Zepher Ha Zohar > BESCHALAH > Chapitre 1

	Afficher / Cacher
Numérotion des versets
Hebreu (Ⅰ)

[44a]

[...] “ Et (Ex., XIII, 17) le Pharaon ayant renvoyé de ses terres le peuple d’Israël, Dieu ne le conduisit point par le chemin du pays des Philistins qui est voisin, de peur qu’il ne vint à se repentir d’être sorti. ”
Rabbi Siméon commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Habacuc, II, 1) : “ Prière de Habacuc le prophète, pour les ignorances. ” Ce verset offre une difficulté et mérite par conséquent, d’être examiné. Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Prière de Habacuc le prophète ”, alors qu’on ne trouve pareil terme pour aucun autre prophète, puisqu’on ne trouve nulle part : “ Prière d’Isaïe le prophète ”, ou “ Prière de Jérémie ” ou d’Ézéchiel, ou d’Osée, ni pour aucun autre prophète ? Mais une tradition nous apprend qu’Élisée a joui en ce monde de plus de faveurs qu’aucun autre prophète, excepté Moïse.
Remarquez que l’Écriture (IV Rois, IV, 8) dit : “ Un jour Elisée passait par Sunam, et une femme grande le retint de force pour manger. ”Pourquoi l’Écriture appelle-t-elle cette femme “ grande ” ? Elle était grande par ses œuvres et faisait la gloire de toute la maisonnée. Comme le mari n’était pas souvent à la maison, l’Écriture ne fait mention que d’elle. L’Écriture la qualifie en outre de “ femme grande ”, parce que, contrairement aux autres femmes qui sont peinées de recevoir des visites, et qui sont d’autant plus affligées lorsque la réception de leurs hôtes entraine une dépense d’argent, la Sunamite. elle, se réjouissait de recevoir son hôte et de dépenser de l’argent pour le recevoir dignement ; sa joie devint encore plus grande lorsqu’elle s’aperçut que son hôte était Élisée. De là vient que tout l’éloge de l’hospitalité revient à la femme ; car c’est la femme qui en est chargée.
C’est pourquoi l’Écriture qualifie la Sunamite de “ grande ”, parce qu’elle était, en effet, plus grande que les autres femmes. L’Écriture (IV Rois, IV, 9) ajoute : “ Et elle dit à son mari : Je sais que cet homme qui passe souvent chez nous est un homme de Dieu, un saint. ” Comment le savait-elle ? Les collègues l’ont expliqué de cette façon que la Sunamite avait mis dans le lit de son hôte un drap blanc et que cependant, elle n’avait jamais constaté sur ce drap une tache provenant de semen ejectum ; elle n’avait non plus jamais vu une mouche voler au-dessus de sa table. Cependant cette explication présente une difficulté, puisque le fait de ne pas avoir remarqué sur le drap de son lit aucune trace de semen ejectum ne prouve rien, attendu que ce fait est commun à un grand nombre d’hommes. Quant au fait que jamais mouche n’a volé au-dessus de sa table, on ne s’explique pas dès lors pourquoi la Sunamite a dit : “ Je sais que cet homme, etc. ”, alors qu’elle n’était pas seule à le savoir, puisque cette constatation pouvait être faite par toutes les personnes qui voyaient Élisée manger à table !
Mais la vérité est que la Sunamite était seule à le savoir, parce qu’elle défaisait le lit le soir à l’heure où son hôte allait se coucher, et le faisait le matin lorsque son hôte se levait. Il est également exact qu’elle a mis au lit un drap blanc. Or, elle savait qu’habituellement le drap du lit sent mauvais après que l’homme quitte le lit ; et cependant le drap du lit de son hôte répandait des odeurs pareilles à celles du Jardin de l’Éden. La Sunamite s’était donc dit : Si mon hôte n’était point un homme de Dieu, il ne répandrait guère de si suaves odeurs. C’est pour cette raison qu’elle voulait le loger hors de sa maison ; car elle appréhendait qu’elle ne lui manquât de respect s’il logeait trop près d’elle ; et elle dit(IV Rois, IV, 10) : “ Faisons-lui une petite chambre au grenier, et mettons-y un lit, une table, un siège et un chandelier. ” Pourquoi ces quatre objets ?
Parce que ces quatre objets servent à la perfection de la “ Communauté d’Israël ” appelée “ qir ” (mur) ainsi qu’il est écrit (Is., XXXVIII, 2) : “ Et Ézéchias tourna le visage du côté du mur (qir). ” (1) L’ordre suivi dans l’Écriture n’est pas celui de l’usage, attendu que l’on commence d’abord par faire usage d’un siège, ensuite d’une table, après d’un chandelier, et ce n’est qu’à la fin du jour qu’on se sert du lit ; l’Écriture suit plutôt l’ordre de l’utilité ; et, comme le lit est plus agréable à l’homme que tous les autres objets, l’Écriture commence par lui. L’Écriture (IV Rois, IV, 11) ajoute : “ Un jour Elisée vint là. ” Quel était ce jour ? C’était, ainsi que nous l’avons déjà dit (2), la fête du premier jour de l’an, jour pendant lequel les femmes stériles sont jugées (3), ainsi que tout le monde. Élisée fit venir là Sunamite et lui dit (IV Rois, IV, 13) : “ Tu m’as rendu avec soin toutes sortes de services ” ; Élisée voulait dire par-là : je suis obligé d’examiner aujourd’hui mes œuvres ; car le Saint, béni soit-il, juge aujourd’hui [...]

- וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְגוֹ'. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיוֹנוֹת. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מַאי שְׁנָא תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ תְּפִלָּה לִישַׁעְיָה הַנָּבִיא, אוֹ לְיִרְמִיָּה, אוֹ לִיחֶזְקֵאל, אוֹ לְהוֹשֵׁעַ, אוֹ לִשְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא.

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אֱלִישָׁע זָכָה בְּהַאי עָלְמָא מַה דְּלָא זָכָה נְבִיאָה אָחֳרָא, בַּר מִמֹּשֶׁה. (ועם כל דא לא בעא לאטרחא למריה) תָּא חֲזִי, מַאי כְּתִיב, (מלכים ב ד) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבוֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה. מַאי אִשָּׁה גְּדוֹלָה. אֶלָּא גְּדוֹלָה בְּעוֹבָדָהָא, דְּכָל בְּנֵי (ס''א דרא) בֵּיתָא, מִשְׁתַּבְּחִין בָּהּ, וְהִיא עִקָרָא דְּבֵיתָא, וּבְגִין דְּבַעֲלָהּ לָא הֲוָה שְׁכִיחַ בְּבֵיתָא, לְמֶהֱוֵי עִקָרָא, לָא הֲוָה אִדְכַּר הוּא, אֶלָּא הִיא.

וְתוּ, וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה: גְּדוֹלָה עַל כָּל שְׁאַר נְשֵׁי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר נְשֵׁי עָלְמָא, כַּד חָמָאן אוּשְׁפִּיזָא בְּבֵיתָא, מִצְטַעֲרָן בֵּיהּ, וְדָחֲקָן בֵּיהּ כָּל שֶׁכֵּן לְאַפָּקָא עָלֵיהּ מָמוֹנָא, וְהִיא חֲדַת בֵּיהּ בְּאוּשְׁפִּיזָא, וּלְאַפָּקָא עָלֵיהּ מָמוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן כֵּיוָן דְּחָמַת לֵיהּ לֶאֱלִישָׁע חַדַת בֵּיהּ לַחֲדָּא. וְעַל דָּא, שְׁבָחָא דְּכֹלָּא דְּאִתְּתָא הִיא, דְּהָא אוּשְׁפִּיזָא דְּבֵיתָא דְּאִתְּתָא הִיא. וּבְגִין כַּךְ וְשָׁם אִשָּׁה גְּדוֹלָה, גְּדוֹלָה עַל שְׁאַר נָשִׁין. וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים קָדוֹשׁ הוּא, בְּמָּה יַדְעָה. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא, דְּשׁוּשִׁיפָא חִוָּורָא זְרִיקַת לֵיהּ בְּעַרְסֵיהּ. וְלָא חָמַת בֵּיהּ קֶרִי מֵעוֹלָם, וְלָא אַעְבָּר זְבוּבָא בְּפָתוֹרֵיהּ.

הָנֵי מִילֵי קַשְׁיָין, אִי תֵּימָא דְּלָא חָמַת בֵּיהּ קֶרִי, הָא סַגִּיאִין אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא הָכִי בְּעָלְמָא, מַה שִׁנּוּיָא הָכָא. וְאִי תֵּימָא דְּלָא עָבַר זְבוּבָא בְּפָתוֹרֵיהּ. אֲמַאי כְּתִיב, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, וְכִי הִיא יַדְעַת, וְלָא אָחֳרָא, וְהָא כָּל אִינּוּן דְּחָמוּ לֵיהּ אָכִיל בְּפָתוֹרֵיהּ הֲווֹ יַדְעֵי.

אֶלָּא שַׁפִּיר קָאַמְרַת, אֲבָל הִנִּה נָא יָדַעְתִּי, הִיא יַדְעָה, וְלָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּהִיא מְתַקְנַת עַרְסֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁכִיב בְּלֵילְיָא, וּבְשַׁעֲתָא דְּקָאִים בְּצַפְרָא. וְהַאי דְּקַאמְרֵי דְּשׁוּשִׁיפָא חִוָּורָא זְרִיקַת לֵיהּ בְּעַרְסֵיהּ, הָכִי הֲוָה, וּבָהּ יַדְעָה, דְּאָרְחָא דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּקָאִים בַּר נָשׁ מֵעַרְסֵיהּ, סָלִיק שׁוּשִׁיפָא דְּנָאִים בָּהּ, רֵיחָא מְנוּוָלָא. וְהַאי, בְּשַׁעֲתָא דְּסַלְקַת הַהוּא שׁוּשִׁיפָא מֵעַרְסֵיהּ, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין, (קכ''ז) כְּרֵיחִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. אָמְרָה אִי לָאו דְּקַדִּישָׁא הוּא, וּקְדוּשָׁה דְּמָרֵיהּ עָלֵיהּ, לָא סָלִיק רֵיחָא קַדִּישָׁא הָכִי.

בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא מִן בֵּיתָא, דְּלָא אִזְדְּהַר בַּר נָשׁ כָּל כַּךְ בְּבֵיתָא. אֲבָל אַמְרַת, (מלכים ב ד) נַעֲשֶׂה נָא עֲלִיַּית קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, אַרְבַּע אִלֵּין לָמָּה. אֶלָּא בְּגִין דְּאִינּוּן תִּקּוּנָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְקְרִיאַת עֲלִיַּית קִיר, וְהָכִי אִתְקַרְיא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּה פָּנָיו אֶל הַקִּיר.

מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, לָאו אִינּוּן כְּתִיקוּן דְּשִׁמּוּשָׁא, דְּהָא כִּסֵּא קָא בָּעֵי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר שֻׁלְחָן, לְבָתַר מְנוֹרָה, לְבָתַר מִטָּה, אֲמַאי אַקְדִּימַת מִטָּה. בְּגִין דְּהִיא חֲבִיבָה עָלֵיהּ יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאַקְדִּים בַּר נָשׁ מַה דְּחָבִיב עָלֵיהּ. (מלכים ב' ד') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, מַאן הוּא יוֹמָא דָּא. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי. הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, דְּאִתְפְּקָדוּ בֵּיהּ עֲקָרוֹת דְּעָלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן בֵּיהּ בְּנֵי עָלְמָא. קָרָא לַשּׁוּנַמִּית וְאָמַר, (מלכים ב ד) הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת. בְּגִינֵי כַּךְ, אִצְטְרִיכְנָא לְעַיְּינָא יוֹמָא דָּא בְּדִינִי דְּעָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין בְּיוֹמָא דָּא (Ⅰ)

[44b]

[...] le monde ; or, comme je viens d’être séparé dans cette chambre par tes soins, je subirai un examen particulier. Que veux-tu que je fasse pour toi ? Veux-tu que je parle pour toi au roi ou au général de ses armées ? ” Quelle affaire cette femme qui ne sortait jamais et n’arrivait jamais au palais royal, pouvait-elle avoir qui l’obligeât à parler au roi ? Mais comme c’était le jour où tous les hommes sont jugés et où le Saint, béni soit-il, prend le nom de “ Roi de la Justice ”, Élisée demanda à la Sunamite si elle voulait qu’il parlât en sa faveur au Roi céleste. Mais elle répondit : “ Je demeure au milieu de mon peuple. ” Quel est le sens de ces paroles ? —Lorsque la Rigueur sévit dans le monde, l’homme ne doit pas se séparer de la multitude et s’exposer ainsi à l’attention particulière du ciel ; car ceux qui se distinguent des autres sont frappés les premiers, alors même qu’ils sont justes. Le Saint, béni soit-il, est plus porté à la compassion lorsqu’il s’agit du peuple tout entier que quand il ne s’agit que d’un seul homme. [...]

- לְעָלְמָא, וּבְגִין דְּאִתְפָּרַשְׁנָא בִּלְחוֹד בַּאֲתָר דָּא, אִצְטְרִיכְנָא לְאִסְתַּכְּלָא בִּרְגִיזוּ דְּעָלְמָא. (מלכים ב ד) וּמַה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. וְכִי מִלָּה דָּא לְמָה אִצְטְרִיכָא לְגַבֵּי אִתְּתָא, דְּלָא נַפְקַת וְלָא אַזְלַת וְלָא עָאלַת בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. אֶלָּא, יוֹמָא דָּא הֲוָה גָּרִים, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יַתְבִין (נ''א קיימין) בְּדִינָא, וּבְהַהוּא יוֹמָא אִקְרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. אָמַר לָהּ, אִי אַתְּ אִצְטְרִיךְ לָךְ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, עַל עוֹבָדִין דִּי בִּידָךְ.

וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא (נ''א בזמנא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא, וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא (אחרא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. (ולא לבעי ליה לאיניש לאתפרש מן עמא לעלם) וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.

וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְגוֹ'. אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע. הָא וַדַּאי שַׁעֲתָא קַיְּימָא, דְּהָא יוֹמָא גָּרִים. וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת בֶּן. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֶּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. לַמּוֹעֵד וַדַּאי. לְבָתַר מִית. מַאי טַעֲמָא מִית. אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְיְיהִב לָהּ, וְלָא לְבַעְלָהּ. וּמֵאֲתָר דְּנוּקְבָּא אִתְקָשָּׁר, וּמַאן דְּאִתְקָשָּׁר בְּנוּקְבָּא, מוֹתָא אִזְדַּמְּנַת קָמֵיהּ. מְנָא לָן דְּלָהּ אִתְיְהִיב, דִּכְתִּיב אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן.

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יח) שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וְלֹא אֵלֶיהָ, אֵלֶיךָ וַדַּאי, בָּךְ אִתְקָשָּׁר, וְלָא בְּנוּקְבָא. מַאן דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּנוּקְבָּא, מוֹתָא אַקְדִּים לְרַגְלוֹי. וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלהִים, בְּגִין דְּתַמָּן חָמַת קְדוּשָׁה עִלָּאָה מִכֹּלָּא.

וַיֹּאמֶר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד. מִכָּאן, דְּהִיא עִקָרָא דְּבֵיתָא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּאִיהִי אַזְלַת אֲבַתְרֵיהּ, וְלֹא בַּעְלָהּ. וַיִּגַּשׁ גֵּחֲזִי לְהָדְפָהּ הָא אוּקְמוּהָ.

וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלהִים הַרְפֵּה לָהּ. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְכַד הֲוָה בְּמָתָא אֱלִישָׁע. אֶלָּא הָכָא וַדַּאי אִישׁ הָאֱלהִים, דְּהָכָא (ס''א הוא) חַזָא דּוּכְתֵּיהּ, וְלָא בְּמָתָא, וְלָא בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ בְּנִי נְבִיאֵי קָמֵיהּ.

וַיְיָ' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְגוֹ', כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית יט) וַיְיָ' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה, דָּא בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא. וְלֹא הִגִּיד לִי, מַאי טַעֲמָא לֹא יָדַע אֱלִישָׁע. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמָה אֲנָא קָטִיל לְהַאי, אִי אֵימָא לֵיהּ, לא יָמוּת, דְּהָא נְבִזְבְּזָא דִּילֵיהּ הוּא. וַדַּאי אִית לֵיהּ לְמֵימָת, דְּהָא אִתְּמַר, דִּכְתִּיב אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן, וּמֵאֲתָר דְּנוּקְבָּא גָּרִים מוֹתָא, וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אָמַר לֵיהּ.

וַיֹּאמֶר לְגֵחֲזִי חֲגוֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ. וְהָא אוּקְמוּהָ וְאִסְתְּלַק נִיסָא מִנֵּיהּ. חַי יְיָ' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ, אֲמַאי כֵּיוָן דְּגֵיחֲזִי הֲוָה אָזִיל. אֶלָּא הִיא יַדְעַת אָרְחוֹי דְּהַהוּא רָשָׁע דְּגֵיחֲזִי, דְּלָאו אִיהוּ כְּדַאי דְּיִשְׁתְּכַח נִיסָא עַל יְדוֹי.

וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְגוֹ'. אֲמַאי, אֶלָּא דְּאַשְׁגַּח אֱלִישָׁע וְיָדַע דְּאַתְרָא (דאתתא הוא) דָּא הוּא דְּגָרִים, דְּאִתְקְשָׁר בֵּיהּ הַשְׁתָּא. וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, לְקַשְּׁרָא לֵיהּ בְּאַתְרָא אָחֳרָא עִלָּאָה, אֲתָר דְּחַיִּין אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ.

וְלָא יָכִיל לְאַעְקְרָא לֵיהּ מֵאֲתָר דְּאִתְקַשָּׁר בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, אֶלָּא אִתְּעַר רוּחָא חֲדָא מִלְּעֵילָּא, וְאִתְקְשַׁר בְּהַאי אֲתָר, וְאָתִיב לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. דְּאִי לָאו הָכִי לָא הֲוָה קָאִים לְעָלְמִין. וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, וְלָא סָלִיק יַתִּיר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (תהלים צ) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה.

וְדָא הוּא חֲבַקּוּק נְבִיאָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר אַתְּ חוֹבֶקֶת בֵּן. אִי הָכִי חָבוּק מִבָּעֵי לֵיהּ, אֲמַאי חֲבַקּוּק תְּרֵי. אֶלָּא, חַד (Ⅰ)

[45a]

[...] sa mère qui l’enfanta, et appartenait aussi à Élisée qui l’attacha à lui et lui donna une âme nouvelle.
D’après une autre interprétation, Habacuc était d’une double nature ; il tenait de la région d’où il émanait primitivement ; et il tenait également de la région supérieure à laquelle Élisée l’a attaché ; et c’est pour cela qu’il eut le nom d’Habacuc. “ Prière du prophète Habacuc... ” Quelle prière (Habacuc, III, 1) ? Ces paroles désignent la région à laquelle il avait été attaché primitivement, c’est-à-dire le Principe femelle, région dont le phylactère du bras est le symbole.
L’Écriture ajoute : “ ... Pour les ignorances. ” Le jour où Habacuc attacha le phylactère à son bras, les péchés du monde commis par ignorance étaient présents devant le Saint, béni soit-il, et la rigueur sévissait. C’est pourquoi Habacuc s’attacha ce phylactère (5).
D’après une autre interprétation, la prière d’Habacuc était pour lui-même. “ Seigneur j’ai entendu ta parole et j’ai été saisi de crainte, etc. ”Remarquez que l’esprit prophétique qui se posa sur Habacuc était précisément de la région dont le phylactère est le symbole, c’est-à-dire la région du Principe femelle ; et c’est pour cela qu’il a été saisi de crainte. Ceci justifie le proverbe qui dit : Celui qui a été mordu par un chien finit par craindre la voix du chien. “ Seigneur, accomplis en peu d’années la vie de ton ouvrage. ” Par le mot “ ouvrage ”, Habacuc se désignait lui-même ; il demandait à Dieu de lui accorder la vie future dont la durée est constituée d’années célestes. D’après une autre interprétation, Habacuc priait pour ne plus mourir comme précédemment.
Pourquoi l’Écriture se sert-elle du terme “ schigyonoth ” au lieu de “ schegioth ” (fautes), ainsi qu’il est écrit (Ps., XIX, 13) : “ Qui est celui qui connaît ses fautes (schegioth) ? ” Mais le mot “ schigyonoth ” a la même signification que dans le verset suivant (Ps., VII, 1) : “ Chant (schigayon) de David. ” Car les prophètes avaient devant eux des instruments de musique, à l’aide desquels ils attiraient sur eux l’esprit prophétique, ainsi qu’il est écrit (I Rois, X, 5) : “ Lorsque tu entreras dans la ville, tu rencontreras une troupe de prophètes qui descendront du lieu haut, précédés de personnes qui ont des lyres, des tambours, des flûtes et des harpes ; et ces prophètes prophétiseront. ” Et ailleurs il est écrit (IV Rois, III, 15) : “ Et maintenant faites-moi venir un joueur de harpe ; et lorsque cet homme chantait sur sa harpe, la main du Seigneur fut sur Élisée. ” Habacuc avait encore plus besoin de la musique que tous les autres prophètes, pour calmer son esprit et se transporter par la pensée dans cette région d’où émane l’esprit prophétique. Tous les prophètes ont dû recourir à la musique, excepté Moïse, qui était au-dessus de tous les autres prophètes du monde. Heureux son sort !
Remarquez qu’en sortant d’Égypte, Israël avait le cœur trop brisé pour pouvoir se réjouir lorsqu’il entendait les chants et les hymnes que les anges entonnaient à la gloire de la Schekhina. C’est ainsi qu’il arrive à tout homme ; on n’éprouve l’effet de la lassitude qu’après qu’on a cessé de travailler. De même, Israël n’a éprouvé l’effet de sa lassitude qu’après avoir recouvré sa liberté. En quittant l’Égypte, Israël goûta la mort (6) ; mais le Saint, béni soit-il, le guérit, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIII, 21) : “ Et le Seigneur marchait devant eux pour leur montrer le chemin, etc. ” Partout où Israël allait, il respirait des odeurs curatives qui, aussitôt pénétrées dans le corps, opéraient la guérison. La voix des chants des anges qu’il entendait contribuait à en calmer l’esprit et à en hâter la guérison. Le Pharaon et toutes ses légions marchaient derrière Israël et l’accompagnaient jusqu’à sa sortie d’Égypte.
De même, le chef céleste des Égyptiens, ainsi que ceux des autres peuples, accompagnèrent la Schekhina et tout Israël jusqu’à leur arrivée dans le désert, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIII, 17) : “ Et le Pharaon ayant fait sortir de ses terres le peuple d’lsraël, Dieu ne le conduisit point par le chemin des Philistins qui est voisin. ” Par les mots : “ ... Qui est voisin ”, l’Écriture veut dire que le serment qu’Abraham fit à Abimelech était encore tout récent, serment qui avait pour but de ne jamais faire de tort aux Philistins en raison des bienfaits dont ceux-ci avaient comblé les patriarches, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXI, 23) : “ Jure-moi par le nom de Dieu que tu ne me feras point de mal, ni à moi, ni à mes enfants, ni à ma race, mais que tu me traiteras, et ce pays dans lequel tu as demeuré comme étranger, avec la bonté avec laquelle je t’ai traité. ” “ Le Pharaon (Ex., XIII, 17) ayant fait sortir de ses terres le peuple d’Israël, etc. ”
Précédemment (Ex., XII, 30), l’Écriture dit : “ Le Pharaon s’était levé la nuit, ainsi que tous ses serviteurs, etc. ” Remarquez combien grande était la vengeance de Dieu à l’égard des Égyptiens, chez lesquels la mort sévit à trois occasions différentes : la première fois, lorsque tous les premiers-nés des Égyptiens périrent ; la seconde fois, lorsque le Saint, béni soit-il, lui-même passa en Égypte à minuit, et enfin, la troisième fois, lorsque le Pharaon, ayant vu mourir ses enfants et ses serviteurs, se leva et tua ses ministres, les capitaines de son armée et tous ceux qui lui avaient donné le conseil d’opprimer le peuple d’Israël. Et l’Écriture en témoigne elle-même en nous apprenant que Pharaon s’était levé pendant la nuit. Or, de même que Dieu exerçait sa vengeance durant la nuit (7), en tuant tous les premiers- nés des Égyptiens, de même Pharaon se vengeait de ses capitaines, de ses ministres, des gouverneurs de provinces et de tous les grands pour les conseils funestes que ceux-ci lui avaient donnés, [...]

- דְּאִמֵּיהּ, וְחַד דְּאֱלִישָׁע, דְּאִתְחַבָּק עִמֵּיהּ. דָּבָר אַחֵר תְּרֵי חִבּוּקִין הֲווֹ בֵּיהּ, בֵּין לְהַאי סִטְרָא בֵּין לְהַאי סִטְרָא. חִבּוּקָא חֲדָא, הַהוּא אֲתָר דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. חִבּוּקָא אַחֲרִינָא דְּסָלִיק לֵיהּ לְדַרְגִּין עִלָּאִין יַתִּיר, וּבְגִין כָּךְ חֲבַקּוּק תְּרֵי. (חבקוק ג׳:א׳) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, מַאי תְּפִלָּה. אֶלָּא דָּא הוּא אֲתָר, דְּהֲוָה קָשִׁיר בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וְדָא הוּא תְּפִלָּה שֶׁל יָד. עַל שִׁגְיוֹנוֹת. דְּהַהוּא יוֹמָא דְּאִתְקְשָׁר בֵּיהּ, שִׁגְיוֹנוֹת דְּעָלְמָא הֲווֹ תַּלְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּגְבוּרָה הֲוָה שָׁלִיט, וְעַל דָּא אִתְקְשַׁר בֵּיהּ הַאי תְּפִלָּה. (נ''א בהאי תפלה)

דָּבָר אַחֵר תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק: בְּגִין חֲבַקּוּק, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּגִינֵיהּ. יְיָ' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי וְגוֹ', תָּא חֲזֵי, כַּד הֲוָה אִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחָא דִּנְבוּאָה עַל אֲתָר דָּא דְּהוּא תְּפִלָּה, הֲוָה אָתֵי וַהֲוָה דָּחִיל וּמִזְדַּעְזִע. מַתְלָא אַמְרִי, מַאן דְּנָשִׁיךְ מִכַּלְבָּא, מִקָּלֵיהּ אִזְדַּעְזָע. יְיָ' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ, מַאן פָּעָלְךָ. אֶלָּא, עָלֵיהּ קָאָמַר, דְּאִיהוּ פֹּעַל דִּילֵיהּ. בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. הָב לֵיהּ חַיִּין לְהַאי פָּעָלְךָ, בְּקֶרֶב שְׁנִין עִלָּאִין. דָּבָר אַחֵר, חַיֵּיהוּ דְּלָא יָמוּת כַּד בְּקַדְמִיתָא. עַל שִׁגְיוֹנוֹת, מַאי עַל שִׁגְיוֹנוֹת, עַל שְׁגִיאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ט:י״ג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין. אֶלָּא (כלא הוא אבל) שִׁגְיוֹנוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ז׳:א׳) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד. זִינִי תּוּשְׁבְּחָן הֲווֹ קָמַיְיהוּ דִּנְבִיאֵי, לְמִישְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ נְבוּאָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל א י׳:ה׳) וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יוֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתוֹף וְגוֹ', וּכְתִיב (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ'. וְכָל שֶׁכֵּן חֲבַקּוּק, דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, לְנַיְיחָא דְּרוּחָא, וּלְבַסְּמָא לְהַהוּא אֲתָר, לְאַמְשָׁכָא עָלֵיהּ רוּחַ נְבוּאָה. וְכֵן כֻּלְּהוּ נְבִיאֵי כְּהַאי גַּוְונָא, בַּר מִמֹּשֶׁה דְּסָלִיק עַל כָּל שְׁאַר נְבִיאֵי דְּעָלְמָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ.

תָּא חֲזֵי, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחֵיהוֹן הֲוָה תָּבִיר בְּגַוַּויְיהוּ, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְלָא יַכְלִין לְמֶחדֵי, וּבְשַׁעֲתָא דְּכֻלְּהוּ אוֹכְלֹסִין וּרְתִיכִין נַפְקוּ בִּשְׁכִינְתָּא, כֻּלְּהוּ אָרִימוּ תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְקָאִים רוּחֵיהוֹן בְּגַוַויְיהוּ דְּלָא פַּרְחָן.

בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ שָׁבִיק פּוּלְחָנָא, כְּדֵין יָדַע תְּבִירוּ דְּגַרְמוֹי, תְּבִירוּ דְּרוּחֵיהּ. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, כְּדֵין טָעִימוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסֵּי לוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ'. וְכָל אוֹרְחִין, הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחִין דְּאַסְוָתָא, וְעָאלִין לְגוּפַיְיהוּ וְאִתָּסְיָין, וְקַל תּוּשְׁבְּחָן דַּהֲווֹ שַׁמְעִין, הֲווֹ חַדָּאן וְנַיְיחִין בְּרוּחֵיהוֹן.

וּפַרְעֹה וְכָל אִינּוּן אוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, הֲווֹ אַזְלֵי בַּתְרַיְיהוּ, לְאוֹזְפָא לוֹן, עַד דְּנַפְקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וְכֵן כָּל אִינּוּן רַבְרְבִין דִּמְמָנָן עָלֵיהוֹן, וְעַל שְׁאַר עַמִּין, אוֹזִיפוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא וּלְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, עַד דְּשָׁארוּ בְּאֵיתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ'. כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי קָרוֹב הוּא. הַהוּא אוֹמָאָה דְּאוֹמֵי אֲבִימֶלֶךְ לַאֲבָהָן, עַל הַהוּא טִיבוּ דְּעָבְדוּ פְּלִשְׁתִּים לַאֲבָהָן, דִּכְתִּיב (בראשית כ״א:כ״ג) כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו. תָּא חֲזֵי, נוּקְמָא עִלָּאָה דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. תְּלַת מוֹתָנִי הֲווֹ. חַד, דְּעָבְדוּ בּוּכְרִין בְּמִצְרַיִם, דְּקָטִילוּ כָּל אִינּוּן דְּאַשְׁכָּחוּ. וְחַד, דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא. וְחַד, כַּד חָמָא פַּרְעֹה מוֹתָנָא בְּבֵיתֵיהּ בִּבְנוֹי וּבְעַבְדוֹי, קָם וְזָרִיז גַּרְמֵיהּ, וְקָטִיל אֲפַרְכִין וְסַרְכִין, וְכָל דְּאַמְלִיכוּ לֵיהּ לְסָרְבָא בְּעַמָּא עַד דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עָלֵיהּ דְּאִיהוּ קָם בְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. כְּמָה (דקודשא בריך הוא בפלגות) דְּלֵילְיָא קָטַל בּוּכְרִין וְעָבִיד נוּקְמִין, הָכִי קָם פַּרְעֹה בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל וְעָבִיד נוּקְמִין בְּסַרְכוֹי, וְאָפַרְכוֹי, וַאֲמַרְכְּלוֹי, וּבְכָל אִינּוּן רַבְרְבִין (Ⅰ)

[45b]

[...] ainsi qu’il est écrit : “ Le Pharaon s’était levé dans la nuit. ” Il s’était levé pour s’affranchir de ses mauvais conseillers en les tuant. Lorsqu’un chien est battu, il mord généralement son congénère. De même, après que le Pharaon eut été châtié, il se mit à châtier ses conseillers ; il criait dans les rues : Sortez. du milieu de mon peuple ; c’est vous qui avez tué tous les habitants de la ville ; c’est vous qui avez tué les capitaines, les ministres et tous les membres de ma famille.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XII, 31), dit : “ Et le Pharaon avait fait venir cette même nuit Moïse et Aaron, et leur dit : “ Retirez-vous promptement, etc. ” Il ajouta (Ex., XII, 32) : “ Et, en vous en allant, priez pour moi. ” Le Pharaon leur dit : Puisque tout est en votre pouvoir, priez pour moi, afin que je ne sois tué moi aussi. Ensuite il les accompagna lui-même jusqu’à leur sortie de ses terres, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIII, 17) : “ Le Pharaon ayant fait sortir de ses terres le peuple d’Israël, etc. ” “ Et (Ex., XIII, 18) le Seigneur fit faire au peuple un long circuit par le chemin du désert, qui est près de la Mer Rouge. ” C’était pour préparer les événements futurs.
Rabbi Yehouda demanda : Pourquoi, tant qu’Israël fut en Égypte, l’Écriture le désigne- t-elle sous le nom de “ mon peuple ”, ainsi qu’il est écrit (Ex., V, 1) : “ Laisse aller mon peuple ”, et ailleurs (Ex., IX, 2) : “ Si tu refuses de renvoyer mon peuple ” ; et encore ailleurs (Ex., IV, 22) “ Israël est mon fils aîné. ” Et cependant, à cette époque, Israël n’était ni circoncis, ni attaché étroitement à Dieu ; et malgré cela il est appelé “ mon peuple ”, alors qu’ici l’Écriture l’appelle simplement “ le peuple ”, bien qu’il ait été circoncis, qu’il ait fait la Pâque et qu’il se fût attaché à Dieu ? L’Écriture le désigne sous le nom de “ peuple ” en raison des Intrus (Ereb rab) qui se mêlèrent à Israël. Partout où Israël commit une mauvaise action, celle-ci était causée par les Intrus ; et c’est pourquoi l’Écriture le désigne sous le nom de “ peuple ” ; ainsi, l’Écriture (Ex., XXXII, 35) dit : “ Le Seigneur frappa le peuple pour le crime du veau qu’Aaron leur avait fait ”, et ailleurs (Ex., XXXII, 1) : “ Le peuple, voyant que Moïse différait longtemps à descendre de la montagne, s’assembla, en s’élevant contre Aaron. ” On en trouve encore d’autres exemples.
Rabbi Isaac et Rabbi Yehouda se rendaient une fois d’Ouscha à Lyda. Un marchand conduisant des chameaux chargés de marchandises se joignit à eux. Pendant qu’ils continuaient leur chemin, ce marchand, qui s’appelait Yossé, aperçut une femme païenne qui cueillait des légumes dans le champ ; il se sépara de ses compagnons de voyage, saisit la païenne et la viola. Étonnés, Rabbi Isaac et Rabbi Yehouda se dirent : Revenons sur nos pas ; car il est évident que le Saint, béni soit-il, veut nous indiquer que nous devons nous séparer de cet homme. Ils firent ainsi. Ayant fait une enquête sur le passé de cet homme, ils apprirent qu’il était fils d’une païenne avec laquelle son père s’était illicitement uni. Ils s’écrièrent alors : Bénie soit la miséricorde divine qui nous a délivrés de la société de cet homme !
Rabbi Isaac commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXXVII, 1) : “ Ne brave point les méchants (ba-mereîm). ” L’Écriture ne se sert ni du terme “ impies ”, ni de celui de “ pécheurs ”, mais de celui de “ mereîm ”, ce qui veut dire : de ceux qui se font du mal à eux-mêmes, ainsi que de tous ceux qui s’associent à eux.
Rabbi Yehouda dit : Par le mot “ mereîm ”, l’Écriture nous exhorte à ne point nous lier d’amitié avec les méchants, de crainte qu’ils ne nous détournent de la bonne voie et qu’ils ne nous fassent expier leurs péchés.
Remarquez que si les Intrus ne s’étaient pas attachés à Israël, ce crime, c’est-à-dire le veau d’or, n’aurait jamais été commis ; les Israélites qui avaient péri en grand nombre seraient restés en vie ; et beaucoup de maux auraient été épargnés à Israël. Car remarquez que c’est ce crime du veau d’or qui a causé l’exil d’Israël. Nous savons par une tradition qu’en donnant les tables de la Loi à Moïse, le Saint, béni soit-il, voulait qu’Israël ressemblât aux anges d’en haut et qu’il fût libre de tout, libre de la mort, libre du joug des autres peuples, ainsi qu’il est écrit : “ Et l’Écriture qui était gravée (harouth) sur les tables était de Dieu. ” Il ne faut pas lire “ harouth ” gravée), mais “ hiroth ” (libre) Mais, à la suite de ce crime, tous les maux sont arrivés ; c’est ce crime qui est cause de la mort, de la domination des peuples païens et de ce que les tables de la Loi ont été brisées ; c’est lui qui a causé la mort de plusieurs milliers d’Israélites (Ex., XXXII, 16). Et tout cela à cause de l’union d’Israël avec les Intrus. C’est également à cause de ces derniers qu’Israël n’est plus appelé ni “ enfants d’Israël ”, ni “ Israël ”, ni “ mon peuple ”, mais simplement “ le peuple ”.
Mais, objectera-t-on, l’Écriture (Ex., XIII, 18) dit pourtant : “ Les enfants d’Israël sortirent en armes de l’Égypte ” ; donc elle emploie bien le terme “ enfants d’Israël ”. Au moment de sortir d’Égypte, et avant de s’attacher aux Intrus, Israël avait bien mérité le nom d’ “ enfants d’Israël ” ; mais aussitôt qu’il se fut attaché aux Intrus, ainsi qu’il est écrit (Ex., XII, 58) : “ Ils furent suivis d’une multitude de petit peuple ”, l’Écriture le désigne sous le nom de “ peuple ”.
Rabbi Yossé demanda : L’Écriture dit : “ Vous ne verrez jamais plus les Égyptiens. ” Or, les Israélites voyaient pourtant tous les jours les Intrus qui étaient d’origine égyptienne ?
Rabbi Yehouda répondit : Les Intrus n’étaient pas tous égyptiens, attendu que beaucoup d’autres peuples habitaient l’Égypte. En outre, quand tous les Intrus se furent circoncis, ils cessèrent d’être appelés Égyptiens. C’était sur la recommandation de Moïse que les Intrus avaient été accueillis parmi les Israélites, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXII, 7) : [...]

- הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות יב) וַיָּקָם פַּרְעֹה (לילה ממש), דְּקָם לְקַטָלָא וּלְשֵׁיצָאָה.

אוֹרְחוֹי דְּכַלְבָּא, כַּד מַחְיָין לֵיהּ בְּאַבְנָא, אִיהוּ אָתֵי וְנָשִׁיךְ לְחַבְרֵיהּ, כַּךְ פַּרְעֹה, לְבָתַר אִיהוּ הֲוָה אָזִיל בַּשְּׁוָקֵי, וַהֲוָה מַכְרִיז וְאָמַר, קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, אַתּוּן קָטַלְתּוּן לְכָל בְּנִי מָתָא, אַתּוּן קָטַלְתּוּן סַרְכֵי וְאָפַרְכֵי וְכָל בְּנֵי בֵּיתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה. כֵּיוָן דְּבִידְכוֹן הֲוָה כֹּלָּא, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אוֹתִי, דְּלָא תִּקְטְלוּן לִי. לְבָתַר אִיהוּ בְּגַרְמֵיהּ אוֹזִיף לוֹן, וְאַפִּיק לוֹן מֵאַרְעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ'. (שמות י״ג:י״ח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף לְתַקְּנָא אָרְחָא לְאַתְרֵיהּ. ר' יְהוּדָה אָמַר, מַאי שְׁנָא כַּד הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (שמות ה׳:א׳) שַׁלַּח אֶת עַמִּי, (שמות ט׳:ב׳) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי, (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּבְהַהוּא זִמְנָא לָא הֲווֹ גְּזִירִין, וְלָא אִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְהָכָא דַּהֲווֹ גְּזִירִין, וְעָבְדוּ פִּסְחָא, וְאִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ, קָרֵי לוֹן אֶת הָעָם.

אֶלָּא בְּגִין הַהוּא עֵרֶב רַב, דְּאִתְדְּבָקוּ בְּהוּ, וְאִתְעָרְבוּ בַּהֲדַיְיהוּ, קָרֵי לוֹן אֶת הָעָם סְתָם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לכ) וַיִּגּוֹף יְיָ' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן. וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. וְכֵן כֻּלְּהוּ.

ר' יִצְחָק ור' יְהוּדָה הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה עִמְּהוֹן יוֹסֵי טַיָּיעָא, בִּקְטִירָא דְּגַמָּלֵי עֲטוּפִירָא בְּכַתְפַיְיהוּ. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אַשְׁכַּח הַהוּא יוֹסֵי טַיָּיעָא אִנְתּוּ חֲדָא דִּשְׁאַר עַמִּין, דְּקָטִיר בִּירוֹקֵי חַקְלָא, אִשְׁתְּמִיט מִנַּיְיהוּ וְאַתְקִיף בָּהּ, וְאָתָא עָלָּה. תַּוְוהוּ ר' יִצְחָק ור' יְהוּדָה, אָמְרוּ נֵיתוּב מֵאָרְחָא דָּא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאַחְזָאָה לָן, דְּלָא נִתְחַבַּר בַּהֲדֵיהּ. תָּבוּ מֵאָרְחָא, בָּדְקוּ בַּתְרֵיהּ, וְאַשְׁכָּחוּ דִּבְרֵיהּ דְּבַת אֵל נִכָר הֲוָה, וַאֲבוּהָ פָּסִיל זַרְעָא הֲוָה. אָמְרוּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזִיב לָן.

פָּתַח ר' יִצְחָק וְאָמַר (תהילים ל״ז:א׳) אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. מַאן אִינּוּן מְרֵעִים, דְּלָא כְּתִיב חַטָּאִים, אוֹ רְשָׁעִים. אֶלָּא מְרִעִים, דְּאַבְאִישִׁין לְגַרְמַיְיהוּ, וּלְהָנִי דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדַיְיהוּ. ר' יְהוּדָה אָמַר, מְרֵעִים: אַרְחֵיק גַּרְמָךְ מִמְּרֵעִים דְּלָא תֶּהווֹן רֵעִים וַחֲבֵרִים כַּחֲדָא, דְּלָא יַבְאִישׁוּ לָךְ עוֹבָדוֹי, וְתִתְפַּס בְּחֶטְאוֹי.

תָּא חֲזֵי, אִי לָא הֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב דְּאִתְחַבְּרוּ בְּהוֹן יִשְׂרָאֵל, לָא אִתְעָבִיד הַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל אִינּוּן דְּמִיתוּ, וְלָא גָּרִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כָּל מַה דְּגָרִים. וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא עוֹבָדָא, וְהַהוּא חוֹבָה מַמָּשׁ, גָּרִים גָּלוּתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

דְּתָנֵינָן, בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא שַׁעֲתָא כְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וּלְמֶעְבַּד לוֹן חֵירִין מִכֹּלָּא, חֵירִין מִמּוֹתָא, וּלְמֶהֱוֵי חֵירִין מִן שִׁעְבּוּדָא דִּשְׁאַר עַמִּין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ב:ט״ז) חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, אַל תִּקְרֵי חָרוּת, אֶלָּא חֵירוּת.

כֵּיוָן דְּאִתְעָבִיד הַהוּא עוֹבָדָא, גָּרִימוּ כֹּלָּא. גָּרִימוּ מוֹתָא, גָּרִימוּ שִׁעְבּוּד מַלְכְּוָון, גָּרִימוּ דְּאִתְּבָּרוּ אִינּוּן לוּחֵי קַדְמָאֵי, גָּרִימוּ דְּמִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל, כַּמָּה אַלְפִין מִנַּיְיהוּ. וְכָל דָּא, בְּגִין אִתְחַבְּרוּתָא דְּאִינּוּן עֵרֶב רַב, דְּאִתְחַבְּרוּ בְּהוּ.

אוּף הָכָא, בְּגִינֵיהוֹן, לָא אִתְקְרוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל, וְלָא יִשְׂרָאֵל, וְלָא עַמִּי, אֶלָּא הָעָם סְתָם. וְאִי תֵּימָא וַחֲמוּשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּד הֲווֹ סַלְּקִין מִמִּצְרַיִם, וְלָא אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב, קָרֵי לוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ, דִּכְתִּיב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, קָרֵי לוֹן הָעָם.

רִבִּי יוֹסֵי אַקְשֵׁי וְאָמַר, כְּתִיב כִּי אַשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. אִי הָכִי, כָּל יוֹמָא הֲווֹ חָמָאן לְהַהוּא עֵרֶב רַב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֵרֶב רַב כְּתִיב, וְלֹא מִצְרַיִם, דְּהָא כַּמָּה שְׁאַר עַמִּין הֲווֹ דַּיְּירֵי בְּמִצְרַיִם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּכֻלְּהוּ אִתְגְּזָרוּ, וְכֵיוָן דְּאִתְגְּזָרוּ, לָא אִקְרוּן מִצְרָאֵי.

וְעַל פּוּמָא דְּמֹשֶׁה קַבִּילוּ לוֹן. וְהַיְינוּ מַה (Ⅰ)

[46a]

[...] “ Va, descends ; car ton peuple que tu as tiré de l’Égypte a péché. Il s’est retiré bientôt de la voie que je lui avais montrée (tzivithim) ” Le mot “ tzivithim ” s’écrit “ tzivitham (8) ” Le mot “ vahamischim ” (Ex., XIII, 18) signifie que, parmi le peuple sorti d’Égypte, un sur cinq était un Israélite authentique (9).
Rabbi Yossé dit : Un sur cinq, au contraire, était un Intrus. Rabbi Siméon dit : Ce mot signifie qu’Israël a été délivré d’Égypte par le mérite de Celui dont l’année jubilaire (w) est le symbole ; sans cela, Israël ne serait jamais sorti d’Égypte. C’est pour cette raison qu’Israël n’a reçu les tables de la Loi que cinquante jours après sa sortie d’Égypte ; car c’est de cette région à laquelle correspond l’année jubilaire qu’émane la doctrine. C’est pourquoi le mot “ vahamischim ” est écrit sans Yod. “ Et (Ex., XIII, 19) Moïse emporta avec lui les os de Joseph, etc. ” Pourquoi a-t-il emporté les os ? Parce que Joseph a pris le premier le chemin de l’exil. En outre, les os de Joseph étaient un symbole de la délivrance. D’ailleurs, Joseph avait conjuré les Israélites d’emporter ses os d’Égypte, ainsi que l’Écriture (ibid.) ajoute : “ ... Selon que Joseph l’avait fait promettre avec serment aux enfants d’Israël. ” Heureux le sort de Moïse ; car, alors que les Israélites étaient occupés à emprunter de l’argent aux Égyptiens, Moïse s’occupait à remplir le serment fait à Joseph.
Certains exégètes opinent que le cercueil de Joseph se trouvait plongé dans le Nil, d’où Moïse le fit sortir en prononçant un Nom sacré. Moïse disait en outre : Joseph, l’heure de la délivrance d’Israël est arrivée, lève-toi ! Et le cercueil de Joseph était placé au milieu des cercueils des rois d’Égypte ; et c’est de là que Moïse l’a enlevé. Enfin, d’après d’autres exégètes, le cercueil de Joseph avait été immergé dans le Nil, afin que les Égyptiens ne s’en servissent pas pour en faire leur idole ; et c’était Sérach, fille d’Ascher, qui indiqua à Moïse l’endroit où se trouvait le cercueil. “ Et (Ex., XIII, 21) le Seigneur marchait devant eux pour leur montrer le chemin. ”
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXII, 1) : “ Pour la biche du matin, psaume de David... ” La Loi est si chère au Saint, béni soit-il, que quiconque se consacre à elle est aimé en haut et est aimé en bas ; le Saint, béni soit-il, écoute ses paroles et ne l’abandonne ni dans ce monde, ni dans le monde futur. Il convient de se consacrer à la Loi jour et nuit, ainsi qu’il est écrit (Josué, I, 8) : “ Médite le jour et nuit. ” Et ailleurs il est écrit (Jér., XXXIII, 25) : “ S’il n’y avait point l’Alliance que j’ai faite avec le jour et la nuit, je n’aurais pas établi les lois qui régissent le ciel et la terre. ” Que l’on soit tenu de méditer la Loi pendant le jour, cela se conçoit ; mais pourquoi faut-il la méditer pendant la nuit ? —Pour être près du Nom sacré et parfait. De même que le jour n’est parfait qu’uni à la nuit, de même il faut que l’homme consacre le jour et la nuit à l’étude de la Loi ; ce n’est qu’alors qu’il est parfait.
Nous avons appris que l’heure la plus propice à l’étude de la Loi est celle à partir de minuit. Bien que les heures qui précèdent minuit fassent également partie de la nuit, le Saint, béni soit-il, ne descend qu’à minuit dans le Jardin de l’Éden pour s’y délecter avec les Justes. C’est pour cette raison que l’homme doit consacrer cette heure à l’étude de la Loi. Ainsi que cela a été déjà dit, le Saint, béni soit-il, ainsi que tous les Justes assemblés dans le Jardin de l’Éden écoutent à cette heure la voix de l’homme, ainsi qu’il est écrit (Cant., VIII, 13) : “ O toi, qui habites dans les jardins, les amis sont attentifs à écouter ; fais-moi entendre ta voix. ” “ Celle ” qui habite dans les jardins ”, désigne la “ Communauté d’Israël ” qui loue le Saint, béni soit-il, durant la nuit. Heureux le sort de celui qui s’associe à la “ Communauté d’Israël ” et loue Dieu à cette heure. A l’aube du jour, le Saint, béni soit-il, se délecte avec la “ Communauté d’Israël ” et lui tend la baguette de clémence, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLII, 9) : “ Le Seigneur envoie sa miséricorde durant le jour, et la nuit je lui chante un cantique. ” Cette clémence ne s’étend pas seulement sur la “ Communauté d’Israël ”, mais sur tous ceux qui s’associent à elle. Voilà la raison de la dénomination de “ biche du matin ”
Rabbi Siméon dit : Avant l’aube, le firmament s’obscurcit, et l’obscurité gagne en intensité. C’est l’heure où l’épouse s’unit à l’époux, ainsi que la tradition nous apprend qu’à cette heure l’épouse s’entretient avec son époux. Lorsque le soleil se lève, il chasse toutes les ténèbres. Mais, pendant la nuit, toutes les portes sont fermées, les ânes braient et les chiens aboient. Après minuit, le Roi se lève, et la Matrona commence à chanter. Le Roi frappe ensuite à la porte du palais en disant (Cant., V, 2) : “ Ouvre-moi, ma sœur, ma bien-aimée, etc. ” C’est alors que le Roi se délecte avec les âmes des Justes. Heureux le sort de celui qui se lève, à cette heure, et se consacre à l’étude de la Loi ; car tous les anges présents dans le palais de la Matrona chantent des louanges au Roi, à cette heure. Les Louanges de cette heure sont les plus chères au Saint, béni soit-il. Quand la nuit disparaît et que l’obscurité qui précède l’aube arrive, le Roi se délecte avec la Matrona et lui fait des présents, ainsi qu’à tous les membres de son palais. Heureux celui qui est du nombre ! L’Écriture dit : “ Et Jéhovah marchait devant eux ”, ce qui veut dire : le Saint, béni soit-il, et son tribunal (10). [...]

- דְּאָמַר הַכָּתוּב, (שמות ל״ב:ח׳) לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם. צִוִּיתָם כְּתִיב. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, חַד מֵחֲמִשָּׁה הֲווֹ. וְר' יוֹסֵי אוֹמֵר חֲמִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל, וְחַד מִנַּיְיהוּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וַחֲמֻשִׁים: אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין (בראשית נ''א ע''ב) דְּהַהוּא יוֹבְלָא סָלִיק לוֹן מִמִּצְרַיִם, בְּגִין כָּךְ וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְאִי לָאו, לָא סְלִיקוּ, וְעַל דָּא אִתְעַכְּבוּ חַמְשִׁין יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. וּמֵהַהוּא אֲתָר נַפְקַת אוֹרַיְיתָא, וְאִתְיְהִיבַת, וְעַל דָּא וַחֲמֻשִׁים חָסֵר. דִּבְגִין דָּא עָלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות י״ג:י״ח-י״ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף וְגוֹ'. אֲמַאי סָלִיק גַּרְמוֹי. אֶלָּא, בְּגִין דְּהֲוָה רֵישָׁא לְנַחְתָּא לְגָלוּתָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִיהוּ סִימָנָא דִּגְאוּלָה הֲוָה לֵיהּ וְאוּמֵי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל דָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָא אִתְּמַר.

זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ עַסְקֵי לְמִשְׁאַל מָמוֹנָא מִמִּצְרָאֵי, וּמֹשֶׁה הֲוָה עָסִיק בְּאוּמָאָה דְּיוֹסֵף. וְאִית דְּאַמְרֵי אֲרוֹנָא בְּנִילוּס הֲוָה, וּבִשְׁמָא קַדִּישָׁא סָלִיק לֵיהּ, וְעוֹד אָמַר מֹשֶׁה, יוֹסֵף, הִגִיעַ זְמַן פּוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר עֲלֵה שׁוֹר. וְסָלִיק. וְאִית דְּאַמְרֵי, בֵּין מַלְכֵי מִצְרָאֵי הֲוָה, וּמִתַּמָּן סָלִיק (ס''א ליה). וְאִית דְּאַמְרֵי, בְּגִין דְּלָא יַעַבְדוּן לֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה, שָׁווֹ בְּנִילוּס וְסֶרַח בַּת אָשֵׁר חַוִּיאַת לֵיהּ לְמֹשֶׁה. (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים כ״ב:א׳) לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה חֲבִיבָא אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, רָחִים הוּא לְעֵילָּא, רָחִים הוּא לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלוּלוֹי, לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

וְאוֹרַיְיתָא בָּעֵי לְמִלְעֵי בָּהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא, דִּכְתִּיב, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וּכְתִיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹ'. תִּינַח בִּימָמָא, בְּלֵילְיָא אֲמַאי. בְּגִין דִּיְהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּי שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְּלֵית יוֹמָם בְּלָא לֵילְיָא, וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים, אֶלָּא דָּא עִם דָּא, כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ יוֹמָא וְלֵילְיָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְּבַּר נָשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה.

וְהָא אִתְּמַר, דְעִקָרָא דְּלֵילְיָא, מִפַּלְגוּתָא וְאִילָךְ. וְאַף עַל גַּב דְּפָלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְּלֵילְיָא הוּא, אֲבָל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, וּכְדֵין, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיקָם, וּלְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא.

וְהָא אִתְּמַר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּא דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי, וְהָא אוּקְמוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי מְשַׁבָּחַת לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּשְׁבָחָא דְּאוֹרַיְיתָא.

וְכַד אָתֵי צַפְרָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַתְיָא וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוֹשִׁיט לָהּ לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְּחֶסֶד, וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ, וְהָא אִתְּמַר דִּכְתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹ'. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי.

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי לְאִתְנַהֲרָא צַפְרָא, אִתְחֲשָׁךְ וְאִתְקַדַּר נְהוֹרָא, וְקַדְרוּתָא אִשְׁתְּכַח. כְּדֵין אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, דְּתָנֵינָן, אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, וְעָאלַת לְהֵיכְלֵיהּ.

לְבָתַר כַּד בָּעֵי שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל, אִתְנְהִיר וְאָתַת לֵילְיָא, וְנָטִיל לֵיהּ. כְּדֵין כָּל תַּרְעִין סְתִימִין, וְחַמְרִין נַעֲרִין, וְכַלְבִּין נַבְחִין, כַּד אִתְפְּלַג לֵילְיָא, שָׁאֲרִי מַלְכָּא (למקרי) לְמֵיקָם, וּמַטְרוֹנִיתָא לְזַמְּרָא, וְאָתֵי מַלְכָּא וְאָקִישׁ לְתַרְעָא דְּהֵיכְלָא, וְאָמַר (שיר השירים ה׳:ב׳) פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי וְגוֹ'. וּכְדֵין מִשְׁתַּעֲשָׁע בְּנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא, דְּאִתְּעַר הַהוּא זִמְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דָּא, כָּל אִינּוּן דִּבְנֵי הֵיכְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ בַּעְיָין לְמֵיקָם בְּהַהוּא זִמְנָא, לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא וְכֻלְּהוּ מְשַׁבְּחָן קָמֵיהּ, וּשְׁבָחָא דְּסָלִיק מֵהַאי עָלְמָא, דָּא דְּאִיהוּ רָחִיק, (יתיר) דָּא נִיחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא.

כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, (נ''א ואיתחשיך) וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא.

וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבֵית דִּינֵיהּ. (Ⅰ)

[46b]

[...] Rabbi Isaac dit : Ceci corrobore la tradition aux termes de laquelle la Schekhina est toujours accompagnée des patriarches. Les mots : “ ... Paraissant durant le jour ”, désignent Abraham. Les mots : “ ... En une colonne de nuée ” désignent Isaac. Les mots : “ ... Pour leur montrer le chemin ” désignent Jacob, de qui l’Écriture (Gen., XXXII,2) dit : “ Jacob continua son chemin. ” Les paroles : “ ... Et pendant la nuit en une colonne de feu, pour leur servir de guide ” désignent le roi David qui fait partie de la légion d’en haut. C’est grâce aux patriarches qu’Israël a été délivré, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLVI, 4) : “ J’irai avec toi en Égypte, et je t’en ramènerai également ”, —ce qui veut dire : c’est grâce à la Mercabâ (char céleste), dont les patriarches et David constituent les quatre roues (11),qu’Israël sera délivré de l’exil. Pourquoi, en quittant l’Égypte, les Israélites marchaient-ils jour et nuit ? On comprend cela des gens qui fuient ; mais, puisque Dieu lui-même gardait les Israélites, pourquoi ceux-ci avaient-ils besoin de marcher jour et nuit ? C’était pour les conduire à la perfection, de même que le jour n’est parfait qu’uni à la nuit.
Rabbi Abba dit : Nous avons appris que les mots : “ Et le Seigneur marchait devant eux, paraissant durant le jour en une colonne de nuée ” désignent Abraham. Les mots : “ Et pendant la nuit en une colonne de feu ” désignent Isaac. Mais quel est donc le mot qui désigne Jacob ? Celui-ci est compris dans le terme “ et Jéhovah ”. La colonne de feu rejetait la lumière dans toutes les directions, afin d’encourager les Égyptiens à poursuivre les Israélites et de glorifier ainsi le nom du Saint, béni soit-il. Israël marchait en outre jour et nuit pour induire les Égyptiens en erreur , ainsi qu’il est écrit (Is., XIX, 13) : “ Les princes de Tanis sont devenus insensés, les princes de Memphis ont perdu courage ”, et ailleurs (Is., XLIV, 25) : “ Qui remplace l’esprit des sages, et qui convainc de folie leur science ? ” Voilà pourquoi ils marchaient jour et nuit.
Rabbi Abba dit en outre : Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, sortit d’Égypte pour en faire son partage.
Remarquez que l’année jubilaire procure la liberté à Israël, et qu’il en sera de même dans le temps futur, ainsi qu’il est écrit (Is., XXVII, 13) : “ En ce temps-là la trompette retentira avec un grand bruit, etc. ” C’est en raison de l’année jubilaire (w) céleste qu’Israël a tardé cinquante jours après sa sortie d’Egypte pour approcher du mont Sinaï et y recevoir la Loi.
Rabbi Abba dit en outre : Il est écrit (Gen., XXVII, 1) : “ Isaac étant devenu fort vieux, ses yeux s’obscurcirent de telle sorte qu’il ne pouvait plus voir. ” Pourquoi ses yeux s’obscurcirent-ils ? Parce qu’il aimait un impie, c’est-à-dire Esaü. Remarquez, en outre, que, comme Isaac était l’image du principe de la nuit, il a fallu nécessairement que ses yeux s’obscurcissent, pareils à la nuit qui est obscure.
Rabbi Isaac commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ex., XIV, 5) : “ Et il fut rapporté au roi des Égyptiens que le peuple avait pris la fuite. ” Par qui cette nouvelle avait-elle été rapportée ? Nous avons appris que c’était par les sages et par les magiciens. Pourquoi ceux-ci lui ont-ils appris cette nouvelle ? Ils l’ont inféré de ce fait que les Israélites marchaient jour et nuit. Ils ont également conclu à la fuite, parce qu’Israël n’avait pas pris le chemin droit, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIV, 2) : “ Dis aux enfants d’Israël qu’ils se retournent et qu’ils campent devant Phihahiroth. ” “ Il emmena six cents chariots choisis et tout ce qu’il trouva de chariots de guerre dans l’Égypte, avec les chefs de toute l’armée (Ex., XIV, 7) ”. Pourquoi six cents ?
Rabbi Yossé dit : Pour correspondre au nombre des Israélites qui était de six cent mille. Il prit des chariots choisis pour correspondre aux grands hommes parmi Israël qui en constituent la quintessence. Enfin, L’Écriture ajoute qu’il prit tout ce qu’il y avait de chariots dans l’Égypte ; c’était pour ils correspondre aux enfants sortis avec les Israélites. Il a fait tout cela sur le conseil des magiciens et des sages d’Égypte. Enfin L’Écriture ajoute : “ Avec les chefs de toute l’armée. ” C’était pour correspondre aux trois degrés suprêmes composés de deux plus un (12).
Rabbi Isaac dit : Ces dernières paroles de l’Écriture sont interprétées dans la paraphrase chaldaïque de cette façon que les chefs de l’armée égyptienne étaient habiles en toutes choses.
Rabbi Hiyâ dit : Il est écrit (Is., XXIV, 21) : “ Le Seigneur visitera les armées d’en haut qui sont sur les cieux, et les rois du monde qui sont sur la terre. ” Lorsque le Saint. béni soit-il, confère un pouvoir à un des chefs célestes des peuples, ce pouvoir est transmis au peuple même d’ici-bas. Et quand Dieu dégrade un chef céleste, le peuple soumis à ce même chef se trouve également dégradé ici-bas.
Les paroles de l’Écriture : “ Il emmena six cents chariots choisis ” désignent le chef céleste des Égyptiens qui appela à son secours les chefs célestes de tous les autres peuples ; mais tous sont tombés à la suite de Sisara (13).
Il est écrit (Cant., I, 9) : “ O toi qui es ma bien-aimée, je te compare aux cavales attachées aux chars du Pharaon. ” [...]

- אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הַיְינוּ דְּתָנֵינָן, שְׁכִינְתָּא בַּאֲבָהָתָא נַטְלָא. הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: דָּא אַבְרָהָם. בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא יִצְחָק. לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ: דָּא יַעֲקֹב. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית ל״ב:ב׳) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם: דָּא דָּוִד מַלְכָּא.

וְכֻלְּהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, לְמֵהַךְ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִימוּתָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּיֶחזוּן אֲבָהָן פּוּרְקָנָא (ס''א דבינייהו) דִּלְהוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:ד׳) וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, עִם הַמֶּרְכָּבָה. וּכְתִיב וַיְיָ' הוֹלֵךְ וְגוֹ', לָלֶכֶת יוֹמָם וְלָיְלָה. וְכִי אֲמַאי הֲווֹ אַזְלֵי יוֹמָם וְלַיְלָה, יַהֲכוּן בִּימָמָא, וְלָא יַהֲכוּן בְּלֵילְיָא, כִּבְנִי אֱנָשָׁא דְּעַרְקִין, כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן, אֲמַאי אַזְלִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. אֶלָּא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא, דְּלֵית שְׁלִימוּ אֶלָּא יוֹם וְלַיְלָה.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן: דָּא אַבְרָהָם. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ: דָּא יִצְחָק. וְאִי הָכִי יַעֲקֹב אָן הוּא. אֶלָּא בְּמִלָּה קַדְמָאָה אִתְּמַר, וְתַמָּן שָׁאֲרִי, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ'.

וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, הֲוָה נָהִיר, בְּסִטְרָא דָּא וּבְדָא. בְּגִין דְּיִרְדְּפוּן מִצְרָאֵי בַּתְרֵיהוֹן, לְאִתְיַיקְרָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְתִּיכוֹי וּפָרָשׁוֹי. בְּגִין לְמֵיזַל יְמָמָא וְלֵילְיָא, אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וּדְלָא נָהֲרָא. וְתוּ, בְּגִין לְאַטְעָאָה לְמִצְרָאֵי דְּיֵמְרוּן מִקְרֶה הוּא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ט:י״ג) נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן, וּכְתִיב (ישעיה מה) מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְעַל דָּא אַזְלֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ. וְתָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דְּיוֹבְלָא, אִשְׁתְּכַח חֵירוּ לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ז:י״ג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְגוֹ'.

וּבְגִין הַהוּא יוֹבְלָא עִלָּאָה, אִתְעַכְּבוּ חַמְשִׁין יוֹמִין, לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, וּלְמִקְרַב לְטוּרָא דְּסִינַי. וְכֵיוָן דְּאָזְלֵי בִּיְמָמָא, אָזְלֵי בְּלֵילְיָא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד יוֹמָא, בֵּין יְמָמָא וְלֵילְיָא, וְלָא אִשְׁתְּכַח פְּרִישׁוּ.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּכֻלְּהוּ בְּנַיְיחָא אַזְלִין, לִרְעוּתָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ, בְּיוֹמָא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא, הֲווֹ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵמִין, יוֹמֵי וְלֵילֵי כְּדְקָא יֵאוֹת, דְּלֵית יוֹם בְּלֹא לַיְלָה, וְלֵית לַיְלָה בְּלא יוֹם, וְלַיְלָה וְיוֹם אִקְרֵי יוֹם אֶחָד. וְכֵיוָן דְּאָזְלוּ חַמְשִׁין יוֹמִין שְׁלֵימִין, כְּדֵין (לקבל נ' דיובלא וכמה) שָׁארוּ עָלַיְיהוּ אִינּוּן נ' יוֹמִין דְּיוֹבְלָא, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְיְיהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, וּבְגִין כָּךְ אַזְלִין יוֹמָא וְלֵילְיָא.

וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב (בראשית כ״ז:א׳) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו, אֲמַאי. הָא אוֹקִימְנָא, מַאן דְּרָחִים לַחַיָּיבָא, הָכִי הוּא. וְתָּא חֲזֵי, בְּיִצְחָק אִתְכְּלִיל לֵילְיָא, וְלֵילְיָא לא בָּהִיר, וְעַל דָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו, וְכֹלָּא חַד.

ר' יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (שמות י״ד:ה׳) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָּרַח הָעָם, וַיֻּגַּד, מַאן קָאָמַר לֵיהּ. אֶלָּא, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חַכְמוֹי וְחַרְשׁוֹי אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדְעוּהוּ כִּי בָּרַח הָעָם. וַאֲמַאי קַאמְרוּ דָּא. אֶלָּא חָמוּ בְּחָכְמְתָא דִּלְהוֹן, דַּהֲווֹ אַזְלֵי יְמָמָא וְלֵילְיָא, אָמְרוּ וַדַּאי עַרְקִין אִינּוּן. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּחָמוּ דְּלָא הֲווֹ אַזְלֵי בְּאוֹרַח מֵישָׁר, כְּמָה דִּכְתִּיב וְיָּשׁוּבוּ וְיַּחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירוֹת. (שמות י״ד:ב׳) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת וְגוֹ'. שֵׁשׁ מֵאוֹת אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָקֳבֵל מִנְיָינָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי. בָּחוּר: לָקֳבֵל הַגְּבָרִים דְּאִינּוּן עִקָרָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְכָל רֶכֶב מִצְרָיִם: שְׁאַר רְתִיכִין, דְּאִינּוּן טְפָלִין לַאֲחוֹרֵי, (נ''א לאחרנין) לָקֳבֵל הַטַּף דִּכְתִּיב לְבַד מִטָּף. וְכֹלָּא עָבִיד בְּעֵיטָא דְּחַרְשׁוֹי וְחַכְמוֹי. וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ, כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא, לָקֳבֵל דַּרְגִּין עִלָּאִין, תְּרֵין וְחָד. ר' יִצְחָק אָמַר, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּמְזָרְזִין. זְרִיזִין הֲווֹ בְּכֹלָּא.

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר. ר' חִיָּיא אָמַר, כְּתִיב (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב שֻׁלְטָנוּתָא לְרַבְרְבֵי עַמִּין לְעֵילָּא, יָהִיב לְהוּ לְעַמָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא. וּבְשַׁעֲתָא דְּנָחִית לוֹן מִדַּרְגֵּיהוֹן דִּלְעֵילָּא, נָחִית לוֹן לְעַמָּא לְתַתָּא, וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, הָא מְמָנָא דִּלְהוֹן, וְאוּקְמוּהָ, דְּדָבַר רְתִיכִין דִּשְׁאַר עַמִּין, וְכֻלְּהוּ נָפְלוּ בְּמַשְׁרִיתָא דְּסִיסְרָא לְבָתַר וְהַיְינוּ בָּחוּר (נ''א ולבתר) וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם.

כְּתִיב (שיר השירים א׳:ט׳) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. תָּא חֲזֵי, כְּדוּגְמַת סוּסְיָא נוּקְבָּא, אִתְחָזֵי לְהוֹן לְסוּסֵיהוֹן דְּפַרְעֹה, וְאוּקְמוּהָ. אֶלָּא לְסוּסָּתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, (Ⅰ)

[47a]

[...] Remarquez que, lorsque le Pharaon poursuivait les Israélites, il attela à son char les juments devant les chevaux mâles, afin que ceux-ci, désireux de rejoindre les juments, courussent vite. Mais aussitôt qu’il eut rejoint les Israélites, il attela les chevaux mâles devant les juments, afin d’exciter ceux-ci à des mouvements désordonnés, pour fouler aux pieds les Israélites. Dieu agit de même à l’égard des Israélites ; car, d’abord, l’Écriture nous dit (Ex., XIII, 20) : “ Et Jéhovah marchait devant eux, etc. ” Et ensuite la Schekhina se plaça derrière les Israélites, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIV, 19) : “ Et l’ange d’Élohim qui marchait devant le camp des Israélites alla derrière eux. ” C’est pourquoi l’Écriture dit : “ O toi qui es ma bien-aimée, je te compare aux cavales attachées aux chars du Pharaon. ” Ainsi le verset cité nous apprend que le Pharaon déploya toutes les forces dont il disposait pour combattre les Israélites. “ Et (Ex., XIV, 10) le Pharaon fit approcher. ”
Rabbi Yossé dit : Le Pharaon fit approcher les Israélites de Dieu, en les obligeant de faire pénitence.
Il est écrit (Is., XXVI, 16) : “ Seigneur, ils t’ont cherché dans leurs maux pressants, et tu les as instruits par l’affliction, qui les a obligés de t’adresser leur humble prière. ” Tant qu’Israël vit en paix, il ne tourne guère ses regards vers le Saint, béni soit-il ; mais Dès que Dieu le frappe de la lanière, il adresse ses prières à Dieu ; et comme Dieu se complaît à cette prière, il fait châtier Israël par les peuples païens, et il se venge ensuite de ceux-ci, ainsi que cela a été déjà dit. Ceci peut être comparé à une colombe égarée qui, poursuivie par un épervier, s’envola et finit par retrouver le colombier. On dit en pareil cas que c’est l’épervier qui ramena la colombe dans son colombier. De même, lorsqu’Israël se trouvait aux bords de la mer et qu’il vit les vagues s’élever et s’entrechoquer avec furie, il fut saisi de crainte ; et sa frayeur augmenta encore lorsqu’il vit arriver le Pharaon et ses légions armées de flèches et de lances. Israël poussa alors des cris vers Dieu. Qui est-ce qui l’a déterminé à adresser ses prières à Dieu ? Évidemment le Pharaon.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Et le Pharaon fit approcher. ” Il était cause qu’Israël s’approcha de Dieu. “ Et (Ex., XIV, 13) Moïse dit au peuple : Ne craignez point, demeurez fermes, et considérez les merveilles que le Seigneur va faire aujourd’hui. ”
Rabbi Siméon dit : Heureux le sort d’Israël d’avoir été conduit par un pasteur tel que Moïse.
Il est écrit (Is., LXIII, 11) : “ Et il s’est souvenu des siècles anciens, de Moïse et de son peuple. ” Les mots : “ Il s’est souvenu des siècles anciens ” désignent le Saint, béni soit-il. Par les mots : “ ... De Moïse et de son peuple ”, l’Écriture nous indique que Moïse valait autant que tout Israël. Nous inférons de là que c’est le pasteur d’un peuple qui est l’image du peuple même. Si le pasteur est digne, tout le peuple l’est aussi ; sinon, le peuple ne l’est pas non plus ; et il est puni pour son pasteur, ainsi que cela a été dit. Moïse dit aux Israélites : “ Demeurez fermes, et considérez, etc. ” Il leur dit : Vous n’avez pas besoin de faire la guerre, puisque le Saint, béni soit-il, combat pour vous, ainsi qu’il est dit plus loin (Is., XIV, 14) : “ Le. Seigneur combattra pour vous, et vous demeurerez dans le silence. ” Remarquez qu’en cette nuit le Saint, béni soit-il, assembla les légions célestes formant sa famille, et jugea Israël ; et si celui-ci n’eût eu en sa faveur le mérite des patriarches, il ne serait pas sorti indemne de ce jugement.
Rabbi Yehouda dit : C’est le mérite de Jacob qui protégea aussi Israël, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXIV, 1) : “ Si le Seigneur n’avait été avec nous, qu’Israël le dise maintenant. ” C’est une allusion à Israël le Vieillard (14). “ Le (Ex., XIV, 14) Seigneur combattra pour vous, et vous demeurerez dans le silence. ” Rabbi Abba ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Is., LXVIII, 13) : “ Si tu t’empêches de voyager le jour du sabbat, et de faire ta volonté au jour qui m’est consacré, etc. ” Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, a choisi parmi tous les peuples pour se l’attacher. C’est par l’effet de son amour que Dieu s’est attaché les Israélites, leur a révélé la Loi et leur a donné le sabbat, le jour le plus saint de la semaine, pendant lequel règnent la tranquillité et la paix parmi tous les hommes. La sanctification du sabbat vaut autant que l’exécution de toutes les autres lois ensemble.
L’Écriture (ibid.) ajoute : “ Si tu appelles le sabbat un délice... ”, Ce jour forme les délices de l’âme aussi bien que du corps, des êtres d’en haut et des êtres d’ici-bas. Le mot “ appeler ” a ici la signification d’ “ inviter ”, de même que dans le verset suivant (Lévit., XXIII, 2) : “ Voici les fêtes du Seigneur que vous appellerez saintes. ” Par ce mot, l’Écriture nous apprend qu’il convient d’inviter en quelque sorte le sabbat de la même manière que l’on invite un hôte. Cette invitation a lieu en servant à table des mets et des boissons supérieurs à ceux des jours ordinaires. Par ce mot, l’Écriture nous indique également qu’on doit recevoir le sabbat avant la fin du jour de la veille. Enfin l’Écriture (Is., l. c.) ajoute : “ ... Comme le jour saint et glorieux du Seigneur. ” Ces paroles désignent le jour du grand pardon qui a une sainteté double de celui du sabbat. [...]

- תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה רָדִיף אֲבָתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, מַה עָבֵד, נָטַל סוּסְוָון נוּקְבָן, וְכָפַת לוֹן בִּרְתִּיכוֹי בְּקַדְמִיתָא, וְסוּסִין דּוּכְרָאֵי כָּפַת לוֹן לַאֲחוֹרֵיהוֹן, וַהֲווּ מְזַיְּינִין דּוּכְרֵי לָקֳבֵל נוּקְבֵי, וְנוּקְבֵי לָא בָּעָאן, וְאוֹחָן לְמֵיזָל. כֵּיוָן דְּקָרִיב (נ''א וכד אדביק) לְגַבַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, נָטַל נוּקְבֵי וְשַׁוֵּי לוֹן לַאֲחוֹרֵי, וְסוּסְוָון דּוּכְרִין לְקַדְמִין, לְאַבְאָשָׁא לְיִשְׂרָאֵל, וּלְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא.

כְּגַוְונָא דָּא, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וּבָתַר חָזְרָה שְׁכִינְתָּא לַאֲחוֹרֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וְגוֹ'. בְּגִינֵי כַּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. (שמות י״ד:י״ט) וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וְהַאי קְרָא הָא אוּקְמוּהָ. דְּאַקְרִיב לְכָל חֵילוֹי וּרְתִיכוֹי, לְאַגָּחָא קְרָבָא. וְתוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הָא אִתְּמַר דְּקָרִיב לוֹן לִתְשׁוּבָה. וּפַרְעֹה הִקְרִיב.

כְּתִיב (ישעיהו כ״ו:ט״ז) יְיָ' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ וְגוֹ'. בַּצַּר פְּקָדוּךָ: לָא פַּקְדִין יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַיְיחָא, אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּעָקִין לְהוּ, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ פַּקְדִין לֵיהּ. צָקוּן לַחַשׁ: וְכֻלְּהוּ צַלָּאן בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, וְאָרִיקוּ קָמֵיהּ צְלוֹתִין. אֵימָתַי. (ישעיהו כ״ו:ט״ז) מוּסָרְךָ לָמוֹ, בְּשַׁעֲתָא דְּפָקִיד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְצוּעוֹי. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי, וְנִיחָא קָמֵיהּ הַהוּא קָלָא דִּלְהוֹן, בְּגִין לְאִתְפָּרְעָא מִן שַׂנְאֵיהוֹן, וְאִתְמְלֵי עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי.

כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, מְתָל לְיוֹנָה עִם הַנִּץ וְכוּ', כַּךְ יִשְׂרָאֵל הֲווֹ קְרִיבִין לְיַמָּא, וַהֲווּ חָמָאן לְיַמָּא קָמַיְיהוּ, אָזִיל וְסָעִיר וְגַלְגַּלּוֹהִי זַקְפִין לְעֵילָּא, הֲווֹ דְּחִילִין. זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְמַשִׁירְיָיתֵיהּ, וְאַבְנֵי גִּירִין וּבַלִּסְטְרָאִין, כְּדֵין וַיִּירְאוּ מְאֹד. מַה עָבְדוּ, וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַאן גָּרִים הַאי דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דִּלְעֵילָּא, פַּרְעֹה. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וּפַרְעֹה הִקְרִיב וְהָא אִתְּמַר. (שמות י״ד:י״ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא רַעְיָא כְּמֹּשֶׁה אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. כְּתִיב (ישעיהו ס״ג:י״א) וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ. וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מֹשֶׁה עַמּוֹ (מכאן שלי הוא) שָׁקִיל הֲוָה מֹשֶׁה כְּכָל יִשְׂרָאֵל. וְאוֹלִיפְנָא מֵהָא, כִּי רַעְיָא דְּעַמָּא הוּא מַמָּשׁ עַמָּא כֻּלְּהוּ, אִי אִיהוּ זָכֵי, עַמָּא כֻּלְּהוּ זָכָאן. וְאִי אִיהוּ לָא זָכֵי, עַמָּא כֻּלְּהוּ לָא זָכָאן וְאִתְעֲנָשׁוּ בְּגִינֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ.

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ, לֵית לְכוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַגִּיחַ קְרָבָא בְּגִינֵיכוֹן, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. תָּא חֲזֵי, הַהוּא לֵילְיָא, כָּנַשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְדָאִין דִּינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּימוּ אֲבָהָן עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִשְׁתֵּזִיבוּ מִן דִּינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, זְכוּתָא דְּיַעֲקֹב אַגִּין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ד:א׳-ב׳) לוּלֵי יְיָ' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. (שמות י״ד:י״ד) יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן, קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא, וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין, וְנַיְיחָא מִכֹּלָּא, וְחֶדְוָה דְּכֹלָּא, וְשָׁקִיל שַׁבָּת, לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא כְּלָּא, וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא.

וְק2ָֹראתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג, עִנּוּגָא דְּכֹלָּא, עִנּוּגָא דְּנַפְשָׁא וְגוּפָא עִנּוּגָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת, מַאי וְקָרָאתָ. דְּיַזְמִין לֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא כ״ג:ב׳) מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, כְּלוֹמַר, זְמִינִין, כְּמָה דִּמְזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא לְבֵיתֵיהּ. וְעַל דָּא וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, דְּיַזְמִין לֵיהּ, כְּמָה דִּמְזַמְנִין אוּשְׁפִּיזָא, בְּפָתוֹרָא מְתַקְּנָא, בְּבֵיתָא מְתַקְּנָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא כְּדְקָא יֵאוֹת, יַתִּיר עַל שְׁאַר יוֹמִין. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם. (אמור כ''ב ע''א) לִקְדוֹשׁ יְיָ' מְכוּבָּד: דָּא יוֹם כִּפּוּרִים. תְּרֵי דְּאִינּוּן חַד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת (Ⅰ)

[47b]

[...] L’Écriture ajoute en outre : “ ... En ne faisant point ta propre volonté, et en ne disant point de paroles vaines. ” Ceci a été déjà expliqué. Toute parole profane prononcée le jour du sabbat monte en haut et accuse celui qui l’a prononcée. Quand on invite un hôte, il convient de ne s’occuper que de lui.
Remarquez que toute parole sortie de la bouche de l’homme s’élève en haut et y produit un effet, bon ou mauvais selon la nature de la parole. Quiconque veut sanctifier le sabbat ne doit prononcer en ce jour aucune parole profane ; car celle-ci pollue le jour sacré. Convient-il à un homme invité au repas nuptial du Roi de paraître négliger le Roi pour s’entretenir avec une autre personne ? Il convient de consacrer chaque jour de la semaine à ses besoins, et le jour du sabbat aux choses du ciel et à la sainteté du jour, et non à aucune autre affaire.
Remarquez que lorsque le Pharaon s’approcha pour faire la guerre aux Israélites, le Saint, béni soit-il, ne voulait pas que ceux-ci fissent un mouvement quelconque, attendu que les patriarches avaient intercédé pour eux en haut, et c’est leur mérite qui valut son salut à Israël.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 14) dit : “ Le Seigneur combattra pour vous, et vous demeurerez dans le silence. ” Dieu leur dit : Ne proférez pas une seule parole ; car elle serait superflue. Dans ces mots se trouve exprimé un des Noms sacrés (15), ainsi que les collègues l’ont fait remarquer. Rabbi Yossé et Rabbi Yehouda firent une fois un voyage ensemble. Rabbi Yossé dit à son compagnon : Une tradition nous apprend que le nom “ Jéhovah ”, exprime partout la Clémence ; et, alors même que ce Nom divin est employé au récit d’une guerre, il indique que cette guerre était faite avec clémence. Or, ici l’Écriture dit : “ Jéhovah combattra pour vous. ” Et cependant aucune clémence ne présidait à la guerre que Dieu fit aux Égyptiens, attendu que l’Écriture (Ex., XIV, 28) dit plus bas : “ Et il n’en échappa pas un seul. ”
Rabbi Yehouda lui répondit : Voici ce que j’ai entendu à ce sujet de Rabbi Siméon : Ici également la Clémence ne faisait pas défaut, attendu qu’après que les eaux eurent recouvert les cadavres des Égyptiens la mer les a rejetés, parce que le Saint, béni soit-il, leur accorda l’honneur de la sépulture. Comme la terre s’était refusée à les recevoir, le Saint, béni soit-il, tendit sa droite et força ainsi la terre à les recevoir ; et c’est pourquoi l’Écriture (Ex., XV, 12) dit : “ Tu as étendu ta main droite, et la terre les a dévorés. ” Ainsi la Rigueur était tempérée par la Clémence. Et c’est précisément pour permettre à la Clémence d’intervenir que le Saint, béni soit-il, ne voulait pas que les Israélites proférassent une seule parole ; car si Israël avait fait des prières, la rigueur exclusive aurait sévi contre les Égyptiens, sans aucun alliage de clémence.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Le Seigneur combattra pour vous, et vous demeurerez dans le silence. ”
Rabbi Yossé objecta : Il est pourtant écrit (Zacharie, XIV, 3) : “ Et Jéhovah paraîtra ensuite ; et il combattra contre ces nations. ” Y aura-t-il là également de la Rigueur tempérée ?
Rabbi Yehouda dit : En effet, à la fin des temps, la mort des autres peuples ne sera point semblable à la mort ordinaire ; pénétré de pitié, le Saint, béni soit-il, les fera mourir paisiblement et sans douleur. Partout, le nom “ Jéhovah ”, exprime la Rigueur tempérée par la Clémence, excepté dans le verset suivant (Is., XLII, 13) : “ Jéhovah sortira comme un guerrier invincible ; il excitera sa colère comme un homme qui marche au combat. ” Ainsi, l’Écriture ne dit pas que Jéhovah sera un guerrier et un homme qui marche au combat, mais “ comme un guerrier ”, et “ comme un homme qui marche au combat ”, ce qui veut dire : il fera sévir la Rigueur sans la mitiger par la Clémence. Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, a choisi pour son partage et son héritage, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 9) : “ Et il a choisi son peuple pour être particulièrement à lui ; il a pris Jacob pour son partage. ” “ Et (Ex., XIV, 15) Jéhovah dit à Moïse : Pourquoi cries-tu vers moi ? Dis aux enfants d’Israël qu’ils marchent. ” Ce verset a été expliqué dans le “ Livre Occulte ” (16). Dans les mots : “ Et Jéhovah dit à Moïse... ”, se trouve renfermé un mystère.
Rabbi Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Jonas, II, 2) : “ Et Jonas adressa du ventre du poisson sa prière au Seigneur son Dieu. ” Précédemment l’Écriture a dit : “ Dieu fit en même temps (va-yeman) qu’il se trouva là un grand poisson qui engloutit Jonas. ” Le mot “ va-yeman ” signifie “ servir ”, ainsi qu’il est écrit (Dan., I, 5) : “ Et le roi ordonna qu’on leur servit (va-yeman) chaque jour, etc. ” [...]

- דְּרָכֶיךָ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, וְהָא אִתְּמַר, בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה סַלְּקָא, וְאִתְּעַר מִלָּה דְּחוֹל לְעֵילָּא. מַאן דִּמְזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא, בֵּיהּ בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא, וְלָא בָּאָחֳרָא.

תָּא חֲזִיִ הַהוּא מִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, סַלְּקָא וְאִתְּעַר אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא, אִי לְטָב, אִי לְבִישׁ. וּמַאן דְּיָתִיב בְּעִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, אָסִיר לֵיהּ לְאִתְּעָרָא מִלָּה (מ''ג ב') דְּחוֹל, דְּהָא פָּגִים פְּגִימוּ בְּיוֹמָא קַדִּישָׁא. מַאן דְּיָתִיב בְּהִילּוּלָא דְּמַלְכָּא, לָא יִתְחָזֵי לְמִשְׁבַּק לְמַלְכָּא, וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֲרָא.

וּבְכָל יוֹמָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, וּלְאִתְעֲרָא אַתְעָרוּתָא מִמָּה דְּאִצְטְרִיךְ. וּבְשַׁבָּת, בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא, וּבִקְדוּשָּׁה דְּיוֹמָא בָּעֵי לְאִתְּעָרָא, וְלָא בְּמִלָּה אַחֲרָא.

תָּא חֲזֵי, הָכָא כַּד אִתְקְרִיב פַּרְעֹה לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַהִיא זִמְנָא, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְּעֲרוּן יִשְׂרָאֵל אִתְעָרוּתָא לְתַתָּא כְּלָל, דְּהָא אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא הוּא, דְּהָא אֲבָהָן אַקְדִּימוּ וְאַתְּעֲרוּ אִתְעָרוּתָא דָּא לְעֵילָּא, וּזְכוּתָא דִּלְהוֹן קָאִים קָמֵיהּ, (ואתערו אתערותא דא) וְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִשְׂרָאֵל יִתְּעָרוּן לְתַתָּא כְּלָל. (דהא באתרה לעילא הוה) הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. תַּחֲרִישׁוּן וַדַּאי, וְלָא תִּתְעֲרוּן מִלָּה, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְכוּ, וְהָכָא אִתְכְּלִיל שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימָן, וְהָא אִתְעֲרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא.

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי תָּנִּינָא, יְיָ', בְּכָל אֲתָר רַחֲמֵי, וְאַף עַל גַּב דְּאַגָּח קְרָבָא, וְעָבִיד דִּינָא, הַהוּא דִּינָא בִּרְחִימוּתָא הוּא. וְהָכָא חֲמֵינָא, דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהַהוּא דִּינָא רַחֲמֵי כְּלָל, דְּהָא כְּתִיב לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

אָמַר לֵיהּ, מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר, דְּאֲפִילּוּ הָכָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה, דְּחָפָא עָלֵיהוֹן יַמָּא וּמִיתוּ, וּלְבָתַר אַפִּיק לוֹן יַמָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בִּיקָרֵיהוֹן, וְאִתְקְבָרוּ בְּאַרְעָא, וְלָא בָּעָאת אַרְעָא לְקַבְּלָא לוֹן, עַד דְּאוֹשִׁיט לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וְקַבִּילַת לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וּבְגִין דָּא, (הוה) הַאי דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה.

וְעַל דָּא, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְּעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּאִי יִתְעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה, לָא יִתְעָרוּן שְׁמָא דְּרַחֲמֵי, וְלָא יִתְעֲבִיד דִּינָא בְּרַחֲמֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, דְּלָא תִּתְעֲרוּן מִידִי. דְּהָא שְׁמָא דְּרַחֲמֵי בָּעֵי לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּרַחֲמֵי. וְעַל דָּא בָּעֵי, דְּלָא תַּעַבְדוּן פְּגִימוּ, וְתִתְעֲרוּן מִלָּה אַחֲרָא.

אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב, (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם. אִי הָכִי דָּא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הֲוָה וַדַּאי, דִּינָא הוּא בְּרַחֲמֵי, דְּמוֹתָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתְּכַח כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, אֶלָּא חָס עָלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יְהוֹן כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, דְּקָטִילוּ לוֹן, אֶלָּא בְּנַחַת בְּלא צַעֲרָא, הָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ.

וּבְכָל אֲתָר, שְׁמָא דָּא, דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ, בַּר אֲתָר חַד, דִּכְתִּיב, (ישעיה מב) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא וְגוֹ'. וְכִי כַּגִבּוֹר וְלֹא גִּבּוֹר. אֶלָּא יְשַׁנֵּי לְבוּשׁוֹי, וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, יְשַׁנֵּי זִינֵיהּ.

וְעִם כָּל דָּא, דִּינָא הוּא יַתִּיר, אֲבָל רַחֲמֵי בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, כַּגִבּוֹר, וְלֹא גִּבּוֹר. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, וְלֹא אִישׁ מִלְחָמוֹת. דְּוַדַּאי אַף עַל גַּב דְּעָבִיד דִּינָא, חָס עַל עוֹבָדוֹי, וְעַל דָּא, יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וַדַּאי וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר לוֹן לְחוּלָקֵיהּ וְאַחֲסָנְתֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. (שמות יד) וַיֹּאמֶר (קע''ח ע''ב) יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, וְתַמָּן הוּא רָזָא דִּילֵיהּ, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה. ר' יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (יונה ב) וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיְמַן יְיָ' דָּג גָּדוֹל. וַיְמַן: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל א) וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. אֲשֶׁר מִנָּהּ אֶת מַאֲכַלְכֶם.

אֲבָל הַאי קְרָא הָכִי (Ⅰ)

[48a]

[...] Or, d’après cette interprétation, l’Écriture aurait dû dire : “ Et Jéhovah servit Jonas à un grand poisson ”, au lieu de : “ Et Jéhovah servit un grand poisson ” ? Mais la vérité est que ce poisson a été servi à Jonas ; car il le protégeait des autres poissons de la mer. Dès que Jonas a été englouti par le poisson, il vit des entrailles de ce cétacé jusqu’aux profondeurs de la mer ; il y était enfermé comme dans un palais ; les deux yeux du poisson luisaient comme le soleil, et dans ses entrailles se trouvait une pierre précieuse à la lumière de laquelle Jonas put voir tout ce qui se passait dans les profondeurs de la mer.
Mais, objectera-t-on, s’il en est ainsi, pourquoi Jonas dit-il (Jonas, II, 3) : “ J’ai crié au Seigneur dans le fort de mon affliction ” ? Quelle affliction Jonas avait-il, puisqu’il se trouvait si bien dans le poisson ? Mais la vérité est qu’après que le poisson eut fait voir à Jonas tout ce qui est enfermé dans les profondeurs de la mer, il mourut ; car le poisson ne pouvait contenir Jonas plus de trois jours. C’est après la mort du poisson que Jonas se trouva plongé dans l’affliction.
Rabbi Éléazar dit : Jonas se réjouissait après qu’il eut été englouti par le poisson, car il voyait beaucoup de choses dans la mer. Voyant qu’il s’y plaisait, le Saint, béni soit-il, tua le poisson. Tous les autres poissons de la mer s’assemblèrent autour du corps de ce cétacé mort et se mirent à en arracher des morceaux. C’est alors que Jonas adressa sa prière au ciel. C’est pour cette raison que l’Écriture (Jonas, II, 1) désigne d’abord le poisson sous le terme de “ dag ”, alors qu’en adressant ses prières au ciel, l’Écriture (Jonas, II, 2) dit qu’il le faisait des entrailles de “ dagah ”, parce que le mot “ dagah ”, désigne un poisson mort, ainsi qu’il est écrit (Ex., VII, 18) : “ Et les poissons (dagah) qui sont dans le fleuve mourront. ” C’est également pour cette raison que Jonas a dit : “ J’ai crié au Seigneur dans le fort de mon affliction (mitzara). ” Mais il n’a pas dit “ betzarah ”, parce que son affliction ne lui venait que des autres poissons qui se jetaient sur le cadavre de celui par lequel il avait été englouti. Aussi Jonas dit-il : “ J’ai crié des entrailles du tombeau ”, mots par lesquels il désignait le poisson mort. Aussitôt après sa prière, Dieu fit revivre le poisson, et celui-ci remit Jonas sur la terre à la vue de tout le monde, ainsi qu’il est écrit (Jonasz, II, 11) : “ Et le Seigneur commanda au poisson de rendre Jonas, et il le jeta sur le bord. ” C’est alors que tout le monde vit l’œuvre du Saint, béni soit-il. L’Écriture (Jonas, II, 2) dit : “ Et Jonas adressa sa prière au Seigneur son Dieu. ” L’Écriture ne se contente pas des mots “ au Seigneur ” ; mais elle ajoute encore “ son Dieu ”, pour nous indiquer qu’il s’était adressé au degré céleste qui convenait.
De même, ici, l’Écriture (Ex., XIV, 15) dit : “ Et le Seigneur dit à Moïse : Pourquoi cries-tu vers moi ? Dieu voulait dire par-là : Pourquoi t’adresses-tu à moi, au lieu de t’adresser au degré céleste que la circonstance exige. Et Dieu ajouta (ibid.) : “ Dis aux enfants d’Israël qu’ils marchent. ” Comment pouvaient- il marcher, alors qu’ils se trouvaient aux bords de la mer ? Par les mots “ qu’ils marchent ”, Dieu voulait dire qu’il convenait aux Israélites de s’adresser en l’occurrence au degré céleste qui répondait à leur situation. “ Et (Ex., XIV, 15) maintenant élève ta verge, et étends ta main sur la mer, etc. ” Dieu dit à Moïse d’élever sa verge sur laquelle était gravé le Nom sacré (17) ; et, dès que les eaux aperçurent le Nom sacré, elles prirent la fuite.
Rabbi Éléazar dit : Nous voyons que tantôt l’Écriture se sert du terme “ verge de Dieu ” et tantôt “ verge de Moïse ” Pourquoi ?
Rabbi Siméon dit : J’ai lu dans le livre de Rab Hammenouna le Vieillard que toutes ces deux désignations désignent le côté de la Rigueur.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 16) dit : “ Et étends ta main sur la mer. ” “ Ta main ”, désigne le côté gauche où réside la Rigueur.
Rabbi Siméon dit en outre : Malheur à ceux qui ne regardent ni ne s’efforcent de connaître les mystère s cachés dans la Loi ; et cependant la Loi les appelle tous les jours ; mais ils ne veulent pas en entendre la voix.
Remarquez que le côté de la Rigueur amène les eaux dans le monde. Pourquoi donc Dieu dit-il : “ Étends ta main sur la mer ”, puisque, dans ce cas, il s’agissait de sécher l’eau de la mer ? Mais la vérité est que Dieu à cette occasion fit deux miracles à la fois : les eaux ont séché à un endroit et se sont accumulées dans un autre endroit ; c’est pourquoi Dieu dit à Moïse : “ Élève ta verge ”, pour sécher les eaux à l’endroit où les Israélites devaient passer, et : “ Étends ta main sur la mer ”, pour accumuler les eaux en un autre endroit.
[48b] “ Il (Ex., XIV, 25) renversa les roues des chariots, et ils furent entraînés dans le fond de la mer. ” [...]

- מִבָּעֵי לֵיהּ, וַיְמַן יְיָ' אֶת יוֹנָה לַדָּג, דְּהוּא מָנָה הוּא דִּמְשַׁדֵּר לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי, הַהוּא דָּג הוּא הֲוָה מָנָה לְיוֹנָה, לְנַטְרָא לֵיהּ מִן שְׁאַר נוּנִי יַמָּא, וְיֶהוֵי גָּנִיז בְּגַוֵּיהּ. וְכֵיוָן דְּאַעֲלֵיהּ בְּגַוֵּיהּ, חָמָא יוֹנָה בְּמֵעוֹי, פּוּתְיָא דַּאֲתָר יַמָּא (נ''א פותיא דאתר דמעוי) כְּמוֹ הֵיכְלָא רַבְרְבָא, וּתְרֵין עֵינוֹי דְּהַהוּא נוּנָא, דְּנָהֲרִין כְּשִׁמְשָׁא, וְאֶבֶן טָבָא הֲוָה בְּמֵעוֹי, דְּנָהִיר לֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל מַה דִּי בְּיַמָּא וּבִתְהוֹמוֹי.

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי, מַאי דִּכְתִּיב, (יונה ב׳:ג׳) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי, הָא לָא אִתְחָזֵי, דְּכָל הַאי רְוָוחָא הֲוָה לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי, כֵּיוָן דְּאַחְמֵי לֵיהּ הַהוּא נוּנָא, כָּל מַה דִּי בְּיַמָּא וּבִתְהוֹמוֹי, מִית, דְּלָא יָכִיל תְּלַת יוֹמִין לְמִסְבַּל. כְּדֵין עָקַת לֵיהּ לְיוֹנָה.

דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּחָמָא יוֹנָה כָּל הַהוּא רְוָוחָא, הֲוָה חַדֵּי. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַה תִּבְעֵי יַתִּיר, לְהָא אֲעִילְנָא לָךְ הָכָא. מָה עֲבַד, קָטַל לְהַהוּא נוּנָא וּמִית, וְכָל שְׁאַר נוּנֵי יַמָּא, הֲווֹ סַחֲרֵי סַחֲרָנִיהּ דְּהַהוּא נוּנָא, דָּא נָשִׁיךְ לֵיהּ מֵהַאי גִּיסָא, וְדָא נָשִׁיךְ לֵיהּ מֵהַאי גִּיסָא. כְּדֵין חָמָא יוֹנָה גַּרְמוֹי בְּעָקוּ, מִיַּד וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ'.

בְּקַדְמִיתָא דָּג, וְהַשְׁתָּא דָּגָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ז׳:כ״א) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר מֵתָה. וּכְדֵין כְּתִיב, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי. וְלָא כְּתִיב הָיִיתִי בַּצָּרָה, אוֹ יָשַׁבְתִּי בַּצָּרָה, אֶלָּא קָרָאתִי, מֵהַהוּא עָקוּ דְּעָאקִין לִי נוּנִי יַמָּא. מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, דְּהָא מִית. וְלָא כְּתִיב מִבֶּטֶן חַי, אוֹ מִבֶּטֶן דָּג, אֶלָּא דְּוַדַּאי הֲוָה מִית.

כֵּיוָן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, קַבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְיֵיהּ לֵיהּ לְהַאי נוּנָא, וְאַפִּיק לֵיהּ לְיַבֶּשְׁתָּא לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. וְחָמוּ כֻּלְּהוּ, עֲבִידְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

מַה כְּתִיב, וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְיָ' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה, לַאֲתָר דְּהֲוָה קָשִׁיר בֵּיהּ, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב יְיָ' אֱלהָיו, וְלָא כְּתִיב וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ' וְלָא יַתִּיר, אֶלָּא יְיָ' אֱלהָיו. אוּף הָכָא, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. אֵלָי דַּיְיקָא.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ. וְיִּסָעוּ מִלְּאַסְגָּאָה מִלִּין, לָאו עִידָנָא דִּצְלוֹתָא הַשְׁתָּא. וְיִּסָעוּ, וְכִי לְאָן אֲתָר פָּקִד לוֹן דְּיִנְטְלוּן, דְּהָא עַל יַמָּא הֲווֹ שָׁרָאן. אֶלָּא אַהְדָּר לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב מַה תִּצְעַק אֵלָי, דְּהָא כֻּלְּהוּ בַּאֲתָר דָּא קַיְימֵי. וְעַל דָּא וַיִּסְעוּ, יִנְטְלוּן מִן דָּא, דְּלָאו עִדָנָא הוּא. (ס''א אלא בעתיקא תלייא מלתא) (שמות י״ד:ט״ז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וְגוֹ'. הָרֵם אֶת מַטְּךָ, דִּי בֵּיהּ רָשִׁים שְׁמָא קַדִּישָׁא, אַרְכִּין יְדָךְ בְּסִטְרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֵיוָן דִּיֶחמוּן מַיָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, יָעַרְקוּן מִנֵּיהּ. וּמִקַמֵיה (נ''א קמיה) וְעַל דָּא, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, לְסִטְרָא חֲדָא, דְּסִטְרִין אַחֲרָנִין דְּהַהוּא מַטֶּה, אִצְטְרִיךְ לָךְ לְמַיִּין (נ''א ליה למלין) אַחֲרָנִין.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא, דְּזִמְנִין אִתְקְרֵי הַאי מַטֶּה, מַטֵּה הָאֱלהִים, וּלְזִמְנִין אִתְקְרֵי מַטֵּה דְּמֹשֶׁה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן (תרי הוו והכי אוקימנא) בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, שַׁפִּיר קָאָמַר, דְּכֻלְּהוּ חַד, בֵּין תֵּימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבֵין תֵּימָא דְּמֹשֶׁה, וְהַאי מַטֶה, לְאַתְעֲרָא סִטְרָא דִּגְבוּרָה. וְעַל דָּא, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, יְדָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וַוי לְאִינוּן דְּלָא חָמָאן, וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא קָארֵי קָמַיְיהוּ בְּכָל יוֹמָא, (ס''א ולא ידעין) וְלָא מַשְׁגִּיחִין. תָּא חֲזֵי, בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה מִתְעָרֵי מַיָּא בְּעָלְמָא, וְנַפְקֵי מַיָּא, וְהַשְׁתָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַגְבָא מַיָּא, אֲמַאי וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא.

אֶלָּא הָרֵם אֶת מַטְּךָ, לְנַגְבָא מַיָּא. וּנְטֵה אֶת יָדְךָ, לְאָתָבָא מַיָּא, לְאַתְעֲרָא סִטְרָא דִּגְבוּרָה, וּלְאָתָבָא מַיָּא עַל מִצְרַיִם. וּבְגִין כַּךְ, תְּרֵין מִלִּין הָכָא, דִּכְתִּיב הָרֵם אֶת מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ.

וְהָא תְּהוֹמֵי הֲווֹ. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָבֵד נִיסָא גּוֹ נִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ט״ו:ח׳) קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם. וַהֲוָה אַזְלִין בְּיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. (Ⅰ)

[48b]

[...] Rabbi Siméon commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Éz., I, 15) : “ Et lorsque je regardais ces animaux, je vis paraître prés d’eux une roue qui était sur la terre, et qui avait quatre faces. ” Ce verset a été déjà expliqué. Mais remarquez que le Saint, béni soit-il, manifeste en toutes choses son pouvoir qui ne finira jamais. Il prit Abraham pour la base du monde, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 4) : “ Voici l’origine du ciel et de la terre lorsqu’ils furent créés (behibaram) ”, ainsi que cela a été déjà expliqué (18). Il prit également Isaac sur lequel il fonda le monde, ainsi qu’il est écrit (Gen., XVII, 2) : “ Et l’Alliance que je fais avec toi s’établira dans Isaac. ” Enfin il prit Jacob et en fit sa gloire, ainsi qu’il est écrit (Is., XLIX, 3) : “ Israël, tu es mon serviteur, et je me glorifierai en toi. ” Remarquez en outre que Jacob s’était attaché à l’Arbre de Vie où la mort n’a aucun pouvoir ; et c’est pourquoi Jacob n’est jamais mort ; sa mort n’était que temporaire, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLIX, 33) : “ Et il ramena ses pieds dans le lit. ” Le mot “ lit ” est une allusion à la région céleste que l’Écriture désigne sous le nom de “ Lit de Salomon ” C’est de ce lit que l’Écriture (Cant., III, 7) dit : “ Ses pieds descendent dans la mort. ” Voilà pourquoi Jacob ramena ses pieds dans le lit (Prov., V, 5) Le Saint, béni soit-il, en fit le patriarche le plus parfait, ainsi qu’il est écrit (Is., XLI, 8) : “ Jacob, que j’ai élu ... ”
Remarquez que toutes les légions célestes sont soumises à une hiérarchie disposée par degrés ; les unes sont supérieures, les autres inférieures : Au-dessus d’elles sont placés les Hayoth sacrés ; toutes les armées célestes se meuvent et s’immobilisent sur l’ordre de ces Hayoth. Les Hayoth eux-mêmes sont soumis à une hiérarchie. Aussi bien les Hayoth supérieurs que les Hayoth inférieurs descendent en bas en parcourant le grand océan, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 25) : “ Dans cette mer si grande et d’une si vaste étendue, se trouve un nombre infini de poissons, de grands et de petits Hayoth. ” Et quand les vagues de la mer s’élèvent, tous les navires qui sillonnent la mer montent et descendent, les vents soufflent avec violence et les poissons se dispersent dans toutes les directions ; les uns se dirigent vers l’Est, les autres vers l’Ouest, les uns vers le Nord, les autres vers le Sud. Les hommes voient les éléments de la mer déchaînés, et ne savent pas quel est le chef qui les dirige. Car aucun navire ne saurait quitter sa place, si le chef des éléments ne s’y mêlait. C’est lui également qui apaise les ouragans et qui permet aux navires de sillonner en ligne droite sans dévier ni à droite ni à gauche, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 26) : “ C’est là que les navires passent, là se trouve ce monstre que tu as formé, Seigneur, pour s’y jouer. ” L’Écriture fait allusion au chef de la mer. C’est grâce à lui que tous les poissons se rassemblent et que toutes les Hayoth se réjouissent, ainsi qu’il est écrit (Job., XL, 20) : “ C’est là que toutes les Hayoth des champs viendront se jouer. ”
Remarquez en outre que l’ordre d’ici-bas est l’image de celui d’en haut. En haut il y a la mer sacrée renfermant des Hayoth, et ici-bas il y a la mer renfermant des poissons. Le corps, sa forme, n’est perceptible que par sa longueur et sa largeur. Le corps de l’homme en est l’image, par sa tête, ses bras et ses cheveux ; car la mer aussi a sa tête, ses bras et ses cheveux, ainsi qu’il est écrit (Gen., XLIX, 13) : “ Zabulon habitera sur le rivage de la mer. ” Or, tout le domaine de Zabulon ne s’étendait que d’un jour de marche : comment pouvait-il donc habiter sur les rivages de la mer ? Mais les collègues ont déjà expliqué ces paroles qui cachent un mystère suprême. De même les paroles suivantes : “ Et il s’étendra jusqu’à Sidon ” signifient que Zabulon constituait la cuisse droite du corps céleste. C’est pour cette raison que la mer Kinereth se trouvait sur son domaine, mer dans laquelle on trouve le ver dont on extrait la couleur hyacinthe employée pour les franges de l’habit rituel.
Remarquez en outre qu’il y a plusieurs chefs célestes dont les roues des uns ne se meuvent que par l’impulsion qu’elles reçoivent des roues des autres. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Ex., XIV, 25): “ Et il renversa les roues des chariots, et ils furent entraînés dans le fond de la mer. ” Comme les roues du char du chef céleste préposé au gouvernement des Égyptiens ne recevaient plus d’impulsion des roues des autres chars supérieurs, elles ne purent plus se mouvoir et furent ainsi renversées. C’est ainsi que Dieu brisa le pouvoir des Égyptiens ici-bas en en privant leur chef céleste, ainsi qu’il est écrit (Jér., XLVI, 25) : “ Je vais visiter le tumulte de l’Égypte, le Pharaon et l’Égypte, ses dieux et ses rois, le Pharaon et ceux qui mettent leur confiance [...]

- (שמות י״ד:כ״ה) וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א׳:ט״ו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹלָּא אִתְחָזֵי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְשֻׁלְטָנֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.

וְעָבִיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

וְתָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:ל״ג) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. הַמִּטָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, בְּגִין דִּבְהַאי מִטָּה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת, וּבְגִין כָּךְ וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה כְּתִיב, כְּדֵין וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וְעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא, עַל מֵימְרָהָא נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהָא שָׁרָאן.

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, (ס''א עילא קדישא) דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ (ס''א ואשתכללו) בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן (ס''א אלין סלקין ואלין נחתין) וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר וְגוֹ'.

וְכַד סָלִיק יַמָּא גַּלְגַּלּוֹי, כֻּלְּהוּ אַרְבִּין סַלְּקִין נַחְתִּין, וְזַעְפָּא אִשְׁתְּכַח, וְרוּחָא תַּקִּיפָא אַזְלָא עָלֵיהּ בִּתְקִיפוּ. וְנוּנֵי יַמָּא מִתְבַּדְּרִין לְכָל סְטַר, אִלֵּין לְמִזְרָח, וְאִלֵּין לְמַעֲרָב, אִלֵּין לַצָּפוֹן, וְאִלֵּין לַדָּרוֹם. וְכָל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, דְּחָמָאן רְשִׁימָא עָלַיְיהוּ, נַטְלִין לוֹן, וּבַלְעִין לוֹן בְּקַפְטִיִרִי עַפְרָא.

וְכָל אַרְבִּין לָא נַטְלִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְלָא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, בַּר מֵהַהוּא שַׁעֲתָא, דְּאָתֵי חַד דַּבְּרָא בְּיַמָּא, וְיָדַע לְאַשְׁלְמָא רוּחָא דְּזַעְפָּא דְּיַמָּא, כֵּיוָן דְּסָלִיק דָּא עָלֵיהּ דְּיַמָּא, שָׁכִיךְ מֵרוּגְזָא, וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ אַרְבִּין אַזְלִין בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְלָא סָטָאן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זֶה דַּיְיקָא. וְכָל נוּנֵי יַמָּא מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. וְכָל אִינּוּן חֵיוָון חַדָּאן עָלָהּ, וְחֵיוָון חַקְלָא עִלָּאָה חַדָּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב מ׳:כ׳) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם.

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְעֵילָּא בְּיַמָּא עִלָּאָה. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא תַּתָּאָה.

גּוּפָא דְּהַהוּא יַמָּא, הָא אִתְעַרְנָא לְחַבְרָנָא, אוֹרְכָא וּפוּתְיָא, רֵישָׁא וּדְרֹעִין וְשַׂעֲרֵי גוּפָא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא בִּשְׁמֵיהּ (ויחי רמ''ה) אִתְקְרֵי. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא לְיַמָּא דִּלְתַתָּא, הָכִי נָמֵי רֵישָׁא דְּיַמָּא, וּדְרוֹעִין דְּיַמָּא, וְגוּפָא דְּיַמָּא.

כְּתִיב (בראשית מ״ט:י״ג) זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִים יִשְׁכּוֹן. וְהָא יַמָּא חַד הֲוָה בְּעַדְבֵיהּ אֶלָּא מַאי לְחוֹף יַמִים, וַדַּאי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בְּרָזָא עִלָּאָה. וְיַרְכָתוֹ עַל צִידוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות א׳:ה׳) יוֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב. זְבוּלוּן שׁוֹקָא דִּימִינָא דְּגוּפָא הֲוָה, וְיַם כִּנֶּרֶת הֲוָה בְּעַדְבֵיהּ, וּמֵהָכָא אִשְׁתְּכַח חִלָּזוֹן לִתְכֶלְתָּא.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה רְתִיכִין עַל רְתִיכִין אִשְׁתְּכָחוּ, וְגַלְגַּלּוֹי דִּרְתִּיכָא רָהֲטִין בִּבְהִילוּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי אִינּוּן סַמְכֵי רְתִיכָא, לְנַטְלָא עֲלֵיהוֹן. וְכֵן כֻּלְּהוּ. (נ''א והכא שנהגו בכבדות בבהילו) תָּא חֲזֵי, רְתִיכָא דִּי מְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, (אי תימא) אוּקְמוּהָ, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, כַּמָּה רְתִיכִין הֲווֹ, דַּהֲווֹ נַטְלִין עַל חַד סָמִיךְ גַּלְגַּלָּא, דְּאִתְפָּקְדוּ עֲלַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר הַאי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִתְעֲבָרוּ מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְלָא נַטְלוּ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ לְתַתָּא אִתְעֲבָרוּ מְשּׁוּלְטָנוּתָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו מ״ו:כ״ה) עַל מִצְרַיִם וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים (Ⅰ)

[49a]

[...] en lui. ” A cette époque, l’Égypte dominait sur toutes les autres nations (Deut., IV, 4). Mais dès que la force d’Égypte avait été brisée, celle des autres peuples l’était également, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 15) : “ Alors les princes d’Edom ont été troublés, l’épouvante a surpris les forts de Moab ”, et un peu plus haut : “ Les peuples se sont élevés et se sont irrités. ” Tous les peuples tenaient au pouvoir de l’Égypte et s’apprêtaient à lui venir en aide. Mais aussitôt qu’ils entendirent les châtiments dont le Saint, béni soit-il, accabla les Égyptiens, ils restèrent impuissants ; car la force de leurs chefs célestes avait été brisée. C’est ainsi que s’explique la raison pour laquelle l’Écriture emploie le terme : “ Il renversa la roue des chariots. ” C’est parce que les chars de tous les autres chefs célestes des autres peuples avaient été brisés à la suite de la chute de Samaël qui est à leur tête. Heureux le sort d’Israël que le Saint, béni soit-il, a choisi pour son partage, ainsi qu’il est écrit (Deut., IV, 4) : “ Et vous qui vous êtes attachés au Seigneur votre Dieu, etc. ”, et ailleurs (Ps., CXXXV, 4) : “ Car le Seigneur a choisi Jacob pour être à lui ”, et ailleurs (Deut., XXXII, 9) encore : “ Et il a choisi son peuple pour être particulièrement à lui ; il a pris Jacob pour son partage. ” C’est à cet effet qu’il donna à Israël la Loi créée deux mille ans avant le monde, ainsi que cela a été déjà dit. C‘est à la suite de son grand amour pour Israël qu’il lui confia la Loi pour pouvoir se l’attacher ainsi remarquez que toutes les légions célestes et tous leurs chars sont enchaînés les uns aux autres ; il y en a de supérieures et d’inférieures, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 25) : “ Dans cette mer si grande et d’une si vaste étendue... ” Au-dessus de tous ces êtres célestes sont placées les Hayoth, sur l’ordre desquelles tous se meuvent ou s’immobilisent.
Remarquez en outre que, lorsque le Saint, béni soit-il, voulait briser la force des légions du Pharaon ici-bas, il commença par briser le pouvoir de leur chef céleste ; il rejeta le conducteur céleste des Égyptiens de la région sacrée où il séjournait ; et les légions du Pharaon devinrent impuissantes à faire quoi que ce soit. Le chef céleste des Égyptiens, après avoir été destitué, passa par “ le fleuve du feu ”, et alors les Égyptiens perdirent toute leur force. C’est pourquoi les Égyptiens ont dit (Ex., XIV, 25) : “ Fuyons les Israélites ”, parce qu’ils ont vu leur chef consumé par le feu.
Rabbi Isaac dit : Lorsque les Israélites s’approchèrent de la mer, le Saint, béni soit-il, manda le chef céleste de la mer et lui dit : Lorsque j’ai créé le monde, je t’ai préposé à la mer à la condition que celle-ci fende ses eaux à l’approche de mes enfants. C’est maintenant le moment où mes fils doivent passer la mer.
C’est pourquoi l’Écriture dit (Ex., XIV, 27) : “ Et Dès la pointe du jour la mer retourna au même lieu où elle était auparavant (leèthano). ” Cela veut dire que le chef céleste remplit la condition que Dieu stipula avec lui lors de la création du monde. Quand Israël vit devant lui la mer déchainée et les vagues montées, et derrière lui le Pharaon et ses légions, il fut saisi de crainte et poussa des cris vers le ciel, ainsi que nous l’avons dit. L’Écriture (Ps., CXIV, 3) dit : “ La mer vit et s’enfuit. ” Qu’a-t-elle vu ? Elle a vu le cercueil de Joseph, et elle prit la fuite devant lui en raison de l’acte héroïque de Joseph qui prit également la fuite, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXIX, 12) : “ Joseph s’enfuit et sortit hors du logis. ” L’Écriture (Ex., XVI, 25) dit : “ Fuyons devant Israël ” parce que toute la terre d’Égypte paraissait aux Égyptiens être en flammes, et c’est pourquoi les Égyptiens ont dit : “ Fuyons devant Israël. ” Rabbi Hiyâ et Rabbi Yossé marchaient une fois ensemble dans le désert. Rabbi Hiyâ dit a Rabbi Yossé : Laisse-moi t’apprendre ceci, que lorsque le Saint, béni soit-il, veut enlever l’autonomie à un peuple ici-bas, il commence par en destituer le chef en haut, mais ce chef est aussitôt remplacé par un autre, pour que le service que ces chefs sont chargés de faire [...]

- בוֹ.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ'. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון)

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהלים קלה) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים לב) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהלים קד) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר' יצחק)

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי' מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י' ע''ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא.

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא.

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית לט) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ' אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, תָּא וְאֵימָא לָךְ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְבְּרָא שׁוּלְטָנוּתָא דְּאַרְעָא, לָא עָבִיד, עַד דְּאַעְבַּר שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, וְלָא אַעְבָּר שֻׁלְטָנָא דִּלְהוֹן, עַד דְּמָנֵי אַחֲרָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִגְרַע (שולטנותא) שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן (Ⅰ)

[49b]

[...] au ciel ne subisse pas d’entraves, ainsi qu’il est écrit (Dan., IV, 14) : “ ... Qui donne la domination à qui il lui plait. ”
Rabbi Yossé dit : En effet, c’est ainsi. Il commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., VIII, 2) : “ Seigneur, notre maître, que la gloire de ton nom est admirable dans toute la terre ! ” Quand le Saint, béni soit-il, veut briser la force des peuples païens, il fait sévir la Rigueur contre eux, les brise et les prive de domination. L’Ecriture (ibid.) ajoute : “ ... Qui donnes ta parure aux cieux. ” L’Écriture ne dit pas : “ ... Qui as donné ”, mais : “ ... Qui donnes. ”, Ces paroles renferment le mystère du “ fleuve profond ” dont David désirait s’alimenter au ciel. Ce fleuve est appelé “ Ascher ”, ainsi qu’il est écrit (Ex., III, 14) : “ Je suis celui qui (ascher) suis. ” Quand ce fleuve coule au ciel, la joie règne partout ; la Matrona est couronnée par le Roi ; tous les mondes sont remplis de joie ; la domination des peuples païens est brisée devant la Matrona ; et ceux qui sont unis à la Matrona lèvent la tête. Pendant que les voyageurs continuaient leur route, ils rencontrèrent un homme portant une charge.
Rabbi Hiyâ dit à son compagnon de voyage : Allons-nous-en, de crainte que cet homme que nous voyons ne soit un païen ou un illettré, auxquels il est défendu de s’associer en route.
Rabbi Yossé répondit : Arrêtons-nous et voyons si ce voyageur n est pas un grand homme. A peine étaient-ils assis que l’homme en passant devant eux leur dit : Prenons une autre route ; car celle que vous suivez est dangereuse, et comme je sais que vous l’ignorez, je ne voudrais pas transgresser le commandement de l’Écriture (Lévit., XIX, 14) : “ Tu ne mettras rien devant l’aveugle qui puisse le faire tomber. ”
Rabbi Yossé s’écria : Bénie soit la miséricorde divine qui nous a suggéré l’idée de nous arrêter en cet endroit. L’étranger leur dit : Ne m’adressez pas la parole tant que nous n’aurons pas quitté ce chemin pour en prendre un autre. Après qu’ils eurent pris une autre route, l’étranger leur dit : Le chemin que vous avez suivi auparavant a été jadis le théâtre d’un crime ; un prêtre savant s’y étant trouvé un jour en compagnie d’un prêtre illettré, le second tua le premier. A partir de ce jour, tous ceux qui suivent cette route s’exposent à un danger de mort ; car la contrée est infestée de brigands qui guettent dans les montagnes et se jettent sur les voyageurs qu’ils tuent après les avoir dépouillés de leurs biens. Ceux qui sont au courant de ce fait ne suivent jamais ce chemin. Ainsi le Saint, béni soit-il, continue jusqu’aujourd hui à venger le sang du prêtre assassiné.
L’étranger commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Is., X, 32) : “ Il ne lui faut plus qu’un jour pour être à Nob, etc. ” Ce verset a été déjà interprété par les chefs d’école. Mais je vais vous communiquer le sens anagogique de ces paroles ainsi que je l’ai appris. Le jour dont parle l’Écriture est celui désigné par les paroles (Ex., VI, 23) : “ Aaron épousa Élisabeth, fille d’Aminadab. ” Aaron, en sa qualité de grand pontife, était le paranymphe de la “ Communauté d’Israël ” ; c’était lui qui suivait la Matrona et l’introduisait dans la chambre nuptiale du Roi. Depuis Aaron, tous les pontifes qui faisaient le service au temple, remplissaient le même office qu’Aaron. Achimelec était un grand pontife ; lui et tous les pontifes qui lui ont succédé ont été les paranymphes de la Matrona. Mais après qu’ils ont été tués, la Matrona est restée seule ; car elle a perdu son paranymphe, et il ne se trouva personne qui la servit et la conduisit au Roi. A partir de ce jour, la Matrona passa du côté gauche, et la malédiction se répandit dans le monde. Saül a été tué, et la royauté fut ôtée à ses fils, et de nombreux milliers et des millions d’Israëlites perdirent la vie. Cette faute est restée suspendue jusqu’à l’arrivée de Sennachérib. C’est pourquoi Isaïe a dit : “ Il ne lui faut plus qu’un jour ”, ce qui veut dire le jour d’en haut, où la “ Communauté d’Israël ”, ayant perdu son paranymphe, s’attacha au côté gauche, alors que le pontife est du côté droit.
Remarquez que l’Écriture (Is., X, 29) dit : “ Gabaath, ville de Saül, prendra la fuite. ” Pourquoi l’Écriture, ici, parle-t-elle de Saül ? Parce que c’était lui qui, ayant fait tuer les prêtres, était cause que le bras droit s était retiré du monde. De même, depuis le crime commis en cet endroit, personne n’a jamais osé passer par ici, pour ne pas s’exposer à un danger de mort.
Rabbi Yossé dit à Rabbi Hiyâ : Ne t’ai-je pas dit que ce voyageur était peut-être un grand homme ? Il commença ensuite à parler de la manière suivante : Il est écrit (Prov., III, 13) : “ Heureux celui qui a trouvé la sagesse ” Ces paroles s’appliquent à des hommes [...]

- בִּרְקִיעָא, בְּגִין לְקַיְּימָא מַה דִּכְתִּיב, (דניאלד) וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִינַּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, ודַּאי הָכִי הוּא.

פָּתַח ר' יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ' אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן.

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס''ה ע''ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס''ג ע''ב, בראשית רכ''א ע''א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ.

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא.

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא יט) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה י) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ' הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן.

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא.

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה. אַשְׁרֵי אָדָם, (Ⅰ)

[50a]

[...] tels que nous, qui t’avons rencontré et avons appris de toi des paroles de sagesse. L’Écriture (ibid.) ajoute : “ ... Et l’homme qui est riche en prudence. ” Ces paroles s’appliquent également à des hommes tels que nous qui avons retardé notre départ pour nous joindre à toi. Les paroles citées désignent donc un homme à qui le Saint, béni soit-il, fait ce présent de lui permettre en voyage de contempler la face de la Schekhina.
C’est d’un tel homme que l’Écriture (Prov., IV, 18) dit : “ Et le sentier des justes est comme une lumière brillante. ” Les voyageurs ayant continué leur chemin, l’étranger commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXIV, 1) : “ Psaume de David. C’est au Seigneur qu’appartient la terre, et tout ce qu’elle renferme, etc. ” L’Écriture se sert tantôt du terme : “ De David un Psaume ”, et tantôt de celui : “ Un Psaume de David. ” Quelle différence y a-t-il entre ces deux termes (19) ? “ De David un Psaume ” désigne les Psaumes que David chantait a la gloire de la “ Communauté d’Israël ”, alors qu’un “ Psaume de David ” désigne les Psaumes qui concernaient sa propre personne. L’Écriture dit : “ C’est au Seigneur qu’appartient la terre... ” Ces paroles désignent le Saint, béni soit-il. “ La terre et tout ce qu’elle contient ” désigne la “ Communauté d’Israël ” et toutes les légions qui s’attachent à elle. Car c’est la “ Communauté d’Israël ” en effet qui remplit la terre ainsi qu’il est écrit (Is., VI, 3) : “ La terre est remplie de sa gloire. ” L’Écriture ajoute : “ ... Toute la terre (thebel) et tous ceux qui l’habitent. ” Le mot “ thebel ”, désigne notre terre inférieure appelee “ Thebel ” et où réside la Rigueur, ainsi qu’il est écrit (Ps., IX, 9) : “ Et il juge le monde (thebel) avec équité (20) ” Qu’il s’agisse de juger un seul individu, ou un peuple entier, ou même tout le monde, les rigueurs ne proviennent que de notre monde.
Remarquez que le Pharaon a subi cette rigueur, jusqu’à ce qu’il ait disparu, lui et ses légions. Aussitôt que le chef des Égyptiens a été destitué, le peuple ici-bas auquel il était préposé a été perdu, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIV, 25) : “ Et il renversa la roue de ses chariots. ” La “ roue ” désigne le chef céleste ; Dès que celui-ci a été renversé, tous les Égyptiens ici-bas furent précipités dans l’eau. Pourquoi dans l’eau ? Parce que la Rigueur céleste émanant de la “ Mer ” d’en haut sévit contre les Égyptiens, ce qui a eu pour effet de les précipiter dans la mer ici-bas.
Rabbi Yossé dit : En effet, c’est ainsi ; c’est pour cette raison qu’ils furent précipités dans la Mer Rouge qui est la dernière des mers.
Rabbi Hiyâ dit : L’Écriture (ibid.) se sert du terme : “ Et il le précipita comme une masse lourde. ” Nous en inférons qu’on se sert, pour châtier l’homme, du même terme dont on s’est servi pour en décrire le méfait. Car ici l’Écriture emploie le terme de “ lourdeur ”. Et ailleurs (Ex., IX, 7) il est écrit : “ Et le cœur du Pharaon s’endurcit. ” Le Saint, béni soit-il, dit au Pharaon : Impie, tu as le cœur lourd ; je vais te précipiter dans la mer comme une masse lourde. L’Écriture (Ex., XIV, 25) ajoute : “ Et Mitzraïm dit : Fuyons les Israélites. ” “ Mitzraïm ” désigne le chef céleste chargé de gouverner le peuple égyptien.
Rabbi Yossé dit : Cette interprétation offre une difficulté ; car, du moment que ce chef a été destitué, comment pouvait-il poursuivre Israël ? Mais la vérité est que “ Mitzraïm ” désigne les Égyptiens d’ici-bas, qui disaient : “ Fuyons les Israélites ”, précisément parce qu’ils avaient vu que la force de leur chef céleste était brisée.
Remarquez que, lorsque la “ Communauté d’Israël ” se relève, toutes les légions attachées à elle, et partant à l’Arbre de Vie, se relèvent également. C’est pourquoi Israël est plus attaché à l’Arbre que tous les autres peuples païens. Quand la “ Communauté d’Israël ” se relève, la domination de tous les chefs des peuples païens se trouve brisée.
Remarquez que le chef céleste des Égyptiens opprima Israël de plusieurs manières, ainsi que cela a été déjà dit. Aussi, lors de la chute des Égyptiens, ce fut leur chef qui fut brisé le premier.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Car le Seigneur combat pour eux. ” En effet, le Seigneur vengea Israël des oppressions qu’il dut jadis subir de la part du chef céleste des Égyptiens. [...]

- כְּגוֹן אֲנָן, דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ, וְיָדַעְנָא מִינָךְ מִלָּה דְּחָכְמְתָא. וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאוֹרִיכְנָא לָךְ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָךְ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּזַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְבִזְבְּזָא בְּאָרְחָא, אַנְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ד) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. אָזְלוּ.

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ'. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק''ע ע''א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ. לַיְיָ' (כ''ב ע''ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ': דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ''א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין.

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת.

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל.

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו''ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס''א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי.

ס''א תוספתא

(שמות יד) ויִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וגוֹ'. (מתניתין) עַד לָא (ס''א אשתקע) אִשְׁתְּכַח אֲוִירָא דַּכְיָא, וְלָא נְהִירִין, אֲבָנִין נְקִיבָן הֲווֹ סְתִימָאן. תְּלַת רוּחִין דִּכְלִילָן בִּתְלַת, הֲווֹ שְׁקִיעָן. וּמַיִין סְתִימָן תְּחוֹת נוּקְבֵי. בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין אַתְוָון אִתְהַדָּרוּ לְאַתְרַיְיהוּ (Ⅰ)

[50b]

[...] Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Prov., XXXI, 14) : “ Elle est comme le vaisseau d’un marchand, qui apporte de loin son pain. ” Le “ vaisseau de marchand ”, désigne la “ Communauté d’Israël ”, qui porte son pain de loin, ainsi qu’il est écrit (Is., XXX, 27) : “ Voici la majesté du Seigneur qui vient de loin. ” Les mots : “ Elle apporte le pain ” signifient que la “ Communauté d’Israël ” attire ce degré d’où émanent tous ces fleuves et toutes ces sources qui se jettent dans l’océan, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., I, 7) : “ Tous les fleuves entrent dans la mer. ” Pour que l’on ne croie pas que ces fleuves une fois jetés dans la mer sont desséchés, L’Écriture ajoute : “ Les fleuves retournent au même lieu d’où ils étaient sortis, pour couler encore. ” Quel est le nom de ce degré d’où émanent tous les fleuves qui se jettent dans l’Océan ? Son nom est “ Juste ”.
Rabbi Yehouda dit : Il est écrit (Ps., CIV, 26) : “ C’est là que les navires passeront, là se promène le Léviathan que tu as formé, Seigneur, pour s’y jouer. ” Les navires parcourent l’Océan céleste, cherchant chacun le degré qui lui convient.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : “ Là se promène le Léviathan que tu as formé, Seigneur, pour s’y jouer. ”
Rabbi Isaac dit : Dans les hauteurs du ciel, il y a encore une autre union d’un couple né de l’amour et à jamais inséparable.
Rabbi Yehouda demanda : Qui est-ce qui sera jugé digne de contempler cette union ?
Rabbi Isaac lui répondit : Celui qui aura une part dans la vie future.

Rabbi Abba dit : Les légions sacrées du Saint, béni soit-il, se comptent par de nombreux milliers et de nombreux millions. Parmi ces innombrables anges, il y en a qui contemplent la Figure suprême, d’autres qui contemplent les yeux, d’autres sont chargés des armées, d’autres ont pour mission de pousser des gémissements et des plaintes, d’autres amènent la miséricorde et d’autres encore font sévir la Rigueur. Au-dessus de tous ces anges est placée la Matrona qui fait le service dans le palais du Roi suprême. La Matrona a également ses légions d’anges dont chacun est pourvu de soixante figures et ceint d’une épée. Ces anges l’entourent constamment. Lorsqu’ils parcourent le monde au vol, ils se servent de six ailes. Devant chacun d’eux brûlent des charbons ; leur enveloppe brûle comme le feu, et le fil de leur épée répand des lumières [...]

- אִינּוּן אֲבָנִין (ס''א דרין).

בָּתַר שִׁבְעִין וּתְרֵין דַּרְגִּין, וְכֵן תְּלַת זִמְנִין, אִתְבָּקָעוּ ואִתְנְקִיבוּ אֲבָנֵי, תְּחוֹת צְרוֹרָא דְּהֲוָה חָקִיק, וְאִתְכְּנָפוּ דַּרְגִּין, וְאִתְעָבִידוּ כְּנוּפְיָא חֲדָא. (ס''א אתפלג ואתעבידו כנופיא חד)

לְבָתַר אִתְפְּלָגוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין דַּרְגִּין, פַּלְגּוּתָא מַיָּא אַגְלִידוּ, וּפַלְגּוּתָא אִשְׁתְּקָעוּ. אִלֵּין סְלִיקוּ, וְאִלֵּין נַחְתּוּ, מֵהָכָא שָׁרָא עָלְמָא לְאִתְפַּלְגָא.

צְרוֹרָא אַחֲרָא (נ''א חדא) אִית לְעֵילָּא, (לעילא) וְהוּא גְּלִיפָא בע''ב חֲתִימָן דְּגוּשְׁפַּנְקָא תַּקִּיפָא, וּבְהוּ שְׁקִיעַן גַּלְגַּלּוֹי דְּיַמָּא. כַּד נַטְלִין, אִתְפְּלָגוּ לְאַרְבַּע זַוְּיָין. פַּלְגּוּ חֲדָא סָלִיק, וּפַלְגּוּ חֲדָא נָחִית, פַּלְגּוּ חֲדָא לִסְטַר צָפוֹן, וּפַלְגּוּ חֲדָא לִסְטַר דָּרוֹם. כַּד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, גּוּמְרִין דְּלַהֲטִין קַיְימִין, בְּלַהַט שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא דְּמִתְהַפְּכָא.

חַד קַיְּימָא נָעִיץ בְּגוֹ יַמָּא, דַּרְגָּא שְׁלִיחָא דְּאָפַרְכָא עִלָּאָה, סָלִיק בְּהַהוּא קַיָימָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, אִשְׁתֶכְלָל (נ''א אסתכל) לְמֵרָחִיק, קְטוּרָא דְּאַרְבִּין דְּשָׁאטִין בְּיַמָּא. מַאן חָמֵי גַּלְגַּלִּין דְּסַלְּקִין וְנַחְתִּין וְרוּחָא דְּנָשִׁיב בְּהוּ, וְנוּנֵי יַמָּא נַגְדִּין כָּל אִינּוּן אַרְבִּין לְכָל סִטְרֵי עָלְמָא.

הַהוּא דַּרְגָּא, כַּד נָחִית מֵהַהוּא, קַיְימֵי אֶלֶף מִימִינֵיהּ, וְאֶלֶף מִשְּׂמָאלֵיהּ, הֲוָה תָּב וְיָתִיב בְּאַתְרֵיהּ, כְּמַלְכָּא בְּכוּרְסְיֵהּ, הַהוּא דַּרְגָּא דְּכַד שָׁאטֵי יַמָּא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, עִמֵּיהּ נַפְקַת, בֵּיהּ תֵּבַת, הוּא תָּב בְּקִיּוּמָא דְּמַלְכָּא.

כְּדֵין כָרוֹזִין נָפְקִין, מַאן מָארֵי דְּעַיְינִין, יִזְדַּקְפָאן לוֹן לְעֵילָּא לְעֵילָּא. מָארֵיהוֹן דְּגַדְפִּין יְקוּמוּן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. מָארֵי דְּאַנְפִּין, חַפְיָין לוֹן, עַד דְּנָטִיל בְּמַטְלָנוֹי. כְּדֵין וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. (עד כאן).

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (משלי ל״א:י״ד) הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:כ״ז) הִנֵּה שֵׁם יְיָ' בָּא מִמֶּרְחָק. תָּבִיא לַחְמָהּ, בְּחַד דַּרְגָּא דְּשָׁארִי עָלָהּ, וּבֵיהּ אִתְמְשָׁכוּ כָּל אִלֵּין נְחָלִין וּמַבּוּעִין דְּאַזְלִין בְּיַמָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ז׳) כָּל (ויקרא נ''ח ע''א) הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹ'.

אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ נְחָלִין אִתְמַשְּׁכָן בְּהַהוּא דַּרְגָּא, וְהַהוּא דַּרְגָּא נָחִית (נ''א נגיד) לוֹן לְהַהוּא יַמָּא, לָא תֵּימָא. דְּהָא אָרִיק לוֹן, וְהָא לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ אַחֲרָנִין, וְלָא נַגְדִּין בֵּיהּ כְּמִלְקַדְּמִין, אַהְדָּר וְאָמַר אֶל מָקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים, אֶל מָקוֹם דְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּנַחֲלִין אַזְלִין זִמְנָא חֲדָא, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, תַּמָּן אִינּוּן תַּיְיבִין מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, וְלָא פַּסְקִין לְעָלְמִין, וּמִתְכַּנְּשֵׁי כֻּלְּהוּ בְּהַהוּא אֲתָר. וְלָמָּה. לָלָכֶת. לְמֵהַךְ לְהַהוּא אֲתָר דְּיַמָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר, מַה שְׁמֵיהּ דְּהַהוּא דַּרְגָּא. צַדִּיק אִקְרֵי.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, בְּהַהוּא יַמָּא דְּאַזְלִין וְשָׁאטִין, עַד דְּאַתְיָין לְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא דַּרְגָּא, כְּדֵין כְּתִיב לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, לְעֵילָּא לְעֵילָּא יַתִּיר, אִית זִוּוּגָא אַחֲרָא, דְּשָׁארִי בַּחֲבִיבוּתָא, וְלָא (ויקרא ס''א ע''ב, ע''ז ע''ב, נ''ה ע''א, כ''ו ע''א) מִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאן זָכֵי לְהַהוּא זִוּוּגָא. אָמַר לֵיהּ, מַאן דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי דַּיְקָא.

אָמַר לֵיהּ, וְהָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ, מַשְׁמַע דְּקָאָמַר זֶה, וְזֶה וְזֹאת יְדִיעָן אִינּוּן. אָמַר רִבִּי אַבָּא, תַּרְוַויְיכוּ שַׁפִּיר קָאָמְרִיתּוּ, וְהָא דְּרִבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר דַּיְקָא, וְכֹלָּא זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ לְצַדִּיקַיָּיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּמָּה אַלְפִין, כַּמָּה רִבְּבָן דְּמַשִּׁירְיָין קַדִּישִׁין, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מָארֵי דְּאַנְפִּין עִלָּאִין, מָארֵי דְּעַיְינִין, מָארֵי דְּזַיְינִין, מָארֵי דִּילָלָה, מָארֵי דִּיבָבָא, מָארֵי דְּרַחֲמֵי, מָארֵי דְּדִינָא, וְעֵילָּא מִנַּיְיהוּ אַפְקַד לְמַטְרוֹנִיתָא לְשַׁמְשָׁא בְּהֵיכְלָא קָמֵיהּ.

לָקֳבֵיל אִלֵּין, אִית לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, מַשִׁירְיָן מְזְיָּינִין. בְּשִׁתִּין (בשתא) אַנְפִּין מִשְׁתַּכְחוּ מַשְׁרְיָין מְזוּיָינִין. וְכֻלְּהוּ חֲגִירָן חֲרְבָּא, קַיְּימָאן בְּסַחֲרָנָהָא, כַּמָה נָפְקִין, כַּמָה עַיְילִין. בְּשִׁית גַּדְפִּין טָאסִין כָּל עָלְמָא. קַמֵי כָּל חַד וְחַד גּוּמָרִין דְּנוּר דָּלִיק. לְבוּשׁוֹי, מִתְלָהֲטָא אֶשָּׁא. בְּגַבּוֹי, שִׁנָּנָא דְּחַרְבָּא מִתְלָהֲטָא בְּכָל עָלְמָא, לְנַטְרָא (Ⅰ)

[51a]

[...] dans toutes les directions.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., III, 24) dit : “ Il mit des chérubins devant le jardin de délices, qui faisaient étinceler une épée de feu, pour garder le chemin qui conduisait à l’Arbre de Vie. ” Quel est le chemin qui conduit à l’Arbre de Vie ? C’est la grande Matrona qui forme le chemin du grand et puissant Arbre de Vie, ainsi qu’il est écrit (Cant., III, 7) : “ Voici le lit de Salomon environné de soixante hommes des plus vaillants d’entre les forts d’Israël, qui portent tous des épées. ” C’est d’Israël d’en haut que le verset parle. Dès que la Matrona se met en mouvement, toutes les légions célestes se meuvent avec elle.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 19) dit : “ Et l’ange de Dieu marchait devant eux, etc. ” La Matrona est-elle donc appelée “ Ange de Jéhovah ” ?
Rabbi Abba dit : Oui (21).
Remarquez que Rabbi Siméon a dit : le Saint, béni soit-il, a érigé en haut un palais sacré, de même qu’une ville sacrée. Cette ville est appelée “ Jérusalem la ville sainte ” Nul ne peut arriver auprès du Roi qu’en suivant le chemin qui traverse cette ville sacrée ; car c’est là le chemin véritable. C’est pourqrloi l’Écriture (Ex., XIV, 19) dit : “ C’est là la porte du Seigneur ; et les justes entreront par elle. ” Tous les messages que le Roi suprême envoie ici-bas passent par l’intermédiaire de la Matrona ; et tous les messages que le monde ici-bas envoie au Roi suprême parviennent d’abord à la Matrona, et c’est elle qui les transmet au Roi suprême. Il en résulte que la Matrona sert d’intermédiaire au monde d’en haut pour correspondre avec celui d’ici-bas, et aussi d’intermédiaire au monde d’ici-bas pour correspondre avec celui d’en haut. Ainsi, elle est la Médiatrice parfaite entre le ciel et la terre ; et c’est pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 19) dit : “ Et l’ange de Dieu qui marchait devant le camp d’Israël...(22) ” Le mot “ Israël ” désigne l’Israël d’en haut, et l’ “ Ange de Dieu ” désigne Dieu lui-même, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIII, 21) : “ Et le Seigneur marchait devant eux. ” Est-il compatible avec la gloire d’un Roi de permettre à sa Matrona qu’elle aille seule faire la guerre et qu’elle fasse la médiatrice ?
Mais la chose est comparable à un roi qui s’est uni à une matrona de haut mérite. Lorsque le roi put apprécier les qualités supérieures de sa matrona, qui surpassaient celles de toutes les autres matrones, il se demanda comment récompenser tant de vertus. Le roi se dit alors : Il faut que tout le monde apprenne les qualités supérieures de ma matrona ; qu’elle soit donc maîtresse absolue dans ma maison. Le roi lança, par conséquent, une proclamation formulée de la façon suivante : Tous les pouvoirs du roi sont confiés à la matrona. Le roi confia en outre à la matrona toutes ses armes, lui subordonna tous les chefs conduisant les armées à la guerre et lui remit toutes les pierres précieuses et tous les trésors royaux.
Le roi ajouta : A partir d’aujourd’hui, nul ne pourra m’adresser la parole sans la présenter préalablement à la matrona. De même, le Saint, béni soit-il, par suite de son amour immense pour la “ Communauté d’Israël ”, confia tout son pouvoir à la Matrona ; le Roi dit : Aucun pouvoir n’est plus entre mes mains ; il dit en outre (Cant., VI, 8) : “ Il y a soixante reines, et quatre-vingts femmes de second rang, et les jeunes filles sont sans nombre ; mais une seule est ma colombe, et ma parfaite amie ; elle est unique, etc. ” Toute ma maison est entre ses mains. Le Roi lança une proclamation formulée ainsi : Tous les pouvoirs du Roi sont confiés à la Matrona. Le Roi lui confia en outre ses armes, ses lances, ses épées, ses arcs, ses flèches, ses poignards et ses frondes, et lui subordonna tous les chefs célestes conduisant les armées à la guerre.
C’est pourquoi l’Écriture (Cant., III, 7) dit : “ Voici le lit de Salomon environné de soixante hommes des plus vaillants d’entre les forts d’Israël, qui portent tous des épées, qui sont très expérimentés dans la guerre. ” Le Roi dit à sa Matrona : A partir d’aujourd’hui, la direction de mes guerres t’est confiée ; mes armées aussi bien que les chefs célestes conduisant les armées sont entre tes mains. A partir d’aujourd’hui, c’est toi qui veilleras sur moi, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXI, 4) : “ ... Celui qui garde Israël. ” A partir d’aujourd’hui, quiconque aura besoin de moi ne pourra m’adresser la parole qu’en me la faisant passer par l’intermédiaire de la Matrona, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XVI, 3) : “ Qu’Aaron ne pénètre dans le sanctuaire que par Ceci (Zoth) (23). ” Ainsi, la Matrona est la Médiatrice parfaite auprés du Roi, et tous les pouvoirs sont entre ses mains, et c’est ce qui fait la gloire de la Matrona.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 19) dit : “ Et l’ange de Dieu qui marchait devant le camp d’Israël, etc. ”, ainsi que cela a été déjà dit.
L’Écriture ajoute : “ ... Et il alla derrière eux. ” Pourquoi derrière eux ? Parce que devant eux marchaient des légions célestes portant des arcs, des lances et des épées.
Une tradition nous apprend qu’en ce moment le puissant chef céleste des Égyptiens assembla six cents légions des adversaires d’Israël, et chaque légion se composait de six cents chefs accusateurs.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Il emmena six cents chariots choisis, et tout ce qui se trouva de chariots de guerre dans l’Égypte. ” Les six cents chariots n’étaient-ils donc pas d’Égypte, pour que l’Écriture ait besoin d’en faire une mention particulière ? Mais voici ce que la tradition nous apprend à ce sujet : Samaël appela à son secours six cents légions composées d’adversaires d’Israël. Tel est le sens des paroles : “ Il emmena six cents chariots [...]

- קָמָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״ד) וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

מַאן דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. דָּא הִיא מַטְרוֹנִיתָא רַבְּתָא, דְּהִיא אָרְחָא, לְהַהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא תַּקִּיף, אִילָנָא דְּחַיֵּי. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא, כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב.

כַּד נַטְלָא מַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ נַטְלִין בַּהֲדָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. וְכִי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים אִתְקְרֵי. אָמַר רִבִּי אַבָּא אִין. תָּא חֲזֵי, הָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ, הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, הֵיכָלָא עִלָּאָה, (קדישא) קַרְתָּא קַדִּישָׁא, קַרְתָּא עִלָּאָה. יְרוּשְׁלֵים עִיר הַקֹּדֶשׁ אִקְרֵי, מַאן דְּעָאל לְמַלְכָּא, לָא עָאל אֶלָּא מֵהַהוּא קַרְתָּא קַדִּישָׁא, נָטִיל אָרְחָא לְמַלְכָּא, דְּאָרְחָא מֵהָכָא אִתָּתְקָן.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ. כָּל שְׁלִיחוּתָא דְּבָעֵי מַלְכָּא מִבֵּי מַטְרוֹנִיתָא נָפְקָא, וְכָל שְׁלִיחוּתָא מִתַּתָּא לְמַלְכָּא, (נ''א דבעי מלכא) לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא עָיִיִל בְּקַדְמִיתָא, וּמִתַּמָּן לְמַלְכָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַטְרוֹנִיתָא אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתַּתָּא לְעֵילָּא. וְעַל דָּא, אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. מַלְאַךְ הָאֱלהִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בֵּיהּ, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְגוֹ', וְהַאי לָלֶכֶת יוֹמָם וְלַיְלָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

וְכִי יְקָרָא הוּא דְּמַלְכָּא, דְּמַטְרוֹנִיתָא תֵּזִּיל, וְהִיא תִּגַּח קְרָבָא, וְהִיא אַזְלַת שְׁלִיחָא. אֶלָּא, לְמַלְכָּא דְּאִזְדָּוַּוג בְּמַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה, חָמָא מַלְכָּא יְקִירוּ דִּילָהּ, עַל כָּל שְׁאַר מַטְרוֹנִיתָא דְּעָלְמָא, אָמַר כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחִין לְחֵינָתָא (נ''א לחופתא), לָקֳבֵל הַאי מַטְרוֹנִיתָא דִּילִי. הִיא סַלְּקָא עַל כֹּלָּא, מַה אַעְבִיד לָהּ. אֶלָּא כָּל בֵּיתָא דִּילִי יְהֵא בִּידָהָא, אַפִּיק מַלְכָּא כָּרוֹזָא, מֵהָכָא כָּל מִלִּין דְּמַלְכָּא בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא יִתְמַסְּרוּן. מַה עָבִיד. אַפְקִיד מַלְכָּא בִּידָהָא כָּל זַיְינִין דִּילֵיהּ, כָּל אִינּוּן מָארֵי מַגִּיחִין קְרָבָא, כָּל אִינּוּן אֲבָנִין יְקִרִין דְּמַלְכָּא, כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא. אָמַר, מֵהָכָא, כָּל מַאן דְּיִצְטְרִיךְ לְמַלְּלָא עִמִּי, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא עִמִּי, עַד דְּאוֹדַע לָהּ מַטְרוֹנִיתָא.

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִסְּגִיאוּת חֲבִיבוּתָא וּרְחִימוּתָא דִּילֵיהּ בְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל, אַפְקִיד כֹּלָּא בִּרְשׁוּתָהּ, אָמַר, הָא כָּל שָׁאֲרִי, לָא מִשְׁתַּכְּחֵי כְּלוּם לְגַבָּהָא. אָמַר, (שיר השירים ו׳:ט׳) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וְגוֹ', אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. מַה אַעְבִיד לָהּ, אֶלָּא, הָא כָּל בֵּיתָא דִּילִי בִּידָהָא. אַפִּיק מַלְכָּא כָּרוֹזָא, מֵהָכָא כָּל מִלִּין דְּמַלְכָּא, בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא יִתְמַסְּרוּן. אַפְקִיד בִּידָהָא כָּל זַיְינִין דִּילֵיהּ, רוֹמְחִין, וְסַיְיפִין, קַשְׁתִּין, חִצִּין, וַחֲרָבִין, בַּלִסְטְרִין. קַסְטִירָאִין, אָעִין, אֲבָנִין, כָּל אִינּוּן מָארֵי (נ''א מאני) מַגִּיחֵי קְרָבָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים וְגוֹ' כֻּלָּם אֲחוּזִיִ חֶרֶב מְלוּמְּדֵי וְגוֹ'.

אָמַר מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, קְרָבָא דִּילִי אִתְמְסַר בִּידָךְ, זַיְינִין דִּילִי, מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא בִּידָךְ. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְּ הֲוֵי נַטְרָא לִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכא) שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, מַאן דְּאִצְטְרִיךְ לִי, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא עִמִּי, עַד דְּאוֹדַע לְמַטְרוֹנִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁלִיחָא דְּמַלְכָּא בְּכֹלָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אִשְׁתְּכַח דְּכֹלָּא בִּידָהָא, וְדָא הוּא יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים וְגוֹ', כְּמָה דְּאִתְּמַר.

וַיֵּלֶךָ מֵאַחֲרֵיהֶם, מַאי טַעְמָא מֵאַחֲרֵיהֶם. בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ לְקַמָהָא (נ''א לגבהא) מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, מָארֵי בַּלִּסְטְרָאוֹת, מָארֵי רוֹמְחִין וְסַיְיפִין, וְאִתְגְּלוּן קַמָהָא, דְּהָא הֲווֹ אַתְיָין מַשִׁירְיָין אַחֲרָנִין, לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּעֵילָּא, וְעַל דָּא וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם.

וְתָאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אָתָא רַבְרְבָא שֻׁלְטָנָא דִּמְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, וְכָנַשׁ שִׁית מֵאָה (רבוון) רְתִיכִין מְקַטְרְגִין, וְעַל כָּל רְתִיכָא וּרְתִיכָא, שִׁית מֵאָה שָׁלְטָנִין מְמָנָן קַטֵיגוֹרִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְגוֹ'. וְכִי שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, לָא הֲווֹ רִכְבֵי מִצְרַיִם, מַאי טַעְמָא וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, הֲוָה סָמָאֵ''ל אוֹזִיף לֵיהּ, שִׁית מֵאָה רְתִיכִין מְקַטְרְגִין לְסַיְּיעָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב (Ⅰ)

[51b]

[...] choisis. ” Quand le Saint, béni soit-il, provoqua-t-il la défaite définitive de Samaël ? Pendant la guerre de Sisara, ainsi qu’il est écrit (Juges, V, 21) : “ Le torrent de Qison a entraîné leurs corps morts, etc. ” A cette époque, le Saint, béni soit-il, dompta toutes ces légions et les remit entre les mains de la Matrona. A la fin des temps, toutes les légions de Samaël seront livrées à la Matrona, ainsi qu’il est écrit (Is., LXIII, 1) : “ Qui est celui qui vient d’Edom, qui vient de Bosra avec sa robe teinte de rouge ? ”Les mots : “ Et il marchait derrière eux ” signifient qu’à la fin des temps la Schekhina exterminera du monde les légions de Samaël. Que signifient les paroles : “ Et en même temps la colonne de nuée marchait devant eux ” ?
Rabbi Yossé dit : C’est la nuée qu’on voit toujours autour de la Schekhina ; et c’est la même nuée dans laquelle Moïse pénétra près du mont Sinaï.
Rabbi Abba dit : L’Écriture (Ex., XIII, 21) dit également : “ Et le Seigneur marchait devant eux, paraissant durant le jour en une colonne de nuée. ” La vérité est que la colonne de nuée indiquait le concours du Juste, dispensateur de la Clémence, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLII, 9) : “ Le Seigneur a envoyé sa miséricorde durant le jour. ” Alors que la nuit paraissait, la colonne de feu indiquait la Rigueur. Rabbi Siméon dit : La colonne de nuée qui paraissait durant le jour était l’image d’Abraham, et la colonne de feu qui paraissait durant la nuit était celle d’Isaac. Mais la Schekhina se trouvait dans toutes les deux colonnes. Les paroles que Rabbi Abba vient de prononcer sont exactes ; c’est grâce à la Schekhina qu’Israël était entouré par devant et par derrière de colonnes.
Remarquez qu’en ce moment la lune était pleine et elle recevait la lumière des soixante-douze Noms sacrés formant un triangle autour d’elle. Un côté de ce triangle porte la couronne de la “ Clémence ” (Hésed), l’autre côté porte la couronne de la “ Rigueur ” (Gueboura) ; il se manifeste sous la forme de “ soixante verges de feu ”, dont il reçut dix de la Mère céleste. Enfin, le troisième côté est habillé de pourpre, habit du Roi suprême et sacré appelé “ Beauté ”, (Thiphereth). Le Fils sacré a hérité de son Pére et de sa mère les soixante-dix couronnes suprêmes. C’est lui qui constitue la base du triangle.
Une tradition nous apprend que les soixante-douze Noms sacrés sont soixante-douze témoins de la gloire de “ Hésed ” ; ils renferment les attributs de “ Gueboura ” et tiennent lieu en quelque sorte de soixante-douze écrivains ; et enfin ils constituent soixante-douze couleurs rehaussant la beauté de “ Thiphereth ”. Les versets (Ex., XIV, 19-20) : “ Et l’ange du Seigneur qui marchait devant le camp d’Israël ”, renferment toutes les lettres dont se composent les soixante-douze noms ; tantôt ces noms sont disposés dans leur ordre naturel, et tantôt ils sont dans un ordre inverse. Mais, dira-t-on, pourquoi ces noms ne sont-ils pas exprimés, dans ces versets, dans l’ordre parfait ? Mais la chose est comparable à un roi dont la conduite est impeccable et dont la bienveillance est sans borne. Que ce roi châtie ou qu’il récompense, son visage est toujours radieux, parce que sa bonté est infinie. Les insensés, voyant le visage du roi radieux et souriant, ne se méfient pas. Mais le sage, alors même qu’il voit le visage du roi radieux, est saisi d’effroi ; car, se dit-il, bien que le visage du roi soit souriant, [...]

- בָּחוּר.

אֵימָתַי אַשְׁלִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסָמָאֵ''ל. בִּקְרָבָא דְּסִיסְרָא, דְּעִקֵּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, וְאִתְמְסָרוּ בִּידָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שופטים ה׳:כ״א) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, יִתְמְסָרוּ כֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאָדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ'. וְעַל דָּא וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, דִּזְמִינָא שְׁכִינְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא לְאַעְקְרָא לוֹן מִן עָלְמָא.

וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, מַאן עַמּוּד הֶעָנָן דָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, דָּא הוּא עֲנָנָא דְּאִתְחָזֵי תָּדִיר עִם שְׁכִינְתָּא. וְדָא הוּא עֲנָנָא דְּעָאל מֹשֶׁה בְּגַוֵּיהּ. רִבִּי אַבָּא אָמַר, כְּתִיב וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, אֶלָּא סִיוּעָא דְּצַדִּיק הוּא, וּפְרִישׂוּ דִּרְשִׁימוּ דִּילֵיהּ, וְעַל דָּא אָזִיל הַאי עָנָן יוֹמָם, וּכְתִיב (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ. וּמִסִּטְרָא דְּחֶסֶ''ד אָתָא עֲנָנָא דָּא, וְדָא חֶסֶד אִתְקְרֵי, וַעֲנָנָא אַחֲרָא אָזִיל בְּלֵילְיָא, וְאִתְקְרֵי עַמּוּד אֵשׁ.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם: דָּא אַבְרָהָם. וְעַמּוּד הָאֵשׁ לַיְלָה: דָּא יִצְחָק. וְתַרְוַויְיהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בִּשְׁכִינְתָּא, וּמַה דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּעַל יְדָא דְּהַאי (נ''א דבהאי) דַּרְגָּא, אִשְׁתְּכָחוּ.

וְהַאי וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנִי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיִּסַּע: דְּנָטִיל מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ''ד, וְאִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דִּגְבוּרָה, בְּגִין דְּהָא מָטָא שַׁעֲתָא לְאִתְלַבְּשָׁא בְּדִינָא.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִים סִיהֲרָא מִכֹּלָּא, וְיָרְתָא שִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁמָהָן קַדִּישִׁין, בִּתְלַת סִטְרִין. סִטְרָא חֲדָא אִתְלַבְּשָׁא בְּעִטְרוֹי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, בְּשִׁבְעִין גְּלִיפִין דִּנְהִירוּ דְּאַבָּא עִלָּאָה, דְּאַנְהִיר לָהּ.

סִטְרָא תִּנְיָינָא, אִתְלַבְּשַׁת בְּרוֹמְחֵי דִּגְבוּרָ''ה, בְּשִׁתִין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא, וַעֲשָׂרָה דִּילָהּ דִּנְחַתוּ מִסִּטְרָא דְּאִמָא עִלָּאָה בְּנִימוּסֵי גְּלִיפִין.

סִטְרָא תְּלַתָאֵי, אִתְלַבְּשַׁת בִּלְבוּשֵׁי אַרְגְוָנָא, דְּלָבִישׁ מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְּאִקְרוּן תִּפְאֶרֶ''ת, דְּיָרִית בְּרָא קַדִּישָׁא, בְּשִׁבְעִין עִטְרִין עִלָּאִין, מִסִּטְרָא דְּאַבָּא וְאִמָא, וְהוּא כָּלִיל לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא. (ס''א ותרין עטרין מסטרא דאבא ואימא, ואינון שבעין ותרין שמהן.) וְתָנֵינָן מִסִּטְרָא דְּחֶסֶ''ד שִׁבְעִין וּתְרֵין סָהֲדִין. מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָא שִׁבְעִין וּתְרֵין סוֹפְרִין. מִסִּטְרָא דְּת''ת שִׁבְעִין וּתְרֵין גַּוְונִין לְאִתְפָּאַרָא.

וּבְהַאי אֲתָר, אִתְגְּלִיף חַד בְּחַד, וְאִסְתְּלִיק שְׁמָא קַדִּישָׁא, רָזָא דִּרְתִּיכָא, וְהָכָא אִתְגְּלִיפוּ אֲבָהָתָא, לְאִתְחַבְּרָא בְּחַד, וְהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּאַתווֹי.

צֵרוּפָא דְּאַתְוָון אִלֵּין, אַתְוָון קַדְמָאֵי, רְשִׁימִין כְּסִדְרָן בְּאֹרַח מֵישָׁר, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אַתְוָון קַדְמָאֵי אִשְׁתְּכָחוּ בְּחֶסֶ''ד, לְמֵהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, בְּסִדּוּרָא מִתְתְּקָן.

אַתְוָון תִּנְיָינֵי, רְשִׁימִין בְּגִלְגּוּלָא לְמַפְרֵעַ, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אַתְוָון תִּנְיָינֵי, מִשְׁתַּכְחוּ בִּגְבוּרָה, (ס''א מגבורה) לְגַלָּאָה דִּינִין וְּזִינִין דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא.

אַתְוָון תְּלִיתָאֵי, אִינּוּן אַתְוָון רְשִׁימָן, לְאַחֲזָאָה גַּוְונִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְכֹלָּא בֵּיהּ מִתְחַבְּרָן וּמִתְקַשְּׁרָן, וְהוּא אִתְעַטָּר בְּעִטְּרוֹי בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְרָשִׁים לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּכֹלָּא.

הָכָא אִתְרְשִׁים שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּע''ב תֵּיבִין, דְּמִתְעַטְּרֵי בַּאֲבָהָתָא, רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. וְאִי תֵּימָא, הָנֵי אַתְוָון תְּלִיתָאֵי, מַאי טַעְמָא לָאו אִינּוּן כְּתִיבִין, מִנְּהוֹן בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּסִדּוּרָן, וּמִנְהוֹן לְמַפְרֵעַ, לְיַשְּׁרָא לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא, דְּהָא תָּנֵינָן, (תהילים צ״ט:ד׳) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד מֵישָׁרִים לִתְרֵי סִטְרֵי, וּכְתִיב (שמותכו) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים וְגוֹ', דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, דָּא יַעֲקֹב, וְכֹלָּא חַד.

אֶלָּא לְמַלְכָּא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכֹּלָּא, דַּעְתֵּיהּ שְׁלִים מִכֹּלָּא, מָה אָרְחֵיהּ דְּהַהוּא מַלְכָּא. אַנְפּוֹי נְהִירִין כְּשִׁמְשָׁא תָּדִיר, בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים. וְכַד דָּאִין, דָּאִין לְטָב וְדָאִין לְבִישׁ. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִינֵּיהּ. מַאן דְּאִיהוּ טִפְּשָׁא, חָמֵי אַנְפּוֹי דְּמַלְכָּא נְהִירִין וְחַיְּיכָן, וְלָא אִסִתְּמַר מִינֵּיהּ. וּמַאן דְּאִיהוּ חַכִּימָא, אַף עַל גַּב דְּחָמֵי אַנְפּוֹי דְּמַלְכָּא נְהִירִין, אָמַר מַלְכָּא וַדַּאי שְׁלִים הוּא, שְׁלִים הוּא מִכֹּלָּא, דַּעְתֵּיהּ שְׁלִים, אֲנָא חָמֵי דִּבְהַהוּא נְהִירוּ, דִּינָא יָתִיב (Ⅰ)

[52a]

[...] il cache quelque rigueur. Le Saint, béni soit-il, étant parfait en toute chose, a également caché sa Clémence et sa Rigueur dans les soixante-douze noms. Est-ce à dire que, quand Dieu exerce la Rigueur, il est autrement disposé que quand il exerce la Clémence ? Nullement. En effet Dieu l’affirme lui-même (Malachie, III, 6) : “ Car je suis le Seigneur qui ne varie jamais. ” Aussi, qu’il récompense ou qu’il châtie, Dieu reste toujours égal à lui-même. Voilà pourquoi les lettres dont se composent les soixante-douze Noms sacrés et qui se retrouvent dans les trois versets sus-indiqués sont tantôt disposées dans leur ordre naturel, tantôt dans un sens inverse (24). “ Et (Ex., XIV, 19) l’ange de Dieu qui marchait devant le camp des Israélites alla derrière eux ; et, en même temps, la colonne de nuée, quittant la tête du peuple, se mit aussi derrière, entre le camp des Égyptiens et le camp d’Israël. ” Jusqu’à cet endroit de l’Écriture, il est fait allusion au côté de la Clémence dont Abraham est l’image. Rabbi Siméon dit à son fils : Éléazar, mon fils, remarque que quand le Saint, béni soit-il, pose sur sa tête les couronnes sacrées et célestes, les patriarches sont couronnés également. Voyant les patriarches se couronner, la Matrona en fait autant ; et alors les bénédictions du ciel se répandent partout. C’est en pareil cas que le Nom sacré (dont les lettres sont gravées sur le char céleste près duquel les patriarches sont couronnés) se trouve complet.
Rabbi Yessa dit : J’ai trouvé, dans l’exposé des mystères de Rab Hammenouna se rattachant à la sonnerie du Schophar, la sentence suivante : Dans la liturgie récitée pendant la sonnerie, on trouve trois fois le mot “ ainsi ”, pour correspondre aux trois versets susnommés dans lesquels on retrouve les lettres des soixante-douze Noms sacrés. Rabbi Siméon dit : Ces Noms sacrés servent de couronnes aux patriarches unis dans le char sacré. Ces noms sont compris dans les quarante-huit mots que renferment les trois versets en question.
Remarquez que le Nom sacré de “ Ani ” se composant des lettres Aleph, Noun et Yod, forme le tronc de l’Arbre, alors que le Nom sacré “ Vaô ” forme la cime des branches. Les collègues ont fait remarquer que l’Arbre tout entier, sa racine, son tronc et ses branches se trouvent renfermés dans les quarante-huit lettres mentionnées. Le Nom sacré se trouve ainsi marqué et dans les trois mondes supérieurs, et dans les trois mondes inférieurs. C’est pour correspondre à cette triade que l’Écriture (Is., VI, 3) dit : “ Saint, Saint, Saint, Jehovah Çebaoth. ” Saint en haut, Saint au milieu, Saint dans la Clémence, Saint dans la Rigueur et Saint dans la Beauté ! Et toute cette triade se trouve exprimée clans les soixante-douze noms gravés, ainsi que cela a été déjà. dit. Béni soit-il, béni soit son Nom en toute éternité ! amen.
Rabbi Isaac dit : Lorsqu’Israël se trouvait au bord de la mer, il vit de nombreuses [...]

- וְאִתְכַּסְיָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחַזְיָא, דְּאִי לָאו הָכִי, לָא יְהֵא מַלְכָּא שְׁלִים, וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא.

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלִים תָּדִיר בְּהַאי גַּוְונָא וּבְהַאי גַּוְונָא, אֲבָל לָא אִתְחַזְיָא, אֶלָּא בִּנְהִירוּ דְּאַפִּין. וּבְגִין כַּךְ, אִינּוּן טִפְּשִׁין חַיָּיבִין לָא אִסְתַּמְּרָן מִנֵּיהּ. אִינּוּן חַכִּימִין זַכָּאִין, אַמְרִין, מַלְכָּא שְׁלִים הוּא, אַף עַל גַּב [אָמְרוּ הַמָגִיהִים כָּאן מָצָאנוּ כָּתוּב פָּסוּק וַיִסָע כָּסֶדֶר כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה בָּעֵי לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵהָכָא, (מלאכי ג׳:ו׳) אֲנִי יְיָ' לֹא שָׁנִיתִי. לָא דָּלִיגְנָא לַאֲתָר אַחֲרָא, בִּי אִתְכְּלִיל כֹּלָּא. הָנִי תְּרֵי גַּוְונֵי בִּי אִתְּכְּלִילָן, בְּגִין כַּךְ כֹּלָּא בְּאֹרַח מֵישָׁר אִתְחַזְיָא, וְאַף עַל גַּב דְּאַתְוָון אֲחִידָן לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא, כְּסִדְרָן כְּתִיבִין. (שמות י״ד:י״ט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמוֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. עַד כָּאן סִטְרָא חַד, חֶסֶד לְאַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּרִי, תָּא חֲזֵי רָזָא דָּא. כַּד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא אַנְהִיר לְמַלְכָּא, אַנְהִיר לֵיהּ, (ס''א עטר ליה ואחסין ליה, בכתרין וכו') וְעִטְּרִין לֵיהּ, בְּכִתְרִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, כַּד מָטָאן לְגַבֵּיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָתָא, בְּשַׁעֲתָה דְּמִתְעַטְּרֵי אֲבָהָתָא, כְּדֵין הוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּדֵין מַטְרוֹנִיתָא, נַטְלָא בְּמַטְלָנָהָא, (בההוא) (נ''א בשולטנא בההיא) שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָתָא. וְכַד מִתְעַטְּרָא מִכֻּלְּהוֹן, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא, וּרְשׁוּתָא דְּכֹלָּא בִּידָהָא.

כְּגַוונָא דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא גְּלִיפָא בְּאַתווֹי רְשִׁימִין בִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא עִטּוּרָא דַּאֲבָהָן.

אָמְרוּ הַמָגִיהִים כָּאן מָצָאנוּ כָּתוּב פָּסוּק וַיִסָע כָּסֶדֶר כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן אִתְתְקַנוּ טוּרִין כְּסִדְרָן בְּרָזָא דְחֶסֶד לָא סַטָאן לִימִּינָא וּשְׂמָאלָא. אַחַר כֵּן מָצָאנוּ פָּסוּק וַיָּבֹא לְמַפְרֵעַ כּמוֹ כֵן כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זְהִ הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן אִתְתְקַנוּ טוּרִין לְמפרֵעַ בְּרָזָא דִּגְבוּרָה כֻּלְהוּ שְׂמֹאלָא כְּלִילָן בִּימִינָא. אַחַר כָּךְ מָצָאנוּ פָּסוּק וָיֵט כַּסֶדֶר כְּמוֹ כֵן כָּל אוֹת וְאוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּמְרוּבָּע עִם זה הַלָּשׁוֹן עַד כָּאן כְּלִילָן טוּרִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּתִפְאֶרֶת לְבַתָר מִתְחֲבְּרָן אֲבָהָן וְאִתְעַבִידוּ שֶׁמָּא קַדִּישָׁא. וְאַחַר כָּךְ מָצָאנוּ הע''ב שְׁמוֹת הַיוֹצְאִים מִשלשָׁה פְּסוּקִים אֵלּוּ בִּמְרוּבָּע כָּל שםׁ וְשֵׁם מִשלשָׁה אוֹתִיּוֹת הַיוֹצְאִים מִשְׁלשָׁה פְּסוּקִים אֵלּוּ יָשָׁר הָפוּךְ יָשָׁר וְהַסִימָן יה''י אוֹר עִם זֶהּ הַלָּשׁוֹן הָא כְּגַוְנָא דָא שֶׁמָּא קַדִּישָׁא גְלִיפָא בְּאַתְווֹי רְשִׁימִין בִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא עִטוּרָא דְאֲבַהָן. ולא הדפסנו אותו כאן מפני יקר תפארת גדולתו. (והודפס בסוף הספר)

(אמר רבי ייסא, אשכחנא ברזא דא בתקיעותא (ס''א דרב בבבל) דרב המנונא סבא, תלת ובכן ובכן ובכן, לקבלי הני תלת. וכך הוא סדורא. אמר רבי יוסי, כלא אתכליל בהאי שמא (נ''א שליחא) קדישא, ואסתיים ביה, אשתכח דשלימו דרתיכא קדישא אית ביה.)

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי הוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, עִטּוּרָא דַּאֲבָהָן, דְּמִתְעַטְרָא בְּגִלּוּפַיְיהוּ, בְּחִבּוּרָא כַּחֲדָא. שְׁלִימוּ דִּרְתִיכָא קַדִּישָׁא. וְאִתְכְּלִיל בְּאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא תֵּיבוּתָא, דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, וְעִקָרָא דְּשָׁרָשִׁין.

תָּא חֲזֵי, גּוּפָא דְּאִילָנָא, אֲנִ''י אָלֶ''ף (ויקרא קנ''א) נוּ''ן יוֹ''ד. רֵישָׁא דְּכָל עַנְפֵי אִילָנָא, וָה''וּ. (וה''ו) וְהָא אִתְּעֲרוּ חַבְרַיָּא, כְּלָלָא דַּעֲנָפִין וְנוֹפָא וְשָׁרָשָׁא, בְּאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא תֵּיבִין. וְהָא אִתְרְשִׁים בִּתְלַת עָלְמִין עִלָּאִין, ובג' עָלְמִין תַּתָּאִין.

לָקֳבְלֵיהּ, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת. קָדוֹשׁ לְעֵילָּא. קָדוֹשׁ בְּאֶמְצָעִיתָא. קָדוֹשׁ לְתַתָּא. קָדוֹשׁ חֶסֶד. קָדוֹשׁ גְּבוּרָה. קָדוֹשׁ תִּפְאֶרֶת. וְכֻלְּהוּ בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין אִתְגְּלִיפוּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר. בְּרִיךְ הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין אָמֵן.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, חָמוּ לְכַמָּה (Ⅰ)

[52b]

[...] légions et de nombreuses armées, célestes aussi bien que terrestres, qui n’avaient d’autre but que de l’opprimer. Voyant ainsi devant lui la mer agitée, et derrière lui toutes les légions des Égyptiens et de nombreux anges accusateurs, Israël cria vers le Saint, béni soit-il.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Et le Seigneur dit à Moïse : Pourquoi cries-tu vers moi (elaï) ? Or, nous trouvons dans le “ Livre Occulte ”, que le mot “ Elaï ” désigne l’Ancien des temps.
Rabbi Isaac dit : En ce jour, le Saint, béni soit-il, brisa, en présence d’Israël, les forces d’en haut et les forces d’en bas. C’est pourquoi Une tradition nous apprend que certains miracles sont aussi ardus pour le Saint, béni soit-il, que la séparation de la Mer Rouge. Il résulte donc de cette tradition que la séparation de la Mer Rouge était une œuvre ardue. Pourquoi ? —Parce qu’elle ne dépendait que de l’Ancien des temps seul. Rabbi Siméon dit : Il y a une biche sur la terre dont le Saint, béni soit-il, exauce les vœux et en faveur de laquelle il fait beaucoup de miracles. Lorsque, plongée dans la détresse, elle adresse sa prière au ciel et que le monde a besoin de la pluie, elle élève sa voix ; et le Saint, béni soit-il, compatit avec le monde, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLII, 2) : “ Comme le cerf soupire après l’eau... ” Au moment de l’enfantement, elle se trouve dans l’impossibilité de mettre bas. Elle pose alors sa tête entre ses cuisses et pousse des cris. Le Saint, béni soit-il, a pitié d’elle ; et il lui envoie un serpent qui la mord à l’orifice de l’utérus ; et, l’ouverture étant ainsi élargie, le petit sort incontinent (25). Rabbi Siméon ajouta : Ne cherchez pas à approfondir ces paroles et ne mettez pas Dieu à l’épreuve ; et pourtant ce qui vient d’être dit est exact. “ En (Ex., XIV , 30) ce jour-là, le Seigneur délivra Israël de la main des Égyptiens. Et Israël vit Mitzraïm mort sur le bord de la mer. ” “ Mitzraïm ” désigne le chef céleste des Égyptiens que le Saint, béni soit-il, montra aux Israélites au moment où il fit passer par le “ fleuve du feu (26) ”. Par le mot “ mort ”, l’Écriture nous indique que Dieu lui ôta son pouvoir. “ Et (Ex., XIV, 31) Israël vit la main puissante que le Seigneur avait étendue contre les Égyptiens. ”
Rabbi Hiyâ dit : Dieu frappa l’Égypte de toute la main composée de cinq doigts ; il la frappa de la main droite dont dépend tout, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 6) : “ Ta droite, Seigneur, s’est signalée et a fait éclater sa force ; ta droite, Seigneur, a frappé l’ennemi. ”
Rabbi Isaac dit : Nul homme n’a jamais montré une telle résistance à Dieu que le Pharaon.
Rabbi Yossé objecta : Il y avait pourtant Sehon et Og qui résistèrent également à Dieu ?
Rabbi Isaac lui répondit : Ces derniers résistèrent seulement à Israël, alors que le Pharaon résista à Dieu lui-même, bien qu’il en ait constaté la puissance tous les jours. Rabbi Yehouda dit au nom de Rabbi Isaac : Le Pharaon était le plus grand de tous les magiciens ; il était très versé dans la connaissance des “ couronnes inférieures ” ; or, d’après cette science, le Pharaon était convaincu qu’Israël devait rester en Égypte toujours, tant étaient serrées les mailles du filet qui lui avait été tendu. Mais le Pharaon ignorait qu’il y a la Foi qui est au-dessus de toute la science magique. Quelle était la raison pour laquelle le Pharaon résista à Dieu ?
Rabbi Abba dit : Le motif de la résistance du Pharaon était le nom “ Jéhovah ” prononcé par “ Moïse ; c’était ce nom même qui le détermina à résister, ainsi qu’il est écrit (Ex., IX, 12) : “ Et Jehovah endurcit le cœur du Pharaon. ” Car, dans toute sa science magique, le Pharaon n’a trouvé nulle confirmation de la domination de ce Nom sur la terre. C’est pourquoi le Pharaon dit d’abord : “ Qui est JéhJéhovah ? ” Et ensuite il dit : “ Jéhovah est juste. ” Et encore : “ J’ai péché contre Jéhovah. ” Ainsi, la même bouche qui niait d’abord l’existence de Jéhovah en reconnut la justice plus tard.
Rabbi Hizqiya commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Job, IX, 22) : “ C’est une ; c’est pourquoi j’ai dit : Dieu afflige le juste aussi bien que l’impie. ” Que signifient les mots : “ C’est une ? ” Ces mots ont la même signification que dans le verset (Cant., VI, 9) suivant : “ Une seule est ma colombe et ma parfaite amie ; elle est unique a sa mère. ” C’est par cette amie que le Saint, béni soit-il, exerce ses jugements ici-bas et en haut. Et lorsque le Saint, béni soit-il, exerce son jugement par cette amie couronnée, il afflige le juste aussi bien que l’impie, [...]

- אֹכְלוֹסִין, לְכַמָּה חַיָּילִין, לְכַמָּה מַשִּׁירְיָין, מֵעֵילָּא וְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ בִּכְנוּפְיָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, שָׁרִיאוּ בִּצְלּוֹ מִגּוֹ עָאקוּ דִּלְהוֹן.

בֵּיהּ שַׁעֲתָא, חָמוּ יִשְׂרָאֵל עָאקוּ מִכָּל סִטְרִין, יַמָּא בְּגַלּוֹהִי דְּזַקְפָן קָמַיְיהוּ. בַּתְרַיְיהוּ, כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, כָּל אִינּוּן מַשִּׁירְיָין דְּמִצְרַיִם, לְעֵילָּא עֲלַיְיהוּ כַּמָּה קַטֵיגוֹרִין. שָׁרִיאוּ צַוְוחִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

כְּדֵין כְּתִיב, וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְתָאנָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אֵלַי, (כ''א ע''א) דַּיְיקָא, בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּדֵין, כַּד אִתְנְהִיר כֹּלָּא כַּחֲדָא, וְעָבִיד יַמָּא נִימּוּסִין עִלָּאִין, וְאִתְמְסָרוּ בִּידוֹי עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, קַשְׁיָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּלָּא, כִּקְרִיעַת יָם סוֹף, וְכֹלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּקְרִיעַת יָם (בראשית ר''ס ע''א) סוּף בְּעַתִּיקָא תַּלְיָיא.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, חַד אַיַּילְתָּא אִית בְּאַרְעָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד סַגְיָא בְּגִינָהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהִיא צווַֹחַת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע עָאקוּ דִּילָהּ, וְקָבִּיל קַלָהּ. וְכַד אִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְרַחֲמֵי לְמַיָּיא, הִיא יָהָבַת קָלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁמַע קַלָהּ, וּכְדֵין חַיִּיס עַל עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ב׳) כְּאַיָּל תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

וְכַד בַּעְיָא לְאוֹלָדָא, הִיא סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין, כְּדֵין אַתְיָיא וְשַׁוִּיאַת רֵישָׁא בֵּין בִּרְכָּהָא, וְצווַֹחַת וְרָמַת קַלִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַיִּיס עָלָּה, (רי''ט ע''ב) וְזַמִּין לְקַבְּלָהּ חַד נָחָשׁ, וְנָשִׁיךְ בְּעַרְיָיתָא דִּילָהּ, וּפָתַח לָהּ, וְקָרַע לָהּ הַהוּא אֲתָר, וְאוֹלִידַת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַאי מִלָּה, לָא תִּשְׁאַל וְלָא תְּנַסֶּה אֶת יְיָ', וְהָכִי דַּיְיקָא. (שמות י״ד:ל׳) וַיּוֹשַע יְיָ' בְּיוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, הַהוּא שֻׁלְטָנָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, אַחְמֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאַעְבַּר לֵיהּ, בִּנְהַר (ז' ע''א, רכ''ב ע''ב) דִּינוּר, דְּהֲוָה בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא. מֵת, מַאי טַעֲמָא מֵת. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ, דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ, מֵהַהוּא שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ. (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הָכָא אִשְׁתְּלִים יְדָא, וְכֻלְּהוּ אֶצְבְּעָן, וְאִשְׁתְּלִים יְדָא, דְּאִתְכְּלִיל בֵּיהּ בִּימִינָא, דְּהָכִי תָּנִינָן, כֹּלָּא בִּימִינָא אִתְכְּלִיל, וּבִימִינָא תַּלְיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אַשְׁכַּחְנָא, מַאן דְּאַתְקִיף לִבֵּיהּ, לְגַבֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּפַרְעֹה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, סִיחוֹן וְעוֹג הָכִי נַמֵּי. אָמַר לֵיהּ, לָאו הָכִי. אִינּוּן לְגַבֵּיהּ דְּיִשְׂרָאֵל אִתְתְּקָפוּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא, כְּמָה דְּאִתְּקַף פַּרְעֹה רוּחֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא גְּבוּרָאן דִּילֵיהּ, וְלָא הֲוָה תָּב.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, פַּרְעֹה חַכִּים מִכָּל חֲרָשׁוֹי הֲוָה, וּבְכָל אִינּוּן כִּתְרִין, וּבְכָל אִינּוּן יְדִיעָן, אִסְתָּכַּל. וּבְכָל סִטְרָא דִּלְהוֹן, לָא חָמָא פּוּרְקָנָא דִּלְהוֹן יִשְׂרָאֵל, וְלָא הֲוָה תָּלֵי בְּחַד מִנַּיְיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ קְשִׁירוּ קִשְׁרָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּפַרְעֹה לָא סָבַר דְּאִית קִשְׁרָא אַחֲרָא דִּמְהֵימָנוּתָא, דְּאִיהוּ שַׁלִיט עַל כֹּלָּא. וְעַל דָּא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָא אַתְקִיף לִבָּא דְּפַרְעֹה, אֶלָּא שְׁמָא דָּא. דְּכַד הֲוָה אָמַר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְיָ', דָּא מִלָּה מַמָּשׁ, אַתְקִיף לִבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ב) וַיְחַזֵּק יְיָ' אֶת לֵב פַּרְעֹה. דְּהָא בְּכָל חָכְמְתָא דִּילֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח, דִּשְׁמָא דָּא שָׁלִיט בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא אָמַר, מִי יְיָ'. וּלְבָתַר אָמַר, יְיָ' הַצַּדִּיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְבָתַר אָמַר, (שמות י) חָטָאתִי לַיְיָ' הַהוּא פּוּמָא דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא.

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:כ״ב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הַאי קְרָא, אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. אַחַת הִיא, מַאי אַחַת הִיא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְהַאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינוֹי לְתַתָּא, וְדָאִין דִּינוֹי לְעֵילָּא בְּכֹלָּא.

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינוֹי, דָּאִין דִּינוֹי בְּהַאי כִּתְרָא, כְּדֵין כְּתִיב, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. (Ⅰ)

[53a]

[...] attendu que les justes expient les crimes des impies, ainsi qu’il est écrit (II Rois, XXIV, 16) : “ Et Dieu dit à l’ange exterminateur : C’est assez, retiens ta main. ” Or, Job connaissait les paroles que Dieu adressa à l’ange exterminateur ; mais il les interpréta mal ; car il donna au mot “ rab ” le sens de : “ Ote les grands (rab) pour les fautes des petits. ”
Rabbi Yessa dit : Les mots : “ C’est une ” désignent la “ Communauté d’Israël ”, pour laquelle le Saint, béni soit-il, frappa les Égyptiens et s’en vengea.
Rabbi Hiyâ dit : Job ne fut accablé de maux qu’après la sortie d’Israël de l’Égypte. Job se disait donc : Puisque Dieu frappa le Pharaon qui se révolta contre lui, et qu’il me frappe aussi, bien que je ne me fusse jamais révolté contre lui, j’en infère qu’il afflige le juste aussi bien que l’impie.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., IX, 20) dit : ”Celui d’entre les serviteurs du Pharaon qui craignait la parole du Seigneur... ”
Rabbi Yehouda dit : Les pierres qui tombèrent en grêle sur les Égyptiens furent suspendues dans l’air par Moïse ; une partie en tomba à l’époque de Josué ; et le reste est réservé pour la fin des temps ; à cette époque, ces pierres retomberont sur Edom et sur sa postérité, ainsi qu’il est écrit (Michée, VII, 15) : “ Je ferai voir des merveilles à mon peuple, comme lorsque je l’ai tiré de l’Égypte. ” Le verset (Ex., XIV, 31) : “ Et Israël vit la main puissante que le Seigneur avait étendue contre les Égyptiens ”, a encore une autre signification. Car le commencement de ce verset semble, de prime abord, opposé à la fin, puisqu’il commence par : “ ... Et Israël vit ”, et finit par : “ Et le peuple craignit le Seigneur. ” Mais
Rabbi Yehouda dit : Le vieillard (Jacob) qui prit avec ses enfants le chemin de l’exil revit tous les maux que ses enfants endureraient en Égypte, ainsi que tous les châtiments que Dieu infligerait aux oppresseurs. Tel est le sens des mots : “ Et Israël vit ”, ce qui veut dire : Jacob prévit tous les événements futurs.
Rabbi Yehouda dit en outre : Le Saint, béni soit-il, fit monter le vieillard (Jacob) et lui dit : Regarde tes enfants affranchis du joug d’un peuple puissant. Ceci corrobore la sentence suivante de Rabbi Yessa : Au moment ou Jacob prévit l’exil d’Israël en Égypte, il fut saisi d’une grande frayeur. Le Saint, béni soit-il, lui dit : Pourquoi crains-tu ? Et il ajouta (Gen., XLVI, 3) : “ Ne crains point d’aller en Égypte, parce que je t’y rendrai le chef d’un grand peuple. ” Jacob répondit : Je crains que mes enfants n’en sortent jamais. Dieu lui dit : “ Je descendrai avec toi en Egypte. ” Jacob reprit : Je crains de ne pas être enterré avec mes parents et de ne pas voir la délivrance de mes enfants, en faveur desquels tu feras plus tard de grandes choses. Dieu lui répondit : “ Et je monterai de l’Égypte avec toi ”, ce qui veut dire : Tu seras enterré avec tes parents, et je te montrerai la délivrance de tes fils et les miracles que je ferai en leur faveur. Aussi le jour de la sortie d’Égypte, le Saint, béni soit-il, fit monter Jacob et lui dit : Vois la délivrance de tes fils en faveur desquels je viens de faire de grands miracles. Tel est le sens des mots : “ Et Israël vit, etc. ”
Rabbi Isaac dit : Nous inférons ce qui précède du verset suivant (Deut., IV, 37) : “ Et il t’a tiré de l’Égypte devant lui avec sa grande puissance. ” Que signifie “ devant lui ” ? — Devant Jacob qui assistait à leur sortie.
Rabbi Hizqiya dit : Devant Abraham, ainsi qu’il est écrit (Gen., XVII, 17) : “ Et Abraham se prosterna le visage contre terre. ” Remarquez qu’Abraham disait (ibid.) : “ Un homme de cent ans aurait-il donc un fils ? ” Le Saint, béni soit-il, lui répondit : “ Je jure par ta vie que tu verras encore de nombreuses légions sorties de toi. ” Aussi, à la sortie des Israélites d’Égypte, le Saint, béni soit-il, montra à Abraham toutes les tribus qui comptaient des centaines de mille hommes. Tel est le sens des mots “ devant lui ”.
Rabbi Abba dit : Tous les patriarches étaient présents à la sortie des Israélites d’Égypte. Rabbi Éléazar trouve cette indication dans les paroles de l’Écriture même : “ Devant lui ” désigne Jacob. “ ... Avec sa grande... ” désigne Abraham. “ Puissance ” désigne Isaac. Rabbi Siméon dit : La délivrance d’Israël a toujours eu lieu par le mérite des patriarches, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XXVI, 42) : “ Et je me souviendrai de l’Alliance que j’ai faite avec Jacob, Isaac et Abraham, et je me souviendrai aussi de la terre. ” On comprend la souvenance des patriarches ; mais que veut dire : “ Je me souviendrai aussi de la terre ” ? Ces mots désignent le roi David qui complète le char céleste formé par les patriarches [...]

- בְּגִין דְּאִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, מִתַּפְסָאן בְּחוֹבֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:ט״ז) וַיֹּאמֶר יְיָ' לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב וְגוֹ', וְעַל דָּא אָמַר (ר' יוסי) אִיּוֹב מִלָּה דָּא, (אמר) וְלא אַגְמָר מִלָּה, וְאוֹקְמוּהָ טוֹל הַרָב, רִבִּי יֵיסָא אָמַר, אַחַת הִיא: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּבְגִינָהּ קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרָאֵי, וְעָבִיד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה.

ר' חִיָּיא אָמַר, אִיּוֹב לָא אַלְקֵי, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. אָמַר אִיּוֹב, אִי הָכִי, כָּל אַפַּיָּיא שָׁוִין, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה, פַּרְעֹה אַתְקִיף בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר (שמות ה׳:ב׳) מִי יְיָ' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ. וַאֲנָא לָא אַתְקִיפְנָא בְּהוּ, וְלָא עֲבִידְנָא מִידִי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, זֶה אִיּוֹב.

ר' יְהוּדָה אָמַר, אִינּוּן אַבְנֵי בַּרְדָּא, דַּהֲווֹ נַחְתִּין, אִתְעַכְּבוּ עַל יְדוֹי דְּמֹשֶׁה, לְבָתַר עָבְדוּ נוּקְמִין, בְּיוֹמֵי דִּיהוֹשֻׁעַ. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זְמִינִין לְאַחֲתָא אִינּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ, עַל אֱדוֹם וּבְנוֹתֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ', הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. בְּקַדְמִיתָא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּבָתַר וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ'. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַהוּא סָבָא דְּנָחַת עִם בְּנוֹי בְּגָלוּתָא, וְסָבִיל עָלֵיהּ גָּלוּתָא, וְאָעִיל לִבְנוֹי בְּגָלוּתָא, הוּא מַמָּשׁ חָמָא, כָּל אִינּוּן נוּקְמִין, וְכָל גְּבוּרָאן, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי סָבָא, וְאֲמַר לֵיהּ, קוּם חָמֵי בְּנָיךְ דְּנָפְקִין מִגּוֹ עַמָּא תַּקִּיפָא. קוּם חָמֵי גְּבוּרָן דַּעֲבָדִית, בְּגִין בְּנָיךְ בְּמִצְרַיִם.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלֵי יִשְׂרָאֵל לְנַחְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא תַּקִּיפָא נָפַל עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, אֲמַאי אַתְּ דָּחִיל, (בראשית מ״ו:ג׳) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה. מִמַּה דִּכְתִּיב אַל תִּירָא, מַשְׁמַע דְּחִילוּ הֲוָה דָּחִיל.

אָמַר לֵיהּ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָמַר לֵיהּ, דָּחִילְנָא דִּי יְשִׁיצוּן בָּנַי. אָמַר לֵיהּ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. אָמַר לֵיהּ תּוּ דָּחִילְנָא, דְּלָא אַזְכֵּי לְאִתְקַבְּרָא בֵּינִי אֲבָהָתַי, וְלָא אַחְמֵי פּוּרְקָנָא דְּבָנַי, וּגְבוּרָאן דְּתַעְבִיד לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, אַעַלְךָ לְאִתְקַבְּרָא בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. גַּם עָלֹה, לְמֵחֱמֵי פּוּרְקָנָא דִבְרָךְ, וּגְבוּרָאן דְּאַעֲבִיד לְהוּ.

וְהַהוּא יוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, סָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, וְאָמַר לֵיהּ, קוּם, חָמֵי בְּפוּרְקָנָא דִבְרָךְ, דְּכַמָּה חֵילִין וּגְבוּרָאן עֲבָדִית לְהוּ, וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּמָן, וְחָמָא כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה.

ר' יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ד׳:ל״ז) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם. מַאי בְּפָנָיו. בְּפָנָיו דָּא יַעֲקֹב, דְּאָעִיל לְכֻלְּהוּ תַּמָּן. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו, בְּפָנָיו: דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:י״ז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו.

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אָמַר, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְגוֹ', אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אַתְּ תֶּחמֵי כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, וְכַמָּה חַיָּילִין דְּיִפְקוּן מִמְּךָ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כָּל אִינּוּן שְׁבָטִין, כָּל אִינּוּן רִבְוָון, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְחָמָא לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר כֻּלְּהוּ אֲבָהָתָא אִזְדְּמָנוּ תַּמָּן בְּכָל הַהוּא פּוּרְקָנָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. מַאי בְּפָנָיו אִלֵּין אֲבָהָתָא.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו: דָּא יַעֲקֹב. בְּכֹחוֹ: דָּא יִצְחָק. הַגָּדוֹל: דָּא אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵן בְּגִינֵיהוֹן דַּאֲבָהָתָא, אִזְדָּמַן פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֲבָהָתָא תִּינַח, מַהוּ וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֶלָּא, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן דָּוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רְתִיכָא בַּאֲבָהָתָא (Ⅰ)

[53b]

[...] C’est par tous ceux qui forment le char céleste qu’Israël obtient toujours sa délivrance. Pourquoi l’Écriture (Ex., XIV, 31) dit-elle : “ Et Israël vit la main puissante que le Seigneur avait étendue contre les Égyptiens ” ? Les miracles étaient déjà faits pourtant depuis longtemps, et non pas en ce moment seulement ? Mais la main est formée de cinq doigts ; et, puisque l’Écriture parle d’une “ main puissante ”, elle veut nous indiquer par-là que Dieu se servit des cinq autres doigts pour frapper les Égyptiens. Il en résulte un châtiment terrible. C’était cet excès de châtiment qu’Israël admirait.
L’Écriture ajoute : “ Et Israël crut en Dieu. ” Ne croyait-il donc pas déjà auparavant en Dieu ? L’Écriture nous apprend par-là qu’Israël fut tellement fortifié dans sa foi qu’il perdit toute crainte, de sorte qu’il put obtempérer à l’ordre de Moïse (Ex., XIV, 13) : “ Ne craignez point ; demeurez fermes, et considérez les merveilles que le Seigneur va faire aujourd’hui. ”
Rabbi Yessa demanda : L’Écriture dit (Ex., XIV, 30) : “ Et Israël vit les Égyptiens morts aux bords de la mer. ” Et cependant il avait été promis aux Israélites (Ex., XIV, 13) : “ ... Car ces Égyptiens que vous voyez devant vous, vous ne les verrez plus jamais. ”
Rabbi Yossé répondit : Il leur avait été promis de ne plus voir des Égyptiens vivants, alors que les Égyptiens qu’ils virent après étaient morts. Rabbi Yessa objecta : S’il en était ainsi, l’Écriture aurait dû dire : “ Vous ne les verrez plus jamais vivants. ”
Rabbi Abba lui répondit : Ta question est judicieuse ; mais vois que l’Écriture (I Paralip., XVI, 36) dit : “ Que le Seigneur, le Dieu d’Israël, soit béni d’un monde à l’autre monde (olam). ” Or, Une tradition nous apprend que les mots : “ ... D’un monde à l’autre monde ” signifient du monde d’en haut au monde d’en bas. C’est au monde d’en haut que la lumière prend naissance ; et c’est au monde d’ici-bas que les rigueurs sévissent ; c’est également au monde d’ici-bas que le Saint, béni soit-il, fait des miracles en faveur d’Israël. L’Écriture emploie le terme : “ Vous ne les verrez plus jusqu’à olam (adolam) ”, ce qui veut dire : vous ne verrez plus les Égyptiens jusqu’au moment où Dieu fera sévir la Rigueur contre eux. Israël ayant vu l’accomplissement de cette promesse de Moïse, il commença à croire à l’origine divine de sa mission, ainsi qu’il est écrit : “ Il crut au Seigneur et à Moïse son serviteur. ” “ Alors (Ex., XV, 1) Moïse et les enfants d’Israël chantèrent ce cantique au Seigneur. ”
Rabbi Yehouda dit : Il est écrit (Jér., I, 5) : “ Je t’ai connu avant que je t’eusse formé dans les entrailles de ta mère, etc. ” Heureux le sort d’Israël pour lequel Dieu éprouve plus d’amour que pour tous les autres peuples ; et c’est par suite de cet amour que Dieu favorisa Israël de prophètes véridiques, de pasteurs fidèles et de l’Esprit-Saint, bienfaits dont les autres peuples sont privés. Dieu fait sortir l’Esprit-Saint du milieu d’Israël même. Jacob consacra au Saint, béni soit-il, la tribu de Lévi. Dès que Lévi fut consacré à Dieu, celui-ci lui mit des couronnes sur la tête, après l’avoir oint de l’huile sacrée d’en haut ; et ensuite il fit sortir du milieu de sa descendance l’Esprit- Saint qu’il fortifia par la grande Foi.
Une tradition nous apprend qu’à l’heure où Moïse, le prophète véritable, allait naître en ce bas monde, le Saint, béni soit-il, fit sortir l’Esprit Saint du Tabernacle orné de pierres précieuses. L’Esprit-Saint portait deux cent quarante-huit couronnes (27). Dieu confia tout son pouvoir à l’Esprit-Saint et lui remit en outre cent soixante-treize clefs. Il posa sur sa tête cinq diadèmes ; et chacun d’eux répandait une lumière qui éclairait mille mondes. Le Roi sacré éleva l’Esprit-Saint dans son palais et le mit au-dessus de toutes les légions célestes. Celles-ci furent ébranlées ; car ils virent que le Saint, béni soit-il, veut se servir de l’Esprit-Saint pour bouleverser le monde. Une voix retentit et demanda : Qui est cet “ Esprit ” à qui toutes les clefs sont confiées ” [...]

- וְאִינּוּן מִתְעָרִין פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ' בְּמִצְרַיִם. וְכִי הַשְׁתָּא עָשָׂה, וְהָא מִקַּדְמַת דְּנָא אִתְעָבִיד, מַאי אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ'. אֶלָּא, יַד לָא אִקְרֵי פָּחוּת מֵחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן. הַגְּדוֹלָה: דִּכְלִילָן בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן אַחֲרָנִין, וְאִתְקְרוּן כְּדֵין גְּדוֹלָה. וְכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא, סָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא רַבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ (ס''א השתא ניסין) נִיסִּין וּגְבוּרָן, וּבְהַאי אִתְעַקְּרוּ כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין מִשִּׁלְשׁוּלֵיהוֹן.

מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דָּא, דִּבְחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן קָמָאי, כְּתִיב, וַיְחַזֵּק לֵב פַּרְעֹה, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלָמוּ אִינּוּן חָמֵשׁ, תּוּ לָא הֲוָה מִלָּה בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּפַרְעֹה, כְּדֵין כְּתִיב וַיְחַזֵּק יְיָ' אֶת לֵב פַּרְעֹה.

וְעַל דָּא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ', וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ'. וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא הֶאֱמִינוּ בַּיְיָ', וְהָא כְּתִיב (שמות ד׳:ל״א) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ וְגוֹ'. וְהָא חָמוּ כָּל אִינּוּן גְּבוּרָאן דְּעָבַד לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. אֶלָּא מַאי וַיַּאֲמִינוּ, הַהוּא מִלָּה דְּאָמַר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ וְגוֹ'.

ר' יֵיסָא שָׁאִיל וְאָמַר, כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, וּכְתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֵתִין חָמוּ לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, אִי כְּתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם חַיִּים, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי. אָמַר לֵיהּ ר' אַבָּא יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא.

אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברי הימים א ט״ז:ל״ו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְתָנֵינָן, עוֹלָם לְעֵילָּא, וְעוֹלָם לְתַתָּא. עוֹלָם דִּלְעֵילָּא, מִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. עוֹלָם דִּלְתַתָּא, תַּמָּן הוּא סִיּוּמָא, וְאִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא, וּמֵהַאי עוֹלָם דִּלְתַתָּא, מִתְעֲרָן גְּבוּרָן לְתַתָּאֵי.

וּבְהַאי עוֹלָם, עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִין לְיִשְׂרָאֵל, וְרָחִישׁ לוֹן נִיסָא. וְכַד אִתְּעַר הַאי עוֹלָם לְמֶעְבַּד נִסִּין, כֻּלְּהוּ מִצְרָאֵי אִשְׁתְּקָעוּ בְּיַמָּא, עַל יְדָא דְּהַאי עוֹלָם, וְאִתְרְחִישׁ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל נִיסָא בְּהַאי עוֹלָם. וְעַל דָּא כְּתִיב, לֹא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, עַד דְּיִתְּעַר הַהוּא עוֹלָם, וְיִתְמַסְּרוּן בְּדִינוֹי, וְכֵיוָן דְּאִתְמְסָרוּ בֵּיהּ לְמִתְּדָן, כְּדֵין כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, עַד הָעוֹלָם דַּיְקָא. כְּדֵין כְּתִיב, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. (שמות ט״ו:א׳) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה. ר' יְהוּדָה פָּתַח, (ירמיהו א׳:ה׳) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וְגוֹ'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר עַמִּין. וּמִסְּגִיאוּת רְחִימוּתָא דְּרָחִים לְהוּ, אוֹקִים עָלַיְיהוּ נְבִיאָה דִּקְשׁוֹט, וְרַעְיָא מְהֵימָנָא. וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחָא קַדִּישָׁא, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר נְבִיאֵי מְהֵימְנֵי, וְאַפִּיק לֵיהּ מֵחוּלָקֵיהּ מַמָּשׁ, מִמַּה דְּאַפְרִישׁ יַעֲקֹב מִבְּנוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שִׁבְטָא דְּלֵוִי, וְכֵיוָן דְּהֲוָה לֵוִי דִּילֵיהּ, נָטַל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַעְטַר לֵיהּ בְּכַמָּה עִטְרִין, וּמָשַׁח לֵיהּ בִּמְשַׁח רְבוּת קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, וּכְדֵין אַפִּיק מִבְּנוֹי, רוּחָא קַדִּישָׁא לְעָלְמָא, וְזָרִיז לֵיהּ בְּהֵימְנוֹיֵי קַדִּישֵׁי, מְהֵימָנוּתָא רַבָּא.

תָּנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא לְאַחֲתָא לְעָלְמָא, אַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא קַדִּישָׁא מִגִּזְרָא דִּסַפִּירוּ דְּאֶבֶן טָבָא, דְּהֲוָה גָּנִיז בְּמָאתַן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא (נהורין, ואתנהיר עליה. ואעטריה בשס''ה) עִטְּרִין, קַיְימֵי קָמֵיהּ, וְאַפְקִיד לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ. (נ''א ביתיה) וְיָהַב לֵיהּ מֵאָה וְשִׁבְעִין וּתְלַת מַפְתְּחִין. (נ''א גניז תמן ואעטריה בתלת מאה ושתין וחמש עטרי ואנהיר עליה מאתן וארבעין ותמניא נהורין וקאים קמיה ואפקיד ליה בכל ביתא דיליה ויהב ליה מאה ושבעין ותלת מפתחן. (נ''א מאתן ושבעין וחמש)) וְאַעְטַר לֵיהּ בְּחָמֵשׁ עִטְרִין, וְכָל עִטְרָא וְעִטְרָא סָלִיק וְאַנְהִיר בְּאֶלֶף עָלְמִין דְּנַהֲרִין, וּבוּצִינִין דּגְנִיזִין בְּגִנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.

כְּדֵין אַעְבְּרֵיהּ בְּכָל בּוּצִינִין (נ''א בוסמין) דִּבְגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאַעֲלֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ, וְאַעְבְּרֵיהּ בְּכָל חַיָּילִין וְגַיָּיסִין דִּילֵיהּ. כְּדֵין אִזְדַּעְזְעוּ כֻּלְּהוּ, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, אִסְתָּלָקוּ מִסַּחֲרָנֵיהּ, (סטרא דסטרין) דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר רוּחָא לְשַׁלְּטָאָה לְמִרְגַּז עָלְמִין. קָלָא נָפַק וְאָמַר, מַאן הוּא דֵּין, דְּכָל מַפְתְּחָן אִלֵּין (Ⅰ)

[54a]

[...] Une autre voix répondit : Inclinez-vous devant lui ; car cet “ Esprit ” descendra un jour parmi les hommes ; et la Loi, jusqu’alors cachée, sera révélée ; les mondes d’en haut aussi bien que celui d’en bas seront ébranlés par lui. En ce moment, toutes les légions célestes s’inclinèrent devant l’Esprit-Saint et lui rendirent hommage en s’écriant (Ps., LXVI, 12) : “ Tu as mis sur nos têtes un homme et nous avons passé par le feu et par l’eau. ” Ensuite l’Esprit-Saint monta auprès du Roi. La lettre Mem “ ouvert ” (28) (m) vint alors et posa sur la tête de l’Esprit-Saint trois cent vingt-cinq couronnes et lui remit en même temps les clefs célestes. La lettre Schin (s) se présenta ensuite devant l’Esprit-Saint portant les trois couronnes sacrées des patriarches qu’il remit en même temps que les clefs du Roi, pour montrer la confiance de Dieu en l’Esprit-Saint, qui est le “ fidèle de la maison ”. Enfin, la lettre Hé (h) vint et présenta à l’Esprit-Saint la couronne du Roi lui-même. L’Esprit-Saint descendit alors sur la terre en s’embarquant sur les navires qui parcourent le grand Océan céleste. Il prit l’engagement envers le Roi de contribuer ici-bas à faire glorifier son Nom. Il emporta en même temps les armes nécessaires pour frapper le Pharaon et tout son pays. Les jours de sabbat et de la néoménie, l’Esprit-Saint monte auprès du Roi qu’il appelle du Nom composé des lettres mentionnées. En descendant sur la terre pour naître parmi les descendants de Lévi, l’Esprit-Saint était accompagné de quatre cent vingt-cinq chefs célestes portant quatre cent vingt-cinq flambeaux. Lorsque l’Esprit-Saint vint au monde, il y trouva déjà la Schekhina dont la figure était radieuse et qui répandait de la lumière dans toute la maison. C’est à ce moment que le Saint, béni soit-il, dit à Moïse (Jér., I, 5) : “ Je t’ai connu avant que je t’eusse formé dans les entrailles de ta mère ; je t’ai sanctifié avant que tu fusses sorti de son sein, et je t’ai établi prophète parmi les nations. ”
Rabbi Isaac dit : C’était en ce moment que le Saint, béni soit-il, anéantit le chef céleste des Égyptiens, ce que voyant, Moïse et Israël entonnèrent le cantique, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIV, 31 et XV, 1) : “ Et Israël vit le corps mort de Mitzraïm sur le bord de la mer, etc… Alors Moïse et les enfants d’Israël chantèrent ce cantique au Seigneur. ” “ Alors (az) Moïse et les enfants d’Israël chantèrent ce cantique au Seigneur (ibid). ” Rabbi Abba ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : J’ai constaté que toutes les louanges adressées au Saint, béni soit-il, commencent par le mot “ alors ” (az) : “ Alors (II Paralip ., VI, 1) (az) Salomon dit... ” “ Alors (Josué, X, 12) (az) Josué parla au Seigneur. ” “ Alors (Nomb., XXI, 17) (az) Israël chanta ce cantique. ” Pourquoi ? Une tradition nous apprend que tous les miracles faits en faveur d’Israël ont été opérés par l’union des lettres Aleph et Zaïn ; la lumière de la première lettre pénétra la seconde. Que signifie la lettre Zaïn ? (29) C’est l’épée de Dieu, ainsi qu il est écrit (Is., XXXIV, 6) : “ L’épée du Seigneur est pleine de sang. ”
Voilà pourquoi, quand l’Aleph est uni au Zaïn, Israël entonne des cantiques ; car c’est alors que les miracles s’opèrent en sa faveur. - Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Alors Moïse chantera (iaschir) ”, au lieu de dire : “ Alors Moïse chanta (schar) ”, puisqu’il s’agit du temps passé ? Mais l’Écriture nous indique qu’en plus de l’époque de la sortie d’Égypte, Moïse et Israël chanteront le même cantique dans un temps futur. Nous en inférons que même les justes des temps anciens, bien que leurs âmes soient élevées dans la région supérieure où règne la vie éternelle, ressusciteront à l’époque de la résurrection des morts, pour voir les miracles que Dieu fera alors en faveur d’Israël et pour chanter ce cantique.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Alors Moïse chantera (iaschir) avec les enfants d’Israël ce cantique au Seigneur. ”
Rabbi Siméon dit : Nous l’inférons du verset (Is., XI, 11) suivant : “ Alors le Seigneur étendra sa main pour la deuxième fois, pour racheter les restes de son peuple. ” L’Écriture se sert du terme “ racheter ”, ainsi qu’il est écrit (Prov., VIII, 22) : “ Le Seigneur m’a racheté au commencement de ses voies. ” Les mots : “ ... Les restes de son peuple ” désignent les justes parmi Israël, appelés “ restes ”, ainsi qu’il est écrit (Nomb, XI, 26) : “ Et deux hommes sont restés dans le camp. ” La raison pour laquelle ils sont appelés “ restes ” est celle-ci : dans leur modestie, ils ne se considèrent que comme des restes, c’est-à-dire des accessoires ; or, Une tradition nous apprend que le monde ne subsiste que grâce à ceux qui ne se considèrent que comme des “ restes ”.
Mais, demandera-t-on, pourquoi Dieu fait-il redescendre sur la terre les âmes qui étaient déjà montées dans la région céleste ? Pourquoi fera-t-il ressusciter les corps des justes ? A ceci nous répondrons par la question suivante : Quelle est donc la raison pour laquelle Dieu envoie pour la première fois les âmes qui résident dans une région supérieure, sur la terre ? Or, du moment que Dieu juge opportun d’envoyer les âmes pour la première fois sur la terre, à plus forte raison s’explique-t-on qu’il les y envoie pour la seconde fois, attendu que le Saint, béni soit-il, désire qu’elles réparent les fautes commises, ainsi qu’il est écrit (Ecclés., VII, 20) : “ Car il n’y a point d’hommes justes sur la terre qui fassent le bien et ne pèchent point. ” Mais, demandera- t-on, est-ce que les justes parfaits qui n’ont point de péché durant leur passage sur la terre, et qui ne sont morts que par suite du mauvais conseil que le serpent donna à Eve, est-ce que ceux-ci ressusciteront également ? Oui, ceux-ci ressusciteront également et seront les conseillers du Roi Messie.
C’est pourquoi la tradition nous apprend que Moïse chantera des cantiques dans le temps futur. Pourquoi ? Parce que l’Écriture (Michée, VII, 15) dit : “ Je lui ferai voir des merveilles, comme au jour où je te tirai de l’Égypte. ” L’Écriture dit : “ Je lui ferai voir... ”, et non pas : “ Je te ferai voir... ”, parce que ces paroles s’appliquent à Moïse : Je ferai voir ces merveilles a celui qui les a déjà vues une fois, ainsi qu’il est écrit (Ps., L, 23) : “ Je lui ferai voir le salut de Dieu ”, et ailleurs (Ps., XCI, 16) : “ Et je lui ferai voir le salut que je lui destine. ” [...]

- בִּידוֹי. פָּתַח קָלָא אַחֲרָא וְאָמַר, קַבִּילוּ לֵיהּ בְּגַוַּויְיכוּ, דָּא הוּא דְּזַמִּין לְנַחְתָּא בֵּין בְּנִי נָשָׁא, וּזְמִינָא אוֹרַיְיתָא, גְּנִיזָא דְּגִנְזַיָּיא, לְאִתְמַסְּרָא בִּידוֹי, וּלְאַרְעֲשָׁא עָלְמִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא עַל יְדָא דְּדֵין. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְרְגִישׁו כֻּלְּהוּ, וְנַטְלִין אֲבַתְרֵיהּ, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהילים ס״ו:י״ב) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם.

כְּדֵין סַלְּקָא הַהוּא רוּחָא, וְקַיְּימָא קָמֵי מַלְכָּא. מ פְּתִיחָא, סָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּעִטְּרוֹי, וְאַעְטְרֵיהּ בִּתְלַת מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ עִטְּרִין, וְאַפְקִיד מַפְתְּחוֹי בִּידוֹי. ש דַּאֲבָהָתָא, אַעְטְרוּ לֵיהּ בִּתְלַת עִטְּרִין קַדִּישִׁין, וְאַפְקִידוּ כָּל מַפְתְּחָן דְּמַלְכָּא בִּידֵיהּ, וְאַפְקִידוּ לֵיהּ בְּהֵימְנוּתָא, מְהֵימָנָא דְּבֵיתָא. ה סַלְּקָא וְאִתְעַטְּרָא בְּעִטְּרוֹי, וְקַבִּילַת לֵיהּ מִן מַלְכָּא.

כְּדֵין, נָחַת הַהוּא רוּחָא בְּאַרְבִּין דְּשָׁאטָן, בְּהַהוּא יַמָּא רַבָּא, וְקַבִּילַת לֵיהּ לְגַדְּלָא לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְהִיא יָהָבַת לֵיהּ מִתַּמָּן זִיּוּנִין, לְאַלְקָאָה לְפַרְעֹה וּלְכָל אַרְעֵיהּ. וּבְשַׁבְּתָא וּבְרֵישֵׁי יַרְחֵי, סַלְקַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, כְּדֵין אִקְרֵי שְׁמֵיהּ, בְּאִלֵּין אַתְוָון רְשִׁימִין.

וּבְהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּנָפַק לְנַחְתָּא לְאַרְעָא, בְזַרְעָא דְּלֵוִי, אִתְתָּקָנוּ אַרְבַּע מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ בּוּצִינִין לְמַלְכָּא, וְאַרְבַּע מְאָה וְעֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ גְּלִיפִין מְמָנָן, אוֹזְפוּהָ לְהַהוּא רוּחָא לְאַתְרֵיהּ, כַּד נָפַק לְעָלְמָא, אִתְנַהֲרָא בְּאַנְפּוֹי, וּבֵיתָא אִתְמַלְיָיא מִזִּיוְתֵיהּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, קָרָא עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּטֶרְם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, בֵּיהּ שַׁעֲתָא קָטַל (נ''א אפיל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַבְרְבָא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי, וְחָמוּ לֵיהּ מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אָמְרוּ שִׁירָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות טו) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, אִסְתַּכַּלְנָא בְּכָל תּוּשְׁבְּחָן דְּשַׁבְּחוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכוּלָּם פָּתְחוּ בְּאָז. (מלכים א ח) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה. (יהושע י) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, (במדבר כא) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא.

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל נִסִּין וְכָל גְּבוּרָן דְּאִתְעָבֵידוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְנְהִיר נְהִירוּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּעִטְּרוֹי, גְּלִיפִין רְשִׁימִין בְּאָז, בא', וא', בד, אַנְקִיב בַּחֲשׁוֹכֵי, וְנָהִיר לְכָל עִיבָר. וְכַד אִתְחַבָּר נְהִירוּ דְּאָלֶ''ף וּמָטֵי לְזַיִי''ן, מַאן זַיִי''ן, דָּא (ישעיה לה) חֶרֶב לַיְיָ' מָלְאָה דָּם. כְּדֵין עָבִיד נִסִּין וּגְבוּרָאן, בְּגִין דְּאִתְחֲבָּר א' עִם ז'. וְדָא הוּא שִׁירָתָא. שִׁירָתָא הִיא דְּכָל סִטְרִין, וְדָא הוּא אָז יָשִׁיר.

יָשִׁיר, שַׂר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִלָּה דָּא תַּלְיָא, וְאַשְׁלִים לְהַהוּא זִמְנָא, וְאַשְׁלִים לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁבְּחָא שִׁירָתָא דָּא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּצַדִּיקַיָּיא קַדְמָאֵי, אַף עַל גַּב דְּאִסְתָּלָקוּ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, וְאִתְקַשָּׁרוּ בְּקִשּׁוּרָא דִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, זְמִינִין כֻּלְּהוּ לְאַחֲיָיא בְּגוּפָא, וּלְמֶחמֵי אַתְיָין וּגְבוּרָן דְּקָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וּלְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ישעיהו י״א:י״א) יוֹסִיף יְיָ' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאַר עַמּוֹ. לִקְנוֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:כ״ב) יְיָ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. אֶת שְׁאַר עַמּוֹ: אִלֵּין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא דִּבְּהוֹן, דְּאִקְרוּן שְׁאַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר י״א:כ״ו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּמַּחֲנֶה. וְתָנֵינָן, לֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא אֶלָּא עַל אִינּוּן דְּעַבְדֵי גַּרְמַיְיהוּ שִׁירַיִים.

וְאִי תֵּימָא, הוֹאִיל וְאִתְקַשָּׁרוּ בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, וּמִתְעַנְּגֵי בְּעִנּוּגָא עִלָּאָה, אֲמַאי יָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַרְעָא. פּוּק וְאוֹלִיף מִזִּמְנָא קַדְמָאָה, דְּכָל אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, דַּהֲווֹ בְּדַרְגָּא עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָחִית לְהוּ לְאַרְעָא לְתַתָּא. כָּל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא, דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַשְּׁרָא לַעֲקִימָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת ז) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלא יֶחטָא. וְאִי תֵּימָא, אִינּוּן דְּמִיתוּ בְּעֶטְיוֹ דְּנָחָשׁ. אֲפִילוּ אִינּוּן יְקוּמוּן, וִיהוֹן מָארֵי דְּעֵיטָא, לְמַלְכָּא מְשִׁיחָא.

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, מֹשֶׁה זַמִּין לְמֵימָר שִׁירָתָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. אַרְאֶנּוּ, אַרְאֶךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אַרְאֶנּוּ מַמָּשׁ, לְמַאן דְּחָמָא בְּקַדְמִיתָא, יֶחמֵי לֵיהּ תִּנְיָינוּת, וְדָא הוּא אַרְאֶנּוּ, וּכְתִיב (תהילים נ׳:כ״ג) אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלהִים, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. (Ⅰ)

[54b]

[...] Voilà pourquoi l’Écriture dit : “ Alors Moïse chantera (iaschir) avec les enfants d’Israël ce cantique au Seigneur. ” C’est le cantique que la Matrona adressé au Saint, béni soit-il.
Une tradition nous apprend que tout homme qui récite ce cantique chaque jour avec recueillement sera jugé digne de le réciter également à la fin des temps ; car ce cantique renferme les événements du monde passé et du monde futur ; il renferme le mystère de la Foi et l’époque de l’avènement du Roi Messie. Tous les cantiques chantés par les êtres d’en haut et ceux d’en bas sont formés sur le modèle de ce cantique. Pourquoi l’Écriture se sert-elle du terme “ schirâ ” (cette hymne), au lieu de “ schir ”, (ce cantique) ? L’Écriture emploie un terme féminin, afin de nous indiquer que c’est le cantique que la Matrona adresse au Roi (30).
Rabbi Yossé dit : C’est en raison de toutes les lumières que le Roi sacré accorde à la Matrona que celle-ci lui adresse ce cantique.
Rabbi Yehouda objecta : S’il en est ainsi, pourquoi l’Écriture dit-elle que c’était Moïse et les enfants d’Israël qui chantèrent ce cantique, alors qu’elle aurait dû dire que c’était la Matrona ? Mais, Moïse et les enfants d’Israël ont su louer le Roi en lui adressant le même cantique que la Matrona est coutumière de lui adresser, parce que la Matrona tient toute sa force du Roi. Heureux le sort de Moïse et d’Israël !
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit(Lam., II, 19) : “ Lève-toi ; loue le Seigneur pendant la nuit, au commencement des veilles. ” Les mots : “ Lève-toi ” s’adressent à la “ Communauté d’Israël ” “ ... Pendant la nuit ” signifie : pendant l’exil.
Rabbi Yossé dit : “ ... Pendant la nuit ” signifie : pendant que le degré de la nuit domine sur la terre. Les mots : “ .... Au commencement des veilles ” ont la même signification que ceux du verset (Gen., XLVII, 31) suivant : “ ... Se tournant vers la tête de son lit. ”De même que, dans ce verset, “ rosch ” désigne la Séphirâ “ Yesod ”, de même, dans le verset précité, les “ veilles ” désignent les Séphiroth “ Néçah ” et “ Hod ” De ce que l’Écriture emploie un terme futur, nous déduisons que quiconque récite ce cantique en ce monde sera jugé digne de le reciter également dans le monde futur et à l’époque de l’avènement du Roi Messie.
L’Écriture ajoute : “ Chantons au Seigneur... ”, ce qui veut dire : chantons le cantique que la Matrona adresse d’habitude au Roi sacré. L’Écriture ajoute en outre : “ ... Car il a fait éclater sa grandeur ”, sa grandeur en ce monde et sa grandeur dans le monde futur. Enfin elle ajoute : “ Il a précipité dans la mer le cheval et le cavalier ”, ce qui veut dire qu’il a dompté la force céleste et la force terrestre des Égyptiens ; car Une tradition nous apprend que pour briser la force d’un peuple ici-bas, le Saint, béni soit-il, commence par en briser le chef céleste d’en haut, ainsi qu’il est écrit (Is., XXIV, 21) : “ En ce temps-là le Seigneur visitera les armées d’en haut qui sont sur les cieux, et les rois du monde qui sont sur la terre. ” A cette époque, la Matrona demanda au Roi de mettre en son pouvoir toutes les légions des Égyptiens d’ici-bas, et le Saint, béni soit-il, les lui céda, pour qu’elle pût se venger d’elles.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Il précipita à la mer le cheval et le cavalier. ” Le mot “ mer ” est une allusion à la Mer d’en haut aussi bien qu’à celle d’ici-bas. “ Le Seigneur (Ex., XV, 2) est ma force et le sujet de mes louanges. ”
Rabbi Hiyâ ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXXIX, 5) : “ Tu m’as formé par-devant et par-derrière, et tu as mis ta main sur moi. ” Combien grand est le devoir des hommes de glorifier le Saint, béni soit-il ! Quand le Saint, béni soit-il, créa le monde, [...]

- וּכְדֵין אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ'.

שִׁירָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָמַר שִׁירָתָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, וּמְכַוֵּון בָּהּ, זָכֵי לְמֵימְרָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. דְּהָא אִית בָּהּ עָלְמָא דְּעָבַר, וְאִית בָּהּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִית בָּהּ קִשְׁרֵי מְהֵימָנוּתָא, וְאִית בָּהּ יוֹמֵי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. (נ''א את לעילא כל אינון וכו') וְתָלֵי עָלָהּ, כָּל אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָאן אַחֲרָנִין, דְּקַאמְרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

הַשִּׁירָה שִׁיר זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא שִׁירָתָא, דְּקָא מְשַׁבָּחַת מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא. וּמֹשֶׁה מִתַּתָּא לְעֵילָּא קָאָמַר, וְהָא אוּקְמוּהָ. לַיְיָ': בְּגִין דְּאַנְהִיר לָהּ מַלְכָּא אַנְפָּהָא, (נ''א דנהיר אנפוי מלכא לקבלה) ר' יוֹסֵי אָמַר, דְּכָל אִינּוּן מְשָׁחִין, דַּהֲווֹ נַגְדִּין, מָשִׁיךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְקַבְּלָהּ, בְּגִינִי כַּךְ מְשַׁבְּחָא לֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל, וְהָא מַטְרוֹנִיתָא בַּעְיָא לְשַׁבְּחָא. אֶלָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן הֲווֹ יַדְעִין לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא, בְּגִין מַטְרוֹנִיתָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּגִין דְּכָל הַהוּא חֵילָא וּגְבוּרָה דִּילָהּ, יָרְתָא מִן מַלְכָּא.

ר' חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איכה ב׳:י״ט) קוּמִי רוֹנִּי בַּלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת. קוּמִי רוֹנִּי: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בַּלַּיְלָה: בְּגָלוּתָא. ר' יוֹסֵי אָמַר, בַּלַּיְלָה: בְּזִמְנָא דְּהִיא שַׁלְטָא וּמִתְּעָרָא, לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת, בְּרֹאשׁ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְרֹאשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ז:ל״א) עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְאוֹקִימְנָא, רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא יְסוֹד. אוּף הָכָא לְרֹאשׁ, דָּא יְסוֹד, דְּמַטְרוֹנִיתָא מִתְבָּרְכָא בֵּיהּ. רֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת: דָּא הוּא רֵישָׁא, דְּנֶצַח וְהוֹד.

ר' יוֹסֵי אָמַר, דָּא הוּא רִישָׁא דְּכִתְרֵי מַלְכָּא וְסִיּוּמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לְרֹאשׁ אַשְׁמְרוֹת כְּתִיב חָסֵר, וְדָא הוּא רֵישָׁא, רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְכֹלָּא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִתְּמַר, וְדָא הוּא לַיְיָ'.

רִבִּי יֵיסָא אָמַר, הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ', דָּא הוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דְּכָל מִשְׁחָא וּרְבוּ נָפִיק מִנֵּיהּ, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. וּמַשְׁמַע לְבָתַר דִּכְתִּיב אָשִׁירָה לַיְיָ', דָּא הוּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב אָשִׁירָה לּוֹ.

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, לְדָרֵי דָּרִין, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְעָלְמִין. דְּכָל מַאן דְּזָכֵי לְהַאי שִׁירָתָא בְּהַאי עָלְמָא, זָכֵי לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לְשַׁבְּחָא בָּהּ בְּיוֹמוֹי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּחֶדְוָותָא דְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב לֵאמֹר, לֵאמֹר בְּהַהוּא זִמְנָא. לֵאמֹר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּזִמְנָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא. לֵאמֹר בְּגָלוּתָא. לֵאמֹר בְּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

אָשִׁירָה לַיְיָ' נָשִׁיר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אָשִׁירָה. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ מְשַׁבְּחָן תּוּשַׁבַּחְתָּא דְּמַטְרוֹנִיתָא. (בעו לשבחא) לַיְיָ': דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. כִּי גָאֹה גָּאָה (קמה): דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי, לְאַפָּקָא בִּרְכָּאן וְחֵילִין וּגְבוּרָאן, לְאַסָּקָא בְּכֹלָּא. כִּי גָאֹה גָּאָה: גָאֹה בְּהַאי עָלְמָא, גָּאָה בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כִּי גָאֹה בְּהַהוּא זִמְנָא, גָּאָה, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּעִטְּרוֹי בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימוּתָא.

סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם, שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְתַתָּא, וְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא דַּאֲחִידָן בְּהוּ, אִתְמְסָרוּ בְּהַהוּא יַמָּא רַבָּא, וְשֻׁלְטָנוּתָא רַבָּא לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין. וְתָנֵינָן, לָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא לְתַתָּא, עַד דְּיַעֲבֵיד בְּשׁוּלְטָנֵיהוֹן לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ד:כ״א) יִפְקוֹד יְיָ' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה.

רָמָה בַּיָּם, אָמַר ר' יְהוּדָה, בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, אִתְּעַר גְּבוּרָא תַּקִּיפָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ וַיּוֹלֶךְ יְיָ' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה. (ס''א דאתער ביה גבורה תקיפא) בְּהַהוּא זִמְנָא, בָּעָאת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין דִּלְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן שׁוּלְטָנִין דִּלְעֵילָּא, דְּיִתְמַסְּרוּן בִּידָהָא. וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידָהָא, לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם. בַּיָּם סְתָם, לְעֵילָּא וְתַתָּא. (שמות ט״ו:ב׳) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֹדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְיַקָרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, (Ⅰ)

[55a]

[...] il destina Adam à dominer sur tout le monde, à gouverner les êtres d’en haut et ceux d’en bas (31) ; il l’entoura de gloire ; et, lorsqu’il assembla toutes les créatures autour de lui, celles-ci se prosternèrent devant lui et furent saisies de frayeur, ainsi qu’il est écrit (Gen., IX, 2) : “ Que tous les animaux de la terre et tous les oiseaux du ciel soient frappés de terreur et tremblent devant vous. ” Il l’introduisit ensuite dans le jardin qu’il avait planté à son intention, pour se délecter avec lui. Il lui éleva également une estrade ornée de pierres précieuses devant laquelle se tenaient des anges. Enfin il lui donna un seul commandement concernant un Arbre ; et Adam n’a pas su observer le commandement de son Maître ! J’ai trouvé dans le livre d’Henoch les paroles qui suivent : Après que le Saint, béni soit-il, eut montré à Adam (32) tous les trésors du Roi accumulés en haut et en bas, il lui montra également l’Arbre de Vie et l’autre Arbre dont il lui avait défendu les fruits. Il lui montra également sa place (33) dans le Jardin de l’Éden. —Si Adam avait observé les commandements qui lui avaient été donnés, il aurait pu demeurer éternellement dans ce jardin. Mais comme il n’avait pas observé le commandement de son Maître, il fut jugé et puni.
Rabbi Isaac dit : Adam a été créé avec deux visages, ainsi que cela a été déjà dit. “ Et (Gen., II, 21) il tira une de ses côtes. ” Le Saint, béni soit-il, fendit Adam en deux et en fit deux corps, l’un du côté de l’Est et l’autre du côté de l’Ouest. C’est pourquoi l’Ecriture (Ps., CXXXIX, 5) dit : “ Tu m’as formé par-devant et par-derrière. ” “ Par-derrière ”, désigne le corps de l’Ouest, et “ par-devant ” désigne celui de l’Est.
Rabbi Hiyâ dit : Le Saint, béni soit-il, forma la femme, la doua d’une beauté supérieure à toutes les autres créatures et la conduisit à Adam, ainsi qu’il est écrit : “ Et le Seigneur forma la femme de la côte qu’il avait tirée d’Adam, et la mena à Adam. ” Précédemment il est écrit : “ Il tira une de ses côtes. ” Que signifie le mot “ une ” ? Evidemment c’est une allusion aux paroles de l’Écriture (Cant., VI, 9) : “ Une seule est ma colombe, et ma parfaite amie ; elle est unique à sa mère. ” Le mot “ Çela ” a la signification de “ côte ”, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXVI, 20) : “ Et du côté (çela) du Tabernacle. ”
Rabbi Yehouda dit : Les paroles du verset précité désignent l’âme que Dieu accorda à Adam, grâce à laquelle il put acquérir la sagesse et la connaissance de Dieu. De quelle région était l’âme d’Adam ?
Rabbi Isaac dit : De la région d’où émanent toutes les autres âmes saintes.
Rabbi Yehouda dit : Elle émanait de la région à laquelle font allusion les paroles de l’Écriture (Gen., I, 24) : “ Que la terre produise des âmes vivantes. ” La “ terre ” désigne l’emplacement du sanctuaire. Les “ âmes vivantes ” désignent l’âme d’Adam qui était la synthèse de toutes les autres âmes.
Rabbi Hiyâ dit : Adam avait pénétré dans la Sagesse suprême plus profondément que tous les anges supérieurs ; il a tout vu ; et sa connaissance de Dieu était plus étendue que celle de tous les autres êtres. Mais après avoir péché, il vit la Source de la Sagesse tarir pour lui, ainsi qu’l est écrit (Gen., III, 23) : “ Le Seigneur Dieu le renvoya du Jardin de l’Eden, afin qu’il cultivât la terre.,
Rabbi Abba dit : Le premier homme était mâle et femelle à la foi, attendu que l’Écriture (Gen., I, 26) dit : “ Et Elohim dit : Faisons l’homme à notre image et à notre ressemblance. ” C’est précisément pour que l’homme ressemblât à Dieu qu’il fut créé mâle et femelle à la fois, et ne fut séparé qu’ultérieurement. Mais, objectera-t-on, l’Écriture (Gen., II, 23) dit pourtant : “ La terre dont il avait été tiré... ” Il semble donc qu’Adam seul avait été tiré de la terre et que, par conséquent, il n’était pas créé primitivement mâle et femelle à la fois ? Mais la vérité est que le mâle et la femelle avaient été unis primitivement par le Saint, béni soit-il, et en disant que l’homme a été tiré de la terre, la femelle y est comprise également.
Rabbi Yossé dit : Les mots (Ex., XV, 2) : “ Le Seigneur est ma force et le sujet de mes louanges ” désignent l’union céleste, grâce à laquelle les bénédictions jaillissent des fleuves célestes à jamais intarissables, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII, 11) : “ Tu deviendras comme une fontaine dont les eaux ne sèchent jamais. ”, Et l’Écriture (Ex., l. c.) ajoute : “ C’est lui qui est mon Dieu, et je publierai sa gloire. ” Ces paroles désignent le “ Juste ” de qui émanent les bénédictions dans l’union conjugale. “ Je publierai sa gloire ” a l’endroit où règne l’amour, et c’est le Tabernacle. L’Écriture ajoute encore : “ Il est le Dieu de mon père, et je relèverai sa grandeur. ” Moïse adressa ces paroles a la région d’où émanent les Lévites et où règne la perfection.
Rabbi Isaac dit : Les mots (ibid.) : “ Et il est devenu mon Sauveur ” désignent le Roi Messie (34). D’où le savons-nous ? — Du verset (Is., XII, 2) suivant : “ ... Car Dieu est ma force et ma gloire, et il est devenu mon Sauveur. ” Du moment que l’Écriture dit que Dieu était devenu le Sauveur, il s’ensuit [...]

- אִסְתָּכַּל בֵּיהּ בָּאָדָם לְמֶהוֵי שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. (נ''א למהוי שלים בכלא ואתברי דו פרצופין) וַהֲוָה דָּאמֵי לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. נָחַת לֵיהּ בִּדְמוּת יַקִּירָא, וְחָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין, כְּדֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְסָגִידוּ לָקֳבְלֵיהּ, וְאֵימָתָא וְדַחֲלָא נָפְלַת עָלַיְיהוּ מִדַּחַלְתֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם.

עַיְילֵיהּ לְגִנְתֵּיהּ דְּנָטַע, לְנַטְרֵיהּ לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חֵדוּ עַל חִדוּ, וּלְאִשְׁתַּעְשְׁעָ בֵּיהּ. עָבֵד לֵיהּ טְרוֹצְטְבוּלִין מְחַפְּיָין בְּאַבְנֵי יְקָר, וּמַלְאָכִין עִלָּאִין חַדָּאן קָמֵיהּ. לְבָתַר פָּקִיד לֵיהּ עַל אִילָנָא חַד וְלָא קָאִים בְּפִקּוּדָא דְּמָארֵיהּ.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, דִּלְבָתַר דְּסָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְמֵי לֵיהּ כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, אַחְמֵי לֵיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, וְאִילָנָא דְּאִתְפְּקַד עָלֵיהּ אָדָם, וְאַחְמֵי לֵיהּ דּוּכְתֵּיהּ דְּאָדָם בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. וְחָמָא, דְּאִלְמָלֵי נָטִיר אָדָם פִּקּוּדָא דָּא, יָכִיל לְקַיְּימָא תָּדִירָא, וּלְמֶהֱוֵי תָּדִירָא תַּמָּן. הוּא לָא נָטַר פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, נָפַק בְּדִימוֹס וְאִתְעֲנָשׁ.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אָדָם דּוּ פַּרְצוּפִין אִתְבְּרֵי, וְהָא אוֹקִימְנָא, (בראשית ב׳:כ״א) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו, נְסָרוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתָּנִי. אָחוֹר דָּא מַעֲרָב, וְקֶדֶם דָּא מִזְרָח.

ר' חִיָּיא אָמַר, מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תַּקִּין לְהַהוּא נוּקְבָּא וְשַׁכְלִיל שְׁפִירוּתָהּ עַל כֹּלָּא, וְעַיְילָהּ לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּבֶן יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. מַאי אַחַת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. מִצַּלְעוֹתָיו: מִסִּטְרוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:י״ט-כ׳) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן.

ר' יְהוּדָה אָמַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה יָהַב בֵּיהּ בְּאָדָם, וְכָלִיל בֵּיהּ חָכְמְתָא וְסָכְלְתָנוּ, לְמִנְדַּע כֹּלָּא. מֵאָן אֲתָר יָהַב בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. ר' יִצְחָק אָמַר, מֵאֲתָר דִּשְׁאַר נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין קָא אַתְיָין.

ר' יְהוּדָה אָמַר, מֵהָכָא. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, מַאן הָאָרֶץ. מֵהַהוּא אֲתָר דְּמַקְדְּשָׁא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. נֶפֶשׁ חַיָּה, נֶפֶשׁ חַיָּה סְתָם, דָּא נַפְשָׁא דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּכֹלָּא.

ר' חִיָּיא אָמַר, אָדָם הֲוָה יָדַע חָכְמְתָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּכֹלָּא, וְיָדַע וְאִשְׁתְּמוֹדָע לְמָארֵיהּ, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. בָּתַר דְּחָב, אַסְתִּימוּ מִנֵיהּ מַבּוּעֵי דְּחָכְמְתָא, מַה כְּתִיב (נ''א ממדז דכתיב) (בראשית ג׳:כ״ג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְיָ' אֱלהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה.

ר' אַבָּא אָמַר, אָדָם הָרִאשׁוֹן מִדְּכַר וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכַח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵינוּ, וְעַל דָּא, דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְעָבִידוּ כַּחֲדָא, וְאִתְפְּרָשׁוּ לְבָתַר. וְאִי תֵּימָא, הָא דְּאָמַר הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָׁם. הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הִיא נוּקְבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתָּתַּף עִמָּהּ, וְדָא הוּא דְּכָר וְנוּקְבָּא, וְכֹלָּא הוּא מִלָּה חֲדָא.

ר' יוֹסֵי אָמַר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, אִינּוּן דִּכְלִילָן דָּא בְּדָא וְלָא (נ' ע''ב) אִתְפָּרְשָׁאן דָּא מִן דָּא וּלְעָלְמִין אִינּוּן בַּחֲבִיבוּתָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכָחוּ (נ''א אתמשכו) מְשִׁיכָן דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא, וּלְבָרְכָא כֹּלָּא, לָא כְּדִיבוּ מֵימֵי מַבּוּעִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו וְעַל דָּא וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דִּבְגִינֵי כַּךְ, מַלְכָּא קַדִּישָׁא מָשִׁיךְ וְאַחֲסִין לְתַתָּא, וְאִתְּעַר יְמִינָא לְמֶעְבַּד נִסִּין.

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דָּא צַדִּיק, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָּאן בְּזִוּוּג. וְאַנְוִהוּ: בְּהַהוּא אֲתָר דַּחֲבִיבוּתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְדָא הוּא מַקְדְּשָׁא. אֱלהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, מֹשֶׁה קָאָמַר דָּא, לְגַבֵּי אֲתָר דְּלֵוָאֵי אַתְיָין מֵהַהוּא סִטְרָא וְעַל דָּא (הוה) שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא הוּא בְּהַהוּא אֲתָר. (נ''א בהאי קרא)

ר' יִצְחָק אָמַר, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְהָכִי הוּא. וּמְנָלָן. מִקְרָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ב:ב׳) כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, (Ⅰ)

[55b]

[...] qu’elle désigne le Roi sacré. “ Le Seigneur est ma force et le sujet de mes louanges. ”
Rabbi Hizqiya commença l’explication de ce verset par la citation du verset (Prov., XVII, 17) suivant : “ Celui qui est ami aime en tout temps, et le frère se connaît dans l’affliction. ” Le premier membre du verset désigne le. Saint, béni soit-il, qui est appelé “ Ami ”, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXVII, 10) : “ N’abandonne point ton ami, ni l’ami de ton père. ” Le deuxième membre de la phrase signifie que, quand l’homme est opprimé par ses ennemis, le Saint, béni soit-il, dit (Ps., CXXVII, 8) : “ J’ai parlé de paix, et je te l’ai souhaitée à cause de mes frères et de mes proches. ” Car Israël est appelé “ frère ” et “ proche ”du Saint, béni soit-il. Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Et le frère se connaît dans l’affliction ”? Ne se connaît-il donc pas quand il n’est pas dans l’affliction ?
Rabbi Yehouda dit : Ces paroles signifient qu’à l’époque de l’oppression, le Roi sacré déploie sa force pour se venger des autres peuples.
Rabbi Yessa dit : Combien importe-t-il à l’homme d’aimer le Saint, béni soit-il ! Rien, en effet, n’agrée tant au Saint, béni soit-il, que l’amour ; et il appelle “ ami ” tout homme qui l’aime et qui accomplit ses commandements avec amour. L’Écriture (Prov., XXV, 17) dit : “ Retire ton pied de la maison de ton ami. ” Ces paroles désignent l’esprit tentateur que l’homme est obligé d’éloigner de l’âme sainte appelée “ maison de ton amie ”. On chasse l’esprit tentateur en éloignant de son esprit toutes les mauvaises pensées. On ne saurait mieux servir Dieu qu’en l’aimant en toutes choses, ainsi qu il est écrit (Deut., VI, 5) : “ Tu aimeras le Seigneur ton Dieu de tout ton cœur. ”
L’Écriture (Ex., XV, 2) ajoute : “ C’est lui qui est mon Dieu, et je publierai sa gloire. ” Les miracles qu’Israël a vus aux bords de la mer étaient plus grands que toutes les visions d’Ézechiel ; et même les enfants dans le sein de leur mère ont vu les miracles et en ont rendu grâces au ciel ; tous ont dit : “ C’est lui qui est mon Dieu, et je publierai sa gloire. ” L’Écriture ajoute : “ Il est le Dieu de mon père, et je relèverai sa grandeur. ” Ces paroles désignent le “ Dieu d’Abraham ”, terme par lequel on désigne le degré supérieur. Rabbi Yehouda étant un jour assis devant Rabbi Siméon entendit celui-ci réciter le verset (Is., LII, 8) suivant : “ Alors tes sentinelles se font entendre ; elles élèvent leurs voix ; elles chantent ensemble des cantiques de louanges, parce qu’elles voient de leurs yeux que le Seigneur ramène Sion. ” Les “ sentinelles ” désignent ceux qui aspirent au moment où le Saint, béni soit-il, daignera réédifier son sanctuaire.
L’Écriture dit : “ Ils élèvent leurs voix ” au lieu de : “ Ils élèveront leurs voix ”, car tout homme qui élève sa voix en pleurant la destruction du sanctuaire sera jugé digne par le Saint, béni soit-il, d’en voir le rétablissement. L’Écriture ne dit pas : “ ... Parce qu’ils verront que le Seigneur retournera à Sion ”, mais : “ ... Que le Seigneur ramènera Sion. ” Pourquoi ? Remarquez qu’au moment de la destruction de la Jérusalem ici-bas et de la dispersion de la “ Communauté d’Israël ” le Saint, béni soit-il, s’était retiré du Sion d’en haut. Mais quand la “ Communauté d’Israël ” retournera à sa place (35) le Roi sacré ramènera le Sion d’en haut et le placera en face de la Jérusalem d’ici-bas. Voilà pourquoi l’Écriture dit : “ ... Que le Seigneur ramènera Sion. ” C’est à cette époque qu’Israël dira : “ C’est lui qui est mon Dieu, et je publierai sa gloire. ” Et ailleurs il est écrit (Is., XXV, 9) : “ C’est là vraiment celui qui est notre Dieu ; nous l’avons attendu et il nous sauvera ; c’est lui qui est le Seigneur ; nous serons ravis de joie dans son salut. ” Le salut vient en effet de lui. “ Le Seigneur est un guerrier ; Jéhovah est son nom (Ex., XXV, 3). ”Rabbi Abba ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Nomb., XXI, 14) : “ C’est pourquoi il est écrit dans le livre des guerres du Seigneur : Il fera dans les torrents d’Arnon ce qu’il a fait dans la Mer Rouge. ” Ce verset mérite qu’on l’examine ; car il n’y a pas un seul mot dans l’Écriture qui ne soit compris dans le Nom sacré et qui ne cache de nombreux mystères et de nombreuses significations. Aussi convient-il [...]

- דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. (שמות טו) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וְגוֹ', ר' חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי יז) בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (משלי כז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב.

וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד, בְּשַׁעֲתָא דִּיעִיקוּן לָךְ שַׂנְאָךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה אָמַר, (תהילים קכ״ב:ח׳) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בְּךָ, דְּיִשְׂרָאֵל, אִקְרוּן אַחִים וְרֵעִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. יִוָּלֵד מַהוּ, וְכִי הַשְׁתָּא יִוָּלֵד. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּעַקְתָּא יִוָּלֵד בְּעָלְמָא, אָח יְהֵא לָקֳבְלָךְ, לְשֵׁזָבָא לָךְ מִכָּל אִינּוּן דְּעָקִין לָךְ.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, יִוָּלֵד: דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יִתְּעַר בְּהַאי עֹז, לְנַקְמָא לָךְ מֵאוּמִין, לְיַנְקָא לָךְ מֵאִימָא, בְּהַהוּא סִטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. לְאִתְּעָרָא גְּבוּרָאן לָקֳבֵל אוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת.

ר' יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְרַחֲמָא, לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אלא) (כמה) רְחִימוּתָא. וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ, וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִּרְחִימוּתָא, קָארֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי, בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב. וּכְתִיב (משלי כה) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ.

אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, הַאי קְרָא (ס''א בעולות ושלמים והאי בחטאות ואשמות וכתיב וכו') בְּעוֹלוֹת כְּתִיב. הַשְׁתָּא, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב, לְמִפְלַח לֵיהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדוֹי. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וְהָא דְּאִתְּמַר הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. כְּלוֹמַר הוֹקַר יִצְרְךָ, דְּלָא יִרְתַּח לָקֳבְלָךְ, וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ, וְלַא תַּעֲבֵיד הִרְהוּרָא אַחֲרָא. מִבֵּית רֵעֶךָ, מַאן בֵּית רֵעֶךָ. דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאָעִיל בָּהּ רֵעֶךָ וְיָהָבָהּ בְּגַוָּךְ.

וְעַל דָּא פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְרַחֲמָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ו) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, דְּכָל יִשְׂרָאֵל חָמוּ עַל יַמָּא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה, וַאֲפִילּוּ אִינּוּן עוּבָּרֵי דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ חָמָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ אַמְרִין זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי אֲמַאי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, דְּהָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם לְעֵילָּא הוּא. אָמַר לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ בְּכֹלָּא, לְאַכְלְלָא, מַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא רַבָּא, דְּהָא הוּא פֻּלְחָנָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

ר' יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, וְהוּא קָארֵי, כְּתִיב (ישעיה נב) קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מַאן אִינּוּן צוֹפַיִךְ. אֶלָּא אִלֵּין אִינּוּן דִּמְצָפָאן, אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִבְנֵי בֵּיתֵיהּ. נָשְׂאוּ קוֹל, יִשְּׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נָשְׂאוּ קוֹל. אֶלָּא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָכֵי, וְאָרִים קַלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵּיתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָכֵי לְמָה דִּכְתִּיב לְבָתַר יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. וְזָכֵי לְמֵחֱמֵי לֵיהּ בְּיִשּׁוּבָא בְּחֶדְוָותָא.

בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן, (אמר ליה) בְּשׁוּב יְיָ' אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲרִיב יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת, סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן, וְאַנְגִיד לֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ויקרא ע''ה) אִתְתְּרָכַת. (השתא דאתגליא כנסת ישראל סליק ליה לגביה) (ויצא קס''ב ע''ב) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ, כְּדֵין יֵתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ, לְאִזְדַּוְּוגָא חַד בְּחַד, וְדָא הוּא בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ. וּכְתִיב, זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי. (שמות טו) יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ' שְׁמוֹ. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (במדבר כא) עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. כַּמָה אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כַּמָה אִית לָן לְעַיְּינָא בְּכָל מִלָּהָא, דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִתְרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה רָזִין, כַּמָּה טַעֲמִין, כַּמָּה שָׁרָשִׁין, כַּמָּה עֲנָפִין. (Ⅰ)

[56a]

[...] d’examiner ce que l’Écriture entend par le terme de “ livre des guerres du Seigneur ”. Quel est ce livre ? Mais les collègues ont interprété ce verset de cette façon : Les discussions qui ont pour objet la Loi mènent à la paix.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ ... Le livre des guerres du Seigneur ”, ce qui veut dire : les discussions au sujet du livre du Seigneur ont la paix pour résultat final. Cependant, s’il en était ainsi, l’Écriture aurait dû se servir du terme “ Loi ” (Thorah), au lieu de celui de “ livre ” (sepher) ? Mais ces paroles renferment un mystère suprême. Le Saint, béni soit-il, possède une région appelée “ Livre ” (Sepher), ainsi qu’il est écrit (Is., XXXIV, 16) : “ Cherchez et lisez avec soin dans le livre du Seigneur. ” Tous les miracles que le Saint, béni soit-il, fait émanent de cette région. Il s’ensuit donc que les miracles s’opèrent d’abord dans la région supérieure appelée “ Livre ”, et ensuite dans la région inférieure appelée “ vaheb ”, ainsi qu’il est écrit (Ps., XXX, 15) : “ Et la sangsue a deux filles : hab hab. ” Remarquez que le Saint, béni soit-il, dispose d’anges célestes qui représentent toutes les armes de guerre : les uns représentent les frondes, les autres les lances et encore d’autres les épées. Malheur au peuple à qui le Roi sacré déclare la guerre.
Voilà pourquoi l’Écriture dit : “ Le Seigneur est un guerrier. ” Car toutes les guerres ici-bas sont menées en réalité par les anges célestes. Pourquoi l’Écriture a-t-elle besoin de nous dire : “ Jéhovah est son nom ”, puisqu`elle nous a déjà dit : “ Jehovah est un guerrier ” ? Mais l’Écriture veut nous apprendre par-là que c’est dans un moment de rigueur que Dieu prend le nom de “ Jéhovah ”, ainsi qu’il est écrit (Gen., XIX, 24) : “ Et Jéhovah fit descendre du ciel sur Sodome et sur Gomorrhe une pluie de soufre et de feu. ”
Rabbi (36) Yehouda commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXXVII, 17) : “ Les eaux t’ont vu, ô Dieu ; les eaux t’ont vu et ont été effrayées, et les abîmes ont été troublés. ” A l’heure où Israël devait passer la mer, le Saint, béni soit-il, dit à l’ange préposé à la mer : Sépare tes eaux. Celui-ci demanda : Pourquoi ? Dieu lui répondit : Pour que mes fils passentà gué. L’ange répliqua à Dieu : Puisque la délivrance est basée sur la justice, pour quel motif les Israélites seront-ils délivrés et les Égyptiens exterminés ? Quelle différence entre les uns et les autres ? Dieu lui répondit : Lorsque j’ai créé le monde, j’ai stipulé cette condition avec toi que tu séparerais tes eaux à ce moment. Le Saint, béni soit-il, fit voir sa puissance ; et les eaux, effrayées, se replièrent les unes sur les autres, ce qui donna lieu à un vide formant passage.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Les eaux t’ont vu et ont été effrayées. ” Dieu dit au chef de la mer : Rejette d’abord les cadavres des Égyptiens, et recouvre-les ensuite de l’eau de la mer.
C’est pourquoi l’Écriture d dit : “ Il a fait tomber dans la mer les chariots du Pharaon et son armée. ”
Rabbi Éléazar dit : Remarquez que le Saint, béni soit-il, fait dépendre les légions d’ici-bas de celles d’en haut. [...]

- הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ', וְכִי סֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ', אָן הוּא. אֶלָּא הָכִי אִתְּעָרוּ חַבְרַיָּיא, כָּל מַאן דְּאַגָּח קְרָבָא בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּסוֹף מִלּוֹי. כָּל קְרָבִין דְּעָלְמָא, קְטָטָה וְחֻרְבָּנָא. וְכָל קְרָבִין דְּאוֹרַיְיתָא, שְׁלָמָא וּרְחִימוּתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, כְּלוֹמַר, אַהֲבָה בְּסוּפָה. דְּלֵית לָךְ אַהֲבָה וּשְׁלָמָא בַּר מֵהַאי.

תּוּ קַשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יְיָ', בְּתוֹרַת מִלְחֲמוֹת יְיָ' מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּסֵפֶר. אֶלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, אֲתָר אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר (נ''א ומספר) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה לה) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר יְיָ' וּקְרָאוּ. דְּכָל חֵילִין וּגְבוּרָן דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּהַהוּא סֵפֶר תַּלְיָין, (נ''א ומתמן נפקין את והב בסופה. מאן והב, אלא כל אינון חילין, וכל אינון גבוראן דעביד קודשא בריך הוא, בההוא ספר תליין.) וְכַד אַגָּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קְרָבוֹי, בְּחַד אֲתָר דְּאִיהוּ בְּסוֹפָא דְּדַרְגִּין, וְאִקְרֵי וָהֵב. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי ל׳:ט״ו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָּנוֹת הַב הַב. בְּסוּפָה: בְּסוֹף דַּרְגִּין אִשְׁתְּכַח. בְּסוּפָה: יָם סוֹף אִתְקְרֵי, יָם דְּאִיהוּ סוֹף לְכָל דַּרְגִּין.

וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן וְעִם נַחְלַיָיא דְּאִשְׁתָּכְחוּ וְאַתְנֶגִידוּ. לְגַבֵּיה, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי אַרְנוֹן. מַאי אַרְנוֹן, זִוּוּגָא עִלָּאָה דַּחֲבִיבוּתָא, דְּלָא (נ' ע''ב) מִתְפָּרְשָׁאן לְעָלְמִין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וּבְדָא, מִשְׁתָּרְשָׁן שָׁרָשׁוֹי, וְאִתְרְבִיאוּ עֲנָפָיו, לְאוֹשָטָא קְרָבוֹי בְּכָל אֲתָר, לְאוֹשָטָא חֵילִין וּגְבוּרָאן, וּלְאִתְחֲזָאָה שׁוּלְטָנָא רַבָּא וְיַקִּירָא דְּכֹלָּא.

תָּא חֲזֵי, כַּד מִתְעָרִין גְּבוּרָאן וּקְרָבִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּמָּה גַּרְדִּינֵי טְהִירִין, מִתְעָרִין לְכָל עִיבָר, כְּדֵין שַׁנְּנָן רוּמְחִין, וְסַיְיפִין, וּמִתְעָרִין גְּבוּרָאן, וְיַמָּא אִתְרְגִישַׁת וְגַלְגַּלּוֹי סַלְּקִין וְנַחְתִּין, וְאַרְבִין דְּאַזְלִין וְשָׁאטָן בְּיַמָּא, לְכָל עִיבָר מִסְתַּלְּקִין. שִׁנָּנָא קְרָבָא (נ''א חרבא) בְּאַבְנִי בַּלִּסְטְרָאוֹת, מָארֵי דְּרוֹמְחִין וְסַיְיפִין, כְּדֵין (תהילים מ״ה:ו׳) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים (נ''א מתערין לאושטא קרבין בכל אתר ולאושטא חילין וגבוראן לכל עיבר כדין ימא אתרגישת וגלגלוי סלקין וארבין דאזלין ושאטין נחתין וסלקין וזעפא אשתכח. כדין מתערין מגיחי קרבא באבני בלסטראין מארי דרומחין וסייפין גירין וקשתין כמה דאת אמר חציך שנונים) וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְתָּקִיף בְּחֵילוֹי, וּלְאִתְעֲרָא קְרָבָא. וַוי לְאִינוּן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יִתְעָר עָלַיְיהוּ קְרָבָא. כְּדֵין כְּתִיב, יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה.

וּמֵהָכָא, וּמֵאִינּוּן אַתְוָון, וּמֵהַאי קְרָא, נָפְקִין טוּרֵי קְרָבָא לְאִינוּן חַיָּיבַיָּא, לְאִילֵּין מָארֵי דְּבָבוּ דְּחָבוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאַתְוָון אִתְגַּלְּיָין לְאִינוּן מָארֵי קְשׁוֹט, וְהָא אִתְפָּרְשָׁן מִלִּין וְהָא אִתְּמַר. יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ' שְׁמוֹ. כֵּיוָן דִּכְתִּיב יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה, לָא יְדַעְנָא דַּיְיָ' שְׁמוֹ. אֶלָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְיָ' מִן הַשָּׁמָיִם. וְכֹלָּא בְּהַאי סֵפֶר תַּלְיָין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. (ועל דא)

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר קְרָבָא בְּעָלְמָא, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי אִתְעַקְּרוּ מֵאַתְרַיְיהוּ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַגָּחָא קְרָבָא עִלָּאָה וְתַקִּיפָא בַּעֲמַמְיָא, בְּגִין לְאוֹקְרָא שְׁמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כַּיּוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב וּכְתִיב (יחזקאל ל״ח:כ״ג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי וְגוֹ'. (מרכבות פרעה וחילו ירה בים. כד אתער קודשא בריך הוא קרבא כדין אתערו דרגין עלאין ודרגין תתאין דלתתא וכדין מרכבות פרעה וחילו ירה בים)

ר' יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ע״ז:י״ז) רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ וְגוֹ', בְּשַׁעֲתָא דְּעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַלְאָכָא דִּי מְמָנָא עַל יַמָּא, פָּלִיג מֵימָךְ. אֲמַר לֵיהּ לָמָּה. אֲמַר לֵיהּ בְּגִין דְּבָנַי יַעַבְרוּן בְּגַוָּוךְ. אָמַר לֵיהּ, פּוּרְקָנָא דְּקִיטְנָא קְשׁוֹט. מַאי שְׁנָא אִלֵּין מֵאִלֵּין.

אֲמַר לֵיהּ עַל תְּנַאי דָּא, עֲבָדִית לְיַמָּא כַּד בָּרָאתִי עָלְמָא. מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְּעַר גְּבוּרְתָּא דִּילֵיהּ, וְאִתְקְמָטוּ מַיָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב רָאוּךָ מַּיִם אֱלהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קְטוֹל כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, לְבָתַר אַרְמִי לוֹן לְבַר. לְבָתַר חָפֵי יַמָּא עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, פּוּק חָמֵי כַּמָּה רְתִיכִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, כַּמָּה חַיָּילִין, וְכֻלְּהוּ (Ⅰ)

[56b]

[...] Car il y a une relation intime entre les unes et les autres. Les légions célestes sont divisées en plusieurs degrés, et les légions d’ici-bas dépendent soit de celles d’un degré supérieur, soit de celles d’un degré inférieur. Et au temps futur, le Saint, béni soit-il, tuera les chefs des armées d’Edom, ainsi qu’il est écrit (Is., LXIII, 1) : “ Qui est celui-ci qui vient d’Edom, qui vient de Bosra, avec sa robe teinte de rouge ? ” “ Il (Ex., XV, 4) a fait tomber dans la mer les chariots du Pharaon et son armée. ”
Rabbi Isaac commença à parler ainsi : Il est écrit (Jér., X, 13) : “ Au seul bruit de sa voix les eaux s’amassent dans le ciel ; il élève les nuées aux extrémités de la terre ; il fait fondre en pluie les foudres et les éclairs, et il fait sortir les vents de ses trésors. ” Une tradition nous apprend que le Saint, béni soit-il, a formé sept firmaments en fixant à chacun d’eux des étoiles fixes et des étoiles mobiles. Au-dessus de ces firmaments est étendu l’ “ Araboth ” L’étendue de chaque firmament est de cent ans de marche. La hauteur de chaque firmament est de cinq cents ans de marche ; une pareille distance sépare un firmament de l’autre. L’étendue de l’ “ Araboth ” est de mille cinq cents ans de marche, et son épaisseur est également de mille cinq cents ans. C’est de la lumière de l’ “ Araboth ” que tous les firmaments au-dessous de lui sont éclairés.
Une tradition nous apprend également qu’au-dessus de l’ “ Araboth ” se trouve le firmament des Hayoth. La corne des pieds des Hayoth sacrés est d’une hauteur égale à celle de tous les firmaments. Le métatarse des Hayoth est d’une hauteur égale a toutes les précédentes. Le jarret des Hayoth est d’une hauteur égale à toutes les précédentes. La jambe des Hayoth égale en hauteur toutes les précédentes. Les cuisses des Hayoth ont également une hauteur égale à toutes les précédentes. Les hanches des Hayoth égalent en hauteur toutes les précédentes. Le tronc des Hayoth égale encore en hauteur toutes les précédentes. Les ailes des Hayoth égalent en hauteur toutes les précédentes, et enfin le cou des Hayoth présente une hauteur équivalente à toutes les précédentes.
Que signifie le terme “ égale à toutes les hauteurs précédentes ”? Chacune des parties énumérées des Hayoth présente une hauteur équivalente à celle de tous les firmaments et de toutes les parties des Hayoth mentionnées precédemment et réunies ensemble. Chacun des membres des Hayoth représente une hauteur équivalente à sept fois la profondeur de l’abîme, à sept fois la hauteur des sept palais célestes et à sept fois la distance entre la terre et le firmament. Toutes ces hauteurs réunies ensemble ne représentent que la vingt-cinq millième partie de l’espace que le Saint, béni soit-il, assigna aux êtres célestes, ainsi que cela a été établi. Au-dessus des cornes des Hayoth, il y a encore un firmament, ainsi qu’il est écrit : “
Au-dessus de la tête des Hayoth, on voyait un firmament qui paraissait comme un cristal étincelant et terrible à voir. ” Au-dessous de ce firmament, se trouvent de nombreuses légions du côté droit et du côté gauche. Au-dessous de l’Océan céleste, on voit les nombreux poissons parcourant les eaux dans tous les sens, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 25) : “ Dans cette mer si grande et d’une si vaste étendue, se trouve un nombre infini de poissons, de grands et de petits Hayoth. ” Les êtres se trouvant du côté gauche sont les démons qui, eux aussi, étaient autrefois des êtres sacrés, mais qui furent plus tard rejetés hors de l’enceinte sacrée, ainsi qu’on interprète analogiquement les mots (Ex., XV, 4) : “ Il a fait tomber dans la mer les chariots du Pharaon et son armée. ” “ Ta droite (Ex., XV, 6), Seigneur, s’est signalée et a fait éclater sa force. ”
Rabbi Siméon dit : A l’heure où la lumière du jour se répand dans le monde. la biche s’élève dans les deux cents palais du Roi. L’homme qui se lève [...]

- קְשִׁירִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. (והא אוליפנא) כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִלֵּין לְאִלֵּין, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, וּמִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא מִתְעָרִין רְתִיכִין (נ''א דלא) קַדִּישִׁין שַׁלִּיטִין. וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין יְדִיעָן לְעֵילָּא.

וְהָא אִתְּעַרְנָא בִּבְכוֹר פַּרְעֹה, דְּהוּא דַּרְגָּא חַד, דְּקָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (דרגא דיליה נ''א חיליה) וְתָבַר לֵיהּ מְשׁוּלְשֶׁלֵיהּ תַּקִּיפָא, (ודרגא דיליה) תְּחוֹת שׁוּלְטָנֵיהּ, כַּמָּה רְתִיכִין וְכַמָּה חַיָּילִין דְּקוּזְמִיטִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, מִנְּהוֹן אֲחִידָן בַּאֲתָר עִלָּאָה דְּשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, וּמִנְהוֹן אֲחִידָן בְּמַלְכוּתָא דִּלְעֵילָּא. מִנְּהוֹן אֲחִידָן בָּתַר אַרְבַּע כָּרְסֶוָון (ס''א חיון), (נ''א רחיין) כְּמָה דְּאִתְּמַר.

וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידֵיהּ, בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא, דְּאִקְרֵי יַמָּא רַבָּא, לְתַבְרָא לוֹן מִדַּרְגֵּיהוֹן, וְכַד אִינּוּן אִתְּבָּרוּ לְעֵילָּא, כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, וְאִתְאֲבִידוּ בְּיַמָּא תַּתָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. בַיָּם סְתָם.

וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו, הָא אִתְּמַר, וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ, כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין תְּרֵין וְחָד. אִלֵּין עַל אִלֵּין. כְּגַוְונָא עִלָּאָה הָכִי אִתְעָבִידוּ. וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידָהָא, לְאִתָּבְּרָא מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, אִלֵּין וְאִלֵּין.

תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמַר דְּכֻלְּהוּ עֶשֶׂר מָחָאן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, כֹּלָּא הֲוָה יְדָא חֲדָא, דִּשְׂמָאלָא אַכְלִיל בִּימִינָא. דְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעָן כְּלִילָן דָּא בְּדָא, לָקֳבֵל עֶשֶׂר אֲמִירָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרֵי בְּהוּ לְבָתַר. לָקֳבְלֵיהּ דְּכֹלָּא הַאי דְּיַמָּא, תַּקִּיף וְרַב וְשַׁלִּיטָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ח) וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקַטְּלָא אֹכְלוֹסִין וְקוּזְתוּרְנָטִין וְקוֹנְטְירִיסִין וְקָלַטְירוֹלְסִין דֶּאֱדוֹם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה סג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. (שמות טו) מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (ירמיה י) לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַעֲלֶה נְשִׂיאִים מִקְּצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. הָא תָּנִינָן, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא כֹּכָבִין קְבִיעִין, וְרַהֲטִין בְּכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא, וּלְעֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עֲרָבוֹת.

וְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא בְּהִלּוּכוֹ מָאתַן שְׁנִין, וְרוּמֵיהּ חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וּבֵין רְקִיעָא וּרְקִיעָא, חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וְהַאי עֲרָבוֹת הִלּוּכוֹ בְּאוֹרְכֵיהּ, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין. וּפוּתְיֵהּ, אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאָה שְׁנִין, וּמִזִּיוָא דִּילֵיהּ, נָהֲרִין כָּל אִינּוּן רְקִיעִין.

וְהָא תָּנֵינָן, לְעֵילָּא מֵעֲרָבוֹת, רָקִיעַ דְּחַיּוֹת. פַּרְסוֹת דְּחַיּוֹת קַדִּישִׁין וְרוּמְהוֹן, כְּכֻלְּהוּ. לְעֵילָּא מִנְּהוֹן קַרְסוּלַיִן דְּחַיּוֹת כְּכֻלְּהוּ. שׁוֹקֵי הַחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. אַרְכּוּבִין דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. יַרְכִין דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. עַגְבֵי דְּחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. וְגוּפָא דְּחַיּוֹת כְּכֻלְּהוּ. גַּדְפַּיְיהוּ, כְּכֻלְּהוּ. וְצַוָּארַיְהוּ, כְּכֻלְּהוּ. רָאשֵׁי הַחַיּוֹת, כְּכֻלְּהוּ. מַאי כְּכֻלְּהוּ. כָּקֳבְלֵי כֻּלְּהוּ.

וְכַל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דִּבְחַיּוֹת, לָקֳבֵל שִׁבְעָה תְּהוֹמִין, וְלָקֳבֵל שִׁבְעָה הֵיכָלִין וְלָקֳבֵל מֵאַרְעָא לִרְקִיעָא. וְלָקֳבֵל מֵרְקִיעָא לִרְקִיעָא, וְשִׁיעוּרָא דְּכֻלְּהוּ וְרוּמְהוֹן עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה אַלְפִין חוּלָקִין, מִשִּׁיעוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא.

וְעוֹד רְקִיעָא חַד לְעֵילָּא, מִן קַרְנֵי הַחַיּוֹת, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ. מִלְּרַע כַּמָּה רְתִיכִין, בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא.

מִתְּחוֹת יַמָּא שָׁרָאן כֻּלְּהוּ נוּנֵי יַמָּא, וְשָׁטָאן, אִתְכְּנָפוּ בְּזָוִיהוֹן אַרְבַּע, נַחְתִּין בְּדַרְגַּיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ רְתִיכִין אִקְרוּן בִּשְׁמָהָן. מִתְּחוֹת אִלֵּין, אַזְלִין וְשָׁאטִין אִינּוּן זְעִירִין, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדוֹלוֹת. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.

מִסְּטָר שְׂמָאלָא תַּתָּאָה, קוּזְמִיטָא סִטְרָא אַחֲרָא וְאֲחִידָן מֵאִינּוּן דִּלְעֵילָּא, וְנַחְתּוּ לְאִתָּבְּרָא מֵחֵילָא תַּקִּיפָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְגוֹ'. (שמות ט״ו:ד׳) יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּצַפְרָא נָהִיר, וְאַיַּלְתָּא קַיְּימָא בְּקִיּוּמָהּ, אִתְעַבְּרַת בְּסִטְרָהָא, וְעָאלַת בְּמָאתָן הֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל (Ⅰ)

[57a]

[...] à l’heure de minuit où souffle le vent du Nord, pour se consacrer à l’étude de la Loi, est entouré d’un rayon de lumière pendant le jour suivant ; la lumière du ciel l’éclaire, et il inspire de la crainte à toutes les créatures. Le Saint, béni soit-il, appelle un tel homme “ mon fils ”. Il peut pénétrer dans tous les palais du Roi sans aucun obstacle, et c’est à lui que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Ps., CXLV, 18) : “ Le Seigneur est proche de tous ceux qui l’invoquent, de tous ceux qui l’invoquent en vérité. ” Que signifie “ en vérité ” ? Ces mots ont la même signification que dans le verset suivant (Michée, VII, 20) : “ Tu donnes la vérité à Jacob ”, ce qui veut dire : tu lui as révélé le mystère de faire pendant sa prière l’union sacrée d’une manière convenable.
Car c’est dans cette union que consiste le véritable service du Roi sacré. C’est en raison de la connaissance de cette union qu’Israël constitue le peuple unique dans le monde, ainsi qu’il est écrit (II Rois, VII, 23) : “ Y a-t-il encore sur toute la terre une nation comme Israël, peuple unique sur la terre ? ” C’est également pour cette raison qu’est nul tout service accompli par un prêtre qu’ignore l’union du Nom sacré. Pendant l’union qu’on opère du Nom sacré, la méditation et le recueillement sont exigés, pour que tous les êtres d’en haut et d’en bas soient bénis. Quand un homme fait l’union du Nom sacré sans recueillement et sans l’intention d’attirer par cette union la bénédiction sur les êtres d’en haut et d’en bas, sa prière est rejetée ; et, loin d’attirer la bénédiction, une telle prière attire la Rigueur. C’est d’un homme semblable que le Saint, béni soit-il, dit (Is., I, 12) : “ Lorsque vous venez. pour voir ma figure, qui vous a demandé que vous eussiez ces dons dans les mains ? ” Par le terme “ voir ma Figure ”, l’Écriture désigne l’union du Nom sacré. Car le Saint, béni soit-il, est entouré de ténèbres épaisses ; et ce n’est qu’en faisant l’union du Nom sacré que l’homme arrive à percer ces ténèbres et à contempler la Figure radieuse et resplendissante du Roi.
L’Écriture se sert en outre du terme “ zoth ” ; c’est une allusion à ce degré de l’essence de Dieu appelé “ Zoth ”, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XVI, 3) : “ C’est avec Cela (Zoth) qu’Aaron pénétrera dans le sanctuaire. ” Remarquez que c’est de la main droite du Saint, béni soit-il, qu’émanent toutes les lumières, toutes les bénédictions et toutes les libertés. C’est de la main gauche qu’émane la Rigueur. Or, en faisant l’union du Nom sacré, la main gauche s’unit à la main droite, de sorte que toute rigueur dis paraît.
Remarquez en outre que quand l’homme lève sa main pendant la prière, il montre avec ses doigts le ciel, ainsi qu’il est écrit (Ex., XVII, 11) : “ Et lorsque Moïse tenait les mains élevées, Israël était victorieux. ” Car, dans sa prière, l’homme en élevant sa main désigne la main droite de Dieu dont dépend le salut.
C’est pourquoi l’Écriture (Lévit., IX, 22) dit : “ Et Aaron étendit ses mains (iadav) vers le peuple et le bénit. ” L’Écriture emploie le mot “ iado ” écrit de façon à signifier “ sa main ” au singulier, parce que tout dépend de la main droite. Mais il n’en n’est pas de même lorsque le Saint, béni soit-il, étend sa main droite pour châtier. Malheur à ceux d’ici-bas sur qui le Saint, béni soit-il, élève sa main droite ; car ils sont alors privés de tout secours et de toute bénédiction, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 12) : “ Tu as élevé (natithâ) ta main droite, et la terre les a dévorés. ” Or, le mot “ natithâ ” signifie “ élever ”, ainsi que l’interprète la paraphrase chaldaïque. Quand Dieu lève sa main droite pour châtier un peuple, la rigueur de la main gauche se déplace dans la main droite. Rabbi, Siméon pleurait toutes les fois qu’il récitait ce verset (Lament., II, 3) : “ Il a retiré en arrière sa main droite. ” Peut-on retirer en arrière la main droite ? Mais l’Écriture veut dire que Dieu donna la prééminence à sa main gauche.
Rabbi Siméon dit en outre : Il est écrit (Is., LVII, 1) : “ Le juste a perdu ” L’Écriture ne dit pas “ fut perdu ”, [...]

- בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר רוּחָא דְּצָפוֹן, (ס''א ותיאובתא דאילתא) וְכַאִיבַת אַיַּלָתָּא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, אָתֵי עִמָּהּ לְקַיְּימָא קֹדֶם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָהִיר צַפְרָא (ס''א וההוא בר נש צלי צלותיה וליחד שמיה קדישא כדקא יאות) מַשְׁכִין עָלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד. (ק''ל ע''ב)

מִסְתַּכֵּל בִּרְקִיעָא, שַׁרְיָא עָלֵיהּ נְהִירוּ דְּסָכְלְתָנוּ דְּדַעְתָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעַטֵּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, וְדָחֲלִין מִנֵּיהּ כֹּלָּא. כְּדֵין הַאי בַּר נָשׁ אִקְרֵי בְּרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא. עָאל בְּכָל תַּרְעוֹי, לֵית דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ.

בְּשַׁעֲתָא דְּקָרֵי לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ח) קָרוֹב יְיָ' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַאי בֶאֱמֶת. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בִּצְלוֹתֵיהּ (נ''א בעלמא) כְּדְקָא יֵאוֹת. וְדָא פּוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא (נ''א דשמא) קַדִּישָׁא.

וּמַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹקִים אוּמָא יְחִידָא בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְעַל דָּא אוֹקִימְנָא, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, לָאו פּוּלְחָנִיהּ פּוּלְחָנָא. דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא, פּוּלְחָנָא עִלָּאָה, וּפוּלְחָנָא תַּתָּאָה. וּבָעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי.

כְּתִיב (ישעיהו א׳:י״ב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְכַּוָון בֵּיהּ בְּלִבָּא וּרְעוּתָא וּדְחִילוּ, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, רָמָאן לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְבַר, וְכֹלָּא מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ לְבִישׁ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי עָלֵיהּ כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי.

כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לֵרָאוֹת פָּנָי. אֶלָּא כָּל אִינּוּן אַנְפִּין דְּמַלְכָּא, טְמִירִין בְּעִמְקָא (נ''א באתר) לְבָתַר חֲשׁוֹכָא (ס''א ישת חשך סתרו וכל וכו') וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת מִתְבַקְעִין כָּל אִינּוּן כּוֹתָלֵי חֲשׁוֹכָא, וְאַנְפִּין דְּמַלְכָּא אִתְחַזְיָין, וְנָהֲרִין לְכֹלָּא. וְכַד אִינּוּן אִתְחַזְיָין וְנָהֲרִין, מִתְבָּרְכִין כֹּלָּא עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּדֵין בִּרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּכְדֵין כְּתִיב לֵרָאוֹת פָּנָי.

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא מַאן דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בָּעֵי לְיַחֲדָא מִסִּטְרָא דְּזֹאת. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. בְּגִין דְּיִזְדַּוְּוגֻן כַּחֲדָא, אִינּוּן תְּרֵין: צַדִּיק וְצֶדֶק, בְּזִוּוּגָא חֲדָא. בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֹּלָּא מִנַּיְיהוּ וְאִלֵּין אִקְרוּן חֲצֵרֶךָ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אֲשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶךָ.

וְאִי אִיהוּ אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא יִתְכַּוָּון בֵּיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי. זֹאת וַדַּאי, דְּהָא לא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ בִּרְכָּאן. וְלָא דַּי דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהוּ בִּרְכָּאן, אֶלָּא דְּשַׁרְיָא בְּהוּ דִּינָא וְאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּכֹלָּא.

תָּא חֲזֵי, יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִנֵּיהּ מִתְעָרִין כָּל נְהִירוּ, כָּל בִּרְכָּאן, וְכָל חִדוּ. בֵּיהּ כָּלִיל שְׂמָאלָא כְּמָה דְּאִית בְּבַר נָשׁ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא הוּא כָּלִיל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּעַר יְמִינָא שְׂמָאלָא אִתְּעַר עִמֵּיהּ, דְּהָא בֵּיהּ אָחִיד וְאִתְכְּלִיל.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ יְדֵיהּ בִּצְלוֹתָא, מְכַוְּון בְּאֶצְבְּעָן דִּילֵיהּ לְעֵילָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. דְּהָא (פ''ז ע''א) בִּימִינָא תַּלְיָא כֹּלָּא. וּכְתִיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו, וּכְתִיב חָסֵר. וּכְדֵין אִתְכְּוַון לְבָרְכָה לְעֵילָּא.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים יְמִינָא לְעֵילָּא, וַוי לְהוּ לְתַתָּאֵי, דְּהָא כָּל סִיַּיעְתָּא וְכָל בִּרְכָּאן אִסְתָּלִיקוּ מִנַּיְיהוּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. מַאי נָטִיתָ יְמִינְךָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, אֲרִימַת יְמִינְךָ. מִיָּד תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וְכַד יְמִינָא אִשְׁתְּכַח, שְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, וּכְדֵין לָא שַׁלְטִין דִּינִין בְּעָלְמָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּימִינָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ. וְאִי יְמִינָא אִסְתַּלָּקַת, הָא שְׂמָאלָא אִזְדַּמְּנַת, כְּדֵין דִּינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְדִינָא שַׁרְיָא בְּכֹלָּא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא, הֲוָה בָּכֵי, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. וְכִי אֶפְשָׁר דְּהֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַקְדִּים שְׂמָאלָא לְנַחְתָּא בְּעָלְמָא, וִימִינָא אִשְׁתַּאֲרַת בַּאֲתָר אַחֲרָא.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבָד. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי, הַצַּדִּיק נֶאֱבַד לָא (Ⅰ)

[57b]

[...] mais : “ Le juste a perdu. ” Car il a perdu la faveur de contempler le visage du Roi et il a perdu les bénédictions dont il jouissait auparavant : il a également perdu son épouse qui est la “ Communauté d’Israël ”. Il en résulte donc que le Juste lui-même a perdu plus que le monde n’en a perdu. Mais dans le temps futur s’accomplira la prophétie suivante (Zacharie, IX, 9) : “ Fille de Sion, sois comblée de joie ; fille de Jérusalem, pousse des cris d’allégresse : voici ton Roi qui vient à toi, ce Roi juste qui est le Sauveur (noscha) ; il est pauvre, et il est monté sur un âne et sur le petit d’une ânesse. “ Pour exprimer le mot “ Sauveur ”, l’Écriture emploie le terme “ noscha ” (sauveur de soi-même), au lieu du terme “ noschia ” (sauveur des autres) ; et on l’a déjà expliqué. “ Ta droite. Seigneur, s’est signalée, et a fait éclater sa force. ” Pourquoi l’Écriture emploie-t-elle le mot “ neèdari ”, au lieu de “ neèdar ” ? Quand la main gauche de Dieu est unie à la main droite, l’Écriture emploie le terme “ neèdari ”. Rabbi Siméon dit : Ainsi qu’il a été déjà dit, l’homme ne constitue qu’un demi-corps, puisqu’il ne forme avec son épouse qu’un seul corps. Il en est de même des mains : chaque main a la forme d’un demi-corps ; unies ensemble, elles constituent un corps entier. C’est parce que la main droite doit toujours influer sur la main gauche. Voilà pourquoi Dieu frappe et guérit à l’aide de la même main, ainsi qu’il est écrit : “ Ta droite, Seigneur, frappera l’ennemi. ” De ce que l’Écriture se sert d’un futur au lieu d’un prétérit, on infère que ces paroles s’appliquent et au temps de la sortie d’Israël d’Égypte, et au temps de l’avènement du Roi Messie. Les mots : “ Ta droite, Seigneur, s’est signalée et a fait éclater sa force ” s’appliquent à l’époque de la sortie d’Israël d’Égypte. Les mots : “ Ta droite, Seigneur, frappera l’ennemi ” s’appliquent à l’époque messianique. Les mots : “ Et tu as renversé tes adversaires par la grandeur de ta gloire ” s’appliquent à l’époque de Gog et Magog. Les mots : “ Tu as envoyé ta colère, qui les a dévorés comme une paille ” s’appliquent à l’époque de la résurrection des morts, ainsi qu’il est écrit (Dan., XII, 2) : “ Et toute la multitude de ceux qui dorment dans la poussière de la terre se réveilleront, les uns pour la vie éternelle, et les autres pour un opprobre éternel qu’ils auront toujours devant les yeux. ”
Rabbi Siméon dit : Heureux le sort de ceux qui subsisteront dans le monde à l’époque de la résurrection. Et qui sont les hommes qui y subsisteront ? Remarquez que ce ne sont que les circoncis entrés dans l’Alliance sacrée par la pratique du précepte relatif à la marque de l’Alliance ; seuls les hommes qui ont pratiqué durant leur vie les deux préceptes subsisteront à l’époque de la résurrection et seront inscrits pour la vie éternelle, ainsi qu’il est écrit (Is., IV, 3) : “ Alors tous ceux qui seront restés dans Sion et qui seront demeurés dans Jérusalem seront appelés saints, tous ceux qui auront été écrits en Jérusalem au rang des vivants. ” Ce sont ceux-là seulement qui resteront à l’époque de la résurrection et avec lesquels le Saint, béni soit-il, se délectera, ainsi qu’il est écrit (Ps., CIV, 31) : “ Que la gloire du Seigneur soit célébrée en toute éternité ; le Seigneur se réjouira dans ses ouvrages. ” Rabbi Hiyâ se rendait une fois auprès de Rabbi Éléazar. Celui-ci se trouvait en ce moment en visite chez Rabbi Yossé, fils de Rabbi Siméon, petit-fils de Laqounya, son beau-père. Ayant levé la tête et remarqué la présence de Rabbi Hiyâ,
Rabbi Yossé commença à parler ainsi : Il est écrit (Is., XIX, 24) : “ En ce temps-là, Israël se joindra pour troisième aux Égyptiens et aux Assyriens ; il sera une bénédiction au milieu de la terre ; car le Seigneur des armées l’a béni, en disant : Mon peuple d’Égypte est béni, l’Assyrien est l’ouvrage de mes mains, et Israël est mon héritage. ” Combien les hommes sont-ils insensés de ne pas approfondir les paroles de l’Écriture. Car les paroles de l’Écriture constituent la voie véritable par laquelle l’homme est jugé digne de jouir de la douceur céleste, ainsi qu’il est écrit (Prov., III, 17) : “ Ses voies sont douces, et tous ses sentiers sont pleins de paix. ” Ce verset a été déjà expliqué ailleurs (37).
Rabbi Hiyâ dit : Une tradition nous apprend qu’à l’époque où le Saint, béni soit-il, donna la loi à Israël, une lumière jaillit de la région céleste appelée “ douceur ” ; et formant une couronne au-dessus du Saint. béni soit-il, elle éclaira tous les mondes, [...]

- כְּתִיב, אֶלָּא הַצַּדִּיק אָבָד. מִכָּל אִינּוּן אַנְפֵּי מַלְכָּא, לָא אִשְׁתְּכַח דְּאָבַד, אֶלָּא צַדִּיק. אָבַד בִּתְרֵי סִטְרֵי: חַד, דְּלָא שָׁרָאן בֵּיהּ בִּרְכָּאן, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְחַד, דְּאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ דְּהִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכַח, דְּצַדִּיק אָבַד יַתִּיר מִכֹּלָּא. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (זכריה ט׳:ט׳) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ ם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ לָא כְּתִיב, אֶלָּא צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. הוּא נוֹשָׁע וַדַּאי. וְהָא אִתְּמַר. (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ. מַאי נֶאְדָּרִי, נֶאְדָּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּשְׂמָאלָא אַתְיָא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּימִינָא, כְּדֵין כְּתִיב נֶאְדָּרִי (ס''א בכח, תרי, ולעולם וכו') תִּרְעַץ, וּלְעוֹלָם הָכִי הוּא בְּגִין דִּשְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח בִּימִינָא, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הָכִי הוּא, דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ, דְּיִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא מַמָּשׁ. כַּד יְמִינְךָ, אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְהָכִי הוּא כֹּלָּא, חַד בְּחַד. וְעַל דָּא, בְּחַד מָחֵי וּמַסֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב.

תָּא חֲזֵי, שִׁירָתָא דָּא אִתְּמַר, עַל הַהוּא זִמְנָא, וְעַל זִמְנָא דְּאָתֵי, בְּיוֹמֵי דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, רָעַצְתְּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּרְעַץ. מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (איכה א) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּהַהוּא זִמְנָא, הִיא תִּרְעַץ אוֹיֵב לְזִמְנָא דְּאָתֵי. וְכֹלָּא הָכִי הוּא, תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, הָרַסְתָּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תַּהֲרוֹס. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, בְּזִמְנָא דָּא, בְּעָלְמָא דֵּין. יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְרוֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, לְבִיאַת גּוֹג וּמָגוֹג. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. דִּכְתִּיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם.

בְּהַהוּא זִמְנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וּמַאן אִינּוּן. תָּא חֲזֵי, לָא יִשְׁתְּאַר מִבְּנִי עָלְמָא, בַּר אִינּוּן גְּזִירִין, דְּקַבִּילוּ אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעָאלוּ בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן תְּרֵין חוּלָקִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהוּא נָטִיר לֵיהּ לְהַהוּא קַיָּים, וְלָא עַיְילֵיהּ בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ, אִלֵּין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, וְיִכָּתְבוּן לְחַיֵּי עָלְמָא.

מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם. מַשְׁמַע הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין עָאל. וְאִי נָטִיר לְהַהוּא קַיָּים כַּדְקָא חֲזֵי, וְיִזְדְּהַר בֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם. אִלֵּין יִשְׁתַּאֲרוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וָבֹהוּ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָדְתָּא עָלְמָא, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. עַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ' בְּמַעֲשָׂיו.

ר' חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָיא חָמוּי. עַד דְּזָקִיף רֵישֵׁיהּ, חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר, (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אַשּׁוּר וּמִצְרַיִם קְרִיבִין אִינּוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אֶלָּא, עַל גָּלוּתָא דְּיִסְקוּן מִמִּצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אִתְּמַר, וְאִי אִתְּמַר עַל מִצְרַיִם וְעַל אַשּׁוּר, עַל אִינּוּן חֲסִידִין דִּלְהוֹן, דְּאַהַדְרוּ בְּתִיּוּבְתָּא, וְאִשְׁתַּאֲרוּן לְמִפְלַח לְיִשְׂרָאֵל וּלְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל מְלָכִים. וּכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:כ״ג) וְהָיוּ מְלָכִים אוֹמְנַיִךְ וְגוֹ'. אֲמַר לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה טִפְּשִׁין כו' בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלּוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא (נ''א כמה רזין עלאין אית בהו) אִינּוּן אָרְחָא לְמִזְכֵּי בְּהַהוּא נֹעַם יְיָ' דִּכְתִּיב דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דַּרְכֵי נֹעַם וַדַּאי. מַאי נֹעַם. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ', וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּגִין (נ''א כך) דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָרְחוֹי, מֵהַהוּא נֹעַם אַתְיָין, וְאִינּוּן אָרְחִין פְּרִישָׁן בֵּיהּ, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּנִינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, נָפַק נְהוֹרָא מֵהַהוּא נֹעַם, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמֵהַהוּא נֹעַם אַבְהִיקוּ זִיוָון דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (Ⅰ)

[58a]

[...] tous les firmaments et toutes les couronnes. C’est à cette époque que s’appliquent les paroles de l’Écriture (Cant., III, 11) : “ Sortez, filles de Sion, et venez voir le roi Salomon avec le diadème dont sa mère l’a couronné le jour de ses noces. ” A l’époque où le sanctuaire a été édifié, le Saint, béni soit-il, s’assit sur son trône et posa la couronne sur sa tête. Mais depuis la destruction du sanctuaire, le Saint, béni soit-il, ne mit plus cette couronne ; et la “ Douceur ”, a été cachée et réservée pour plus tard.
Rabbi Éléazar dit : Au moment où Moïse pénétra dans la nuée, tel un homme qui se promène pendant qu’il fait du vent, ainsi qu’il es écrit (Ex., XIV, 18) : “ Moïse pénétra dans une nuée et monta sur la montagne... ”, - il rencontra un ange puissant (38) du nom de “ Quemouël ”. Cet ange, qui est le chef de douze mille anges messagers, voulait s’approcher de Moïse. Celui-ci prononça alors le Nom sacré composé des soixante-douze lettres que le Saint, béni soit-il, lui avait révélées dans l’apparition au milieu du buisson. L’ange recula alors de douze mille lieues. Moïse continua son passage dans la nuée, et ses yeux luisaient comme deux charbons brûlants. Il rencontra un deuxième ange plus puissant et plus glorieux que le précèdent ; cet ange porte le nom de “ Hadarniël ” ; il dépasse les autres anges de dix millions six cent mille lieues, et sa voix est entendue en deux cent mille firmaments de “ feu blanc ” dont il est entouré. Aussitôt que Moïse l’eut aperçu, il fut tellement saisi de crainte qu’il ne put proférer une seule parole, et voulut se précipiter hors de la nuée. Le Saint, béni soit-il, lui dit : Lorsque je t’ai apparu dans le buisson pour t’y apprendre le mystère du Nom sacré, tu me parlais sans crainte, et maintenant tu t’effrayes d’un de mes serviteurs ! Dès que Moïse entendit la voix du Saint, béni soit-il, il reprit courage. Il prononça alors le Nom sacré composé de soixante-douze lettres. En entendant prononcer ce Nom sacré par Moïse, l’ange Hadarniël commença à trembler ; et, s’approchant de Moïse, il lui dit : Heureux ton sort, Moïse, à qui Dieu a révélé des mystères qui n’ont jamais été révélés même aux anges supérieurs. Pendant que l’ange l’accompagnait, Moïse aperçut le feu immense que dégageait un ange du nom de “ Sandalphon ”.
Une tradition nous apprend que “ Sandalphon ” séjourne au-dessus de ses collègues à une distance de cinq cents ans de marche ; il se tient derrière le voile qui cache le Maître, et il tresse à son Maître des couronnes faites des prières d’Israël. Quand le Roi sacré met ces couronnes sur sa tête, tous les vœux d’Israël sont exaucés, et toutes les légions célestes sont ébranlées et font entendre ce susurrement : Bénie soit la gloire du Seigneur dans le lieu de sa Schekhina. “ Hadarniël ” dit ensuite à Moise : Moïse, je ne puis plus t’accompagner, de crainte d’être consumé par le feu que dégage “ Sandalphon ”. En ce moment, Moïse fut ébranlé, et il fallut que le Saint, béni soit-il, l’encourageât, le plaçât devant lui et lui apprit la Loi ; il entoura Moïse de la lumière céleste, de sorte que le visage de Moïse répandit de la lumière dans tous les firmaments ; au moment où Moïse allait descendre à terre emportant la Loi, toutes les légions célestes tremblaient devant lui.
Mais lorsqu’Israël pécha ici-bas, le Saint, beni soit-il, réduisit l’éclat du visage de Moïse à la cinq-millième partie. A cet instant, les anges supérieurs et toutes leurs légions voulurent consumer Moïse par le feu qu’ils dégagent, surtout au moment où Dieu lui dit (Ex., XXXII, 7) : “ Va, descends, car ton peuple a péché. ” Moise fut effrayé à tel point qu’il ne put proférer une seule parole. Après qu’il eut invoqué mentalement l’aide de Dieu, celui-ci lui dit : Moïse, suspends-toi à mon trône. Ensuite le Saint, béni soit-il, réprimanda toutes les légions célestes, ce qui permit à Moïse de descendre ici-bas avec les deux tables de la Loi. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Prov., XXI, 22) : “ Le sage s’est rendu maître de la ville des forts, et il a détruit la force où elle mettait sa confiance. ” Les hommes avaient peur de regarder Moïse en face, tant le reste de splendeur qui lui était restée leur inspirait de la crainte. A plus forte raison Moïse leur eût-il inspiré de la crainte, si son visage avait conservé intacte sa splendeur primitive !
Rabbi Hiyâ dit : Les paroles (Ex ;, XV, 6) : “ Ta droite, Seigneur, s’est signalée et a fait éclater sa force ”, désignent la Loi.
C’est pourquoi L’Écriture ajoute : “ Ta droite, Seigneur, frappe l’ennemi. ” Car rien au monde n’est si propre à briser la force des peuples païens que l’étude de la Loi à laquelle Israël se consacre, étude qui, faisant prédominer la main droite, dompte et brise la force des païens. C’est pour cette raison que la Loi est appelée “ force ”, ainsi qu’il est écrit (Ps., CXXIX, 11) : “ Le Seigneur donnera la force à son peuple. ” Mais quand Israël abandonne l’étude de la Loi, c’est la main gauche qui prend la prédominance ; la force des païens augmente ; ceux-ci dominent sur Israël et décrètent de telles lois contre Israël que celui-ci ne peut y résister. C’est en raison de l’abandon de l’étude de la Loi qu’Israël a été chassé de son pays et dispersé parmi les autres peuples, ainsi qu’il est écrit (Jér., IX) : [...]

- דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּכֻלְּהוּ כִּתְרִין. עַל הַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה וְגוֹ'.

וְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא, אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עֲטָּרָה, וְיָתִיב בְּכֻרְסְיָיא דִּילֵיהּ, וְאִתְעַטָּר בַּעֲטְרוֹי. וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּעֲטְרוֹי, וְהַהוּא נֹעַם אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל מֹשֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, כְּבַר נָשׁ דְּהֲוָה אָזִיל בַּאֲתָר דְּרוּחָא. אִיעְרַע בֵּיהּ חַד (ויקרא ע''ח ע''ב) מַלְאָכָא רַבְרְבָא, וְתָאנָא, קְמוּאֵ''ל שְׁמֵיהּ. וְהוּא מְמָנָא עַל תְּרֵיסָר אַלְפִין מְמָנָן שְׁלִיחָן. בָּעָא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, פָּתַח מֹשֶׁה פּוּמֵיהּ, (בראשית ט''ז ע''א) בִּתְרֵיסַר אַתְוָון גְּלִיפָן דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאוֹלִיף לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּסְּנֶה, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר אַלְפִין פַּרְסִין, וַהֲוָה אָזַל מֹשֶׁה בַּעֲנָנָא, וְעֵינוֹי מְלַהֲטָן כְּגוּמְרִין דְּאֶשָּׁא.

עַד דְּאִיעֲרַע בֵּיהּ חַד מַלְאָכָא, רַבְרְבָא וְיַקִּירָא מִן קַדְמָאָה, וְתָאנָא הֲדַרְנִיאֵ''ל שְׁמֵיהּ, וְהוּא עִלָּאָה עַל שְׁאַר מַלְאָכִין, אֶלֶף וְשִׁתִּין רִבּוֹא פַּרְסִין, וְקָלֵיהּ אָזִיל בְּמָאתָן אֶלֶף רְקִיעִין, דְּמִסְתַּחֲרָאן בְּאֶשָּׁא חִיוָּורָא. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ מֹשֶׁה, לָא יָכִיל לְמַלְּלָא. בָּעָא לְמִשְׁדֵּי גַּרְמֵיהּ מִגּוֹ עֲנָנָא.

אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה, וְכִי אַנְתְּ הוּא דְּאַסְגִּית מִלִּין עִמִּי בַּסְּנֶה, דְּבָעִית לְמִנְדַּע רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא דָּחַלְתְּ. וְהַשְׁתָּא אַתְּ דָּחִיל מֵחָד מִשַּׁמָּשַׁי. כֵּיוָן דִּשְׁמַע מֹשֶׁה קַלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְתַּקַּף. פָּתַח פּוּמֵיהּ, בְּע''ב אַתְוָון דִּשְׁמָא עִלָּאָה, כֵּיוָן דִּשְׁמַע הֲדַרְנִי''אֵל אַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, מִפּוּמֵיהּ דְּמֹשֶׁה, אִזְדַּעְזָע. קָרִיב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ מֹשֶׁה, דְּאִתְגְלֵי לָךְ, מַה דְּלָא אִתְגְּלֵי לְמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי.

וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ, עַד דְּמָטוּ לְאֶשָּׁא תַּקִּיפָא, דְּחָד מַלְאָכָא דִּי שְׁמֵיהּ סַנְדַּלְפוֹן. וְתָאנָא, סַנְדַּלְפוֹן עִלָּאָה הוּא עַל שְׁאַר חַבְרוֹי, חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין. וְהוּא קָאִים בָּתַר פַּרְגּוֹדָא דְּמָארֵיהּ, וְקָשֵׁר לֵיהּ כִּתְרִין, מִבָּעוּתֵיהוֹן (בראשית קס''ז ע''ב) דִּצְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל. וּבְשַׁעֲתָא דְּמָטֵי הַאי כֶּתֶר לְרֵישֵׁיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הוּא מְקַבֵּל צְלוֹתֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וְכֻלְּהוּ חַיָּילִין וְאֻכְלוֹסִין מִזְדַּעְזְעִין, וְנָהֲמִין וְאַמְרִין, בְּרִיךְ יְקָרָא דַּיְיָ' מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ.

אֲמַר לֵיהּ הֲדַרְנִיאֵל לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, לֵית אֲנָא יָכִיל לִמְהַךְ עִמָּךְ, דְּלָא יוֹקִיד לִי אֶשָּׂא תַּקִּיפָא דְּסַנְדַּלְפוֹן. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִזְדַּעְזָע מֹשֶׁה, עַד דְּאַתְקִיף בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמֹשֶׁה, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא. וְחָפָא לֵיהּ לְמֹשֶׁה, בְּהַהוּא נְהוֹרָא וְזִיוָא דְּהַהוּא נֹעַם, וַהֲווּ אַנְפּוֹי דְּמֹשֶׁה נְהִירִין בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין. וְכָל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא הֲווֹ מִזְדַּעְזְעִין קָמֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָחִית בְּאוֹרַיְיתָא.

כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נ''א ממשה) אֶלֶ''ף חוּלָקִין מֵהַהוּא זִיוָא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, בָּעוּ מַלְאָכִין עִלָּאִין, וְכָל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, לְאוֹקְדָא לְמֹשֶׁה, בְּשַׁעֲתָא דְּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות ל״ב:ז׳) לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אִזְדַּעְזָע מֹשֶׁה, וְלָא יָכִיל לְמַלְּלָא, עַד דְּאַסְגֵּי בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה, אַתְקִיף בְּכוּרְסְיָיא דִּילִי, עַד דְּגָעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכָל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין, בְּכָל אִינּוּן חַיָּילִין, וְאַתְקִיף מֹשֶׁה בִּתְרֵין לוּחִין דְּאַבְנִין, וְאָחִית לוֹן לְתַתָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי כא) עִיר גִּבּוֹרִים עָלָה חָכָם וַיוֹרֶד עֹז מִבְטֶחָה. וּמֵהַהוּא זִיוָא דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ, הֲווֹ מַבְהִיקִין אַנְפּוֹי דְּמֹשֶׁה. וּמַה בְּהַאי דְּאִשְׁתְּאַר בֵּיהּ לָא הֲוֵי יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַנְפּוֹי, בְּהַהוּא דְּאִסְתַּלָּק מִינֵּיהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

ר' חִיָּיא אָמַר, יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ, דָּא אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא, יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. דְּלֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּיִתְבַּר חֵילֵיהוֹן דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּר בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא. דְּכָל זְמָן דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא, יְמִינָא אִתְתְּקַף, וְאִתְּבַּר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינֵי כַּךְ אוֹרַיְיתָא אִקְרִית עֹז, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן.

וּבְשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְיתָא שְׂמָאלָא אִתְתָּקַף, וְאִתְתָּקַף חֵילֵיהוֹן דְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְשַׁלְטִין עָלַיְיהוּ, וְגַזְרִין עָלַיְיהוּ גִּזְרִין, דְּלָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּהוּ. וְעַל דָּא אִתְגְּלִיאוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל, וְאִתְבָּדָרוּ בֵּינִי עַמְמַיָּא.

דְּהָא הוּא דִּכְתִּיב (Ⅰ)

[58b]

[...] “ Pourquoi cette terre a-t-elle été désolée ?... C’est parce qu’ils ont abandonné la Loi que je leur avais donnée, dit le Seigneur. ” Mais tant qu’Israël se consacre à la Loi, la force des païens se trouve brisée.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Ta droite, Seigneur, frappe l’ennemi. ”
Rabbi Éléazar dit : En effet, tant que la voix d’Israël retentit dans les maisons de prières et dans les maisons d’études, l’ennemi n’a pas de prise sur lui, ainsi qu’une tradition interprète les mots (Gen., XXVII, 22) : “ La voix est la voix de Jacob, et les mains sont celles d’Esaü. ” Tant que la voix de Jacob retentit, les mains d’Esaü n’ont aucune prise sur lui, ainsi que cela a été déjà dit. “ Et tu as renversé tes adversaires par la grandeur de ta gloire (Ex., XV, 7),
Rabbi Hizqiya ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., X, 1) : “ Pourquoi, Seigneur, t’es-tu retiré loin de moi et dédaignes-tu de me regarder dans le temps de mon besoin et de mon affliction ? A l’époque où les péchés des hommes augmentent dans le monde, le Saint, béni soit-il, se retire et remonte dans l’extrême hauteur, alors que les hommes crient et pleurent sans être écoutés. Pourquoi ne sont-ils pas écoutés ? Parce que Dieu s’est retiré à la hauteur extrême ; alors les hommes ne sont plus accessibles à la pénitence.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Tu as renversé tes adversaires par la hauteur de ta gloire. ”
Rabbi Isaac dit : Ce verset s’applique à l’époque où le Saint, béni soit-il, fera éclater sa grandeur contre les peuples qui se sont élevés contre lui, ainsi qu’il est écrit (Ps. ? II, 2) : “ Et les princes ont conspiré ensemble contre le Seigneur et contre son Messie. ” Une tradition nous apprend qu’à l’époque de l’avènement du Messie, les soixante-dix chefs célestes qui régissent les soixante-dix peuples de la terre soulèveront toutes les légions du monde pour faire la guerre à la ville sacrée de Jérusalem ; ils conspireront contre le Saint, béni soit-il, et diront : Combattons d’abord le Maître, ensuite son peuple et enfin son sanctuaire. Mais le Saint, béni soit-il, se rira d’eux, ainsi qu’il est écrit (Ps., II, 3) : “ Celui qui demeure dans les cieux se rira d’eux. ” En ce moment, le Saint, béni soit-il, déploiera sa force et les exterminera du monde, ainsi qu’il est écrit (Zac., XIV, 12) : “ Voici la plaie dont le Seigneur frappera toutes les nations qui auront combattu contre Jérusalem : chaque homme de ces nations entrera en putréfaction tout vivant. ”
Rabbi Abba dit (au nom de Rab Yessa le Vieillard) et Rabbi Siméon dit également que le Saint, béni soit-il, fera ressusciter tous les rois païens qui avaient opprimé Israël et Jérusalem. Adrien, Loupinos, Nabuchodonosor, Sennachérib, ainsi que tous les autres rois païens qui ont contribué à la destruction du sanctuaire, seront, après leur résurrection, investis de nouveau du pouvoir royal. Les autres peuples se ligueront avec eux contre Israël ; mais le Saint, béni soit-il, les châtiera ouvertement aux environs de Jérusalem. Tel est le sens des paroles : “ Voici la plaie dont le Seigneur frappera toutes les nations qui auront combattu contre Jérusalem. ” L’Écriture ne dit pas : “ … Qui combattront contre Jérusalem ”, mais : “ ... Qui auront combattu… ” Ainsi, les paroles : “ ... Et tu as renversé tes adversaires par la grandeur de ta gloire ” s’appliquent à l’époque messianique. Ce cantique renferme donc les événements de l’avenir.
L’Écriture ajoute : “ Au souffle de tes narines, les eaux se sont resserrées. ” Ceci est arrivé à la sortie d’Israël d’Égypte, à l’époque de l’avènement du Messie et à l’époque de Gog et Magog. Les paroles : “ L’eau qui coule s’est arrêtée ” s’appliquent au temps futur qui constituera la joie de tous les mondes. “ L’ennemi a dit (Ex., XV, 9) : Je les poursuivrai et je les atteindrai, et je partagerai leurs dépouilles. ” L’ennemi désigne le chef céleste des Égyptiens qui pensait déjà qu’Israël succomberait sous sa domination. Mais le Saint, béni soit-il, se souvint des “ colonnes du monde ”, c’est-à-dire des patriarches, qui protègent Israël. Que l’on ne croie pas que seul le chef céleste des Égyptiens avait une telle pensée. Tous les chefs célestes des peuples païens s’imaginent faire succomber Israël sous leur oppression. Mais le Saint, béni soit-il, se souvient toujours des “ colonnes du monde ” qui protègent Israël. Quand Moïse vit cela, il loua le Saint, béni soit-il, en s’écriant (Ex., XV, 11) : “ Qui d’entre les forts est semblable à toi, Seigneur ? ”
Rabbi Siméon dit : Il y a en haut un Arbre puissant qui nourrit les êtres d’en haut et ceux d’en bas. Il est entouré de douze cercles formant démarcation, et il s’étend jusqu’aux quatre extrémités du monde. L’Arbre a soixante-dix branches qui tirent leur nourriture des soixante-dix racines qui courent sous la terre. Israël correspond au tronc de l’Arbre. Il en résulte que, pour alimenter [...]

- (ירמיהו ט׳:י״ב) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגוֹ', וַיֹּאמֶר יְיָ' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דְּכָל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַה זָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּקָלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, אִשְׁתְּמַע בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְכוּ', כְּמָה דְּתַנִּינָא (בראשית כ״ז:כ״ב) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, וְאִי לָאו הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְהָא אוֹקִימְנָא. (שמות ט״ו:ז׳) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י׳:א׳) לָמָּה יְיָ' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה, בְּשַׁעֲתָא דְּחוֹבֵי עָלְמָא גָּרְמוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּבְנֵי נָשָׁא צַוְוחִין וְנַחְתִּין דִּמְעִין, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח עָלַיְיהוּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וּתְשׁוּבָה אִתְמָנַּע מִנַּיְיהוּ, כְּדֵין כְּתִיב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ.

ר' יִצְחָק אָמַר, הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְלָבַשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּאוּתָא, עַל עֲמַמְיָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן עָלֵיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ב׳:ב׳) וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יַחַד עַל יְיָ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינּוּן שִׁבְעִין קַסְטוֹרִין מִכָּל עִיבָר, (נ''א עמין) לְאִתְכַּנְּשָׁא בְּהַהוּא זִמְנָא בְּאוֹכְלוֹסִין דְּכָל עָלְמָא, וּלְמֶעְבַּד קְרָבָא עַל יְרוּשָׁלַ ם קַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עָלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי אַמְרֵי, נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עַל עַמֵּיהּ, וְעַל הֵיכָלֵיהּ.

כְּדֵין זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַיְּיכָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, (תהלים ב) יוֹשֵׁב בַּשָׁמַיִם יִשְׂחַק יְיָ' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּאוּותָא עָלַיְיהוּ, וִישֵׁיצִינוּן מִן עָלְמָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (זכריה יד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְיָ' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַ ם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עוֹמֵד עַל רַגְלָיו.

רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יֵיסָא סָבָא, וְהָכִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינּוּן מַלְכִין, דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִיְרוּשָׁלַ ם, לְאַנְדְּרִיאָנוּס, לְלוּפִינוֹס, וּנְבוּכַדְנֶצַר, וּלְסַנְחֵרִיב, וּלְכָל שְׁאַר מַלְכֵי עַמִּין, דְּחָרִיבוּ בֵּיתֵיהּ, וּלְשַׁלְּטָאָה לוֹן כְּקַדְמִיתָא, וְיִתְכָּנְּשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאַר עַמִּין, וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְפָּרְעָא מִנַּיְיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, סַחֲרָנֵי יְרוּשָׁלַם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְיָ' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַ ם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ. כְּדֵין כְּתִיב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, וְדָא לְזִמְנָא דְּאָתָא מְשִׁיחָא, כְּתִיב, וְשִׁירָתָא דָּא שִׁירָתָא דְּעָלְמִין הִיא. (שמות ט״ו:ח׳) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, בְּהַהוּא זִמְנָא. וּבְגִין כַּךְ אִית בְּהַהוּא זִמְנָא, וּלְזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, וּלְזִמְנָא דְּגוֹג וּמָגוֹג. נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד, לְזִמְנָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאִיהוּ חֶדְוָותָא דְּכָל עָלְמִין. (שמות ט״ו:ט׳) אָמַר אוֹיֵב אֶרְדּוֹף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל. אָמַר אוֹיֵב, דָּא הַהוּא מְמָנָא רַבְרְבָא עַל מִצְרָאֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ שֻׁלְטָנוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, חָשִׁיב דְּיֵשֵׁיצִינוּן תְּחוֹת שֻׁלְטָנֵיהּ. אֶלָּא דְּדָכַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טוּרֵי עָלְמָא, דַּהֲווֹ מְגִינִּין עָלַיְיהוּ. וְלָא תֵּימָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא כָּל אִינּוּן רַבְרְבִין דִּמְמָנָן עַל כָּל עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְכַד אִתְיְיהִיב לְהוּ רְשׁוּתָא וְשֻׁלְטָנוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ בָּעָאן דִּישֵׁיצוּן יִשְׂרָאֵל תְּחוֹתַיְיהוּ.

וְעַל דָּא, אִינּוּן עַמִּין דִּתְחוֹת שׁוּלְטָנֵיהוֹן דְּאִינּוּן מְמָנָן, כֻּלְּהוּ גַּזְירִין גְּזִרִין לְשֵׁיצָאָה לוֹן, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכַר טוּרֵי עָלְמָא, וְאָגִין עָלַיְיהוּ. וְכַד חָמָא מֹשֶׁה דָּא, שָׁרָא לְשַׁבְּחָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִילָנָא חַד רַבְרְבָא עִלָּאָה, תַּקִּיפָא, בֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, אִתְתָּקַּף בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, דְאִסְתָחֲרָאן (נ''א דאתחברן) בְּדוּכְתַּיְיהוּ. שִׁבְעִין עֲנָפִין סַלְּקִין בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, בְּעִקַר שָׁרְשׁוֹי יַנְקִין אִינּוּן סַחֲרָנֵיהּ, וְאִינּוּן עֲנָפִין דְּמִשְׁתַּכְחִין בְּאִילָנָא.

כַּד מָטֵי עִדַן שֻׁלְטָנֵיהּ דְּכָל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֻלְּהוּ עֲנָפִין, הַהוּא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ, וְיִשְׂרָאֵל אֲחִידָן בֵּיהּ. כַּד מָטָא עָלַיְיהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דְּהַהוּא (Ⅰ)

[59a]

[...] le tronc de l’Arbre, les racines amènent en même temps la nourriture aux soixante-dix branches qui correspondent aux soixante-dix peuples païens. Les soixante-dix bœufs qu’on offrait en sacrifice pendant la fête des Tabernacles correspondaient également aux soixante-dix branches de l’Arbre, et avaient pour but d’apporter la paix aux soixante-dix peuples païens.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Qui d’entre les forts est semblable à toi, Seigneur ? ” Qui est aussi miséricordieux que Dieu, qui compatit avec son œuvre et procure la paix même aux peuples païens ? Et L’Écriture ajoute : “ Qui est semblable à toi qui es tout éclatant de sainteté ? ” L’Écriture désigne la force céleste appelée “ Sainteté ”. “ Qui d’entre les forts est semblable à toi, Seigneur ? ”
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., IV, 14) : “ J’ai vu tout ce qui se fait sous le soleil et j’ai trouvé que tout était vanité et affliction d’esprit. ” Comment le roi Salomon, qui est arrivé à un degré de sagesse supérieur à celui de tous les autres hommes, peut-il dire que tout est vanité et affliction d’esprit ? Est-ce que la charité est aussi vanité ? L’Écriture (Is., XXXII, 17) dit pourtant : “ La paix sera l’œuvre de la charité ” ? Mais Salomon parle de tout ce qui se fait sous le soleil, alors que la charité produit son effet au-dessus du soleil. Que signifie le mot “ hebel ” ? Ce mot ne peut certainement pas signifier “ vanité ”, puisque Salomon l’a déjà dit (Ecclés., I, 2) : “ Vanité des vanités, dit l’Ecclésiaste ; vanité des vanités, et tout est vanité. ”
Remarquez que, quand les œuvres de l’homme sont dignes et quand l’homme se consacre au service du Roi sacré, tout souffle qui sort ici-bas de la bouche de l’homme produit un effet en haut ; il n’y a point un souffle qui ne soit suivi d’une voix, laquelle, montant en haut, se transforme en défenseur de l’homme auprès du Saint, béni soit-il. Mais quand l’homme ne se consacre point au service du Saint, béni soit-il, toute haleine qui sort de sa bouche se transforme en un démon ; et cette haleine parcourt ensuite le monde au vol. Quand l’âme de l’homme se sépare du corps, cette haleine s’en saisit et la jette d’un bout du monde à l’autre, telle qu’une pierre de la fronde, ainsi qu’il est écrit (I Rois, XXV, 29) : “ Et l’âme de tes ennemis sera agitée et secouée comme une pierre lancée d’une fronde avec effort. ” C’est l’haleine qui secoue l’âme et la jette d’un bout de la terre à l’autre.
Mais il n’en est ainsi que de l’haleine de dessous le soleil, ce qui veut dire de l’haleine produite par l’énonciation de mauvaises paroles. Par contre, l’haleine produite par des paroles prononcées au service du Saint, béni soit-il, s’élève (39) au-dessus du soleil et se transforme en une haleine sacrée. Une telle haleine constitue la semence de l’homme en ce monde. Et quel est le nom de cette haleine ? —“ Charité ”, ainsi qu’il est écrit (Osée, X, 12) : “ Semez pour vous dans la charité, et moissonnez dans la miséricorde. ” C’est cette haleine qui conduit l’âme de l’homme lorsqu’elle se sépare du corps et la fait monter dans la région de la gloire céleste, où elle participe à la vie future, ainsi qu’il est écrit (Is., LVIII, 8) : “ Ta charité marchera devant toi, et la gloire du Seigneur fermera ta marche. ” Heureux le sort des justes dont toutes les œuvres produisent des effets au-dessus du soleil et qui sèment ici-bas la charité par laquelle ils sont jugés dignes du monde futur ; c’est d’eux que l’Écriture (Malachie, III, 20) dit : “ Le soleil de charité se lèvera pour vous qui avez une crainte respectueuse pour mon nom. ”
Rabbi Siméon dit : Remarquez qu’auparavant le sanctuaire d’ici-bas était basé sur la rigueur et la colère, ainsi qu’il est écrit (Jér, XXXII, 21) : “ Cette ville est l’objet de ma fureur et de ma colère Dès le jour où elle a été bâtie. ” Mais au temps futur, le Saint, béni soit-il, lèvera un sanctuaire d’un degré supérieur et ce sanctuaire portera le nom de “ charité ”, ainsi qu’il est écrit (Is., LIV, 14) : “ Tu seras fondé sur la charité. ” C’est pourquoi Celui qui élèvera ce sanctuaire portera le nom [...]

- גּוּפָא דְּאִילָנָא, חוּלָקָא דְּיִשְׂרָאֵל. בָּעֵי לְנַטְרָא לוֹן, וּלְמֵיהַב שְׁלָמָא בְּכֻלְּהוּ. וְעַל דָּא שִׁבְעִים פָּרֵי הֶחָג, לְמִיהַב שְׁלָמָא לְשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּבְגוֹ אִילָנָא.

וְעַל דָּא מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. (מאי באלים. אילנא. כמה דאת אמרז, (ישעיהו א׳:כ״ט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא) מִי כָּמֹכָה דְּיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וִירַחֵם עַל כֹּלָּא. מִי כָּמֹכָה בְּכָל הַהוּא סַחֲרָנֵיהּ דְּאִילָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיר לְכֹלָּא, נָטִיר לְכָל שְׁאַר, וְלָא בַּעְיָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא. מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, בְּהַהוּא חֵילָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, וְאִקְרֵי כֹּחַ יְיָ' נֹעַם יְיָ', וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵי. (שמות ט״ו:י״א) מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. ר' יוֹסֵי פָּתַח (קהלת א׳:י״ד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנִּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִסְתַּלָּק בְּחָכְמְתָא יְתֵירָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּכָל עוֹבָדִין הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו ל״ב:י״ז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ, כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כְּתִיב. שָׁאנִי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא.

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מַאי קָא מַיְירֵי. אִי תֵּימָא הַכֹּל הֶבֶל כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, וְאִינּוּן הֲבָלִים קִיּוּמָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תֵּימָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב הָכָא, הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. (והא מלתא דא תחת השמש כתיב)

אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, וְהָכִי הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעוֹבָדִין מִתְכַּשְּׁרָן לְתַתָּא, וּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הֶבֶל אִתְעָבִיד מִינֵּיהּ לְעֵילָּא. וְלֵית לָךְ הֶבֶל, דְּלֵית לֵיהּ קָלָא, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְעֵילָּא, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

וְכָל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ בַּר נָשׁ, דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הַבָל יִתְעֲבִיד מִינֵּיהּ, וְאַזְלָא וְשָׁאטַת בְּעָלְמָא. וְכַד נַפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהוּא הֶבֶל מְגַלְגְּלָא לֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.

מַאי יְקַלְעֶנָּה. הַהוּא הֶבֶל דִּמְגַלְגֵּל לֵיהּ סַחֲרָנֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּדֵין כָּל מִלִּין דְּמִתְעַבְּדִין (ואינון דתחות שמשא) דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֶבֶל יִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ, אִיהוּ תְּבִירָא דְּרוּחָא, דְּמִתָּבַּר לְרוּחָא דְּסָלִיק וְנָחִית וּמִתְגַּלְגֵּל בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. אֲבָל הַהִיא מִלָּה דְּאִיהִי פּוּלְחָנָא דְּמָרֵיהּ דָּא סָלִיק (אקרי) לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ הֶבֶל קַדִּישָׁא, וְדָא הוּא זַרְעָא דְּזָרַע בַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא, וּמַה שְּׁמֵיהּ. צְדָקָה. דִּכְתִּיב, (הושע י׳:י״ב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה.

הַאי מֵדֲבַּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כַּד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ, וְסַלְּקָא לָהּ בְּאַתְרָא דְּכָבוֹד דִּלְעֵילָּא אִשְׁתְּכַח לְאִתְצַרְרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ בְּגִין לְדַבְּרָא לָךְ, לְסַלְּקָא לָךְ, (מן אתר) לַאֲתָר דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ'. דִּכְתִּיב, (ישעיה כח) כְּבוֹד יְיָ' יַאַסְפֶךָ.

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, דְּהַהוּא הֶבֶל קַדִּישָׁא מֵדֲבַּר לְהוּ, הַהוּא דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ', כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְצְרִירָן בֵּיהּ. (הדא הוא דכתיב כבוד ה' יאספך) וְדָא אִקְרֵי נַיְיחָא דְּרוּחָא. אֲבָל אַחֲרָא וּרְעוּת רוּחַ אִקְרֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא וְזַרְעִין זַרְעָא דִּצְדָקָה, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְעַל דָּא כְּתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא אִתְבְּנִי אֶלָּא בְּדִינָא וְרוּגְזָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ב:ל״א) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי וְגוֹ' בְּגִין דִּבַאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא. לְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי לֵיהּ, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּדַרְגָּא אַחֲרָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי צְדָקָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. בְּגִין כַּךְ אִתְקַיָּים, (ביה) וּשְׁמֵיהּ (Ⅰ)

[59b]

[...] de “ Juste ”. D’ou le savons-nous ? —Des paroles suivantes (Jér., XXIII, 6) : “ En ce temps-là, Juda sera sauvé ; Israël habitera dans ses maisons sans rien craindre ; et voici le nom qu’ils donneront à ce Roi : Le Seigneur qui est notre Juste. ” “ Tu as levé (natithâ) ta main, et la terre les a dévorés (Ex., XV, 12). ” Ainsi qu’on l’a dit précédemment, le mot “ natithâ ” signifie “ levé ”.
Rabbi Isaac dit : Les collègues prétendent qu’après que les Égyptiens eurent été rejetés hors de la mer, le Saint, béni soit-il, ordonna à la terre de les cueillir. Celle-ci ayant refusé, le Saint béni soit-il, tendit sa main droite et jura que la chose serait faite comme il l’avait ordonnée. C’est alors seulement que la terre les cueillit.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Tu as levé ta main, et la terre les a dévorés. ”
Rabbi Éléazar dit : Dieu leva la main droite pour la séparer ainsi de la main gauche et pour sévir contre les Égyptiens. “ Tu (Ex., XV, 13) t’es rendu par ta miséricorde le conducteur du peuple que tu as racheté. ” Ce verset correspond aux paroles suivantes de l’Écriture (Ps., XLIV, 4) : “ Cela a été par ton bras tout-puissant, et par la lumière de ton visage ; car il t’a plu de les aimer. ” La “ droite ” désigne la grandeur de Dieu ; le “ bras ” désigne la puissance de Dieu, et la “ lumière de ton visage ” désigne le Juste. “ L’épouvante et l’effroi sont tombés sur eux. ” Pourquoi l’Écriture emploie-t-elle le terme “ emathah ”, au lieu de celui d’ “ émath ” ? Pourquoi ce Hé superflu, alors que nous savons qu’il n’y a pas une seule lettre dans l’Écriture qui ne cache des mystères ?
Rabbi Siméon dit : L’Écriture indique par ce mot que les Égyptiens furent saisis de la crainte de la Schekhina (40). “ Tu (Ex., XV, 17) l’introduiras et tu l’établiras, Seigneur, sur la montagne de ton héritage. ” Pourquoi l’Écriture dit-elle “ thebiemo ”, au lieu de “ thebiem ” !, en ajoutant un Vav ? Mais la vérité est que ces paroles ont été prononcées par l’Ésprit-Saint ; elles visent la génération que Josué fit circoncire et qu’il marqua ainsi de la marque sacrée du nom du Saint, béni soit-il, symbolisée par le Vav. C’est cette génération qui a été destinée a hériter de la Terre sainte, ainsi qu’il est écrit (Is., LX, 21) : “ Tout ton peuple est un peuple de justes ; ils hériteront de la terre pour toujours. ” Car quiconque est circoncis et porte ainsi la marque sacrée est appelé “ juste ”. Voilà la raison pour laquelle L’Écriture ajoute un Vav au mot “ thebiemo ”, de façon à nous indiquer que ceux qui seront unis au Vav hériteront (ibid.) de la terre, ainsi que L’Écriture ajoute : “ ... Les rejetons que j’ai plantés, les ouvrages que ma main a faits pour me rendre gloire. ” Ainsi, comme on le voit, il n’y a pas un seul mot, ni même une seule lettre dans l’Écriture, qui ne cache un mystère suprême et sacré ; heureux le sort de ceux qui y sont initiés. [...]

- מַמָּשׁ צֶדֶק יִתְקְרֵי. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ג:ו׳) וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרֵאוֹ יְיָ' צִדְקֵנוּ. (שמות ט״ו:י״ב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. הָא אִתְּמַר, אֲרִימַת יְמִינְךָ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, הָא אִתְּעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא, דְּכַד אַפִּיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִצְרָאֵי מֵתִין מִתְּחוֹת מַיָּא, אָמַר לְאַרְעָא, כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוָּוךְ, וְלָא בָּעָאת, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינָא לְקַבְּלָהּ, וְאוּמֵי לָהּ, כְּדֵין בְּלָעַתְינוּן אַרְעָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, נָטִיתָ יְמִינְךָ: לְאַפְרְשָׁא לָהּ מִשְּׂמָאלָא וּכְדֵין אִתְעָבִיד בְּהוּ דִּינָא. (שמות ט״ו:י״ג) נָחִיתָ בְּחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים מה) כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנְיךָ כִּי רְצִיתָם. כִּי יְמִינְךָ: דָּא גְּדוֹלָה. נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ, דָּא דִּכְתִּיב וּזְרוֹעֲךָ, דָּא גְּבוּרָה. אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, דָּא דִּכְתִּיב, וְאוֹר פָּנְיךָ כִּי רְצִיתָם, דָּא צַדִּיק. וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בִּקְרָא. (שמות ט״ו:ט״ז) תִּפּוֹל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. אֵימָתָה, אֵימָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אֵימָתָה. דְּהָא לֵית לָךְ אָת אוֹ מִלָּה חֲדָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין. מַאי אֵימָתָה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּלוֹמַר דְּחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא.

כְּהַאי גַּוְונָא, (שמות ט״ו:י״ז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ וְגוֹ', תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, תְּבִאֵם וְתִטָּעֵם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי תְּבִאֵמוֹ. אֶלָּא רוּחָא דְּקוּדְשָׁא אָמַר, עַל אִינּוּן דָּרָא בַּתְרָאָה, דְּגָזַר יְהוֹשֻׁעַ, וְאִתְגַּלְיָא בְּהוּ גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא דִּשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִלֵּין אֲחִידָן בֵּיהּ בְּו', וְאִלֵּין אִתְחֲזִיאוּ לְמֵירַת אַרְעָא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְאִתְגַּלְיָא בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנָטִיר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, בְּגִין, כַּךְ, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ.

וְעַל דָּא תְּבִאֵמוֹ, ו' יְתֵירָה, תְּבִיאֵמוֹ לְאִינוּן דַּאֲחִידָן בְּו'. וְתִטָּעֵמוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. לְאִינוּן דַּאֲחִידָן בְּו', וּלְאִינּוּן בַּתְרָאֵי, אִתְּעַר מִלָּה. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, אוֹ אָת זְעֵירָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלֵית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין, וְטַעֲמִין קַדִּישִׁין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיַדְעִין בְּהוּ.

רעיא מהימנא

פִּקּוּדָא לְמִבְנֵי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבֵי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ'. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וּלְצַלָּאָה בְּגַוֵּיהּ צְלוֹתָא בְּכָל יוֹמָא, לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא צְלוֹתָא אִקְרֵי עֲבוֹדָה.

וְהַהוּא בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי לֵיהּ בִּשְׁפִירוּ סַגְיָא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּכָל תִּקּוּנִין, דְּהָא בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְתַתָּא, קַיְּימָא לָקֳבֵל בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְעֵילָּא.

בֵּית הַמִקְדָּשׁ לְתַתָּא, אִיהוּ קָאִים כְּגַוְונָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ דִּלְעֵילָּא, דְּקָאִים דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנוֹי, וְכָל פּוּלְחָנוֹי, וְכָל אִינּוּן מָאנִין, וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ אִינּוּן כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. מַשְׁכְּנָא דְּקָא עָבֵד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, כֹּלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.

בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּבָנָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, הוּא בֵּי נַיְיחָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה, בְּכָל אִינּוּן תִּקּוּנִין, לְמֶהֱוֵי בְּתִקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, בֵּי נַיְיחָא וְאַחֲסַנְתָּא. הָכִי בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי שַׁפִּירוּ, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי בֵּית צְלוֹתָא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין בִּצְלוֹתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּלֶיהֱוִי בֵּיהּ (רנ''א ע''א) חַלּוֹנוֹת, דִּכְתִּיב, (דניאלו) וְכַוִּון פְּתִיחָן. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְעַל דָּא (שיר השירים ב׳:ט׳) מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. וְאִי תֵּימָא אֲפִילּוּ בְּחַקְלָא, בְּגִין דְּרוּחָא לֶהֱוֵי סָלִיק. לָאו הָכִי, דְּהָא אֲנָן צְרִיכִין בַּיִת וְלֵיכָּא. לְאִשְׁתַּכְּחָא בַּיִת לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבַיִת עִלָּאָה, לְנַחְתָּא דִּיּוּרָא עִלָּאָה לְדִיּוּרָא תַּתָּאָה.

וְתוּ דְּהַהוּא צְלוֹתָא, וְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ לְסַלְּקָא, וְּלְנָפְקָא מִגּוֹ עָאקוּ, בְּאֹרַח מֵישָׁר, לָקֳבֵל יְרוּשָׁלַם. (Ⅰ)

[60a]

[...] Rabbi Abba dit : Heureux le sort de ceux qui ont le bonheur de réciter, durant leur séjour dans ce monde, le cantique de Moïse, car ils seront jugés dignes de le réciter dans le monde futur. Ce cantique est composé a l’aide de vingt-deux lettres sacrées. Rabbi Siméon dit : Au moment où Israël se trouvait près de la mer et chantait le cantique, le Saint, béni soit-il, se manifesta avec son trône et avec toutes ses armées, afin que les Israélites connussent leur Roi qui fit tous ces miracles en leur faveur. Chacun des Israélites voyait en ce moment des choses plus élevées qu’aucun prophète n’a jamais vues. Et la preuve en est que tous ont entonné simultanément ce cantique, sans qu’aucun ait omis ou déplacé un seul mot. Ce fait prouve que tous les Israélites ont été inspirés par l’Esprit Saint et qu’ils voyaient des choses les plus élevées qu’aucun prophète n’a jamais vues. Même les enfants dans le sein de leur mère ont chanté ce cantique et voyaient des mystères que même Ézéchiel le prophète n’a jamais vus. Les choses se présentaient tellement claires à leur esprit qu’il leur semblait les voir de leurs propres yeux. Après que l’action merveilleuse de Dieu eut pris fin, les Israélites ne pouvaient se décider de quitter le terrain, tant leurs désirs étaient grands de continuer à jouir de ce spectacle merveilleux. Le Saint, béni soit-il, dit à Moïse : Tes enfants sont tellement épris de merveilles qu’ils ne veulent quitter la mer. Que fit le Saint, béni soit-il ? Il se manifesta dans le désert ; et ce n’est qu’alors que les Israélites se sont décidés à suivre Moïse dans le désert.
C’est pourquoi l’Écriture désigne le désert sous le nom de “ schour ” qui signifie “ contempler ”, parce que c’est dans le désert que les Israélites ont pu contempler la gloire du Roi sacré. “ Et (Ex., XV, 22) ils marchèrent trois jours dans le désert, et ils n’y trouvèrent point d’eau. ” Par le terme “ eau ”, l’Écriture désigne la Loi appelée “ Eau ”, ainsi qu’il est écrit (Is., LV, 1) : “ Vous tous qui avez soif, venez aux eaux. ”
Rabbi Yessa demanda : Comment les Israélites auraient-ils pu trouver la Loi dans le désert, alors que Dieu ne l’avait pas encore révélée ?
Rabbi Éléazar dit : L’Écriture veut dire que les Israélites n’ont pu trouver dans le désert la gloire du Saint, béni soit-il, qu’ils désiraient contempler. Ainsi, le Saint, béni soit-il, est désigné sous le nom de “ Loi ” ; et la “ Loi ” est désignée sous le nom d’ “ Eau ”. Rabbi Siméon dit : Pendant la pérégrination des Israélites dans le désert, le démon, qui est le chef des autres peuples païens, se révéla à eux. Mais les Israélites ont reconnu tout de suite que cette révélation n’avait pas la splendeur de la gloire de leur Maître. Tel est le sens des paroles : “ Ils arrivèrent à Mara, et ils ne pouvaient boire des eaux de Mara, parce qu’elles étaient amères. ” Ces eaux ne pouvaient contenter leurs âmes. Mais il y avait plus : Celui-là même qui voulait passer à leurs yeux pour leur dieu, redevint leur accusateur.
C’est pourquoi l’Écriture dit : “ Moïse cria au Seigneur, lequel lui montra un morceau de bois qu’il jeta dans les eaux ; et celles-ci devinrent douces. ” [...]

- וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים קי״ח:ה׳) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, דְּאִצְטְרִיךְ אֲתָר דָּחִיק בְּעָאקוּ, לְשַׁדְּרָא בְּגַוֵּיהּ הַהוּא רוּחָא, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וּבְחַקְלָא לָא יָכִיל קָלָא לְשַׁדְּרָא לֵיהּ הָכִי, דְּהָא כְּגַוְונָא דָּא קָלָא דְּשׁוֹפָר, אִתְדַּחְיָיא לְבַר בְּאֹרַח מֵישָׁר, מִגּוֹ אֲתָר דָּחִיק, וְאָזִיל וּבָקַע רְקִיעִין, וְסָלִיק בִּסְלִיקוּ, לְאַתְּעָרָא רוּחָא לְעֵילָּא.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. שָׁאנֵי יִצְחָק, דְּמִלָּה אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּכָל עָלְמָא. וְתוּ דְּהַאי קְרָא לָאו לְהָכִי אָתָא, דְּוַדַּאי בַּשָּׂדֶה אַחֵר לָא הֲוָה מְצַלֵּי וְהָא אוֹקִימְנָא. (ע''כ רעיא מהימנא).

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא בְּהַאי עָלְמָא, דְּזַכָּאן לְמֵימָר לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְשִׁירָתָא דָּא, אִתְבְּנֵי בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון קַדִּישִׁן גְּלִיפָן, וּבְעֶשֶׂר אֲמִירָן, וְכֹלָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא שְׁלֵימוּתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְהָא אִתְּעַרְנָא מִלֵּי.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ קַיְימִין יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, וַהֲווּ אַמְרֵי שִׁירָתָא, אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְכָל רְתִיכוֹי וְחֵילוֹי, בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן לְמַלְכֵּיהוֹן, דְּעָבַד לוֹן כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְכָל חַד וְחַד יָדַע וְאִסְתַּכַּל, מַה דְּלָא יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא.

דְּאִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא אִדְבָּקוּ חָכְמְתָא עִלָּאָה, מִן שִׁירָתָא דָּא תֶּחמֵי, דְּכֻלְּהוּ בְּחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִלִּין וְאָמְרוּ. דְּאִי לָאו הָכִי, אֵיךְ אָמְרוּ כֻּלְּהוּ מִלִּין אֲחְדִין, דְּלָא סָטוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, וּמַה דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא, וְלָא אַקְדִּים מִלָּה דָּא, לְמִלָּה דָּא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בְּשִׁקּוּלָא חֲדָא, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּמָא דְּכָל חַד וְחַד, וּמִלִּין אִתְּמָרוּ כֻּלְּהוּ כְּאִלּוּ נָפְקִין מִפּוּמָא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כּוּלְּהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִילִין עִלָּאִין, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל חַד וְחַד.

וַאֲפִילּוּ אִינּוּן דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ אַמְרֵי שִׁירָתָא כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וַהֲווּ חָמָאן כֻּלְּהוּ, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. וְעַל כַּךְ הֲווֹ כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלֵי, כְּאִלּוּ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא. וְכַד סִיְּימוּ מִלִּין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּסְּמָאן בְּנַפְשַׁיְיהוּ, וְתָּאָבוֹן לְמֵחֱמֵי וּלְאִסְתַּכְּלָא, וְלָא הֲווֹ בָּעָאן לְנַטְלָא מִתַּמָּן, מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אָמַר מֹשֶׁה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּנַיִךְ מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא לְאִסְתַּכְּלָא בָּךְ, לָא בָּעָאן לְנַטְלָא מִן יַמָּא. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַסְתִּים יְקָרֵיהּ לְבַר לְמַדְבְּרָא, וְתַמָּן אִתְגְּלֵי וְלָא אִתְגְּלֵי. אָמַר לוֹן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה (ס''א זמנין לנטלא מתמן, ולא בעי') זִמְנִין אֲמֵינָא לְנַטְלָא מִתַּמָּן וְלָא בָּעִיתוּן עַד דִּי אַחְזֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, וּמִיַּד הֲווֹ תָּאָבִין, וְלָא נַטְלוּ, עַד דְּאָחִיד בְּהוּ מֹשֶׁה וְאַחְמֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, כְּדֵין מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, אַנְטִיל לוֹן מֹשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיָּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר. מַאי מִדְבַּר שׁוּר. מַדְבְּרָא, דַּהֲווֹ בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִדְבַּר שׁוּר: אִסְתַּכְּלוּתָא שָׁם. (שמות ט״ו:כ״ב) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וְכִי מַאן יָהַב לְהוּ אוֹרַיְיתָא הָכָא, וְהָא עַד כְּעַן לָא אִתְיְהִיבַת לוֹן אוֹרַיְיתָא.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִינּוּן נָפְקוּ לְמַדְבְּרָא לְאִסְתַּכְּלָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַל זִיוָא יְקָרָא דִּילֵיהּ מִתַּמָּן, וְאִינּוּן אָזְלוּ לְאִסְתַּכְּלָא (לקודשא בריך הוא) בֵּיהּ, וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ. וְאוֹלִיפְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹרָה אִקְרֵי, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ רְשׁוּתָא אַחֲרָא, דִּשְׁאַר עַמִּין, הַהוּא דְּשָׁלִיט בְּמַדְבְּרָא, וְאִעֲרָעוּ בְּהוּ תַּמָּן. חָמוּ יִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה הַהוּא זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה. מַאי טַעְמָא. כִּי מָרִים הֵם, לָא אִתְבְּסָם נַפְשַׁיְיהוּ כְּקַדְמִיתָא. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּאָתֵי לְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ.

מַה כְּתִיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ' וַיּוֹרֵהוּ יְיָ' עֵץ, (Ⅰ)

[60b]

[...] Or “ bois ” désigne la “ Loi ”, ainsi qu’il est écrit (Prov., III, 18) : “ Elle est un Arbre de Vie pour ceux qui l’embrassent. ” Et la Loi est synonyme du Saint, béni soit-il.
Rabbi Abba dit : “ Bois ” désigne le Saint, béni soit-il, ainsi qu’il est écrit (Deutér., XX, 19) : “ Car l’homme est comme un arbre de la campagne ”, ce qui veut dire : comme un arbre du verger sacré des pommiers. Ainsi, d’après cette interprétation, c’était par la présence de la Gloire du Roi que les eaux, d’amères qu’elles étaient, devinrent douces ; les accusateurs se transformèrent ainsi en défenseurs.
Rabbi Abba dit : Remarquez que, lorsqu’Israël entra dans l’Alliance du Saint, béni soit-il, il était loin de la perfection. Pourquoi ? —Parce que la circoncision n’était pas suivie de la seconde cérémonie qui consiste dans la mise à nu du gland. Mais, en arrivant dans le désert, Israël était plus parfait, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 25) : “ Dieu leur donna en ce lieu des préceptes (hoq) et des ordonnances (mischpat). Là ils pratiquèrent les deux cérémonies : celle de la circoncision et celle de la mise à nu du gland. Par le mot “ précepte ”, l’Écriture fait allusion au mystère renfermé dans le verset suivant (Prov., XXXI, 15) : “ Elle partage le butin à ses serviteurs, et la nourriture (hoq) à ses servantes. ” Le mot “ ordonnance ” est une allusion au mystère renfermé dans le verset suivant (Ps., LXXXI, 5) : “ ... Et une ordonnance (mischpat) en l’honneur du Dieu de Jacob. ” L’Écriture (Ex., XV, 25) ajoute : “ Et il y éprouva son peuple. ” Il l’éprouva par cette marque sacrée de l’Alliance. Dans le livre de Rab Yebba le Vieillard, on trouve une dissertation concernant la marque sacrée de l’Alliance. “ ... Et il dit (Ex., XV, 26) : Si tu écoutes la voix du Seigneur ton Dieu, etc. ” L’Écriture n’indique pas celui qui dit ; c’est le Saint, béni soit-il, lui-même.
Rabbi Hizqiya dit : Nous inférons ce qui précède du verset suivant (Ex., XXIV, 1) : “ Et il dit à Moïse : Monte vers le Seigneur. ” De même que, dans ce dernier verset, par le terme “ Il dit ”, l’Écriture désigne le Saint, béni soit-il, de même, dans notre verset, c’est Dieu qui est désigné sous ce terme.
Rabbi Yossé dit : Ceci résulte également de ce qui précède : “ Et Moïse cria vers le Seigneur ; et le Seigneur lui montra un morceau de bois, etc. ” Mais puisque c’est le Seigneur lui-même qui est désigné sous le terme : “ Et Il dit… ”, pourquoi se sert-il ensuite des mots : “ Si tu écoutes la voix du Seigneur ton Dieu... ”, au lieu de : “ Si tu écoutes ma voix... ” ? Mais Dieu désigna cette voix par laquelle on pénètre dans le royaume du ciel.
Rabbi Abba dit : C’est par la pratique des deux préceptes : la circoncision et la mise à nu du gland, qu’Israël a obtenu les bénédictions d’en haut et qu’il put parvenir jusqu’auprès du Roi sacré. Ceci résulte également des paroles de l’Écriture même : “ Si tu écoutes la voix du Seigneur ton Dieu... ” Ces paroles désignent ce degré céleste dont l’Écriture dit (Deut., IV, 24) : “ ... Car le Seigneur ton Dieu est un feu dévorant. ” On désigne également sous ce nom la “ Communauté d’Israël ” Les paroles : “ ... Et que tu fasses ce qui est juste devant ses yeux ” désignent le Juste. Les mots : “ ... Si tu obéis à ses commandements ” désignent la Séphirâ Néçah. Les mots : “ ... Et si tu gardes tous ses préceptes ” désignent la Séphirâ Hod. C’est à l’aide de ces deux Séphiroth qu’on parvient jusqu’auprès du Roi sacré. Enfin, L’Écriture ajoute : “ Je ne te frapperai point de toutes les langueurs dont j’ai frappé l’Égypte, parce que je suis le Seigneur qui te guéris. ” Les mots : “ ... Car je suis le Seigneur ” désignent le Roi sacré. Il résulte de ce verset que quiconque garde dans toute sa pureté la marque de l’Alliance parvient jusqu’auprès du Roi sacré d’en haut.
Rabbi Isaac dit : En vérité. celui qui est jugé digne d’atteindre le “ Juste ”, est également jugé digne d’atteindre les deux Séphiroth Néçah et Hod. Par ces trois degrés, la “ Communauté d’Israël ” est bénie. Et quiconque a le bonheur d’atteindre ces trois degrés est également jugé digne d’atteindre le Roi sacré. Pour atteindre à ces quatre degrés, il faut préserver sa marque de l’Alliance des quatre genres suivants de souillure : Pour atteindre la “ Communauté d’Israël ” il faut se préserver de relations avec une femme pendant les menstrues. Pour atteindre le “ Juste ”, il faut se préserver de relations avec une esclave. Pour atteindre la Séphirâ Neçah, il faut se préserver de relations avec la fille d’un païen ; et, pour atteindre la Séphira Hod, il faut se préserver des relations avec une femme débauchée. Tel est le sens des paroles : “ Si tu écoutes la voix du Seigneur ton Dieu... ” Or, par quoi devient-on digne de contempler le visage de la Schekhina ? —En s’abstenant de toutes relations avec une femme pendant les menstrues, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XVIII, 19) : “ Tu ne t’approcheras point d’une femme pendant ses menstrues, et tu ne découvriras point en elle ce qui n’est pas pur. ” [...]

- וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים כ) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, עֵץ הַשָּׂדֶה וַדַּאי, דָּא עֵץ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְכַד אִתְגְּלֵי זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּהוֹן עָלַיְיהוּ, כְּדֵין וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַאי וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. דְּקַטֵּיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי בְּקַדְמִיתָא כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בְּקַיָימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא עָאלוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּמָטוּ הָכָא, מַה כְּתִיב, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. תַּמָּן עָאלוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְרֵין חוּלָקִין קַדִּישִׁין, בְּהַהוּא גִּלּוּיָא דְּאִתְגַּלְיָא רְשִׁימָא דִּלְהוֹן, וְאִקְרוּן חֹק וּמִשְׁפָּט. חֹק: כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי כא) וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וּמִשְׁפָּט: כְּמָה דְּאִתְּמַר (תהילים פ״א:ה׳) מִשְׁפַּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וְשָׁם נִסָּהוּ, בְּהַהוּא אָת קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא. בְּסִפְרָא דְּרַב יִיִבָא סָבָא, אָמַר מִלָּה עַל הַהוּא חוּטְרָא קַדִּישָׁא. (שמות טו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וַיֹּאמֶר, מַאי וַיֹּאמֶר. לָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר דָּא. אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, שַׁמְעֵינָן (נ''א משמע) אֲמִירָה סְתָם, מֵאֲמִירָה סְתָם. דִּכְתִּיב, (שמות כד) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ'. אָמַר, לָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר. אוּף הָכָא וַיֹּאמֶר סְתָם, וְלָא כְּתִיב מַאן קָאָמַר.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ' וַיּוֹרֵהוּ יְיָ' עֵץ, מֵהָכָא מַשְׁמַע וַיֹּאמֶר, וּמַשְׁמַע מַאן אָמַר מִלָּה. לְקוֹל יְיָ' אֱלהֶיךָ, לְקוֹלִי מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְהַהוּא קוֹל דְּעָאלוּ בֵּיהּ.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בָּתַר דְּאִתְגַּלְיָא בְּהוּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, עָאלוּ בִּתְרֵין חוּלָקִין קַדִּישִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְכֵיוָן דְּעָאלוּ בְּאִלֵּין תְּרֵין, עָאלוּ בְּאִלֵּין תְּרֵין חוּלָקִין אַחֲרָנִין, דְּכַד יִסְתַּלְּקוּן בְּאִלֵּין תְּרֵין אַחֲרָנִין, יִתְחַבְּרוּן בְּאִלֵּין, וְלָא מִמַּנְעֵי בִּרְכָּאן, וּבְּגִין כָּךְ, בְּאִלֵּין מָטוּ בִּרְכָּאן, (ובגיני כך באלין מטין) עַד מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

וּמֵאַתְרֵיהּ דִּקְרָא אִשְׁתְּמַע מִלָּה, דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע. וַיֹּאמֶר: דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאי קָאָמַר, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ' אֱלהֶיךָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד) כִּי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה: דָּא צַדִּיק. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו: דָּא נְצַח. וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו: דָּא הוֹד. כֵּיוָן דְּעָאלוּ בְּאִלֵּין, הָא מָטוּ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ' רוֹפְאֶךָ. כִּי אֲנִי יְיָ': דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא.

אִשְׁתְּמַע, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר לְהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, מִנֵיהּ סָלִיק עַד מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. מַאי מַשְׁמַע. מַשְׁמַע אִינּוּן תְּרֵין, דְּאִתְכְּנַשׁ בְּהוּ זַרְעָא, וּמָשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא, דְּשַׁדְיָין לֵיהּ בְּפוּם אָמָה, (ועל דא) אִתְקַשָּׁרוּ כַּחֲדָא, וּמַלְכָּא עִלָּאָה עָלַיְיהוּ, וְאִתְקַשָּׁרוּ בֵּיהּ. וְעַל כַּךְ, מַאן דְּעָאל בְּאִלֵּין תְּרֵין, וְנָטִיר לוֹן, אִתְקָשָּׁר בִּתְרֵין אַחֲרָנִין, וְעָאל בְּהוּ, וּכְדֵין מָטֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וַדַּאי מַאן דְּזָכֵי בְּצַדִיק, זָכֵי בְּנֶצַח וְהוֹד, וְאִלֵּין אִינּוּן תְּלָתָא, דְּאִתְבָּרְכָא בְּהוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַאן דְּזָכוּ בְּהוּ, זָכֵי בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעָאל בְּכֻלְּהוּ אַרְבְּעָה.

וְלָקֳבְלֵי אַרְבְּעָה אִלֵּין, נְטִירוּ לְהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, מֵאַרְבַּע מִלִּין: נְטִירוּ דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּנִדָּה. נְטִירוּ דְּצַדִּיק, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּשִׁפְחָה. נְטִירוּ דְּנֶצַח, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּבַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נְטִירוּ דְּהוֹד, אִסְתַּמְּרוּתָא דְּזוֹנָה. וְעַל דָּא לְקוֹל יְיָ' אֱלהֶיךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל.

בַּמֶּה זָכָאן יִשְׂרָאֵל לְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, בְּאִסְתַּמְּרוּתָא מִן נִדָּה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (ויקרא י״ח:י״ט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. מַאי לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּבְהַאי אֲחִידָן וּמִתְקַשְּׁרָן מִלִּין אַחֲרָנִין, דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְקַשְּׁרַת בְּהוּ. וְהָא אוּקְמוּהָ מִלֵּי.

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה: דָּא צַדִּיק. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהלים לה) עֵינֵי יְיָ' אֶל צַדִּיקִים, לְאִסְתַּמְּרָא מִשִּׁפְחָה. (Ⅰ)

[61a]

[...] Rabbi Yehouda dit : Les Israelites ne se sont pas approchés du mont Sinaï avant d’être entrés dans le domaine du “ Juste ” et d’en avoir pris possession, ainsi qu’il est écrit (Ex., XIX, 1) : “ En ce jour ils vinrent au désert de Sinaï. ” Ici l’Écriture se sert du terme “ en ce jour ” ; et ailleurs il est écrit (Is., XXV, 9) : “ En ce jour le peuple dira : c’est là vraiment celui qui est notre Dieu ; nous l’avons attendu, et il nous sauvera. ” “ Et (Ex., XVI, 4) le Seigneur dit à Moïse : Je vais vous faire pleuvoir des pains du ciel. ”
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XLI, 2) : “ Heureux l’homme qui a de l’intelligence sur le pauvre ; le Seigneur le délivrera dans le jour mauvais. ” Ce verset a été déjà expliqué de cette façon : Lorsque l’homme tombe malade, il ressemble à un prisonnier enfermé dans la prison du Roi ; sa tête et ses pieds sont chargés de chaînes ; plusieurs gardiens l’entourent ; ses propres membres sont en discorde les uns avec les autres, et il perd l’appétit. En ce moment, on charge un ange de sa défense, ainsi qu’il est écrit (Job, XXXIII, 23) : “ Si un ange choisi entre mille parle pour lui, et qu’il annonce l’équité de l’homme, Dieu aura compassion de lui, etc. ” Heureux l’homme qui à cette heure, se trouve déchargé de la rigueur. Tel est le sens des paroles : “ Heureux l’homme qui a de l’intelligence sur le pauvre. ” Et par quels moyens peut-on arriver à se créer un défenseur au ciel en cette heure de détresse ? En apprenant le chemin de la vie et en faisant pénitence en présence de son Maître.
D’après une autre interprétation, les paroles : “ Heureux l’homme qui a de l’intelligence sur le pauvre ” nous apprennent la grande récompense que le Saint, béni soit-il, accorde aux pauvres.
Rabbi Hiyâ dit : Je ne m’explique pas le verset suivant (Ps., LXIX, 34) : “ Car le Seigneur exauce les pauvres... ” Est-ce que Dieu n’exauce que les pauvres à l’exclusion des autres hommes ?
Rabbi Siméon dit : Dieu exauce de préférence la prière des pauvres, parce qu’ils sont plus près du Roi, ainsi qu’il est écrit (Ps., LI, 19) : “ Tu ne mépriseras pas, ô Dieu, un cœur contrit et humilié. ” Or, nul homme n’a le cœur si humilié que le pauvre.
Rabbi Siméon dit en outre : Remarquez que les autres hommes paraissent, en se présentant à Dieu, avec leur corps et avec leur âme, alors que le pauvre ne paraît devant Dieu que par son âme, attendu que son corps est brisé ; or, le Saint, béni soit-il, est plus près des âmes que des corps. Dans (41) le voisinage de Rabbi Yessa habitait un pauvre abandonné par tout le monde ; car il avait honte de faire appel à la charité des hommes. [...]

- וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:כ״ג) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ, דְּגָרִים לַצַּדִּיק דְּאִתְדַּבָּק בְּשִׁפְחָה. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו: דָּא נֶצַח, לְאִסְתַּמְּרָא (דלא שקר ביה) דְּלָא יֵעוּל רְשִׁימָא דָּא בְּבַת אֵל נֵכָר, וְלא יְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּנֶצַח. דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ו:כ״ט) וְגַם נְצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר. וּמַאן דְּנָטִיר הַאי, קִיֵּים מִצְוֹתָיו, דִּכְתִּיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר. וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו: דָּא הוֹד, לְאִסְתַּמְּרָא מִן זוֹנָה.

וְאַזְלָא הָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֶךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. אֶלָּא, כָּל מַאן דִּמְזָרֵז גַּרְמֵיהּ, וְשַׁוֵּי דְּחִילוּ דְּחַרְבָּא שִׁנָּנָא תַּקִּיפָא לָקֳבְלֵיהּ. עַל יָרֶךְ, מַאי עַל יָרֶךְ. דָּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי.

דָּבָר אַחֵר חֲגוֹר חַרְבְּךָ, כְּלוֹמַר, זָרֵז וְאַתְקִיף יִצְרְךָ בִּישָׁא, דְּאִיהוּ חַרְבְּךָ. עַל יָרֶךְ, עַל הַהוּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא לְנַטְרָא לֵיהּ. וְאִי נָטַר לֵיהּ, כְּדֵין אִקְרֵי גִּבּוֹר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לֵיהּ בִּלְבוּשׁוֹי, וּמַאן לְבוּשׁוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הוֹד וְנֶצַח. (נ''א והדר) דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:א׳) הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. אוּף הָכָא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, וּכְדֵין אִתְדַּבַּק בַּר נָשׁ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת.

מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ' רוֹפְאֶךָ. דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אַזְהַר לוֹן עַל הַהוּא מִלָּה מַמָּשׁ, דְּיָהַב וְרָשִׁים בְּהוּ, וְלָא יַתִּיר וְעַד כְּעַן לָא אִתְיְיהִיבַת לְהוּ אוֹרַיְיתָא, אֶלָּא כֵּיוָן דִּכְתִּיב, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, מִיָּד וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע וְגוֹ'.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַזְהָרָא לְיִשְׂרָאֵל, עַל אוֹרַיְיתָא, בְּכַמָּה מִלִּין מָשִׁיךְ לְהוּ, בְּכַמָּה מְשִׁיכָן דַּחֲבִיבוּתָא, כְּבַר נָשׁ דְּמָשִׁיךְ בְּרֵיהּ לְבֵי רַב. וְתָּא חֲזֵי, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, עַד דְּקָרִיבוּ בַּהֲדֵיהּ. וּבַמֶּה קְרִיבוּ בַּהֲדֵיהּ, בְּגִלּוּיָא דִּרְשִׁימָא דָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.

אָמַר ר' יְהוּדָה, לָא קְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, עַד דְּעָאלוּ בְּחוּלָקָא דְּצַדִּיק, וְזָכוּ בֵּיהּ. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ט:א׳) בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבָּר סִינַי, בַּיּוֹם הַזֶּהִ מַמָּשׁ פרשת המן קִוִּינוּ לוֹ וגוֹ'. (Ⅰ)

[...] Notes [...]

*2 V. fol. 32b.

*3 C’est-à-dire : on examine si elles sont dignes de devenir fécondes.

*4 V. Z., I, fol. 7b.

*5 Ainsi le Z. prête aux mots qwqbhl hlpt le sens de phylactère.

*6 S. a abil slx (éprouva une faiblesse de cœur).

*7 V. a, entre parenthèses, aylyld twglpb.

*8 C’est-à-dire : le mot étant écrit sans y , le bytk diffère du yrq ; Mtywu signifie : “ J’ai commandé ”, alors que Mtywu signifie : “ Tu leur as commandé. ”

*9 Mysmxw dérive, d’après cette interprétation, de smx , et signifie “ la cinquième part ”. Suivant Rabbi Yehaouda, le mot dérive de Mysmx et signifie “ une cinquantième part ”.

*10 Ainsi qu’on a déjà vu en plusieurs endroits, dans la première partie, c’est le w de hwhyw qui indique le tribunal céleste.

*11 V. à ce sujet Z., I, fol. 21b.

*12 Cette interprétation est basée sur le mot Mysylsw qui, d’après le Z., dérive de sls (trois).

*13 V. Juges, IV, 22.

*14 V. Z., I, fol. 233a.

*15 Les mots Mkl Mxly hwhy ont pour initiales les lettres lyy or yly est un des soixante-douze Noms sacrés. V. fol. 269b.

*16 V. fol. 178b.

*17 V. fol. 6b.

*18 On sait que “ behibaram ” doit être lu “ be-Abraham ”, ce qui veut dire : C’est par Abraham que le monde subsiste.

*19 V. Z., I, fol. 39b, 67a ; et Z., II, fol. 170a.

*20 V. Z., I, 39b et 40a.

*21 V. Z., I, fol. 133a et fol. 166a.

*22 V., Z., I, fol. 233b.

*23 V. Z., I, fol. 72a, et II, fol. 37b, p. 178 et a. l.

*24 V. fol. 269b, 270a.

*25 Cette sentence qui se trouve également reproduite dans le Talmud, tr. B. Bathra, 16b, est répétée au fol. 219b, et dans le Z., III, fol. 249b.

*26 V. fol. 6b.

*27 S. et F. ont : “ Deux cent quarante-huit lumières, et trois cent soixante-cinq couronnes. ” Ce nombre correspond apparemment aux deux cent quarante-huit membres et aux trois cent soixante-cinq veines du corps humain.

*28 On sait qu’on appelle Mem “ ouvert ” le “ m ” initial qu’on place au commencement et au milieu des mots, en opposition au Mem “ final ” fermé : M. On voit que les trois lettres Mem, Schin et Hé sont les lettres constitutives du nom hsm (Moïse).

*29 Zaïn signifie “ arme ”.

*30 Dans A., on lit encore cette adjonction : “ Moïse envoie également d’ici-bas ce cantique au ciel, pour que le Roi l’agrée avec joie. ”

*31 Dans S. et V., on lit, entre parenthèses, la phrase suivante : “ Et c’est pour le rendre la créature la plus parfaite que Dieu le créa avec deux faces. ”

*32 Ou à Henoch.

*33 Celle d’Adam, s’il s’agit d’Henoch plus haut.

*34 A. et V. ont : sydq aklm (Roi sacré), au lieu de axysm aklm (Roi Messie).

*35 S. a : “ Mais quand arrivera l’heure de la délivrance de la Commuauté d’Israël, etc. ”

*36 Avant cette phrase, on lit dans A. la phrase suivante : “ Lorsque le Saint, béni soit-il, déclare la guerre à un peuple, toutes les puissances de la Rigueur commencent à sévir contre ce même peuple. ”

*37 V. Z., I, fol. 219a.

*38 V. Z., III, fol. 78b.

*39 V. a, entre parenthèses : yrqa (Est appelée “ haleine d’au-dessus du soleil ”.).

*40 Voir à la fin de cette partie, dans l’appendice, le passage du Raaiah Mehemnah se rapportant à cet endroit du texte.

*41 Cette narration se trouve textuellement reproduite dans le Zohar Hadasch, fol. 81a, édition de Venise.

*42 .aqlyj est une corruption de alqyj, qui désigne la roue dont se servent les artisans dans leur travail.

*43 V. Z., III, fol. 79a et 144a.

*44 V. Z., I, fol. 47b, et Z., III, fol. 182b et 192b.

*45 V. fol., 58b et 59a.

*46 V. fol. 61b.

*47 C’est un jeu de mots : wjs, soit atwjs.

*48 S. a “ Rabbi Yessa ”. Cette variante nous semble plus correcte, attendu que, plus bas, Rabbi Hiyâ conteste l’interprétation en question.

*49 F. et A. ont : Nyrqe lkd arqyem , “ du fondement de tous les fondements.

*50 V. Z., I, fol. 14a.

*51 V. fol. 47a.

*52 Il y a ici une lacune que tous les commentaires ont déjà constatée. Cf. Zohar Hadasch, fol. 58b-59a et v. également le premier appendice, à la fin de cette partie, § 6.

*53 V. Z., I, fol. 6b.

*54 V. fol. 5b et 6a.

*55 V. Z., I, fol. 233a.

*56 V. fol. 58b et 62b.

Page: 1
BESCHALAH>>

	settings		Changer le design du site internet
	menu		Menu
	arrow_upward		Haut de page
	content_cut		Copier coller dans votre collection de citations
			Créer un nouveau marque page
	play_circle		Ecouter la version audio
	close		Close