהֵי אַבְרָהָם, וְשָׁבַק לְאַבָּא, אֲנָא אַשְׁלִים כֹּלָּא, מִיָּד וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. דָבָר אַחֵר, לְאִתְכְּלָלָא בְּדִינָא, לְמֵיקַם עֲלֵיהּ דְּלָבָן.
השלמה מההשמטות (בין סימן נא נב)
רעיא מהימנא פתח רבי שמעון השייך לדף קס''ה ע''א אצל ויַעֲקֹב הלך תמצא בחלק ג' דף רכ''ה ע''ב (עד כאן מההשמטות)
(בראשית ל״ב:ב׳) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלהִים. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ה׳:ב׳) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וְגו', כַּמָּה אִית לָן לְאִסְתַּכָּלָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן לְאִינוּן אֲטִימֵי לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין, הָא אוֹרַיְיתָא קָארֵי קַמַּיְיהוּ, (משלי ט׳:ה׳-ו׳) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. (שם) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח.
תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָאִין, אִיהוּ לְגוֹ, וְאִיהוּ לְבַר. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, אִשְׁתְּמַע לְהַאי גַוְונָא, וְאִשְׁתְּמַע לְהַאי גַוְונָא. וְאִשְׁתְּמַע דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא בְּחִבּוּרָא חָדָא אִינוּן, דִּכְתִיב בְּרָאָם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (חבקוק ג׳:י״א) שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה. וְאִשְׁתְּמַע, דְּאָדָם וְחַוָּה כְּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ, בְּזִוּוּגָא חַד. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּזִוּוּגָא חַד, מִיָּד וַיְבָרֶךְ אֹתָם. דְּלֵית בִּרְכָתָא שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא.
תָּא חֲזֵי, כַּד נָפַק יַעֲקֹב לְמֵיהַךְ לְחָרָן, בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה, דְּלָא אִינְסִיב. מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וְגו', וְלָא אָתִיבוּ לֵיהּ אֶלָּא בְּחֶלְמָא, הַשְׁתָּא דְאִנְסִיב וְהֲוָה אָתֵי בְּכֻלְּהוּ שִׁבְטִין. כִּבְיָכוֹל מַשִּׁרְיָין עִלָּאִין, פָּגְעִין בֵּיהּ, וְאִתְחַנְּנוּ לֵיהּ. דִּכְתִיב וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, אִינוּן אַהֲדָרוּ לְמִפְגַּע בֵּיהּ. בְּקַדְמִיתָא אִיהוּ וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, הַשְׁתָּא אִינוּן וַיִּפְגְּעוּ בוֹ.
בְּגִין דִּבְגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְאִינוּן שִׁבְטִין, אִתְשַׁקְיָין אִינוּן מִמַּיָא דְיַמָּא רַבָּא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא בַּלַּיְלָה בְּחֶלְמָא. הַשְׁתָּא בְּחֵיזוּ דְעֵינָא, וּבִימָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלהִים זֶה וְגו'.
בְּמָּה (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[...] Notes [...] *54 V. fol. 103a.
*55 V. fol. 136a.
*56 Le mot sarb a une double signification : « de la tête » et « le premier». A la lettre, cette traduction signifie que le Grand-Prètre jouit du privilège de prélever sa redevance avant les autres prêtres. Mais le Z. lui prête une signification anagogique, en donnant le sens « de la tête » au mot sarb. La tradition ainsi traduite signifie donc, que la fonction du Grand-Prêtre est symbolisée par le phylactère de la tête.
*57 On sait que la loi mosaïque défend les fruits portés par les arbres durant les premiers trois ans de leur plantation. Ces fruits étant censés impurs, l’Écriture (Lévit., XIX, 23) les désigne sous le nom de prépuce.
*58 Dans tout ce passage, le Z. joue sur le mot Mwqm, qui signifiait « lieu », et qui, plus tard, a pris le sens de « Dieu ».
*59 Le Z. traduit le mot ab par « arriver » et non par « coucher ».
*60 V. fol. 151a.
*61 Village situé, à l’époque talmudique, dans les montagnes d’Abarin, au Nord-Est de la Mer Morte.
*62 Les parents de Jacob habitaient à Bersabée : et il les quitta pour aller s’attacher à sa femme qui habitait à Haran.
*63 V. Z., I, fol. 49b ; et III, fol. 243a et 243b.
*64 On lit aussi « fleuve Chobar » ( rbk).
*65 V. la suite de ce passage à la fin de la première partie, dans l’appendice, fol. 266b, §50. « Ma » manifestation de « Mi », médiateur, « Porte » qui ouvre à la fois sur le ciel et sur la terre, le « Roi Messie ».
*66 V. fol. 85a et la note, T. I, p. 489.
*67 V. fol. 165a.
*68 C’était pour distinguer Isaac et le placer au-dessus de Jacob que Dieu ne révéla qu’en songe l’avenir à ce dernier.
*69 V. fol. 149a et 196a.
*70 V. fol. 91b.
*71 V. à la fin de l’ouvrage dans l’appendice.
*72 C. -à d. du Médiateur.
*73 Car on disait précédemment que la frayeur de Jacob était motivée par ce fait que celui-ci n’était pas encore marié. C’est pourquoi Rabbi Isaac dit à l’étranger : « Notre entretien pendant le voyage a porté ses fruits, puisque votre fils, instruit par l’exemple de Jacob, s’empresse de se marier. »
*74 V. fol. 149b.
*75 C’est à la Schekhina que le Z. fait allusion ; car elle est appelée « puits », ainsi que cela a été déjà dit plusieurs fois.
*76 V. fol. 29b.
*77 C’est-à-dire hytwren zb sms. V. fol. 22a.
*78 V. fol. 165b.
*79 V. Z., III, fol. 172b.
*80 V. fol. 62b.
*81 Ainsi que nous l’avons déjà fait remarquer, le Z. désigne les quatre points cardinaux d’après la position qu’ils occupent chez l’homme tourné vers l’Orient, direction vers laquelle la tradition veut que les hommes qui prient tournent leur face. Dans cette position le Sud est le côté droit, et le Nord le côté gauche.
*82 Par ryesd anwwgk le Z. fait allusion au démon qui est également appelé « bouc». L’idée du Z. est donc celle-ci : Esaû était l’image de Samaël ; et les douze chefs des peuples auxquels il donna naissance étaient l’image des douze chefs des démons subordonnés à Samaël.
*83 Le mot Mydxa de dxa prend, d’après l’interprétation du Z., le sens d’ « unis ». Les sept « Années supérieures » désignent les sept dernières Séphiroth.
*84 « Tob » (bon) est synonyme de « Hésed », la première des sept dernières Séphiroth, et la désigne.
*85 V. fol. 60b.
*86 On voit que le Z. fait ici un jeu de mots : trqe signifie « stérile », et, en langue rabbinique, il a aussi le sens de « la plus importante », « la plus essentielle », de rqye.
*87 V. fol. 145b, 178b et 232b.
*88 V. fol. 24b.
*89 Le mot hébreu dwme signifie, en effet, quelque chose de ferme et de durable. Aussi, d’après le Z., les mots tdlm dymetw ne signifient pas : « Elle cessa d’avoir des enfants », mais : « Elle donna naissance à un enfant qui devait produire un effet durable. »
*90 V. fol. 51a et 77b.
*91 V. fol. 153a.
*92 V. fol., 178b.
*93 On voit que le Z. fait un jeu de mots ; il confond les mots hde et ytwde.
*94 S., P. et F. ont « ils s’assirent tous les trois à côté du maître.
*95 V. fol. 86b.
*96 V. fol. 15b.
*97 V. fol. 47b.
*98 V. fol. 9b.
*99 Dans le Zohar Hadasch, édit. de Venise, fol. 13, col. 4, on lit une variante d’après laquelle la réponse de l’homme était la suivante : « Les habitants d’Arqa ont deux têtes chacun. » Les commentateurs affirment avoir trouvé la même leçon dans plusieurs manuscrits du Z.
*100 V. fol. 39b, ad finem.
*101 V. fol. 154a.
*102 V. fol., 241a.
*103 Bether signifie, en hébreu, « séparer », « diviser ». V. à ce sujet fol. 29b.
*104 V. Z. II, fol. 138b.
*105 V. Z. III, fol. 138a.
*106 V. Z. II, fol. 225a.
*107 Il ne compte pas le quatrième côté, parce que c’est là que les lettres planent dans l’air, de sorte que les files rangées de ce côté se trouvent derrière les lettres, alors que Rabbi Siméon ne parle que des files rangées devant les lettres. Tel est, du moins, l’avis des commentateurs.
*108 C’est-à-dire les cinq lettres finales : K, M, N, P, U.
*109 V. fol. 3b. V. la suite de ce passage à la fin de la première partie, dans l’appendice, fol. 267a, § 51.
*110 V. fol. 102b.
*111 Cette explication repose sur la disposition des lettres dans les deux mots rkb et Krb. Dans le premier mot les lettres sont disposées dans l’ordre alphabétique, alors que, dans le second, leur ordre est interverti. Ceci nous indique, suivant le Z., que la conduite de Jacob à l’égard d’Esaü était droite au commencement et tortueuse à la fin.
*112 Avec un Aleph, « lo » est une négation ; et les paroles de Job ont le sens suivant : Si Dieu me tue, je n’espérerai pas en lui.
*113 hbqn signifie également « femme » en hébreu.
*114 On voit que le Z. se base sur la similitude des mots « Liban » et « Laban ».
*115 C’est à dire « pour lui donner une aumône ».
*116 D’abord j’ai pratiqué la charité envers lui ; et, ensuite, j’ai appris de lui l’interprétation du verset en question.
*117 Ce passage est apocryphe, ainsi que l’a déjà remarqué le Mikdasch Mélekh, a. I., et Aspaklaria Haméirah.
|
|
|
|
|
