|
[61a]
[...] [La version française fait continuer le section BESCHALAH en incluant la section HAMAN [61a -67a] [...]
- (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס''א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ.
בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל.
וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא.
מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר' יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[61b]
[...] Étant un jour tombé malade, il reçut la visite de Rabbi Yessa. En entrant dans la maison, celui-ci entendit une voix surnaturelle qui disait : Roue (42), roue, tu fais monter chez moi une ange avant l’heure fixée. Malheur aux habitants de cette ville qui ont négligé ce pauvre et ne lui ont pas procuré les moyens d’existence pour conserver sa vie. Rabbi Yessa se leva, jeta dans la bouche du malade du jus de caroube préparé avec de l’écorce d’un dattier, et, provoquant ainsi la transpiration chez le malade, celui-ci revint à lui.
S’étant un peu remis, le convalescent dit à Rabbi Yessa : Maître, je jure par ta vie que mon âme était déjà séparée du corps et placée devant le tronc du Roi. Elle voulait y rester ; mais le Saint, béni soit-il, voulait te procurer l’occasion de faire une bonne œuvre. J’ai entendu qu’on proclamait dans le ciel : Rabbi Yessa rendra son âme qui sera attachée à la tente sacrée (43) que les collègues prépareront durant leur séjour sur la terre. J’y ai vu également trois trônes, dont l’un est destiné pour toi et les autres pour les collègues. A partir de ce jour, les habitants de la ville pourvoyaient aux besoins de ce pauvre. Un autre pauvre passait un jour devant Rabbi Isaac. Celui-ci avait sur lui une demi-drachme d’argent. Le pauvre dit à Rabbi Isaac : Donne-moi ce qu’il faut pour maintenir ma vie et celle de mes fils et de mes filles.
Rabbi Isaac lui répondit : Comment puis-je conserver ta vie ainsi que celle de ta famille, alors que je n’ai sur moi qu’une demi-drachme ! Le pauvre répliqua : Avec la demi-drachme que tu me donnerais je pourrais compléter l’autre demie que je possède. Rabbi Isaac lui remit la pièce. On montra ensuite à Rabbi Isaac, en un songe, la vision suivante : Il lui semblait traverser le grand océan sur un vaisseau. Comme on voulait le jeter à la mer, Rabbi Siméon tendit ses bras, et le pauvre à qui il avait remis la pièce le saisit et le jeta entre les bras de Rabbi Siméon, et il fut ainsi sauvé. A son réveil, le verset (Ps., LI, 2) suivant lui vint à la bouche : “ Heureux l’homme qui a de l’intelligence sur le pauvre ; le Seigneur le délivrera dans le jour mauvais. ” Remarquez en outre que, chaque jour, une rosée tombe de l’Ancien sacré et se répand sur la “ Petite Figure ” ; et c’est grâce à cette rosée que toutes les plantes du verger sacré des pommiers sont bénies. Cette rosée parvient également aux êtres d’ici-bas ; et les anges s’en nourrissent chacun suivant son degré, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXXVII, 15) : “ L’homme mangea le pain des anges ” C’était la nourriture des Israélites durant leur séjour dans le désert. Rabbi Siméon dit : Nombreux sont les hommes à notre époque encore qui se nourrissent du pain des anges. Et qui sont ces hommes ? —Ce sont les collègues qui se consacrent à la Loi jour et nuit. Ils ne se nourrissent pas précisément du pain des angres, mais d’un pain semblable et qui en vaut le double.
Remarquez que, lorsqu’Israël s’est attaché au Roi sacré grâce à la sainte marque de l’Alliance, il a été jugé digne d’être nourri d’un pain supérieur à celui qu’il mangeait auparavant. A sa sortie d’Égypte, Israël a mangé le pain azyme : mais maintenant il a été jugé digne de manger du pain du ciel, ainsi qu’il est écrit (Ex., XVI, 4) : “ Je vais vous faire pleuvoir des pains du ciel. ” Le pain venait réellement du ciel. Les collègues qui se consacrent à l’étude de la Loi se nourrissent d’un pain qui arrive d’une région supérieure. Quel est ce pain ? C’est le pain dont parle l’Écriture (Ecclés., VII, 11) : “ La sagesse donne la vie a celui qui la possède ” Rabbi Éléazar demanda : Puisqu’Israël a été jugé digne d’être nourri par le pain du ciel, pourquoi était-il plus faible que les autres peuples ? Il serait pourtant plus raisonnable que ceux qui se nourrissent du pain céleste fussent plus forts que les autres ?
Rabbi Siméon lui répondit : Ta question est judicieuse.
Remarquez que toute la nourriture des hommes vient d’en haut. La nourriture ordinaire est produite par la coopération du ciel et de la terre ; c’est une nourriture grossière et lourde. Mais la nourriture la plus délicate vient de la région de la Rigueur ; et c’est elle qui fut accordée à Israël à sa sortie d’Égypte. Ainsi, la nourriture d’Israël dans le désert venait de la région supérieure appelée “ Ciel ” ; cette nourriture est tellement délicate qu’elle fortifie l’âme plus qu’elle ne fortifie le corps avec lequel elle n’a aucune affinité. Cette nourriture est appelée “ pain des anges ”, parce que, dépourvus de corps, les anges n’ont qu’à fortifier leur esprit. Voilà pourquoi les collègues sont plus faibles que les autres hommes, attendu qu’ils usent d’une nourriture qui fortifie l’âme et négligent celle qui fortifie le corps. [...]
- יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס''א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע''ט ע''א וקמ''ד ע''א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ.
תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ.
אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי''ח ע''א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'.
וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין.
תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר.
אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס''א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא.
תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים.
מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[62a]
[...] Heureux le sort des Justes dont l’Écriture dit (Ecclés., VII, 11) : “ La sagesse donne la vie à celui qui la possède. ” Heureux les corps qui peuvent subsister de la nourriture de l’âme. Rabbi Éléazar demanda à son père : Comment faut-il s’y prendre pour obtenir la nourriture de l’âme ”
Rabbi Siméon lui répondit : Comme la nourriture d’ici-bas est produite par la coopération du ciel et de la terre, on obtient la nourriture de l’esprit qui n’est produite que par l’œuvre du ciel, en accordant aux pauvres la nourriture du corps dont ils manquent. Tel est le sens des paroles de l’Écriture (Prov., XI, 17) : “ L’homme charitable fait du bien à son âme. ” Quiconque accorde aux pauvres la nourriture du corps obtient en échange du ciel la nourriture de l’âme. Cette dernière nourriture est également propice aux malades, ainsi qu’il est écrit (Ps., XLI, 4) : “ Le Seigneur le soulage lorsqu’il est sur le lit de sa douleur. ” Car tous les malades ne profitent d’aucune autre nourriture que de la présence du Saint, béni soit-il, nourriture céleste et sacrée à l’aide de laquelle se fortifient les esprits et les âmes. La nourriture la plus précieuse est celle des collègues qui se consacrent à l’étude de la Loi, nourriture qui émane de la Sagesse suprême (Hocmâ) (44). Rabbi Éléazar vint baiser les mains de son père en lui disant : Heureux mon sort d’avoir été jugé digne d’entendre ces paroles. Heureux le sort des justes se consacrant à l’étude de la Loi jour et nuit ; car celle-ci leur vaudra et ce monde et le monde futur, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXX, 20) : “ ... Car elle est ta vie et ta longévité. ” “ Je (Ex., XVI, 4) vais te faire pleuvoir des pains du ciel. ” Rabbi Yossé commença àparler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXLV, 16) : “ Tu ouvres ta main, et tu rassasies de volonté tout ce qui vit. ” Précédemment l’Écriture dit : “ Tous ont les yeux tournés vers toi. ” Car les hommes de foi demandent chaque jour au Saint, béni soit-il, de leur accorder le pain quotidien.
Pourquoi ? Parce que quiconque demande chaque jour le pain quotidien amène la bénédiction ici-bas et la nourriture à toutes les créatures. Même ceux qui ont de la nourriture pour plusieurs jours sont obligés de demander chaque jour le pain quotidien, ainsi qu’il est écrit (Ps., LXVIII, 20) : “ Que le Seigneur soit béni chaque jour. ” C’est pour la même raison qu’il ne convient pas à l’homme de faire la cuisine aujourd’hui pour demain, ni de garder un reste d’aliments pour le lendemain.
C’est pourquoi l’Écriture dit (Ex., XVI, 4) : “ Que le peuple aille en amasser ce qui lui suffira pour chaque jour. ” Ainsi, on ne devait amasser que la quantité nécessaire pour le jour, excepté à la veille du sabbat où il était permis d’amasser pour le lendemain. De cette façon, le Saint, béni soit-il, accorde sa bénédiction journellement. Voilà le sens des paroles (Ps., CXLV, 16) : “ Tu ouvres ta main, et tu rassasies de volonté tout ce qui vit. ” Que signifie : “ Tu rassasies de volonté... ” ? Ces paroles désignent la volonté de l’Ancien sacré duquel émane la nourriture pour toutes les créatures. Quiconque demande chaque jour le pain quotidien est appelé “ homme de foi ” ; car c’est à cause de lui que les bénédictions d’en haut sont attirées ici-bas.
Rabbi Abba commença à parler de la manière suivante : Il est écrit : “ Le. Seigneur met son plaisir en ceux qui le craignent, en ceux qui espèrent en sa miséricorde. ” Combien grand est le devoir des hommes de marcher dans la voie du Roi sacré et de la Loi pour attirer les bénédictions sur tous les êtres d’en haut et d’en bas ! Car une tradition nous apprend qu’il résulte du verset suivant (Is., XLII, 3) : “ Israël en qui je me glorifie... ”, que c’est [...]
- יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא.
אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס''א דכלא)
מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי יא) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי.
מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא)
מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס''א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ''ז ע''ב, ויקרא קפ''ו ע''ב וקצ''ב ע''ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא.
אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. (שמותטז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס''א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס''א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ.
מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם.
ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא.
ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי.
דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[62b]
[...] par Israël ici-bas que le Saint, béni soit-il, est glorifié en haut. Et quelle est sa gloire ? —De mettre les phylactères par lesquels est proclamée sa gloire. Pourquoi l’Écriture dit-elle : “ Le Seigneur met son plaisir en ceux qui le craignent ”, au lieu de : “ ... En son peuple ” ? —L’Écriture veut nous indiquer que les hommes qui craignent réellement le Seigneur n’accumulent point de nourriture pour le lendemain ; mais ils demandent chaque jour le pain quotidien. C’est en eux que le Seigneur met son plaisir, ainsi que L’Écriture ajoute : “ ... En ceux qui espèrent en sa miséricorde. ” Rabbi Yessa le Vieillard ne préparait jamais son repas quotidien sans avoir au préalable demandé au Saint, béni soit-il, sa nourriture ; il avait coutume de dire : Ne touchons point aux mets sans l’autorisation du Roi. Après sa prière, il attendait une heure ; et ce n’est qu’après cette pause qu’il se mettait à table. Telle est la conduite des hommes qui craignent le Saint, béni soit-il. Par contre, des coupables qui se détournent de la voie de la Loi, l’Écriture (Is., V, 11) dit : “ Malheur à vous qui vous levez dès le matin pour vous plonger dans les excès de la table, et pour boire jusqu’au soir ! ” C’est pourquoi l’Écriture (Ps., CXLVII, 11) dit : “ Le Seigneur met son plaisir en ceux qui le craignent ”, ce qui veut dire : en ceux qui, au lieu d’accumuler les biens de la terre, demandent chaque jour le pain quotidien au Saint, béni soit-il. C’est le signe caractéristique des hommes de foi. Tel est le sens des paroles (Ex., XVI, 4) : “ Que le peuple aille en amasser ce qui lui suffira pour chaque jour, afin que j’éprouve s’il marche, ou non, dans ma loi. ” Car on reconnaît un homme de foi, lorsqu’il ne se préoccupe pas de la nourriture du lendemain, mais se contente du pain quotidien.
Rabbi Isaac dit : Nous l’inférons du verset suivant (Prov., XIII, 15) : “ Le juste mange et remplit son âme ”, ce qui veut dire : le juste ne mange qu’après avoir rassasié son âme en demandant à Dieu le pain quotidien. Rabbi Siméon dit : Remarquez qu’avant de confier la Loi aux Israélites, Dieu voulait éprouver si ceux-ci avaient la foi ; il voulait distinguer les hommes qui ont la foi de ceux qui ne l’ont point. C’est pourquoi il ordonna qu’on n’amassât de la manne que ce qu’il fallait pour la nourriture du jour. Les hommes de foi se conformèrent à cette loi, et ils reçurent la couronne de la grâce de Dieu ; mais les autres ne s’y conformèrent point, et ils furent privés de cette couronne. La manne elle-même criait à ceux qui en amassaient trop (Prov., XIII, 25) : “ Le ventre des méchants est insatiable. ” Mais malgré tous les efforts des hommes sans foi, il arriva que (Ex., XVI, 18) : “ L’ayant mesuré à la mesure de l’omer, celui qui en avait le plus amassé n’en eut pas davantage, et celui qui en avait moins préparé n’en avait pas moins. ” Une tradition nous apprend qu’à cette époque l’Israël d’ici-bas était devenu aussi parfait que l’Israël d’en haut, ainsi que cela a été déjà dit. “ Et (Ex., XV, 27) ils arrivèrent à Élim, où il y avait douze fontaines et soixante-dix palmiers, etc. ” L’Arbre sacré entouré de douze cercles formant des limitations et portant soixante-dix branches (45) reprit le dessus. La rosée sacrée émanant de l’Ancien sacré et mystérieux tombait sur la tête de la “ Petite Figure ” (46), qui est la région appelée “ Ciel ”. Et c’était de cette rosée de lumière céleste et sacrée que fut formée la manne d’ici-bas. En tombant, la manne formait des flocons ; et ce n’est qu’après qu’elle était arrivée par terre qu’elle devenait compacte.
C’est pourquoi l’Écriture (Ex., XVI, 14) dit : “ ... Qui ressemblait à des petits grains de gelée blanche sur la terre. ” Tous les hommes de foi bénissaient le Nom sacré lorsqu’ils allaient ramasser de la manne. Celle-ci répandait toutes les odeurs suaves du Paradis, parce que c’est de cette région qu’elle venait. Elle avait le goût du mets que chacun désirait manger. Elle présentait encore un autre avantage : elle était bénie dans les entrailles, de sorte que quiconque en mangeait avait les yeux dessillés et pouvait voir les mystères suprêmes, ainsi que pénétrer le mystère de la Sagesse éternelle. C’est pour cette raison que cette génération porte le nom de “ génération d’intelligents ”. C’étaient des hommes de foi à qui fut confiée la Loi, pour qu’ils en étudiassent et apprissent les voies. Des hommes qui n’avaient point de foi, l’Écriture (Nomb., XI, 8) dit : “ Le peuple allait (schatou) en ramasser. ” Que signifie le mot “ schatou ” ? — Ils sont tombés dans la démence (47), puisqu’ils n’avaient point de foi. Et L’Écriture ajoute : “ Il la broyait sous la meule ou il la pilait dans un mortier. ” Ce qui fut cause que certains Israélites durent avoir recours à divers procédés pour rendre la manne mangeable, [...]
- יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא.
תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ' בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ''א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.
רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה.
אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס''א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר.
וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ''ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר.
תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו'. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.
בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ.
כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.
וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא.
וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ'. מַאן אַטְרַח (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[63a]
[...] c’est leur manque de foi. De même, les hommes qui n’ont pas de foi en le Saint, béni soit-il, et qui ne veulent pas connaître ses voies, peinent toute la journée dans la crainte que la nourriture pourrait leur manquer ; et pourtant ces gens n’arrivent souvent, malgré tous leurs efforts, qu’à se procurer le morceau de pain indispensable. Quelle est la cause de cet insuccès ! —Le manque de foi. De même, les insensés broyaient et pilaient la manne ; mais tous leurs efforts ne leur réussirent point, puisque l’Écriture (ibid.) dit : “ Et la manne avait le goût d’un pain pétri avec de l’huile. ” Ils ne pouvaient donner à la manne aucun autre goût, en dépit des diverses préparations qu’ils lui firent subir. C’est toujours le manque de foi qui en était cause. Le mot “ leschad ” est susceptible de diverses interprétations. La paraphrase chaldaïque traduit ce mot “ pain pétri a l’huile ” ; d’autres opinent que, de même que le pain pétri à l’huile est susceptible de plusieurs formes, de même la manne prenait différentes formes selon l’homme qui la cueillait.
Rabbi Yehouda dit : La mot “ leschad ” signifie “ une source d’huile ” Rabbi Isaac demanda : Que signifient les mots (Ex., XVI, 18) : “ Chacun en avait amassé selon qu’il en mangeait ” Est-ce-dire que celui qui mangeait peu en amassait peu et que celui qui mangeait beaucoup en amassait beaucoup ? —Cela ne peut pas être, puisque l’Écriture dit : “ Celui qui en avait le plus amassé n’en eut pas davantage ; et celui qui en avait moins préparé n’en avait pas moins. ” Mais l’Écriture veut dire que chacun pouvait en amasser une quantité correspondante au nombre des membres de la famille. C’est pour cette raison que l’Écriture emploie le terme “ okhlo ”, et non pas “ akhilatho ” Ce phénomène avait, par exemple, le résultat suivant : Lorsque quelqu’un s’emparait d’un esclave mâle ou femelle et prétendait que cet esclave lui appartenait, alors qu’un autre affirmait que ce même esclave était sa propriété, les deux hommes se rendaient chez Moïse et lui exposaient le sujet de leur litige. Moïse demandait à chacun d’eux le nombre des membres de leur maisonnée. Ensuite il les envoyait amasser la manne et leur ordonnait de revenir chez lui. Quand les deux hommes étaient revenus chacun portant sa part de manne, Moïse mesurait chaque partie ; celle qui contenait un ômer de plus était censée appartenir à celui qui était le propriétaire de l’esclave. De cette façon, Moïse pouvait déterminer le propriétaire véritable du domestique qu’il reconnaissait par le fait qu’il avait ramassé un ômer de plus pour les membres de sa famille.
Rabbi Hiyâ (48) dit : Il est écrit (Ex., XVI, 6) : “ Vous saurez ce soir que c’est le Seigneur qui vous a tirés d’Égypte ; et vous verrez demain matin éclater la gloire du Seigneur. ” Qu’est-ce que Moïse entendait par les mots : “ Vous saurez ce soir... ” ? Comment le sauraient-ils ?—Mais voici ce qu’une tradition nous apprend à ce sujet : Chaque jour, le Saint, béni soit-il, fait agir ses lois ; le matin il fait agir la clémence dans le monde, et à l’heure que nous appelons soir, la rigueur est suspendue sur le monde ; car, ainsi qu’on l’a dit, c’es tpour cette raison qu’Isaac a établi la prière des vêpres. C’cst pourquoi Moïse dit au Israélites : Le soir, lorsque régnera la rigueur vous saurez que c’est à l’aide de cette rigueur que le Seigneur vous a tirés d’Égypte ; et le matin vous verrez la gloire de Dieu ; car il vous procurera la manne pour nourriture.
Rabbi Hiyâ dit : La Rigueur règne en même temps que la Clémence. Rabti Yessa dit : Le Saint, béni soit-il, ne change jamais ses lois ; ce sont les coupables qui transforment la clémence en rigueur.
Rabbi Éléazar dit : Dans le monde futur, les justes seront nourris de la manne, et non pas d’une manne pareille à celle accordée aux Israélites à leur sortie d’Égypte, mais d’une manière supérieure, comme le monde n’en a jainais vue. Et quelle sera cette manne ? —Celle indiquée dans le verset suivant (Ps., XXVII, 4) : “ Que je contemple les délices du Seigneur, et que je considère son sanctuaire ”, et dans le verset suivant (Is., LXIV, 3) : “ Aucun œil n’a vu, hors toi seul, ô Dieu, ce que tu as préparé à ceux qui t’attendent. ” “ Considérez (Ex., XVI, 29) que le Seigneur vous a donné le sabbat. ”
Rabbi Hizqiya ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXXX, 1) : “ Cantique des degrés. Du fond de l’abîme j’ai crié vers toi, Seigneur. ” L’Écriture emploie le terme : “ Cantique des degrés ”, sans nous dire qui l’a chanté. Mais la vérité est [...]
- לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא.
כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא.
רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ.
מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם.
אָמַר ר' (נ''א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל.
ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'.
אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. (שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[63b]
[...] que tous les hommes chanteront ce cantique dans les générations futures. Que signifient les mots : “ Du fond de l’abîme j’ai crié vers toi ” ? Une tradition nous apprend que la prière qu’on adresse au Roi sacré doit venir du fond du cœur ; elle doit être faite avec recueillement, pour que le Saint, béni soit-il, l’agrée. Cependant David s’exprime ailleurs (Ps., CXIX, 10) d’une autre façon : “ Je t’ai cherché de tout mon cœur ” Ce verset suffisait : pourquoi se sert-il de nouveau des termes : “ Du fond de l’abîme j’ai crié vers toi ” ? Mais voici ce qu’une tradition nous apprend : Toutes les fois que l’homme adresse sa prière au Roi, il doit l’adresser mentalement à la Source qui se trouve au fond du fond (49) et d’où émanent toutes les bénédictions ; c’est de cette région que sort le fleuve céleste, ainsi qu’il est écrit (Gen., II, 10) : “ Et du Jardin de l’Eden sortait un fleuve ”, et ailleurs (Ps., XLVI, 50) : “ Un fleuve réjouit la cité de Dieu par son abondance. ” Voilà ce que David désignait par les mots : “ Du fond de l’abîme... ” C’est le fond de tous les fonds, la fontaine d’où émanent toutes les sources des bénédictions pour le monde d’en haut et celui d’en bas.
Rabbi Hizqiya dit : Quand l’Ancien, le plus mystérieux de tous les mystères, veut répandre les bénédictions sur les mondes, il les concentre dans cette fontaine, dans cet abîme céleste ; et c’est de là qu’elles se répandent dans toutes les directions. Et quiconque fait sa prière doit avoir l’intention d’attirer les bénédictions de cette profondeur céleste. L’Écriture (Ex., XVI, 19) dit : “ Et Moïse leur dit : Que personne n’en garde jusqu’au lendemain matin. ”
Rabbi Yehouda dit : Chaque jour reçoit sa bénédiction du jour céleste. De même que les six jours de la semaine sont bénis par le septième, de même chaque jour ici-bas a les bénédictions particulières qui lui viennent du jour correspondant en haut. C’est pourquoi Moïse ordonna que personne ne gardât de la manne jusqu’au lendemain matin, afin qu’aucun jour n’empruntât des bénédictions d’un autre jour céleste que celui qui leur correspond ; car aucun jour céleste n’influe sur un jour ici-bas auquel il ne correspond point. Pendant les cinq jours de la semaine, les bénédictions de chaque jour suffisent pour le jour. Mais, à la veille du sabbat, les bénédictions sont décuplées pour le sixième et le septième jour de la semaine. Ceci corrobore la remarque de Rabbi Eléazar suivant laquelle l’Écriture emploie le terme “ sixième jour ” pour désigner le vendredi, ce qu’elle ne fait pour aucun autre jour de la semaine, afin de nous indiquer qu’en ce jour a lieu l’union du Roi avec la Matrona ; car c’est dans la nuit du vendredi que la Matrona s’unit au Roi et se délecte avec lui. C’est pour cette raison que, le vendredi, les Israélites amassaient deux parties de manne, l’une pour le Roi et l’autre pour la Matrona. C’est également pour cette raison que l’homme doit placer le pain sur la table la nuit du vendredi qui forme le commencement du sabbat, pour attirer la bénédiction d’en haut, car la bénédiction ne se répand pas sur une table desservie. Les docteurs qui connaissent le mystère de l’union du Roi avec la Matrona la nuit du vendredi remettent leurs relations conjugales à la nuit du vendredi (50). Le jour du sabbat est la synthèse de tous les jours de la semaine.
Rabbi Yessa dit : La “ Communauté d’Israël ” est également appelée “ Sabbat ”, car elle est la compagne, la fiancée de Dieu, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXI, 14) : “ Observez le sabbat, car il est sacré pour vous. ” Le terme “ pour vous ” exclut les autres peuples, ainsi que L’Écriture ajoute : “ C’est une Alliance entre moi et les enfants d’Israël. ” Et ailleurs il est écrit (Is., LVIII, 13) : “ Si tu t’empêches de voyager le jour du sabbat, etc. ” Ce dernier verset a été déjà interprété en son lieu (51). “ Que (Ex., XVI, 29) nul ne sorte de sa place au septième jour. ” Une tradition nous apprend que le mot “ place ” désigne cette région céleste dont parle l’Écriture (Éz., III, 12) : “ Bénie soit la gloire du Seigneur de sa place ”, et ailleurs (Ex., III, 5) : “ Car la place sur laquelle tu te tiens est une terre sainte. ” C’est cette région céleste, dans laquelle on contemple la gloire suprême, que l’homme ne doit pas quitter le jour du sabbat. C’est pour cette raison qu’il ne convient pas à l’homme qui veut se sanctifier de proférer une parole profane ; car les paroles profanes ont pour effet [...]
- כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא.
וּמַאי הוּא מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ. הָכִי תָּאנָא, כָּל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, בָּעֵי לְמִבָּעֵי בָּעוּתֵיהּ, וּלְצַלָּאָה (ויקרא ע''א) מֵעִמְקָא דְּלִבָּא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח לִבֵּיהּ שְׁלִים בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וִיכַוֵּין לִבָּא וּרְעוּתָא. וּמִי אָמַר דָּוִד הָכִי, וְהָא כְּתִיב, (תהילים קי״ט:י׳) בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ. וְדָא קְרָא סַגִּי, מַאי בָּעֵי מִמַּעֲמַקִּים.
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי מַלְכָּא, בָּעֵי לְכַוְּונָא דַּעְתָּא (נ''א לבא) וּרְעוּתָא, מֵעִיקָּרָא דְּכָל עִקָרִין, לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵעִמְקָא דְּבֵירָא, (נ''א דכלא) בְּגִין דְּיַנְגִּיד בִּרְכָּאן מִמַּבּוּעָא דְּכֹלָּא. וּמַאי הוּא. הַהוּא אֲתָר דְּנָפִיק מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּכַח מִנֵּיהּ, הַהוּא נָהָר, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וּכְתִיב (תהילים מ״ו:ה׳) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְחוּ עִיר אֱלהִים. וְדָא אִקְרֵי מִמַּעֲמַקִּים. (מ''ט ע''א) עִמְקָא דְּכֹלָּא, עִמְקָא דְּבֵירָא, דְּמַבּוּעִין נָפְקִין וְנַגְדִּין לְבָרְכָא כֹּלָּא. וְדָא הוּא שֵׁרוּתָא לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵעֵילָּא לְתַתָּא.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, (בראשית רל''ד ע''א, ויקרא רפ''ה א' ב', רצ''ז ע''ב) כַּד עַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין, בָּעֵי לְזַמְנָא בִּרְכָּאן לְעָלְמִין, אַשְׁרֵי כֹּלָּא, וְאַכְלִיל כֹּלָּא, בְּהַאי עֲמִיקָא עִלָּאָה, וּמֵהָכָא שָׁאִיב וְאִתְנְגִיד בֵּירָא (נ''א נהרא) דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין אִתְנְגִידוּ מִנֵּיהּ, וּמִתְשַׁקְיָין מִנֵּיהּ כֻּלְּהוּ. וּמַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ, בָּעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאן מֵהַהוּא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, בְּגִין דְּיִתְקַבַּל צְלוֹתֵיהּ, וְיִתְעֲבִיד רְעוּתֵיהּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ.
וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ.
בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא.
וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי.
כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה.
וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע''א ע''ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[64a]
[...] la profanation du jour du sabbat même. On sanctifie le jour du sabbat avec les mains, en s’abstenant de tout travail, et avec les pieds, en ne parcourant pas un espace au-dessus de deux mille coudées en dehors de la ville, sans quoi on profane le sabbat. Ainsi les paroles : “ Que personne ne sorte de sa place au septième jour ” désignent la région sacrée d’en haut que l’homme ne doit jamais quitter ; car, hors de cette région est le séjour des dieux étrangers. Heureux le sort de celui qui a le bonheur de sanctifier le sabbat ; il est heureux en ce monde et dans le monde futur. “ Et (Ex., III, 5) le Seigneur dit à Moïse : Marche devant le peuple, etc. ”
Rabbi Hiyâ commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XXXIV, 8) : “ L’ange du Seigneur environnera ceux qui le craignent, et il les délivrera. ” Heureux le sort des justes dont le Saint, béni soit-il, ménage la gloire plus que la sienne propre.
Remarquez combien nombreux sont les hommes qui blasphèment et profèrent des paroles irrévérencieuses contre le ciel ! Ainsi Sennachérib blasphéma et dit (IV Rois, XVIII, 35) : “ Où trouvera-t-on un Dieu parmi tous les dieux des nations, qui ait délivré de ma main son propre pays, pour croire que le Seigneur pourra délivrer de ma main la ville de Jérusalem ? ” Et cependant le Saint, béni soit-il, pardonna à Sennachérib et ne lui fit point expier ce crime. Mais aussitôt qu’il leva sa main sur Ézéchias, l’Écriture (IV Rois, XIX, 35 et Is., XXXVII, 36) dit : “ Et l’ange du Seigneur vint cette même nuit dans le camp des Assyriens et y tua cent quatre-vingt-cinq mille hommes. ” Jéroboam, fils de Nabat, s’était adonné au culte de l’idolâtrie et avait sacrifié aux idoles ; et cependant le Saint, béni soit-il, ne lui fit point expier ce crime. Mais aussitôt qu’il leva sa main contre le prophète qui venait lui annoncer la parole de Dieu, l’Écriture (III Rois, XIII,4) dit : “ Et en même temps la main qu’il avait étendue contre le prophète se sécha, et il ne put plus la retirer à lui. ” Le Pharaon a blasphémé également en disant (Ex., V, 2) : “ Qui est le Seigneur pour que je sois obligé d’écouter sa voix ? ”
Et cependant le Saint, béni soit-il, ne lui fit expier ses crimes que lorsqu’il retenait les Israélites, ainsi qu’il est écrit (Ex., IX, 17) : “ Tu retiens encore mon peuple, etc. ” Et partout ailleurs on trouve que le Saint, béni soit-il, fait expier plus promptement l’affront fait aux justes que celui fait à lui-même. Moïse ayant dit (Ex., XVII, 3) à Dieu : “ Il s’en faut de peu qu’ils ne me lapident ”, le Saint, béni soit-il, lui répondit : Moïse, ce n’est pas le moment maintenant de venger l’affront qui t’est fait ; marche devant le peuple, et on verra alors qui osera lever la main contre toi. Est-ce que tu es au service des hommes, ou au mien ? (52) “ Prends en ta main la verge dont tu as frappé le fleuve. ” Pourquoi fallait-il que Moïse frappât la pierre de cette verge ? Parce que le Nom sacré y était gravé (53). Cette verge était primitivement un serpent, ainsi qu’il est écrit (Prov., XXX, 19) : “ La trace du serpent sur le tzour... ” Où s’est-elle révélée à lui ? Sur le rocher (tzour), ainsi qu’il est écrit (Ex., XVII, 6) : “ Je me tiendrai devant toi sur le tzour. ” Que signifie “ tzour ” ? C’est Dieu, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXXII, 4) : “ Les œuvres de Dieu (tzour) sont parfaites. ”
Rabbi Yehouda dit : Il n’y a point un seul des Noms sacrés du Saint, béni soit-il, à l’aide duquel on ne puisse opérer des miracles et procurer au monde tout ce dont il a besoin. A plus forte raison était-il facile à Moïse de faire sortir l’eau de la pierre a l’aide de tous les Noms sacrés gravés sur la verge. “ Tzour ” exprime tantôt la rigueur et tantôt la clémence.
Rabbi Abba dit : Il y a un “ Tzour ” supérieur dont procède le “ tzour ” inférieur ; le “ Tzour ” supérieur, c’est la Mère céleste ; et le “ tzour ” inférieur, c’est la rigueur qui procède de la première. Ceci corrobore la sentence de Rabbi Eléazar d’après laquelle les paroles (Ps., CVI, 2) : “ Qui racontera les œuvres de la puissance (guebouroth) du Seigneur ? ” désignent la Mère céleste dont procède [...]
- מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן.
אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ', דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. (שמות י״ז:ה׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה עֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם וְגוֹ'. רִבִּי חִיָיא פָּתַח, (תהלים לה) חוֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בִּיקָרֵיהוֹן, יַתִּיר עַל דִּילֵיהּ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, דִּמְחָרְפֵי וּמְגַדְּפֵי לְעֵילָּא, כְּגוֹן סַנְחֵרִיב חֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר (מלכים ב י״ח:ל״ה) מִי בְּכָל אֱלהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ'. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל, וְלָא תָּבַע מִנִּיהּ. כֵּיוָן דְּאוֹשִׁיט יְדֵיהּ עַל חִזְקִיָּה, מַה כְּתִיב (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ' וַיַּךְ בְּמַחֲנִה אַשּׁוּר וְגוֹ'.
יָרָבְעָם בֶּן נְבָט הֲוָה פָּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, וּמְקָטַר לָהּ, וּמְזָבַח לָהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תָּבַע מִנֵּיהּ. וְכַד אָתָא עִדוֹ נְבִיאָה, וְאִתְנַבֵּי עָלֵיהּ, וְאוֹשִׁיט יָרָבְעָם יְדָא לְקָבְלֵיהּ, מַה כְּתִיב (מלכים א י״ג:ד׳) וַתִּיבַשׁ יָדוֹ וְגוֹ', וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. (ועל דפלח לעבודה זרה לא תבע ליה קודשא בריך הוא)
פַּרְעֹה חֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר (שמות ה) מִי יְיָ' וְגוֹ'. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא תָּבַע מִנֵּיהּ, עַד דְּסָרִיב בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי. (שמות ט׳:י״ז) הִנֵּה יַד יְיָ' הוֹיָה בְּמִקְנְךְ וְגוֹ', וְכֵן בְּכָל אֲתָר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע עֶלְבּוֹנָא דְּצַדִּיקַיָּיא יַתִּיר עַל דִּילֵיהּ.
הָכָא מֹשֶׁה, אָמַר עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה לָאו עִידָּן הוּא לְמִתְבַּע עֶלְבּוֹנָךְ, אֶלָּא עֲבוֹר לִפְנֵי הָעָם, וְאַחְמֵי מַאן יוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלָךְ, וְכִי בִּרְשׁוּתַיְיהוּ אַתְּ קָאִים, אוֹ בִּרְשׁוּתִי.
וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאוֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.
השלמה מההשמטות (סימן ו)
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסִי גָּלִיף הֲוָה חוּטְרָא מִתְּרֵין סִטְרִין מִשְׁמָּא קַדִּישָׁא, חַד סִטְרָא דְּרַחֲמֵי וְדִינָא בְּאַתְוָון גְּלִיפָן, וְחַד סְטָר דִינָא בְּדִינָא נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. תָּא חֲזֵי כְּתִיב (שמות י״ד:ט״ז) וְאַתָּה הַרֵם אֵת מָטֶךָ וּנְטֵה אֵת יָדְךָ עַל הַיָּם. מַאי וּנְטֵה, כְּלוֹמַר נְטֵה בְּחָד גִּיסָא דִּגְלִיפָא בְּרַחֲמֵי וְדִינָא, וּכְתִיב וַיֵּט מֹשֶׁה אֵת יָדוֹ וְלָא כְּתִיב וַיִשְׁלַּח מֹשֶׁה אֵת יָדוֹ. כְּלוֹמַר, אַסְטֵי מֵחָד גִּיסָא. וְאִי תֵּימָא דְּגָּלִיף הֲוָה מִקַּדְמָת דְּנָא נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, אֶלָּא בְּאַסָנָא אִתְגְּלִיף דִּכְתִיב (שמות ד׳:ג׳) וַיָשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, בְּהַהִיא שַׁעְתֵּי אִתְגְּלִיף נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.
וְתָּא חֲזֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּשְׁמוֹי הֲווּ (דהוו) גְּלִיפָן בְּחוּטְרָא יַעֲבִידוּ אָתָאן, וְתַנְיָא תְרֵין אָתִין אִתְעֲבִידוּ בְּיַמָּא בְּהַהוּא סְטָר דְּסָטָא מֹשֶׁה בְּרַחֲמֵי וְדִינָא, בַּזָע יַמָּא לְיִשְׂרָאֵל בְּי''ב שְׁבִילִין וְאָתִיב בְּדִינָא עַל מִצְרָאֵי וְאַטְבָּע לְהוֹן בִּתְהוֹמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״ד:כ״א) וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵיהֶם אֵת מֵי הַיָּם מְהַהִיא שַׁעֲתָא בָּעָא לְאַפָּקָא מַיָּא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְטֵי חוּטְרָא מִגִּיסָא אוֹחֲרָא וּתְרֵין אָתָאן אִתְעֲבִיד בֵּיהּ, כְּמָה דְּאִתְעֲבִיד מִסִטְרָא אוֹחֲרָא, חַד אַת הָכָא וְחַד אַת בִּמְרִיבָה. אֲבָל הַשְׁתָּא, (שמות י״ז:ו׳) וְהִכִּיתָ בַּצוּר, בְּאַן צוּר, בְּהַאי צוּר, וְסָלִיק נָחָשׁ דִּלְזִמְנָא אַחֲרָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב (במדבר כ׳:ח׳) קַח אֵת הַמָּטֶּה וְהַקְהֵל אֵת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם. מָהוּ וְדִבַּרְתֶּם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָנִי לֵיהּ עַל נָחָשׁ דְּהָא אִתְעֲבִיד בַּצוּר. הַשְׁתָּא בָּעֵי דְּאִתְעֲבִיד בְּנָחָשׁ לְאַשְׁלָמָא שֶׁמוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִלֵּין אָתִין, מַשְׁמַע דִּכְתִיב וְדִבַּרְתֶּם וּכְתִיב (במדבר כ''א) וַיְדַבֵּר הַעֲם בְּאֱלֹהִים וּבְּמֹשֶׁה. מָה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיְשַׁלַּח ה' בַּעָם אֵת הַנְחָשִׁים הַשְׂרָפִים וְגוֹ'. מָה נָחָשׁ חֵילֵיהּ בְּפוּמֵיהּ, אוּף הָכָא בְּפוּמָא וּמֹשֶׁה לָא עֲבָד הָכִי, אֶלָּא הִכָּה, מָחָא וְלָא אַשְׁלִים שְׁמָּא, אֶלָּא חָזַר בְּקַדְמִיתָא (כקדמיתא) בִּשְׁמָא דְּצוּר וְשָׁבַק שְׁמָּא דְנָחָשׁ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיַּךְ, וְלָא כְּתִיב וַיְדַבֵּר, כְּמָה דְּאִתְפְּקַד, וְדִבַּרְתֶּם. דְּתָנֵינָן צוּר לְמֶעְבַּד, וְנָחָשׁ לְמַלְּלָא. (במדבר כ) וַיַּךְ אֵת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, חַד דְּעָבַר וְחַד הַשְׁתָּא.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִשְׁתָּאַר שְׁמָּא, כְּלּוֹמָר דְּלָא אִשְׁתְּלִים בְּהַהוּא אוֹת דְּשָׁבִיק מֹשֶׁה נָחָשׁ וְלָא אִשְׁתְּלִים כָּל שְׁמָּא, דְּהָא בְּחָד גִּיסָא אִשְׁתְּלִים. בְּיַמָּא מִגִּיסָא אוֹחֲרָא, שָׁרֵי בַּצוּר וְלָא אִשְׁתְּלִים בְּנָחָשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבַדְתְּ דְּשָׁרֵי שְׁמִי וְלָא אִשְׁתְּלִים לְמֶעְבַּד אַתְוָון, אוּף אַתְ שָׁרִית, וְלָא תִּשְׁתְלִים. (במדבר כ׳:י״ב) לַכֵן לא תַבִיאוּ, שָׁרִית לְאַפָּקָא לוֹן, וְלָא תִּשְׁתְלִים לְאָעָלָא לוֹן לְאַרְעָא. לַכֵן לֹא תַּבִיאוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יָדַע לִבָּא דְּמֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, דְּדָחִיל כַּד חָמָא נָחָשׁ. דִּכְתִיב (שמות ד׳:ג׳) וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפְּנֵי לִבָּא, חָמָא וְלָא יָדַע.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (במדבר כ״א:ט׳) וַיַעֲשׂ מֹשֶׁה נָחָשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂימֵהוּ עַל הַנֵס, עַל נֵס לָא כְּתִיב אֶלָּא עַל הַנִס. בָּעָא לְאַתְקָנָא מָה דְּחַסֵר. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּתִיב (במדבר כ״ז:י״ד) לְהַקְדִּישֵׁנִי בְּמַיִם, בְּמַיִם וְלֹא בְּדָבַר אַחֵר. כְּשֵׁם שְׁהִתְחָלַתָּ בְּמַיִם, בָּעֵינָא דְּיִשְׁתְּלִים בִּשְׁמִי הַנֵס בְּמַיִם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אַתְרָא דְּחַסֵר לָא שְׁלִים אֲבָל אַתְּ מַגִּיד נִסָא חֲדָא (נ''א הכא).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּתִיב (במדבר כ''א) עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, עֲשֵׂה לְךָ, לְתוֹעֲלְתְּךָ. עֲשֵׂה לְךָ, תַקִּין מָה דְּחַסָרְתְּ וְעִם כָּל זֶה, לָא תִּקֵּן אֶלָּא רְאִיָּיה, שֶׁהָיוּ רוֹאִים בַּנָחָשׁ וְחָיִין, אֲבָל לא נִקְדָשׁ שְׁמָּא בְּמַיִם וְאִשְׁתָּאַר חָסֵר מֵהַשְׁאָר. וְתִקַנְתָּ בִּרְאִיָה, (דברים ל''ב) עֲלֶה אֶל הַר הַעֲבָרִים וּרְאֵה, הִנְּךְ רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וְשָׁמָה לא תַעֲבוֹר (במדבר כ''ז) וְרָאִיתָ אוֹתָהּ וְנֵאֶסָפְתָּ אֶל עַמְּךָ. תָּא חֲזֵי דְּאֲפִילּוּ רְאִיָּיה כֵּיוָן דְּעֲבָד רְאִיָּה, בְּהַאי אַשְׁלִים לֵיהּ רְאִיָּה, אֲבָל לָא אַשְׁלִים שְׁמָא בְּמַיָּא כְּמוֹ שְׁאָר כָּל שְׁמָּא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (במדבר כ) לְכֵן לא תַּבִיאוּ. אָמַר מֹשֶׁה, הַאי חִוְיָא לְתַקָלָא עַלְמָא הוּא. אָמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לָאו הָכִי, דִּינָא לְחַיָּיבַיָּיא וְחָיִין לְמָארֵי קְשׁוֹט, בְּאוֹתָה שָׁעָה דִּכְתִיב (במדבר כ) וְרָאָה אוֹתוֹ וָחַי יָדַע מֹשֶׁה דְּרָכָיו וְהִצְדִּיק עַלָּיו אֵת הַדִּין. פָּתַח וְאָמַר, (דברים ל''ב) הַצוּר תַמִּים פָּעָלוֹ, דָא הוּא צוּר דְּקַאָמַרִינָן (דברים ל''ב) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עֲוֶל דִּכְתִיב, וְרָאָה אוֹתוֹ וָחַי. וּכְתִיב (שמואל ב' כ''ב) הָאֵל תַמִּים דַּרְכּוֹ.
אָמַר ר' חִיָּיא וְהָא תָּנֵינָן, אֵל, גְּזֵרָת רַחֲמֵי הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דכתיב) (במדבר כ''ג) אֵל מוֹצִיאָם מִמִצְרַיִם, (שמות ל''ד) אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. אָמַר לֵיהּ, לָאו הָכִי. דְּתָנֵינָן, שָׁלִיט רַחֲמֵי עַל דִּינָא, אֵל בִּלְחוֹדוֹי יְכוֹלֶת הֲוָה לֵיהּ וּרְשׁוּתֵּיהּ הֲוָה דִּילֵיהּ. מַאי יְכוֹלֶת, שׁוּלְטָנוּתָּא דְאֵל, אִתְגַבַּר גְּזֵירָה דִּילֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל''א) יֵשׁ לְאֵל יָדִי, וּרְשׁוּתָא דִּילֵיהּ יֵכוֹלֵת דְּעֵינָא בִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר יֵשׁ לְאֵל יָדִי. אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב (דברים י') הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, אֵל גָּדוֹל נָצְחַא, אֵל בִּלְחוֹדוֹי נָצְחַא. וּכְתִיב (דברים ל''ב) הַצוּר תַמִּים פָּעָלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. הַא צוּר (דברים ל''ב) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עֲוֶל, הַא נָחָשׁ עֲלֵי צוּר.
נְהֶדָר לְמִילֵי קַדְמָאֵי, וּכְתִיב (איוב ח) הָאֵל יֵעֲוֵּת מִשְׁפָּט, חַס וְשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַיְינוּ דִּכְתִיב (תהלים פ''ה) אֶשְׁמֶעָה מָה יְדַבֵּר הָאֵל וְגוֹ'. (שמות ד) וַיִשְׁלַּח יָדוֹ וַיַחֲזֵק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים כ''ז) מַטֶּה מִשְׁפָּט, מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי שְׁנֵי מָטוֹת הָיוּ, א' שֶׁל מֹשֶׁה וְא' שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַאי מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (שמות ד) וּמַטֵה הַאֱלהִים. דְּתָנֵינָן, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹטֵל מֹשֶׁה הַמַטֵה בִּרְשׁוּתוֹ, הָיָה כְּאִילוּ שֶׁלּוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת מַטֵה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר וַיִּקַּח מֹשֶׁה, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלְקַחוֹ בְּיָדוֹ. אֶלָּא מָהוּ בְּיָדוֹ, בִּרְשׁוּתוֹ בִּיְכֹלְתוֹ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסִי בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה, עַד שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, חָזַר הַמַּטֶּה לִפְנִי הַעֵדוּת וְמֹשֶׁה הָיָה נוֹטְלוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ נִסִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כ׳:ט׳) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת הַמַּטֵּה מִלִפְנִי ה', כֵּיוָן שֶׁלְקַחוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּתוֹ וּכְּשֶׁלוֹ הָיָה.
אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ, אוֹתוֹ הַמַּטֵּה שֶׁל סְנָפִּירִינוֹן הָיָה, וּמִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן וְהַמִּכְתָּב וְהַמַטֵה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, שֶׁל עֵץ הָיָה. מַאן דְּאָמַר שֶׁל סְנָפִּירִינוֹן הָיָה, דִּכְתִיב (יחזקאל א) כְּמַרְאֶה אֶבֶן סַפִּיר דְמוּת כִּסֵּא, וּכְתִיב (שמות ד) מַטֵה הָאֱלֹהִים. וּמָאן דְּאָמַר שֶׁל עֵץ הָיָה, כְּדִכְתִיב (שמות ט''ו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וְגוֹ' שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָהוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן הֲרֵי חֹק וּמִשְׁפָּט לַעֲשׂוֹת נִסִים, חֹק וּמִשְׁפָּט. נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דִּכְתִיב (משלי ל) נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. וְשָׁם נִסָהוּ מִשׁוּם דִּכְתִיב (שמות ט''ו) וַיִּמְתְּקוּ הַמַּיִם.
דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֹק וּמִשְׁפָּט שֶׁלּא יְהֵא נִקְדָשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁנִמְתֶקוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב, כִּי מָרִים הֵם מִכָּאן שָׁנִינוּ, יֵשׁ מַּיִם עֲכוּרִים וְיֵשׁ מַּיִם צְלוּלִים, יֵשׁ מַּיִם מָרִים וְיֵשׁ מַּיִם מְתוּקִים. וַיִצְעַק אֶל ה', לָמָה צָעַק, מִכָּאן שֶׁהָיָה בְּצַּעַר בְּאוֹתָה שָׁעָה. אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה הַנָּחָשׁ שֶׁנֶהְפַּךְ בַּסְּנֶה עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְחַקְקַא לֵיהּ בַּצוּר, וְתַרְוַויְיהוּ עָמְדוּ עַל הַמַּיִם הַמָרִים. וְאוֹתָה שָׁעָה אִתְחַקַק צוּר בְּנָחָשׁ שֶׁהָיָה בּוֹ קוֹדֶם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט״ו:כ״ה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט.
כַּד אֲתָא ר' אַבָּא, אָתוּ שָׁאִילּוּ קָמֵיהּ. אָמַר לְהוּ שַׁפִּיר קַאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכִי הוּא, וַאֲנָא אִיצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה רָזָא דְמִלָה, וְהָא חֲזֵינָא דְּרַבִּי יְהוּדָה גָלֵי לָהּ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה הַשְׁתָּא בְּמִצְרַיִם, הָיָה הַמַּטֵּה שֶׁל אַהֲרֹן לִדְחוֹת הַקַשׁ הַשׁוֹלֵט עַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם. אֲבָל כְּשֶׁיָצְאוּ מִמִצְרַיִם, כַּמָה מֵקַטְרֶגֵי מְזָמְנִי עַל יִשְׂרָאֵל לִדְחוֹתָם בַּיָם, כַּמָה מַּיִם מָרִים נִזְדָמְנוּ וְקִטְרֵגוּ.
בָּאוּ לַיָּם, בָּא רָהַב שָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם וְשֶׁל יָם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה הַרֵם (את מטך) וְנְטֶה (את) יָדְךָ. כֵּיוָן דְּאָמַר הַרֵם אֵת מָטֶךָ מַהוּ וּנְטֶה אֵת יָדְךָ, אֶלָּא הַרֵם אֵת מָטֶךָ נֶגֶד רָהַב שָׂרוֹ שֶׁל מִצְרַיִם. בָּאוּ לְמָרָה, כַּמָה מַּיִם מָרִים נִזְדָמְנוּ אֶצְלָם וְנִצְטָעַר מֹשֶׁה וְצָעַק. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט״ו:כ״ה) וַיִצְעַק אֶל ה'. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מֹשֶׁה, הֲרֵי לְךָ עֵצָה בָּזֶה. הַשְׁלֵךְ הַמַּטֵּה אֶצְלָם וְיִתְחַקֶק נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד, וְיִצוֹלוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם. עֵץ, כְּמָה דְּאִתְּמַר (קהלת י״א:ג׳) מָקוֹם שֶׁיִפּוֹל הָעֵץ, שֶׁהוּא עֵצָה, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם. וּכְתִיב (שמות ט''ו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. וְשָׁם נִסָהוּ, עִטְרָהוּ בְּנִסִים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה הֲרֵי לְךָ שֶׁיַעֲמוֹד אֵצֶל הַמַּיִם הֲרֵי לְךָ לְהִתְקַדֶשׁ שְׁמִי בְּמַיִם.
כְּשְׁבָּאוּ לְאֵלִים, בָּאוּ הַמַּיִם לְקַטְרֵג בָּהֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמָקוֹם הַזֶּה אֵין צָרִיךְ מַטֵה. הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁהוּא אִילָן בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ וְהוּא שִׁבְעִים תְּמָרִים וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַּיִם, שְׁנֵים עֲשָׂר שְׁבָטִים בְּשִׁבְעִים עַמּוּדִים וְי''ב שְׁבָטִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו א׳:כ״ט) כִּי יֵבוֹשׁוֹ מְאֵילִים אֲשֶׁר חַמָדְתֶּם. מִיָּד, וַיַחֲנוּ שָׁם עַל הַמַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִקְרָא אִילָן, וְהוּא אֵלִים. מַשְׁמַע דִּכְתִיב עַל הַמַּיִם, וּמִשְׁמָע דִּכְתִיב שָׁם שָׂם לוֹ וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר וְשָׁם שָׁלְטוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַמַּיִם וְלא הוּצְרָךְ הַמַּטֵּה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִיצְטְרִיךְ הַמָּטֵּה, בְּנָחָשׁ עֲלֵי צוּר אֵצֶל הַמַּיִם.
בָּאוּ לְחוֹרֵב בָּאוּ הַמַּיִם לְקַטְרֵג, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, (שמות ט״ז:כ׳) וְהִכִּיתָ בַּצוּר, הַמָּטֶּה אִיצְטְרִיךְ הָכָא וְהִכִּיתָ לַאֵלוּ בְּאוֹתוֹ צוּר וְלא בְּנָחָשׁ. אָמַר מֹשֶׁה יַתִּיר אִיצְטְרִיךְ הָכָא, אֲנָא חָמֵי מַּיִם דְּבָּעְיָּין לְשָׁטְפָה. אֲמַאי, (שמות ט''ז) הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָׁם עַל הַצוּר בְּחוֹרֵב וְהִכִּיתָ בַּצוּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, עֲדַיִן בִּמְרִיבָה עֲתִידִין הַמַּיִם לְקַטְרֵג יוֹתֵר, שֶׁהֵם מַּיִם עֲכוּרִים רָעִים וּזְדוֹנִים וְיִזְדָוְּוגוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּי לְעֵינֵיהוֹן. וְאוֹתָה שָׁעָה אִיצְטְרִיךְ הַמַּטֶּה וְהִתִּיר עֲלֵיהֶם הַנָּחָשׁ בַּגָּלוּי לְעֵינֵיהֶם, וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְהַקְדִּישֵׁנִי בְּמַיִם לְעֵינֵיהֶם. מָהוּ לְעֵינֵיהֶם, דָבָר שֶׁנִזְדָוְּוגּוּ בָּהֶם בַּגָּלוּי.
תָּא חֲזֵי, הָכִי חָמָא דָּוִד. דִּכְתִיב, (תהילים קכ״ד:ב׳) לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם, זֶה פַּרְעֹה. (תהילים קכ״ד:ב׳) אֲזָי עֲבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים כְּדְּאַמְרִינָן (תהילים קכ״ד:ז׳) נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא, מָה רָאָה מֹשֶׁה בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בַּנָחָשׁ, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הָיוּ דוֹחַקִים למֹשֶׁה, תְּנָה לָנוּ מַּיִם, נִתְיָּיעֵץ וְאָמַר. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לִּי, עֲמוֹד בַּנָחָשׁ וַאֲנָא חָמֵי דְאֵין גְּזֵירָה לְנָחָשׁ בְּמַיִם אֶלָּא בְּעָפָר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא, (בראשית ג׳:י״ד) וְעָפָר תֹאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ מַשְׁמַע דְּעָפָר יֵיכוּל כָּל יוֹמוֹי, אֲבָל לא בְּמַיָּא. וְיִשְׂרָאֵל דַחֲקִין לִּי, וְאַף עַל גַּב דְּיִתְעֲבִיד נִיסָא, לָא יִתְעֲבִיד בְּאֲתָר דָא, אֶלָּא אִתְחַקַק בְּעַפְרָא וְלָא בְּמַיָּא. דִּכְתִיב (שמות ד׳:ג׳) וַיָשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. וְצוּר בְּדָא אִתְחַקַק בְּמַיָּא בְּמָרָה, וּכְּבָר עֲבָד נִיסָא בְּהַאי, דְּאִתְעֲבִיד זִמְנָא אַחֲרָא. דִּכְתִיב, (במדבר כ׳:י״א) וַיַּךְ אֵת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֹשֶׁה (במדבר כ׳:י״א) יַעַן לא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי, דְּחַשָׁבְתוּן דְּלָא יָכִיל נָחָשׁ בְּמַיִם. (במדבר כ׳:י״ב) לַכֵן לֹא תַבִיאוּ: (עד כאן מההשמטות)
מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דִּמְחַקֵּק בַּנִּסִּין הֲוָה, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה רְשִׁימָא בֵּיהּ. בְּקַדְמִיתָא נָחָשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (משלי ל׳:י״ט) דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. נָחָשׁ, הָא אִתְיְדַע דְּאִתְּעַר צוּר. (נ''א ואתמר צור) בְּאָן אֲתָר אִתְגְּלֵי, הָכָא אִתְגְּלֵי דִּכְתִּיב הִנְנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ שָׁם עַל הַצּוּר. וּמַאן צוּר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לכ) הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְתַמָּן יָדַע מֹשֶׁה הֵיךְ קָאִים נָחָשׁ עָלֵי צוּר. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי לִישְׁתִּיק קְרָא יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. אֶלָּא הָא כְּתִיב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וַיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּלֵית לָךְ כָּל שְׁמָא וּשְׁמָא, מֵאִינּוּן שְׁמָהָן קַדִּישִׁין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא עָבֵד נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְאַפִּיק כֹּלָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְעָלְמָא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַפָּקָא הָכָא מַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (תהילים ע״ח:כ׳) הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. מַאן מָחֵי לִשְׁמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, פַּטִּישָׁא חֲרִיפָא, בְּקִטְרוֹי יְדִיעַ, וְאַתְּ שָׁאִיל דָּא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתָר צוּר גְּבוּרָה, וְכַד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַחֲאָה, אוֹ לְאַלְקָאָה, אִתְּעַר גְּבוּרָה דָּא וְהַהוּא גְּבוּרָה מָחֵי וְלָקֵי, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם. וְאִי לָאו דְּאִתְּעַר צוּר, וְלָקֵי בְּאֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ, לָא נַבִיעִין מַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (דברים לב) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וְתָנֵינָן מַאי תֶּשִׁי, כְּלוֹמַר חַלָּשְׁת לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּאִלְמָלֵי יִנְדְּעוּן חַיָּיבַיָּא, דְּהַאי צוּר זְמִינָא לְאִתְּעָרָא לָקֳבְלַיְיהוּ, וּלְאַלְקָאָה לוֹן, יִמָּנְעוּן מִלְּמֵיחָב קָמֵיהּ, אֶלָּא חַלְשָׁא אִיהִי בְּעֵינַיְיהוּ, הוֹאִיל וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בָּהּ, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּאֹרְחַיְּיהוּ (ס''א בכרסייהו) וְעַל דָּא צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי.
ר' אַבָּא אָמַר, אִית צוּר, וְאִית צוּר, מִסִּטְרָא דְּצוּר עִלָּאָה, נָפַק צוּר אַחֲרָא. וּמַאי צוּר עִלָּאָה. צוּר דְּכָל צוּרִים. וּמַאי אִיהוּ, הַהוּא דְּאוֹלִידַת לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. דְּהָא מִסִּטְרָא דְּצוּר עִלָּאָה דִּלְעֵילָּא, נָפְקָא צוּר אַחֲרָא. מִסִּטְרָא דְּאִימָא, נָפְקָא גְּבוּרָה.
וְאַזְלָא הָא כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב (תהילים ק״ו:ב׳) מִי (פ''ג ע''א) יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ'. מַאי גְּבוּרוֹת יְיָ'. לְאַכְלְלָא אִימָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהִי דִּינָא, מִסִּטְרָהָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא מִסִּטְרָהָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[64b]
[...] la rigueur. C’est pourquoi la Mère céleste est appelée “ Tzour ” supérieur. Les paroles (Deut., XXXII, 18) : “ Tu as oublié le Dieu (El) qui t’a créé ” désignent le Père céleste qui est la Clémence.
Rabbi Abba dit en outre : On sait ce que le mot “ eau ”, désigne partout dans l’Écriture et le Saint, béni soit-il, fit jaillir sur la terre des eaux qu’on n’avait jamais vues. Et voici le miracle du Saint, béni soit-il. C’est pourquoi David a dit (Ps., CXIV, 8) : “ Qui changea la pierre en torrents d’eaux. ” David se sert du terme “ changea ” parce que ce n’est pas dans la nature des pierres de faire jaillir de l’eau ; et pourtant Dieu fit ce miracle ici-bas, parce que ce phénomène correspondait au mystère céleste où l’eau procède du “ Tzour ” supérieur et du “ tzour ” inférieur appelé “ Sela ” (rocher), ainsi qu’il est écrit : “ Tu feras jaillir de l’eau de Sela. ” Le “ Sela ” d’ici-bas fait jaillir l’eau grâce au “ Tzour ” d’en haut. Rabbi Siméon dit : Les paroles (Deut. XXXII, 4) : “ Les œuvres de “ Tzour ” sont parfaites ” désignent Abraham, à qui Dieu a dit (Gen., XVII, 1) : “ Marche devant moi et sois parfait. ” Moïse voulait atteindre à la perfection d’Abraham ; mais il ne put y parvenir à cause des péchés d’Israël. C’est pourquoi il dit (Deut., XXXII, 18) aux Israélites : “ Tu as affaibli le “ Tzour ” qui t’a donné la vie ”, ce qui veut dire : Tu m’as empêché d’arriver à la perfection d’Abraham. Rabbi Abba demanda : Que signifient les paroles (Ex., XVII, 7) : “ ... Parce qu’ils tentèrent le Seigneur, en disant : Le Seigneur est-il au milieu de nous, ou n’y est-il pas ? ” Les Israélites étaient-ils si insensés de douter de l’existence de Dieu ? Comment des hommes qui ont vu la Schekhina et qui étaient entourés de nuées dans lesquelles était cachée la gloire du Seigneur pouvaient-ils demander : “ Le Seigneur est-il au milieu de nous ou n’y est-il pas ? ” Comment des hommes qui ont vu la gloire de leur Roi près de la mer, et dont les servantes, ainsi que la tradition nous l’apprend, voyaient des merveilles que même le prophète Ézéchiel n’a jamais vues, comment de tels hommes pouvaient-ils être si insensés que de demander : ”Le Seigneur est-il au milieu de nous ou n’y est-il pas ” ?
Rabbi Siméon dit : Les Israélites voulaient faire la distinction entre l’Ancien, le plus mystérieux de tous les mystères, appelé “ Ayn ” (Néant), et la “ Petite Figure ” appelée “ Jéhovah ”. C’est pour cette raison que l’Écriture n’emploie pas le terme : “ Jéhovah est-il au milieu de nous, ou n’y est-il pas (lô) ? ” Mais elle dit : “ Jéhovah est-il parmi nous, ou néant (Ayn) ? ” Israël voulait savoir laquelle de ces deux natures de Dieu était près de lui. Mais s’il en était ainsi, pourquoi Israël fut-il puni ? Parce qu’il avait fait une distinction entre ces deux natures de Dieu, et aussi parce qu’il tenta le Seigneur, ainsi qu’il est écrit : “ ... Parce qu’ils tentèrent le Seigneur. ” Les Israélites avaient dit : Quand nous nous adressons à une nature de Dieu, nous devons le faire d’une telle façon ; et quand nous nous adressons a l’autre nature de Dieu, nous devons nous y prendre d’une autre façon. C’est pourquoi il leur arriva immédiatement après le malheur dont parle l’Écriture (Ex., XVII, 25) : “ Et Amalec vint et combattit Israël à Raphidim. ” “ Et (Ibid.) Amalec vint et combattit Israël à Raphidim. ”
Rabbi Yossé commença à parler de la manière suivante : Il est écrit (Is., XXXII, 20) : “ Vous êtes heureux, vous qui semez sur toutes les eaux, et qui y envoyez le bœuf et l’âne. ” Ainsi (54) que nous l’avons déjà expliqué, le sort d’Israël est heureux parce qu’il sème sur l’eau, ce qui veut dire sous les branches de l’Arbre du Saint, béni soit-il. Car Une tradition nous apprend que le Saint, béni soit-il, possède un Arbre puissant qui procure la nourriture à tous les êtres ; il est entouré de douze cercles formant démarcation et étend ses rameaux vers les quatre directions du monde. Il est chargé de soixante-dix branches et Israël correspond à son tronc, alors que les soixante-dix peuples païens correspondent aux soixante-dix branches qui l’entourent.
C’est pourquoi l’Écriture dit (Ex., XI, 27) : “ Les enfants d’Israël vinrent à Élim, où il y avait douze fontaines et soixante-dix palmiers, et ils campèrent auprès des eaux. ” Que signifient les mots : “ Et ils campèrent auprès des eaux ” ? A cette époque, Israël avait la domination sur les eaux qui coulent sous les branches de l’Arbre et que l’Écriture désigne sous le nom d’ ”eaux impétueuses ”. Tel est le sens des paroles : “ Vous êtes heureux, vous qui semez sur toutes les eaux. ” Les paroles suivantes : “ ... Et qui envoyez le bœuf et l’âne ” désignent les deux couronnes du côté gauche auxquelles les peuples païens sont attachés ; ces deux couronnes portent les noms de “ bœuf ” et “ âne ”. C’est pourquoi Jacob dit (Gen., XXXII, 6) à Laban (( ?)) : “ J’ai un bœuf et un âne. ” Car Laban était très versé dans la science de la magie et des “ couronnes inférieures ” ; et comme il s’était proposé de perdre Jacob à l’aide de ces deux couronnes appelées “ bœuf ” et “ âne ”, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXVI, 5) : “ Lorsque le Syrien voulait perdre mon père... ”, Jacob lui fit répondre : “ J’ai un bœuf et un âne ”, ce qui veut dire : je domine sur ces deux couronnes et, partant, je ne les crains pas. Quand Israël est digne, il renvoie le “ bœuf ” et l’ “ âne ” ; et ceux-ci ne peuvent avoir aucune prise sur lui. Tel est le sens des paroles : “ ... Et qui envoyez le bœuf et l’âne. ”
Rabbi Abba dit : Si ces deux puissances du démon, le “ bœuf ” et l’ “ âne ”, s’unissaient, aucun homme ne saurait subsister au monde ; et c’est pourquoi [...]
- גְּבוּרָה אִשְׁתְּכַח, וּבְגִינֵי כַּךְ צוּר עִלָּאָה אִקְרֵי. (דברים ל״ב:י״ח) וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחוֹלְלֶךָ, דָּא נְהִירוּ דְּאַבָּא. מַאי נִיהוּ. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּאִיהוּ נְהִירוּ דְּאַבָּא.
תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַיִם בְּכָל מָקוֹם, הָא יְדִיעָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי צוּר אִתְּעַר לְאַרְקָא מַיָּא, דְּהָא לָא אִתְחָזֵי, (אלא מגדולה) וְדָא הוּא אָת וְנִיסָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא שָׁבַח דָּוִד וְאָמַר, (תהילים קי״ד:ח׳) הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם וְגוֹ'. וּמַשְׁמַע הַהֹפְכִי, דְּהָא לָאו אָרְחוֹי דְּצוּר בְּכַךְ.
וְעַל דָּא, בְּצוּר עִלָּאָה, אַפִּיק מַיָּא מֵאֲתָר דִּלְתַתָּא. וּמַה שְׁמֵיהּ דְּהַהוּא דִּלְתַתָּא. סֶלַע. דִּכְתִּיב, (במדבר כ׳:ח׳) וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע. וּבַמֶּה אַפִּיק הַאי סֶלַע מַיָּא. בְּחֵילָא דְּצוּר דִּלְעֵילָּא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (דברים ל״ב:ד׳) הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ מַאי מַשְׁמַע הַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ. דְּאִתְהַפָּךְ צוּר, לְמֶעְבַּד פָּעֳלוֹ דְּתָמִים. וּמַאי אִיהוּ. אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְדָא הוּא הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, וּמַשְׁמַע תָמִים פָּעֳלוֹ, וְדָא אַבְרָהָם.
בְּשַׁעֲתָא דָּא, אִתְהַדַּר הַצּוּר, תָמִים. בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא תִּנְיָינָא, כַּד (אתענש) בָּעָא מֹשֶׁה לְאַפָּקָא מַיָּא בְּהַאי צוּר, בְּחוֹבַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, לָא אִתְהַדַּר תָמִים, כְּקַדְמִיתָא. בֵּיהּ זִמְנָא, אִתְרָעַם מֹשֶׁה וְאָמַר, צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. כְּלוֹמַר, חַלָּשְׁת לֵיהּ מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, דִּבְגִינָךְ לָא אִשְׁתְּכַח תָּמִים הַשְׁתָּא, וְאִתְעָבִיד (ביה) דִּינָא, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמֵי יְלָדְךָ, כְּלוֹמַר עוּלֵימָךְ.
אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַאי דִּכְתִּיב הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וְכִי טִפְּשִׁין הֲווֹ יִשְׂרָאֵל דְּלָא יַדְעֵי מִלָּה דָּא, וְהָא חָמוּ שְׁכִינְתָּא קָמַיְיהוּ, וַעֲנֵנִי כָּבוֹד עָלַיְיהוּ דְּסַחְרוֹן לוֹן, וְאִינּוּן אָמְרוּ הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, גּוּבְרִין דְּחָמוּ זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן עַל יַמָּא, וְתָנֵינָן, רָאָתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל, אִינּוּן אִשְׁתְּכָחוּ טִפְּשִׁין, וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.
אֶלָּא (נשא קכ''ט ע''א) הָכִי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בָּעוּ לְמִנְדַּע, בֵּין עַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין, דְּאִקְרֵי אַיִן. וּבֵין זְעֵיר אַפִּין דְּאִקְרֵי יְיָ'. וְעַל דָּא, לָא כְּתִיב הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם לא, כְּמָה דִּכְתִּיב הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. אֶלָּא הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.
אִי הָכִי אֲמַאי אִתְעַנְשׁוּ. אֶלָּא עַל דַּעֲבִידוּ פִּרוּדָא, וַעֲבִידוּ בְּנִסְיוֹנָא, דִּכְתִּיב וְעַל נַסּוֹתָם אֶת יְיָ'. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, אִי הַאי נִשְׁאַל בְּגַוְונָא חַד. וְאִי הַאי נִשְׁאַל בְּגַוְונָא אַחֲרָא. וְעַל דָּא מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. (שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו' ע''א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע' עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן.
וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם.
מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ.
אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, לָא יַכְלֵי בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם בְּהוּ, וְעַל דָּא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[65a]
[...] l’Écriture (Deut., XXII, 10) dit : “ Tu ne laboureras point avec un bœuf et un âne attelés ensemble. ”Ainsi l’Écriture insiste surtout sur ce que le “ bœuf ” et l “ âne ” ne soient pas attelés ensemble.
Une tradition nous apprend que l’homme ne doit jamais contribuer par ses actes à prêter de nouvelles forces à la puissance du mal ; or, cette puissance se fortifie ou faiblit selon les actes des hommes ici-bas. Du “ bœuf ” et de l’ “ âne ” sort le “ chien ” qui est le plus effronté de tous les démons ; et c’est pourquoi l’Écriture (Ex., XI, 7) dit : “ Mais contre les enfants d’Israël aucun chien ne poussa un cri. ” Le Saint, béni soit-il. dit aux coupables : Vous vous êtes demandé si le Seigneur était parmi vous ; je vais vous punir pour cette incrédulité et vous confier au “ chien ” ; et, en effet, Amalec vint immédiatement les combattre.
Rabbi Yehouda demanda : Pourquoi l’Écriture (Nomb., XXIV, 20) dit-elle : Et Amalec a été le premier des peuples et à la fin il périra ” ? Amalec était-il donc le premier des peuples ? Il y avait cependant, avant lui de nombreux autres peuples ? Mais lorsqu’Israël sortit d’Égypte, il inspira de la crainte à tous les peuples du monde, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV,14) : “ Les peuples ont entendu et se sont effrayés ; ceux qui habitent la Palestine ont été saisis de crainte. ” Il n’y avait au monde aucun peuple qui n’ait été saisi de crainte, excepté Amalec qui, lui, ne craignait pas de faire la guerre à Dieu, ainsi qu il est écrit (Deut ., XXV, 18) : “ Et il n’eut aucune crainte de Dieu. ” C’est pourquoi l’Écriture (Nomb., XXIV, 20) dit : “ Amalec a été le premier des peuples. ” Il a été le premier à déclarer la guerre a Israël. Et L’Écriture ajoute : “ Et à la fin il périra. ” L’Écriture se sert du terme “ obed ”, au lieu de celui de “ abedo ” pour nous indiquer que c’est le Saint, béni soit-il, lui-même qui fera périr Amalec, ainsi qu’il est écrit (Ex., XVII, 14) : “ Car j’effacerai la mémoire d’Amalec de dessous le ciel. ”
Rabbi Éléazar dit : Remarquez que, bien que les œuvres de Dieu soient parfaites et qu’il aitaccordé à Israël la grâce de lui donner de l’eau, il n’a pas laissé de l’autre côté de lui susciter des difficultés en lui envoyant Amalec.
Rabbi Abba commença à parler ainsi : Il est écrit (Ecclés., V, 12) : “ Il y a une maladie fâcheuse que j’ai vue sous le soleil : des richesses conservées avec soin pour le tourment de celui qui les possède. ” Combien grand est l’aveuglement des hommes qui n’approfondissent point les paroles de l’Écriture ! Que signifie “ une maladie fâcheuse ” ? Y a-t-il des maladies fâcheuses et d’autres qui ne le sont pas ! Mais la vérité est que l’Écriture désigne par ce terme le démon ; car Une tradition nous apprend que de nombreuses légions de démons sortent du côté gauche, fendent l’air et se précipitent ensuite dans l’abîme du grand océan. De là elles remontent de nouveau, s’unissent ensemble, parcourent le monde et s’attachent aux hommes. Chacun de ces démons est appelé “ fâcheux ” (raàh) : ainsi qu’il est écrit (Ps., XCI, 10) : “ Que le fâcheux (raâh) ne s’insinue prés de toi. ”
Pourquoi l’Écriture se sert-elle du terme “ insinuer ” ? — Parce que ce démon s’insinue avec ruse. Pourquoi l’Écriture l’appelle-t-elle “ malade ” ? —Parce que ce démon suggère à l’homme l’avarice et le rend semblable à un malade. Quand les quêteurs de la charité viennent faire une quête, le démon empêche l’homme de donner et lui susurre : Ne te prive pas de ton argent. Quand un pauvre vient demander une aumône, le démon empêche l’homme de lui faire la charité. Et quand l’homme veut jouir lui-même de sa fortune, le démon l’en empêche également en lui persuadant qu’il doit réserver sa fortune pour d’autres. A partir du jour où l’homme est possédé par le démon de l’avarice, il ressemble à un malade qui ne mange ni ne boit. C’est pour cette raison que ce démon est appelé “ le fâcheux malade ”. Dans sa sagesse, le roi Salomon s’écria (Ecclés., VI, 2) : “ Voici un homme à qui Dieu a donné des richesses, du bien, de l’honneur, et à qui il ne manque rien pour la vie de tout ce qu’il peut désirer ; et Dieu ne lui a point donné le pouvoir d’en manger ; mais un étranger dévorera tout : c’est là une vanité et une grande misère. ” Ce verset semble être en contradiction avec lui-même, puisqu’il commence par dire : “ Un homme à qui Dieu a donné des richesses, du bien, etc. ” et qu’il finit par dire : “ Et Dieu ne lui a point donné le pouvoir d’en manger. ” Mais la vérité est que Salomon parle d’un homme à qui Dieu a donné des biens, mais que le démon empêche d’en jouir en le rendant semblable à un malade. D’un tel homme, Salomon dit : “ Il possède des richesses pour sa perte. ”
D’après une autre interprétation, les paroles de l’Écriture (Ecclés., V, 12) : “ Il y a une maladie fâcheuse... ” désignent un fils qui, tout en jouissant du bien-être dans la maison de son père, agit envers celui-ci [...]
- כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳) לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו. יַחְדָּיו דַּיְיקָא. וְתָנֵינָן, לָא יָהִיב אִינִישׁ דּוּכְתָּא לְזִינִין בִּישִׁין, דְּהָא בְּעוֹבָדָא דְּבַּר נָשׁ (לתתא), אִתְּעַר מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְכַד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, (לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק) מִתְּקִיפוּתָא דִּלְהוֹן דְּאִקְרֵי כֶּלֶב, וְדָא חֲצִיפָא מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״א:ז׳) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא יֶחרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. (נ''א מתקיפותא דלהון אפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו) אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן אֲמַרְתּוּן, הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק.
ר' יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק.
אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם. (עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק.
ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא.
וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא.
חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה.
וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ'. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ', מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ.
אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ.
וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו.
וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. מַאן בְּעָלָיו. דָּא אַחֲרָא דְּיָרִית לֵיהּ. וְלָמָּה זָכָה הַאי אַחֲרָא לְמֶהֱוֵי בְּעָלָיו דְּהַהוּא עֻתְרָא. בְּגִין דְּהַאי הֵימִין לְהַהִיא רָעָה, וְאִתְּרָעֵי בָּה (הדא הוא דכתיב לרעתו בשביל ההוא רע) וְאִתְדָבַּק בָּה. בְּגִין כָּךְ, הַאי אַחֲרָא דְּלָא אִתְדַּבָּק בְּהַהִיא רָעָה, זָכָה (האי) לְמֶהֱוֵי בְּעָלָיו דְּהַהוּא עֻתְרָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב לְרָעָתוֹ, כְּלוֹמַר בְּגִין רָעָתוֹ דְּהֲוָה מִתְדָּבַק בָּהּ, רָוַוח לֵיהּ הַאי.
דָּבָר אַחֵר יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, הַאי מַאן דְּיָתִיב בְּחוּלָקָא טָבָא, בְּבֵית אֲבוֹי, וְהוּא אָזִיל לָקֳבֵל אֲבוֹי, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[65b]
[...] déloyalement et avec ruse. L’Écriture compare un tel homme à un malade, parce que, de même qu’un malade est capricieux, un tel homme sera puni, et dans ce monde, et dans le monde futur. Il en était de même des Israélites : Le Saint, béni soit-il, les porta sur les ailes de l’aigle ; il les entoura des nuées cachant sa gloire ; il fit marcher devant eux la Schekhina ; il leur donna la manne à manger et de l’eau douce à boire ; et, malgré tout cela, ils ont pris envers Dieu une attitude déloyale. C’est pourquoi Amalec vint immédiatement les combattre. Et (Ex., XVII, 8) Amalec vint à Raphidim pour combattre contre Israël. ”
Rabbi Siméon dit : Cette guerre émanait de la grande Rigueur, en sorte que cette guerre se faisait en haut et en bas, simultanément. Il n’y a pas un seul mot dans l’Écriture qui ne cache des mystères de la Sagesse suprême ayant trait au Nom sacré. Le Saint, béni soit-il, dit : Quand Israël est juste ici-bas, ma force, —s’il est permis de s’exprimer ainsi, —augmente partout ; et si Israël n’est pas trouvé juste, la force d’en haut diminue, et la force de la Rigueur prend le dessus.
Remarquez que, lorsqu’Israël se rendit coupable ici-bas, Amalec vint combattre Israël, combat qui était le corollaire du combat de la Rigueur contre la Clémence, de manière que la guerre était simultanée en haut et en bas. Le mot “ Raphidim ” est un composé de “ raphi ” et “ yadaïm ” (relachement des mains) ; l’Écriture nous indique ainsi que si Amalec est venu les combattre, c’était parce qu’ils avaient négligé la Loi du Saint, béni soit-il, ainsi que cela a été déjà dit.
Rabbi Yehouda dit : Amalec déclara deux fois la guerre à Israël : la première fois lors de la sortie d’Égypte, et la seconde fois est indiquée dans le verset suivant (Nomb., XIV, 45) : “ Et les Amalécites et les Chananéens qui habitaient sur la montagne descendirent contre eux. ”
Rabbi Siméon dit : La guerre se faisait en haut et en bas contre le Saint, béni soit-il ; en haut, Satan disputait le pouvoir au Saint, béni soit-il, et, ici-bas, les Amalécites saisirent les hommes, leur coupèrent le membre marqué du signe sacré et le jetèrent en haut, en disant à Dieu : Reprends ta marque Ainsi la guerre, en haut autant qu’en bas, était dirigée contre le Saint, béni soit-il. “ Et (Ex., XVII, 9) Moïse dit à Josué : Choisis des hommes et va combattre contre Amalec. ” Quel motif Moïse avait-il de se tenir à l’écart de la première guerre commandée par Dieu ? Heureux le sort de Moïse qui sut pénétrer au fond des choses ! Il s’était dit : Moi je dirigerai le combat contre l’Amalec d’en haut, alors que toi, Josué, tu es destiné à diriger le combat contre l’Amalec d’ici-bas. Aussi l’Écriture (Ex., XVII, 11) ajoute-t-elle : “ Et, lorsque Moïse élevait les mains, Israël était victorieux ”, ce qui veut dire l’Israël d’en haut.
Rabbi Siméon dit (55) : Que l’on ne croie pas que la guerre d’Amalec était de peu d’importance ; depuis la création du monde jusqu à l’avènement du Messie, et même à l’époque de Gog et Magog, il n’y a jamais eu une guerre pareille ; non pas que les armées d’Amalec aient été trés nombreuses, mais parce que tous les efforts, d’Amalec étaient dirigés contre le Saint, béni soit-il. “ Et (Ex., XVII, 9) Moïse dit à Josué. Pourquoi dit-il à Josué plutôt qu’à un autre ? Ce qui est surtout surprenant, c’est que Moïse ait chargé un enfant de combattre contre Amalec, puisque Josué était encore jeune à cette époque, ainsi qu’il est écrit (Ex., XXXIII, 11) : “ Josué, fils de Nun, l’enfant. ” N’y avait-il en Israël des hommes plus vigoureux que Josué ? En agissant ainsi Moïse était inspiré par la Sagesse. Il vit que Samaël venait en aide à Amalec. Or, pour combattre Samaël, il a fallu lui opposer un homme d’un degré supérieur ; et cet homme c’était Josué. Ce n’est pas que la Schekhina ait accompagné Josué en ce moment, attendu qu’elle était constamment unie à Moise. Mais, dit Rabbi Siméon, Josué émanait de la région appelée “ Enfant ” (naar). Ceci corrobore les paroles de Rabbi Yehouda qui sont les suivantes : Que signifient les paroles (Is., XXXIII, 20) : “ Tes yeux verront Jérusalem une demeure comblée de richesses, une tente qui ne sera point transportée ailleurs ; les pieux qui l’affermissent en terre ne s’arracheront jamais. L’Écriture désigne la Jérusalem d’en haut appelée “ Tente ” ; elle dit que cette tente ne sera point ailleurs ; car il n’y aura plus d’exil pour Israël Tel est le sens des paroles (Ex., XXXIII, 11) : “ Josué, fils de Nun, l’enfant, ne s’éloignait point de la tente. ” Nous en inférons que Josué tétait chaque jour au sein de la Schekhina à l’exemple de l’Enfant céleste qui ne s’éloigne jamais de la “ Tente ”, où il tette toujours. De même l’Enfant [...]
- בְּתַסְקוּפֵי מִלִּין, הָא אִתְדְּבַק בְּהַהוּא רָעָה חוֹלָה, כְּבַר נָשׁ שָׁכִיב מֵרַע דְּכָל אָרְחוֹי בְּתַסְקוּפָא, דָּא בְּעֵינָא, וְדָא לָא בְּעֵינָא, וּבְגִין הַאי עוּתְרָא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּרָעָה חוֹלָה, וְאִתְעֲנָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְדָא הוּא עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. (שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא.
תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ'.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, לְעֵילָּא וְתַתָּא. קִטְרוּגָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, לְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. לְתַתָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, דַּהֲווֹ נַסְבֵּי לְגַבְרֵי, וְגַזְרֵי לוֹן עָרְלָתָא (ס''א אתא) דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנַטְלֵי לְהוּ וְאַרְמוּ לוֹן לְעֵילָּא, וְאַמְרֵי טוֹל לָךְ מַה דְּאִתְרְעִית. וְעַל כָּל פָּנִים דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה (כל קובלנא כלא) (ס''א קבלא) כֹּלָּא. (שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא.
וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ.
יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ''ר.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:כ׳) עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַ ם נָוְה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח. יְרוּשָׁלַ ם: יְרוּשָׁלַ ם דִּלְעֵילָּא, דְּאִקְרֵי אֹהֶל בַּל יִצְעָן, דְּלָא יִשְׁתְּכַּח יַתִּיר לְמֵהַךְ בְּגָלוּתָא, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר. נַעַר וַדַּאי. לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, הַהוּא דְּאִקְרֵי אֹהֶל בַּל יִצְעָן. מְלַמֵּד דִּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲוָה יָנִיק מִשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְּהַהוּא נַעַר דִּלְעֵילָּא, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְיָנִיק מִנֵּיהּ תָּדִירָא. כַּךְ הַאי נַעַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[66a]
[...] d’ici-bas, qui en était l’image, ne s’éloignait jamais de la “ Tente ”, et tétait constamment. Voilà pourquoi Moïse choisit Josué pour combattre Samaël. Par les mots : “ Choisis des hommes ”, Moïse voulait dire : choisis des hommes justes, fils des justes.
Rabbi Siméon dit : Au moment où Josué l’enfant sortit pour faire la guerre à Amalec, l’Enfant céleste se prépara, avec les armes que sa Mère céleste lui confia, à combattre contre Amalec et à venger l’Alliance, ainsi qu’il est écrit (Lévit., XXVI, 25) : “ Je ferai venir sur vous l’épée vengeresse pour vous punir d’avoir rompu mon Alliance. ” Tel est le sens des paroles (Ex., XVII, 13) : “ Josué fit passer Amalec et son peuple au fil de l’épée. ” En effet ce n’est pas avec des lances et d’autres armes que Josué combattit Amalec, mais avec l’épée qui venge la rupture de l’Alliance. L’Écriture dit : “ Les mains de Joseph étaient appesanties ” ; car ses mains étaient destinées à faire le combat d’en haut.
L’Écriture ajoute : “ Ils prirent une pierre, et l’ayant mise sous lui il s’y assit. ” Comme Israël était à cette époque dans la détresse, Moïse prit le deuil et s’assit sur une pierre. Enfin L’Écriture ajoute : “ Et Aaron et Hur lui soutenaient les mains des deux côtés, et ses mains représentaient l’emblème de la foi. ” De quelle manière l’assistance d’Aaron et de Hur aux côtés de Moïse était-elle cause que ses mains représentèrent l’emblème de la foi ? Mais tous les actes de Moïse étaient inspirés par la Sagesse. Comme Aaron se tenait à un de ses cotés, Hur à l’autre de ses côtés, et ses mains au milieu, il en résultait que cette dis position était l’image du mystère de la foi. Voilà ce que l’Écriture entend par les mots : “ Et ses mains représentèrent l’emblème de la foi. ” Car en se tenant à ses deux côtés, Aaron et Hur voulaient attirer l’aide d’en haut. “ Et (Ex., XVII, 11) lorsque Moïse élevait la main, Israël était victorieux. ” Lorsque Moïse faisait triompher la main droite sur la main gauche, l’Israël d’en haut était victorieux ; mais lorsqu’il abaissait la main, Amalec avait l’avantage. Lorsqu’Israël se taisait et n’adressait point des prières au ciel, Moïse ne pouvait tenir ses mains élevées, et Amalec avait l’avantage. Nous en inférons que, quand le pontife lève ses mains au-dessus de l’holocauste, pour attirer les bénédictions, il faut qu’il y soit aidé par la prière d’Israël.
Une tradition nous apprend que la guerre d’Amalec existait en haut et en bas simultanément.
C’est pourquoi l’Écriture emploie le terme “ vaiehi ”, au lieu de “ vaïhehou ”, parce que tout dépend de la main droite, ainsi qu’il est écrit (Ex., XV, 6) : “ Ta droite, Seigneur, s’est signalée, et a fait éclater sa force ; ta droite, Seigneur, a frappé l’ennemi. ” “ Et (Ex., XVII, 14) le Seigneur dit à Moïse : Écris ceci pour mémoire dans un livre, etc. ” Remarquez que, précédemment, l’Écriture dit : “ Et Josué affaiblit. Amalec et son peuple avec l’épée. ” Pourquoi l’Écriture se sert-elle du terme “ affaiblit ”, au lieu de celui de “ tua ” ? Mais en vérité Josué affaiblit la force de Samaël qui venait à l’aide d’Amalec ; de même il est écrit (Is., XIV, 12) : “ Comment as-tu été renversé sur la terre, Lucifer, toi qui affaiblissais les nations ? ” Josué affaiblit Samaël à l’aide de l’ “ épée vengeresse ”. Dieu dit à Moïse : “ Écris ceci (zoth). ” C’est “ Zoth ” qui devait être inscrit sur le livre. Dieu ajouta : “ Et fais-le entendre à Josué ” ; car il était prédestiné à tuer encore d’autres rois. Enfin Dieu ajouta : “ ... Car j’effacerai, j’effacerai la mémoire d’Amalec. ” Je l’effacerai d’en haut et je l’effacerai d’en bas. De même le mot (Deut., XXV, 17) : “ Souviens-toi ”, signifie qu’on doit s’en souvenir en haut et en bas.
Rabbi Isaac demanda : Ici Dieu dit (Ex., XVII, 14) : “ Car j’effacerai la mémoire d’Amalec ”, alors qu’ailleurs il commande aux autres de le faire, ainsi qu’il est écrit (Deut., XXV, 19) : “ Tu effaceras le nom d’Amalec. ” Mais le Saint, béni soit-il, dit (Deut., XXV, 19) : “ Tu effaces son souvenir ici-bas, et je l’effacerai aussi en haut. ”
Rabbi Yossé dit : Amalec vint, accompagné d’autres peuples ; tous les autres peuples hésitaient à combattre Israël ; Amalec seul osa l’attaquer. C’est pourquoi Josué l’affaiblit.
Rabbi Yessa dit : Josué brisa la force d’en haut qui vint en aide à Amalec. “ Et (Ex., XVII, 15) Moïse dressa un autel, et il l’appela du nom “ Jéhovah-Nisi. ” Moïse dressa un autel pour correspondre à l’autel d’en haut. Que signifie “ Jéhovah-Nisi ” ? Come Dieu avait vengé la marque [...]
- דִּלְתַתָּא לא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְיָנִיק מִנָּהּ תָּדִירָא.
בְּגִין כַּךְ, כַּד חָמָא מֹשֶׁה, לסמאל, נָחִית לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק, אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי הַאי נַעַר יְקוּם לָקֳבְלֵיהּ, וְיִשְּׁלוֹט עָלֵיהּ, לְנַצְּחָא לֵיהּ. מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, דִּילָךְ הַאי קְרָבָא דִּלְתַתָּא, וַאֲנָא אִזְדָּרֵז לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא. בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, זַכָּאִין בְּנֵי זַכָּאִין, דְּיִתְחֲזוּן לְמֵהַךְ עִמָּךְ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפִיק יְהוֹשֻׁעַ נַעַר. אִתְּעַר נַעַר דִּלְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן בְּכַמָּה תִּיקּוּנִין בְּכַמָּה זַיְינִין, דְּאַתְקִינַת לֵיהּ אִמֵיהּ, לִקְרָבָא דָּא, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כו) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. לְפִי חֶרֶב וַדַּאי, וְלָא לְפוּם רוּמְחִין וְזַיְינִין, אֶלָּא בַּחֶרֶב וַדַּאי הִיא, הַאי דְּאִקְרֵי חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית.
וּמֹשֶׁה אִתְתָּקַּן לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים: כְּבֵדִים מַמָּשׁ, יַקִּירִין, קַדִּישִׁין, לָא אִסְתַאְבָן לְעָלְמִין. יְקִרִין דְּאִתְחָזוּן לְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא דִּלְעֵילָּא. וַיִקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין בְּצַעֲרָא, וִיהֵא עִמְּהוֹן בְּצַעֲרֵיהוֹן.
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְגוֹ', מַאי תָּמְכוּ בְיָדָיו. אֱמוּנָה. (אמונה, מהימנותא ודא) וְכִי עַל דְּאַהֲרֹן וְחוּר תְּמִיכוּ לִידוֹי, הֲווֹ יְדוֹי אֱמוּנָה. אֶלָּא, מֹשֶׁה כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבִיד מַה דְּעָבִיד. אַהֲרֹן וְחוּר, דָּא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְדָא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְיָדוֹי בְּאֶמְצָעִיתָא, וְעַל דָּא וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, מְהֵימָנוּתָא. אַהֲרֹן בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, (חוקת קל''א ע''ב) וְחוּר בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּידוֹי מִכָּאן וּמִכָּאן, דְּאִשְׁתַּכְחָא סִיוּעָא דִּלְעֵילָּא. (שמות יז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יָרִים: דְּזָקִיף יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְאִתְכָּוַּון בִּפְרִישׁוּ דְּיָדוֹי. וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מִשְׁתַּכְּכִין מִצְּלוֹתָא, לָא יַכְלִין יְדֵי מֹשֶׁה לְמֵיקָם בִּזְקִיפוּ, וְגָבַר עֲמָלֵק. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, אַף עַל גַּב דְּכַהֲנָא פָּרִישׂ יְדוֹי, בְּקָרְבְּנָא, לְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא, יִשְׂרָאֵל בַּעְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּצְלוֹתְהוֹן, עִמֵּיהּ.
תָּאנָא, בִּקְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק, אִשְׁתְּכָחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְעַל דָּא, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, בְּהֵימְנוּתָא כַּדְקָא חֲזֵי. וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. וַיִּהְיוּ יָדָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּתַלְיָא כֹּלָּא בִּימִינָא, כְּתִיב וַיְהִי. וּכְתִיב יָדָיו, בְּגִין דְּהוּא עִקָרָא דְּכֹלָּא. וּכְתִיב, (שמותטו) יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. (שמות יז) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בְּסֵפֶר וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיַּחֲלשׁ, וַיַּהֲרוֹג מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וַיַּחֲלשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ישעיה יד) חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית קָטִיל לוֹן, דִּכְתִּיב לְפִי חָרֶב כְּמָה דְּאִתְּמַר.
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן, זֹאת דַּיְקָא. וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָא הוּא זָמִין לְקָטְלָא מַלְכִין אַחֲרָנִין. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה. מָחֹה: לְעֵילָּא. אֶמְחֶה: לְתַתָּא. זֵכֶר, דּוּכְרָנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, וּכְתִיב (דברים כה) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן מָחוּן דּוּכְרָנֵיהּ לְתַתָּא, וַאֲנָא אֶמְחֶה דּוּכְרָנֵיהּ לְעֵילָּא.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עֲמָלֵק עַמִּין אַחֲרָנִין אַייתִין עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ דְּחִילוּ לְקָרְבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ, דְּתָבַר חֵילָא דִּלְהוֹן מִלְּעֵילָּא. (שמות י״ז:ט״ו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ' נִסִּי. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, לָקֳבֵל הַהוּא דִּלְעֵילָּא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ הַהוּא מֹשֶׁה (נ''א דההוא מזבח) יְיָ' נִסִּי. מַאי יְיָ' נִסִּי. בְּגִין דְּאַנְקִים נִקְמָתָא דְּהַהוּא רְשִׁימָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[66b]
[...] sacrée d’Israël, Moïse appela l’autel : Jéhovah qui fait des miracles (nisi).
Rabbi Yossé dit : Moïse avait dressé l’autel pour expier les péchés des Israélites. L’Écriture dit : “ Et il l’appela du nom... ” Qui appela-t-il de ce nom ?
Rabbi Hiyâ dit : C’est l’autel qu’il appela de ce nom. Quant au mot “ Nisi ”, il signifie “ épreuve ” ; car Dieu éprouva Israël en lui donnant le commandement de la mise à nu du gland (perouà), pour que la marque sacrée devînt visible. Nous en inférons que l’homme qui circoncit son fils et lui imprime la marque sacrée éléve par-là un autel pour l’expiation de ses péchés. Le nom de cet autel est “ Jéhovah-Nisi ”. De même, Jacob dressa un autel, ainsi qu’il est écrit (Gen., XXXIII, 20) : “ Et il y dressa un autel, et y invoqua le Dieu très fort d’Israël. ” C’était l’autel que Jacob appela de ce nom.
Rabbi Yossé demanda : Comment l’Écriture peut-elle dire (Ex., XXIV, 10) : “ Ils virent le Dieu d’Israël ” ? Un homme peut-il voir le Saint, béni soit-il ? Il est pourtant écrit (Ex., XXXIII, 20) : “ Car nul homme ne me verra sans mourir ” ? Mais ils virent l’arc-en-ciel qui se révéla à eux sous plusieurs couleurs lumineuses. Or, Une tradition nous apprend que quiconque regarde l’arc-en-ciel est aussi coupable que s’il regardait la Schekhina ; et il est défendu de regarder la Schekhina. C’est pour la même raison qu’il est défendu à l’homme de regarder les doigts des prêtres levés en haut au moment de la bénédiction. On a dit qu il est défendu de contempler l’arc. De quel arc parle-t-on ? Rabbi Abba dit : De l’arc-en-ciel ; car quiconque contemple les couleurs de l’arc-en-ciel, fait autant que s’il regardait la région supérieure ; aussi est-ce défendu, parce que c’est une profanation de la Schekhina.
Rabbi Hiyâ dit : L’arc qu’il est défendu de regarder n’est pas l’arc-en-ciel, mais l’arc d’en bas. Quel est l’arc d’en bas ? C’est la marque imprimée au membre de l’homme ; quiconque regarde ce membre fait un affront au ciel. Rabbi Isaac objecta (Gen., XXIV, 2) : L’Écriture dit pourtant : “ Abraham dit à son serviteur : Mets ta main sous ma cuisse ” ? Nous voyons donc qu’Abraham fit jurer son serviteur par ce membre ?
Rabbi Hiyâ lui répondit : Ne parlons point des patriarches ; car ils ne ressemblent pas aux autres hommes. D’ailleurs, Abraham ne dit point à son serviteur : “ Regarde sous ma cuisse ”, mais : “ Mets ta main sous ma cuisse. ” Aussi est-il défendu de regarder ce membre, ainsi que nous l’avons dit.
Une tradition nous apprend que l’arc-en-ciel se révéla à Israël sous plusieurs couleurs lumineuses répandant la clarté dans toutes les directions. C’est ce que l’Écriture entend par les mots (Ex., XXIV, 10) : “ Ils virent le Dieu d’Israël. ”L’Écriture se sert du mot “ eth ”, afin de nous indiquer qu’ils ne virent point Dieu lui-même, mais son visage.
Rabbi Yossé dit : Ils ont vu le reflet de la Schekhina. Et qui est ce reflet ? C’est l’ “ Enfant ” qui sert la Schekhina dans le sanctuaire. L’Écriture (ibid.) ajoute : “ Et sous ses pieds ils virent une pierre de saphir. ” C’était l’empreinte des briques que les Israélites étaient obligés de faire en Égypte. Une tradition nous apprend qu’une femme avait accouché en Égypte au moment où les émissaires du Pharaon pénétraient dans la maison pour s’emparer des enfants nouveau-nés qu’ils avaient mission de jeter à l’eau. La femme s’empressa de cacher son enfant dans une brique qu’elle venait de pétrir. Un émissaire s’étant aperçu de la supercherie tua l’enfant Ce martyre laissa son empreinte sous le marche-pied de la Schekhina, qui y subsista jusqu’au jour où le sanctuaire d’ici-bas fut brûlé ainsi qu’il est écrit (Lam., II, 1) : “ Et il ne s’est point souvenu au jour de sa fureur de son marche-pied. ”
Rabbi Hiyâ dit : Par le mot “ pierre de saphir ”, l’Écriture désigne les rayons lumineux qui se répandent des soixante-douze Noms sacrés ainsi qu’il est écrit (Is., LIV, 11) : “ Et tes fondements seront de saphir. ” L’Écriture (Ex., XXIV, 10) ajoute : “ ... Et ressemblait a la sérénité du ciel. ”
Rabbi Abba dit : De même que, dans le ciel il y a soixante-douze noms gravés qui répandent leurs lumières dans toutes les directions, de même la lumière qu’Israël vit émanait des soixante-douze Noms sacrés.
Rabbi Yehouda dit : La lumière qu’Israël vit émanait de la Schekhina. Rabbi Hizqiya objecta : S’il en était ainsi, les Israélites auraient dû voir soixante lumières, au lieu de soixante-douze attendu que la Schekhina est entourée de soixante anges ainsi qu’il est écrit (Cant., III, 7) : “ Voici le lit de Salomon environné de soixante hommes des plus vaillants d’entre les forts d’Israël. ”
Rabbi Yehouda lui répondit : En effet, c’est ainsi ; mais les soixante anges dont parle l’Écriture répandent leur lumière dans l’intérieur des douze démarcations d’où ils ne sortent jamais. Car une tradition (56) nous apprend que le grand et puissant Arbre d’en haut est entouré de douze cercles servant de démarcations, qui, tous, éclairent la Matrona lorsqu’elle s’unit au Roi. Tel est le sens des mots “ sérénité du ciel ”. Toutes ces lumières émanent de la Matrona.
Une tradition nous apprend également que les soixante lumières qui entourent la Matrona sont imprimées dans l’Enfant. C’est ce que la tradition désigne sous le nom de “ soixante verges de feu ”. Ce sont ces soixante lumières auxquelles font allusion les paroles : [...]
- קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְקְרֵי, חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית.
רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, מִזְבַּח לְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. שְׁמוֹ דְּמַאן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא שְׁמֵיהּ דְּמַדְבְּחָא הַהוּא. יְיָ' נִסִּי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְשָׁם נִסָּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חַד, עַל דְּאִתְפְּרָעוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלְיָיא הַהוּא אָת קַיָּימָא, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּזַר בְּרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא קַיָּימָא. הַהוּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ לְכַפְּרָא עָלֵיהּ. וּמַה שְׁמֵיהּ. יְיָ' נִסִּי.
כְּגַוְונָא דָּא יַעֲקֹב, בְּנָהּ מַדְבְּחָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַאן. לְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי מִזְבֵּחַ. וּמַאן שְׁמֵיהּ. אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי דִּכְתִּיב, (שמות כ״ד:י׳) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וְכִי מַאן יָכִיל לְמֵחמֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָא כְּתִיב (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וְהָכָא אָמַר וַיִּרְאוּ אֶלָּא דְּאִתְגַּלְיָא קֶשֶׁת עָלַיְיהוּ בִּגְוָונִין נְהִירִין, וְהָכִי תָּנֵינָן, כָּל מַאן דְּאִסְתַּכַּל בַּקֶּשֶׁת, כְּמַאן דְּמִסְתַּכַּל בַּשְּׁכִינָה, וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא אָסִיר.
וְעַל דָּא, אָסִיר לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאֶצְבְּעַיְיהוּ דְּכַהֲנֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּפַרְסֵי יְדַיְיהוּ. אָסוּר לְאִסְתַּכְּלָא בַּקֶּשֶׁת. מַאן קֶשֶׁת. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בַּקֶּשֶׁת סְתָם אָמַר לֵיהּ מַאי בַּקֶּשֶׁת סְתָם אֲמַר לֵיהּ בַּקֶּשֶׁת דִּלְעֵילָּא, וּבַקֶּשֶׁת דִּלְתַתָּא.
בַּקֶּשֶׁת דִּלְעֵילָּא, בִּגְוָונוֹי. דְּכָל מַאן דְּיִסְתַּכַּל בִּגְוָונוֹי, כְּאִילּוּ אִסְתַּכַּל בְּאֲתָר דִּלְעֵילָּא, וְאָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּלָא יַעֲבִיד קְלָנָא בִּשְׁכִינְתָּא. קֶשֶׁת דִּלְתַתָּא מַאי הִיא. הַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּכָל מַאן דְּיִסְתַּכַּל בֵּיהּ, עָבִיד קְלָנָא לְעֵילָּא.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי וְהָכְתִיב (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, דְּהֲוָה אוֹמֵי לֵיהּ בְּהַאי אָת. אֲמַר לֵיהּ, אֲנַח לְהוּ לַאֲבָהָן דְּעָלְמָא, דְּלֵית אִינּוּן כִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְעוֹד, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב רְאֵה תַּחַת יְרֵכִי, בְּגִין כָּךְ אָסִיר לְאִסְתַּכְּלָא בַּקֶּשֶׁת סְתָם, כְּמָה דְּתָנֵינָן.
תָּאנָא, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, דְּאִתְגַּלְיָא קֶשֶׁת עָלַיְיהוּ, בִּגְוָונִין שַׁפִּירִין נְהִירִין, מְלַהֲטָן לְכָל עִיבָר, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא כְּתִיב וַיִּרְאוּ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נְהוֹרָא דְּבוּצִינָא דִּשְׁכִינְתָּא. וּמַאי נִיהוּ. הַהוּא דְּאִקְרֵי נַעַר, דִּמְשַׁמֵּשׁ לִשְׁכִינְתָּא, בְּמַקְדְּשָׁא. וּבְגִין כַּךְ, אֵת דַּיְיקָא.
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ תְּחוֹת דּוּכְתֵּיהּ, חַד לְבֵינָתָא מֵאִינּוּן לְבֵנִין דַּהֲווֹ בָּנִין בְּמִצְרַיִם, דְּתָנֵינָן, אִתְּתָא חֲדָא אוֹלִידַת בְּמִצְרַיִם, וַהֲוָה אָתִין סַרְכֵי פַּרְעֹה, וְעָאלַת לֵיהּ בְּחַד לְבֵינָתָא, וְאָתָא פַּס יְדָא וְאָחִיד לֵיהּ, וְאִתְרְשִׁים תְּחוֹת רַגְלוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְקַיְּימָא קָמֵיהּ, עַד דְּאִתּוֹקַד בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:א׳) וְלא זָכַר הֲדוֹם רַגְלָיו.
ר' חִיָּיא אָמַר, לִבְנַת הַסַּפִּיר: נְהִירוּתָא דְּסַפִּיר, קַלְדִיטֵי בְּקַנְדִיטֵי גְּלִיפִין עִלָּאִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְלַהֲטָא לְשִׁבְעִין וּתְרֵין עִבְרִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ד:י״א) וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. (שמות כ״ד:י׳) וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם. מַאי עֶצֶם הַשָּׁמַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּא, מָה עֶצֶם הַשָּׁמַיִם, גְּלִיפָא בְּשִׁבְעִין וּתְרֵין עֲנָפִין, פַּרְחִין מְלַהֲטָן בְּכָל עִיבָר. אוּף הָכָא, חֵיזוּ דְּהַהוּא עֶצֶם הַשָּׁמַיִם כְּחֵיזוּ שְׁמַיָּא מַמָּשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא אִתְרְשִׁים בְּהַהוּא נְהִירוּ, דְּחֵיזוּ דְּמִתְגַּלְפָא מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא.
אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי, וְהָא שִׁתִּין אִינּוּן, בְּסַחֲרָנִיהּ דִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ. אֲמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדַּאי. אֶלָּא אִינּוּן שִׁתִּין, אִתְנְהִירוּ בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, וְלָא אַעְדִּיאוּ מִסָּחֲרָנוּתָהָּא לְעָלְמִין. דְּתָנֵינָן, תְּרֵיסַר תְּחוּמִין, גְּלִיפִין עִלָּאִין, בְּמַתְקְלָא סְלִיקוּ, בְּאִילָנָא קַדִּישָׁא רַבָּא וְתַקִּיף. וְכֻלְּהוּ נְהִירִין בְּמַטְרוֹנִיתָא, כַּד אִתְחַבְּרַת בְּמַלְכָּא. וְדָא הוּא עֶצֶם הַשָּׁמַיִם, עֶצֶם הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. וְכָל אִינּוּן נְהִירִין שְׁבִילִין, מְנָהֲרִין בֵּיהּ, בִּנְהִירוּ דְּמַטְרוֹנִיתָא.
וְתָאנָא, נְהִירוּ דְּאִלֵּין שִׁתִּין, דְּסָחֲרָנָהָא, רְשִׁימִין בֵּיהּ בְּהַהוּא נַעַ''ר, וְקָרֵינָן לְהוּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא, דְּאִתְלָבַּשׁ בְּהוּ מִסְּטָר דִּשְׁכִינְתָּא, מִתְלַהֲטָן בְּדִינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[67a]
[...] “ .. Soixante hommes des plus vaillants. ” Nous avons appris que Moïse appela son autel “ Jéhovah-Nisi ”, parce qu’Amalec coupait les membres à tous ceux qui étaient circoncis, mais dont le gland n’était pas mis à nu, et les jetait en haut, en disant à Dieu : Reprends ta marque. Aussitôt après, Moïse dit : “ Le Seigneur lui fera la guerre d’une génération à l’autre génération (midor dor) ”
Rabbi Yehouda dit : Il n’y a pas une génération au monde parmi laquelle ne se trouve l’engeance d’Amalec que le Saint, béni soit-il, combat toujours.
Rabbi Isaac dit : C’est’d’Amalec que l’Écriture (Ps., CIV, 35) dit : “ Que les pécheurs soient effacés de dessus la terre, etc. ” Qu’ils soient effacés de ce monde et du monde futur. Et c’est à l’époque où ils seront effacés que s’accompliront les paroles de l’Écriture (ibid.) : “ Mon âme, bénis le Seigneur. Alleluia. ” [...]
- שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ.
תָּאנָא, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ כְּמָה דַּאֲמֵינָא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. ה' נִסִּי מַמָּשׁ. אֲמַאי. בְּגִין דַּעֲמָלֵק נָטַל כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ גְּזִירִין, וְלָא אִתְפְּרָעוּ, וְגָזַר לוֹן וְשָׁדֵי לְהוּ לְעֵילָּא, וְאָמַר טוֹל מַה דְּאִתְרְעִית בֵּיהּ. בֵּיהּ שַׁעֲתָא מַה כְּתִיב. וַיֹּאמֶר כִּי יַד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. מִדֹּר דֹּר חֲסֵרִין, מִדִּיּוּרִין דִּלְעֵילָּא, וּמִדִּיּוּרִין דִּלְתַתָּא.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, בְּכָל דָּרִין דְּאַתְיָין לְעָלְמָא, לֵית לָךְ דָּר דְּלֵית בְּהוּ מֵהַהוּא זַרְעָא בִּישָׁא, וקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲגַח בְּהוּ קְרָבָא. (ר' יצחק אמר מדירותא דלתתא לדיורא דלעילא) וְעָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים ק״ד:ל״ה) יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וְגוֹ'. מִן הָאָרֶץ: בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בֵּיהּ זִמְנָא כְּתִיב, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
