|
[121a]
[...] Il est écrit (Gen., XXIII, 1): «Et la durée de la vie de Sara était de cent ans, et vingt ans, et sept ans.»
Rabbi Yossé ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Jonas; I, 15) : « Et ils ont pris Jonas et l'ont jeté dans la mer, et la mer s'apaisa. » Ce verset exige qu'on l'examine attentivement. Pour quelle raison était-ce la mer seule qui s'était déchaînée à la vue de Jonas, lorsqu'il fuyait devant la Schekhina et ne voulait pas que celle-ci s'attachât à lui (78) ? Pourquoi la terre ne s'étaitelle révoltée elle aussi contre Jonas? Mais il y avait une raison particulière pour laquelle la mer se révoltait à la vue de Jonas. Car nous avons appris que la mer ressemble au firmament, et le firmament au trône céleste ; et comme Jonas a fui le trône céleste, l'eau de la mer qui en est l'image l'a poursuivi. L'Écriture dit : « Ils ont pris Jonas et l'ont jeté dans la mer. » Nous avons appris que, lorsque les marins ont plongé Jonas jusqu'à mi-corps dans l'eau, la mer s'est aussitôt apaisée. Les marins ont alors résolu de le retirer de l'eau ; mais, à peine l'avaient-ils retiré, que la tempête recommença. Jonas comprit alors que la mer l'attirait, et il dit aux marins(Jonas, II, 12): « Prenez-moi et me jetez dans la mer : et elle s'apaisera, etc. » Et, aussitôt après, l'Écriture dit : « Et ils ont pris Jonas et l'ont jeté dans la mer. » Aussitôt que Jonas fut jeté dans la mer, son âme s'envola et monta jusqu'au trône du Roi, où elle a été jugée et renvoyée de nouveau dans le corps de Jonas. C'est après le retour de son âme que Jonas a été englouti par un poisson. Le poisson est mort aussitôt qu'il a englouti Jonas, mais il est revenu à la vie au moment où Dieu allait lui ordonner de rendre Jonas. C'est ainsi que la chose a été expliquée. [...]
- שְׁלִים (נשא קלח א) קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. כְּגַוְונָא דָא שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, בַּתְרָאָה שְׁלִים, קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. בַּתְרָאָה נָבִיא, קַדְמָאָה לָא נָבִיא. אֲבָל משֶׁה משֶׁה, לָא פָּסִיק, בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְיְילִיד לָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. אַבְרָהָם אַבְרָהָם. רַבִּי חִיָּיא אָמַר בְּגִין לְאַתְעָרָא לֵיהּ בְּרוּחָא אָחֳרָא בְּעוֹבָדָא אָחֳרָא בְּלִבָּא אָחֳרָא.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אִתְבְּרִיר יִצְחָק וְאִסְתַּלִּיק בִּרְעוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּרֵיחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמִין דְּקָרְבִין כָּהֲנַיָּיא קַמֵּיהּ, תְּרֵין זִמְנִין בְּיוֹמָא וְאִשְׁתְּלִים קָרְבָּנָא. דְּהָא צַעֲרָא דְאַבְרָהָם הֲוָה בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמָר לֵיהּ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. חָשִׁיב דְּקָרְבָּנֵיהּ לָא אִשְׁתְּלִים וּלְמַגָּנָא עָבַד וְסִדֵּר כֹּלָּא וּבְנָה מִזְבֵּחַ. מִיָּד.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנִּה אַיִל אַחַר וְגו' הָא תָּנִינָן הוּא אַיִל דְּאִתְבְּרֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲוָה, וּבֶן שְׁנָתוֹ הָיָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ז׳:ט״ו) כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ וְהָכִי אִצְטְרִיךְ (נ''א ואת אמרת בין השמשות. ותו והא יצחק לא הוה בעלמא, אלא אתפקיד וכו') (והא יצחק לא הוה בעלמא) וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֶלָּא אִתְפַּקַּד חֵילָא לְאִזְדַּמְּנָא הַהוּא אִימְרָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַבְרָהָם. כְּמָה דְּכָל אִנּוּן מִלִּין דְּהֲווּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתְמַנָּא חֵילָא לְאִזְדַּמְּנָא הַהוּא מִלָּה (לההוא זמנא) בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. הָכִי נָמֵי הַאי אַיִל דְּאִתְקְרִיב תְּחוֹתֵיהּ דְּיִצְחָק.
פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס״ג:ט׳) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגו'. תָּא חֲזֵי, בְּכָל צָרָתָם דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִזְדַּמַּן לוֹן עָאקָן, כְּתִיב לֹא בְּאל''ף וּקְרִי בְּוא''ו, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בְּעָקוּ. לא בְּאל''ף, אֲתַר עִלָּאָה יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּהַהוּא אֲתַר רוּגְזָא וְעָקוּ, לְהָתָם לְעֵילָא מָטָא עַקְתָא דְיִשְׂרָאֵל. לא בְּאל''ף כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק׳:ג׳) הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ. כְּתִיב בְּאל''ף וּקְרִי בְּוא''ו.
וּמַלְאַךָ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. וְהָא אִיהוּ עִמְהוֹן בְּהַהוּא עָקוּ, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כְּתִיב, אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקַּדְמַת דְּנָא דְּאִיהוּ זַמִּין בְּהַהוּא עָקוּ לְמִסְבַּל עִמְּהוֹן. תָּא חֲזֵי, בְּכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל אִנּוּן בְּגָלוּתָא, שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב (דברים ל) וְשָׁב יְיָ אֱלהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחַמְךָ וְגו'.
דָּבָר אַחֵר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, דָּא שְׁכִינְתָּא. דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא, וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וְלְאֲפָקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא, דִּכְתִיב, (שמות ו׳:ה׳) וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלַי.
וְגַם רָאִיתִי. לְאַסְגָּאָה רְאִיָה אָחֳרָא דְּאִיהוּ קַדְמָאָה דְּכֹלָּא, וּכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת בְּרִיתוֹ דָּא שְׁכִינְתָּא. אֶת אַבְרָהָם לְאַבְרָהָם מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם דָּא הוּא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דִילָהּ בַּאֲבָהָן. אֶת אַבְרָהָם (במדבר קכ א) דָּא הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אֶת יִצְחָק דָּא הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאֶת יַעֲקֹב דָּא הוּא זִוּוּגָא חָדָא, כְּלָלָא חָדָא, זִוּוּגָא שְׁלִים כְּדְקָא יָאוֹת.
כְּגַוְונָא דָא אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא הוּא כְּלָלָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. וְאֶת הָאָרֶץ דָּא מִדַּת יוֹם בְּלַיְלָה כְּחֲדָא. אוּף הָכָא בְּכֻלְּהוּ אֶת, וּבְיַעֲקֹב וְאֶת, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא זִוּוּגָא חָדָא דְּלָא מִתְפַּרְשִׁין דְּכַר וְנוּקְבָא לְעָלְמִין. וְזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא בְּכָל עַלְמָא וּלְאַשְׁמָעָא קָל דְּיֵימָא (ישעיהו ס״ג:ח׳-ט׳) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ ויְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[121b]
[...] Remarquez que, chaque nuit, lorsque l'homme dort dans son lit, l'âme s'envole et paraît devant le tribunal du Roi. Si elle est trouvée digne d'animer plus longtemps le corps auquel elle est attachée, elle est renvoyée en ce bas monde. Le jugement céleste repose sur les deux principes suivants : d'abord, on ne tient pas compte à l'âme des mauvaises actions qu'elle est destinée à faire plus tard, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXI, 17) : « ... Car le Seigneur a écouté la voix de l'enfant, de là où il est (79). » Mais si on ne compte pas à l'âme les mauvaises actions qu'elle fera dans la suite, on lui tient compte en revanche des bonnes actions qu'elle fera plus tard ; et ainsi, maintes âmes sont acquittées devant le jugement de Dieu et renvoyées ici-bas pour animer de nouveau les corps, non pas en raison des actions commises, mais de celles qu'elles commettront plus tard. Tant est grande la bonté du Saint, béni soit-il, envers ses créatures : il ne les punit pas pour les mauvaises actions futures ; mais il fait valoir en leur faveur les bonnes actions futures. C'est en raison de cette bonté du Saint, béni soit-il, que les hommes sont jugés par lui-même, et non pas par un ange quelconque.
Remarquez qu'aussitôt que Jonas a été jeté à la mer, l'Écriture dit : « Et la mer s'était apaisée. » Les paroles de l'Écriture désignent la mer céleste, c'est-à-dire le degré de la rigueur. La mer était redevenue paisible après que la rigueur avait été exercée. Car lorsque la rigueur sévit dans ce monde, elle ressemble à une femme au moment de l'enfantement ; les douleurs de l'enfantement prennent fin avec la naissance de l'enfant ; et la colère céleste s'apaise dès que la rigueur a été exercée contre les coupables. C'est ainsi que s'expliquent les paroles du verset (Prov., XI, 10) : « Et on chante la perte des méchants. » Or, ce verset semble en contradiction avec les paroles suivantes de l'Écriture (Éz., XVIII, 23) : « Est-ce que je veux la mort de l'impie? dit le Seigneur Dieu. » Ainsi, il n'est pas agréable au Saint, béni soit-il, d'exercer la rigueur contre les coupables ; comment donc concilier ces deux versets? - Ce dernier verset s'applique au moment où la rigueur n'a pas encore accompli son œuvre ; le premier verset, au contraire, s'applique au moment où la rigueur a déjà été exécutée (80).
Il est écrit (Gen., XXIII, 1) : « Et la durée de la vie de Sara était, etc. » Pourquoi l'Écriture parle-t-elle de la mort de Sara, alors qu'elle ne parle pas de la mort d'aucune autre femme? Rabbi Hiyâ objecta : Comment! l'Écriture, dit-on, ne parle pas de la mort d'autres femmes! Nous y trouvons cependant qu'il est écrit (Gen., XXXV, 19) : « Rachel mourut, et elle fut ensevelie dans le chemin qui conduit à la ville d'Ephrata, appelée Bethléem. » Et ailleurs (Nomb, XX, 1) : « Et Miriam mourut là, etc. » Et ailleurs (Gen., XXXV, 8) : « Et Débora [...]
- וַיִּהְיוּ חַיִּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה ועֶשְׂרִים שָׁנָה ושֶׁבַע שָׁנִים, רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (יונה א׳:ט״ו) ויִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה ויְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם ויַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, מַאי טַעְמָא אַרְעִישַׁת יַמָּא עֲלֵיהּ דְּיוֹנָה, ולָא אַרְעִישַׁת עֲלֵיהּ אַרְעָא, כֵּיוָן דְּהֲוָה אָזִיל בְּגִין דְּלָא תִשְׁרֵי עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא, יַמָּא (עלאה) אַמַּאי אָחִיד בֵּיהּ כַּד הֲוָה אָזִיל.
אֶלָא וַדַּאי מִלָּה בְּאַתְרֵיהּ הֲוָה. יַם, תְּנַן יַם דַּמְיָא לְרָקִיעַ וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבְגִין כָּךְ יַמָּא אָחִיד בֵּיהּ וְנְטַל לֵיהּ (בגין דהוה עריק) מִקַּמֵּי יַמָא עָרַק (נ''א ומקמי ימא ביה שרא יראה בדוכתיה), שָׁדֵי יַמָּא יְדָא בֵּיהּ בְּדוּכְתָּהָא (נ''א תשרי ידא בדוכתהא).
וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם. אוֹלִיפְנָא כַּד הֲווּ נָטְלֵי לֵיהּ וְטָבְעֵי יַרְכוֹי בְּיַמָּא, הֲוָה יַמָּא שָׁכִיךְ, זָקְפִין לֵיהּ, אִתְרְעִישׁ יַמָּא, כָּל מַה דְּטָבְעֵי לֵיהּ הָכִי אִשְׁתְּכִיךְ יַמָּא, עַד דְּאִיהוּ אָמַר שָׂאוּנִי וַהֲטִילוּנִי אֶל הַיָּם, מִיָּד וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְּטִלוּהוּ אֶל הַיָּם.
כֵּיוָן דְּאִתְרַמֵּי בַּיָּם פָּרְחָה מִנֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְסָלְקָא עַד כֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, וְאִתְדָּנַת קַמֵּיהּ, וְאַהֲדָרַת לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְעָאל בְּפוּמָא דְהַהוּא נוּנָא, וּמִית נוּנָא, לְבָתַר אִתְקְיַּים הַהוּא נוּנָא, וְאוּקְמוּהָ. (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[122a]
[...] nourrice de Rébecca, mourut. » Et ailleurs (Gen., XXXVIII, 12) encore : « Et la fille de Sué, femme de Juda, mourut. »
Rabbi Yossé répondit : On veut dire que la narration de la mort de Sara ne ressemble pas à celles que l'Écriture fait pour d'autres femmes. Chez Sara, l'Écriture nous indique le nombre d'années qu'elle a vécu, alors que, chez les autres femmes, leur âge n'est point indiqué; en outre, la narration de la mort d'autres femmes ne forme pas une section entière, comme c'est le cas chez Sara. Quelle est donc la raison de l'exception que l'Écriture fait en faveur de Sara? Mais Sara était arrivée à ce degré de sainteté qui correspond à la région céleste d'où émanent les jours et les années qui constituent la vie d'un homme. Rabbi Yossé commença en outre à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., V, 8) : « Et l'abondance de la terre est en tout (becol) ; et le roi laboure le champ. » L'Écriture veut dire que l'abondance de la terre émane de la région céleste « col » ; c'est de là qu'émanent les esprits, les âmes, ainsi que tout ce dont le monde a besoin. Les mots : « ... Et le roi laboure le champ », signifient que le Saint, béni soit-il, s'attache au « champ », lorsque celui-ci a été labouré, et le rend parfait. Qui est désigné par le mot « champ » ? C'est le champ que le Seigneur a béni, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXVII, 27) : « L'odeur qui sort de mon fils est semblable à celle d'un champ que le Seigneur à béni. » Quand ce champ est labouré de manière convenable, le Roi suprême s'attache à lui.
Rabbi Éléazar dit : « ... Et le roi laboure le champ » renferme beaucoup de hauts mystères. Le mot « roi » désigne la Schekhina qui ne réside dans la maison de l'homme qu'autant que celui-ci se marie et engendre des enfants ; c'est alors que la Schekhina fait descendre dans cette maison les âmes pour animer les enfants.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « ... Laboure le champ.» Car la Schekhina n'est présente que là où il y a un champ qu'on laboure. D'après une autre interprétation, le mot « roi » désigne une femme qui craint le Seigneur, ainsi qu'il est écrit (Prov., XXXI, 30) : «La femme qui craint le seigneur sera louée.» Les mots « ...Laboure le champ » désignent la femme étrangère, ainsi qu'il est écrit (Prov., VII, 5): « ... Afin qu'elle vous défende de la femme étrangère. » Car il y a « champ » et « champ » : il y a un « champ » où l'on trouve toutes les bénédictions et toutes les saintetés célestes, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXVII, 27): « ... Comme l'odeur d'un champ que le Seigneur a béni. » Et il y a un autre « champ » où se trouvent toutes sortes d'ordures, de désolations et de cadavres. Le Roi céleste laboure le champ du premier ordre. Mais il y a un autre roi qui laboure le champ du second ordre, ainsi qu'il est écrit (Prov., XXX, 21) : « La terre est troublée par trois choses, etc. [...]
- תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ סָלִיק בְּעַרְסֵיהּ כָּל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ וְאִתְדָּנַת קַמֵּי בֵּי דִינָא דְמַלְכָּא, אִי זַכָּאָה לְאִתְקָיְימָא, אִתְהַדָּרַת לְהַאי עַלְמָא.
וְדִינָא הוּא בִּתְרֵין גְּוָונִין, דְּהָא לָא דָיְינִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ עַל בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָתִיד וְזַמִּין לְמֶעְבַּד דִּכְתִיב (בראשית כ״א:י״ז) כִּי שָׁמַע אֱלהִים וְגו' בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְלָא תֵימָא דְּדָנִין לֵיהּ עַל טָבִין דְּעָבִיד לְחוּד, אֶלָּא לְאוֹטָבָא לֵיהּ עַל אִינוּן טָבִין דְּהַשְׁתָּא כְּמָה דְאִתְּמָר, וְדָנִין לֵיהּ עַל זָכְיָין דְּאִיהוּ זַמִּין לְמֶעְבַּד, וּבְגִינַיְיהוּ אִשְׁתְּזִיב אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ הַשְׁתָּא חַיָּיבָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם כָּל בִּרְיָין וְכָל אָרְחוֹי דְאִיהוּ עָבִיד לְאוֹטָבָא לְכֹלָּא, וְלָא דָאִין לְבַר נָשׁ עַל בִּישִׁין דְּאִיהוּ זַמִּין לְמֶעְבַּד, וּבְגִין כָּךְ אִתְדָּן בַּר נָשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאַטִּילוּ לֵיהּ לְיוֹנָה בְּיַמָּא, מַה כְּתִיב, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. הַיָּם עִלָּאָה, מַאי וַיַּעֲמֹד, דְּקָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, בַּעֲמִידָה אִיהוּ כַּד רוּגְזָא שָׁכִיךְ, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, הַהוּא בֵּי דִינָא אִיהוּ כְּאִתְּתָא דְּמִתְעַבְּרָא, וְקַשְׁיָא לְאוֹלָדָא, וְכַד אוֹלִידַת שְׁכִיךְ רוּגְזָא. הָכִי נָמֵי כַּד דִּינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, לָא שָׁכִיךְ וְלָא נָח עַד דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא, כְּדֵין הוּא נַיְיחָא דִילֵיהּ, לְמֵיקַם בְּדוּכְתָּא שְׁלִים, וּלְמֵיקַם בְּקִיּוּמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי י״א:י׳) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְהָא אוֹקִימְנָא.
בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְהָכְתִיב (יחזקאל י״ח:כ״ג) הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע וְהָא לֵית נַיְיחָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא בְּרַשִּׁיעַיָּיא. אֶלָּא כָּאן קוֹדֶם דְּאִשְׁתְּלִים קִיסְטָא, כָּאן לְבָתַר דְּאִשְׁתְּלִים קִיסְטָא (אית ליה נייחא):
חסרה תוספתא
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. מַאי שְׁנָא הָכָא שָׂרָה דִּכְתִיב מִיתָתָה בְּאוֹרַיְיתָא מִכָּל נְשֵׁי דְעַלְמָא דְּלָא כְּתִיב הָכִי מִיתַתְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי חִיָיא וְלָאו, וְהָכְתִיב (בראשית ל״ה:י״ט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה. וּכְּתִיב, (במדבר כ׳:א׳) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית ל״ה:י״ט) וַתָּמָת דְּבוֹרָה (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[122b]
[...] ... Elle est troublée par un esclave lorsqu'il règne, etc., et par une servante, lorsqu’elle est devenue l'héritière de sa maîtresse. » La lumière du premier Roi se cache et le monde est plongé dans les ténèbres lorsque règne le second roi. C'est pour cette raison qu'on offre un bouc à la néoménie (81). C'est afin d'éloigner ce second roi du «champ », et pour permettre au premier Roi de s'y attacher ; car, sans cela, il n'y a point de bénédictions sur la terre ; le « champ » est privé de bénédictions tant qu’il est labouré par ce second roi, ainsi qu'il est écrit (Deut., XXII, 27) : « Elle était dans un champ : elle a crié ; et personne n'est venu pour la délivrer.» Les mots : « Elle était dans un champ... » ont la signification que nous venons de leur
Remarquez qu'Ève, après sa venue au monde, s'était attachée au serpent, lequel lui a injecté une souillure qui a causé la mort de tout le monde, ainsi que d'Adam. Au contraire Sara, bien qu'elle fût descendue jusqu'au degré inférieur, a pu remonter au premier degré, sans s'attacher au serpent, ainsi qu'il est écrit (Gen., XIII, 1) : « Abram était remonté d'Égypte avec sa femme et tout ce qu'il possédait. » Lorsque Noé vint au monde, il succomba aux ruses du serpent, ainsi qu'il est écrit (Gen., IX, 21) : « Et il but du vin, s'enivra, et parut nu dans sa tente. » Comme Abraham et Sara étaient le seul couple qui ne se fût attaché au serpent, c'est pour cette raison que Sara a obtenu la vie éternelle pour elle, pour son époux et pour sa postérité, ainsi qu'il est écrit (Is., LI, 1 et 2) : « Rappelez dans votre esprit cette roche dont vous avez été taillés et cette carrière profonde d'où vous avez été tirés. Jetez les yeux sur Abraham, votre père, et sur Sara qui vous a enfantés. » C'est pourquoi l'Écriture emploie le terme : «Et la vie de Sara était, etc. », alors qu'on ne trouve pareille expression dans la narration de la mort d’aucune autre femme. L'Écriture ne dit pas : « Et la vie d'Ève était... », parce qu'Ève a causé la mort au monde, alors que Sara a valu la vie éternelle à toute sa postérité.
Il est écrit : « Et la durée de la vie de Sara était de cent ans, et vingt ans, et sept ans. » La répétition du mot « ans» nous indique que tous les ans que Sara a vécus ont été remplis saintement ; elle a vécu cent ans saintement, et vingt ans saintement, et encore sept ans saintement.
Rabbi Siméon dit : [...]
- מֵינֶקֶת רִבְקָה. וּכְתִיב, (בראשית ל״ח:י״ב) וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב כְּמָה דִכְתִיב בְּשָׂרָה דְּאִתְּמָר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. דְּהָא בְּכֻלְּהוּ לָא אִתְמָנוּן יוֹמִין וּשְׁנִין כְּמוֹ לְשָׂרָה. בְּכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב פָּרְשָׁתָא חָדָא בִּלְחוּדָהָא כְּמוֹ לְשָׂרָה. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְּכָל יוֹמִין וּשְׁנִין דְּבַר נָשׁ בֵּיהּ תַּלְיָין (דדא היא ה''א בתראה).
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:ח׳) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא וַדַּאי דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקִין רוּחִין וְנִשְׁמָתִין וְתוֹעַלְתָּא לְעַלְמָא. מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, מַאן מֶלֶךְ דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד כַּד אִיהוּ (עז ב אתתקן כדקא יאות. ומלך, דא, מלך עלאה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד. מאן שדה, דא שדה אשר ברכו יי. דכתיב, (בראשית כ״ז:כ״ז)) כְּרִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. דְּכַד אִיהוּ (אתעבד) נֶעֱבַד וְאִתְתַּקַּן בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת, כְּדֵין מֶלֶךְ עִלָּאָה אִתְחַבַּר עִמֵּיהּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד. כַּמָּה גַוְונֵי רָזִין עִלָּאִין הָכָא. מֶלֶךְ. דָּא (עזב) שְׁכִינְתָּא דְּלָא שַׁרְיָא בְּבֵיתָא לְאִתְתַּקָּנָא בָהּ אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְנָסִיב בַּר נָשׁ וְאִזְדַּוַּוג בְּאִנְתְּתֵיהּ לְאוֹלָדָא וּלְמֶעְבַּד אִיבִּין, וְאִיהִי אֲפִיקַת נִשְׁמָתִין לְאַשְׁרָאָה בָהּ, וּבְגִין כָּךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד וְלָא לְאָחֳרָא.
דָּבָר אַחֵר מֶלֶךְ דָּא אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:כ״א״א:ל׳) אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. לְשָׂדֶה נֶעֱבָד דָּא אִשָּׁה זָרָה כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ז׳:ה׳) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה. בְּגִין דְּאִית שָׂדֶה וְאִית שָׂדֶה. אִית שָׂדֶה דְּכָל בִּרְכָאָן וְקִדּוּשִׁין בֵּיהּ שַׁרְיָין כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ. וְאִית שָׂדֶה דְּכָל חִירוּב וּמְסָאֲבוּ וְשֵׁיצָאָה וְקָטוֹלִין וּקְרָבִין בֵּיהּ שָׁרְיָין. וְהַאי מֶלֶךְ זִמְנִין דְּאִיהוּ נֶעֱבַד לְהַאי שָׂדֶה דִּכְתִיב, (משלי ל) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[123a]
[...] Remarquez que l'Écriture emploie le singulier « schanah » pour le nombre cent, et de même pour le nombre vingt, alors qu'elle se sert du pluriel « schanim » pour le nombre sept. Cette anomalie renferme un mystère. Les cent ans correspondent au Saint, béni soit-il, qui est la synthèse de toutes les Séphiroth, qui sont elles-mêmes la dîme de toutes les saintetés célestes (83) . C'est pour cette raison que, d'après la traditions, l'homme est tenu de prononcer chaque jour cent bénédictions. Les vingt ans correspondent aux dix voies de miséricorde et aux dix voies de rigueur. Et comme la rigueur doit toujours être unie à la miséricorde, les dix voies de celle-ci avec les dix voies de celle-là ne comptent que pour une seule. C'est pour cette raison que, pour le nombre cent, autant que pour le nombre vingt, l'Écriture emploie le singulier « schanah » ; car, quelque nombreux que soient les degrés de l'essence divine, Dieu n'est qu'Un ; et quelque nombreuses que soient les voies de miséricorde et de rigueur, il n'y a qu'une seule voie. Mais le nombre sept correspond aux sept degrés inférieurs qui embrassent les légions célestes ainsi que l'univers. Comme ceux-ci sont réellement multiples, l'Écriture emploie le pluriel « schanim ».
Rabbi Hiyâ dit à Rabbi Siméon : Voici comment les paroles : « Et la vie de Sara... » ont été expliquées : Isaac avait l'âge de trente-sept ans lorsque son père l'avait lié pour l'offrir en holocauste. C'était durant ce même événement que Sara était morte, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXIII, 2) : « ... Et Abraham est venu pour la pleurer. » D'où était-il venu ? - Il était venu de la montagne de Moriya, sur laquelle il avait lié Isaac pour l'offrir en holocauste. Or, la seule époque pendant laquelle Sara ait vécu est l'espace de temps entre la naissance d'Isaac et le jour où Abraham voulut l'offrir en holocauste. Le mot « vaïhiou » représente, en effet, la valeur numérique de trente-sept ; car ce n'est que durant trente-sept ans que Sara avait joui de la vie : dès la naissance d'Isaac jusqu'au jour où il avait été lié pour être offert en holocauste.
Rabbi Yossé ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., XCVIII) : « Un Psaume. Chantez au Seigneur un nouveau cantique, parce qu'il a fait des prodiges ; c'est par sa droite, c'est par son bras saint qu'il a secouru.» Les collègues ont affirmé que ce cantique avait été chanté par les vaches qui ont traîné l'arche du Seigneur, ainsi qu’il est écrit (I Rois, VI, 12) : « Les vaches ayant commencé d'aller, marchèrent tout droit par le chemin qui mène à Bethsamès, etc. » Le mot « vaischarnâ » signifie que les vaches ont entonné un cantique nouveau. Et quel était ce cantique ? C'était le cantique : « Chantez au Seigneur un nouveau cantique, parce qu'il a fait des prodiges. » Cette sentence des collègues mérite qu’on la médite. Tout ce que le Saint, béni soit-il, a créé dans le monde, chante sa gloire, en haut aussi bien qu'en bas. Le beuglement des vaches, le frémissement des plantes, le murmure des ruisseaux sont autant de cantiques chantés à la gloire de Dieu, mais qui échappent à l'oreille de l'homme. Lorsque les vaches ont traîné l'arche du Seigneur, leur langage est devenu intelligible aux hommes. Mais à peine les vaches étaient-elles dételées du chariot qui portait l'arche du Seigneur que leur langage était redevenu un beuglement comme celui des autres vaches. Ainsi, c'était l'arche du Seigneur [...]
- וְגו', תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְגו' וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ. וְהַאי מֶלֶךְ אִתְכַּסְּיָא נְהוֹרֵיהּ וְאִתְחַשָּׁךְ עַד דְּאִתְדַּכֵּי וְאִתְחַבַּר לְעֵילָא.
וּבְגִין כָּךְ שָׂעִיר דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, בְּגִין דְּאִתְפְּרַשׁ הַהוּא שָׂדֶה מִמַּלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא שַׁרְיָין בְּהַאי שָׂדֶה בִּרְכָאָן מֵהַאי מֶלֶךְ. וְכַד אִיהוּ נֶעֱבַד לְהַאי שָׂדֶה כְּדֵין כְּתִיב, (דברים כב) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ וְגו'. כִּי בַּשָּׂדֶה כְּמָה דְאִתְּמָר.
תָּא חֲזֵי, אָתַת חַוָּה לְעַלְמָא אִתְדַּבְּקַת בְּהַאי חִוְּיָא וְאַטִּיל בָהּ זוּהֲמָא. וְגָרְמָא מוֹתָא לְעַלְמָא וּלְבַעֲלָהּ. אָתַת שָׂרָה וְנָחֲתַת וְסָלְקַת וְלָא אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית יג) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. אֲתָא נֹחַ לְעַלְמָא מַה כְּתִיב (בראשית ט) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל וְגו'.
וּבְגִין דְּאַבְרָהָם וְשָׂרָה לָא אִתְדַּבָּקוּ בֵּיהּ, בְגִין כָּךְ שָׂרָה זָכְתָה לְחַיִּין עִלָּאִין לָהּ וּלְבַעֲלָהּ וְלִבְנָהָא בַּתְרָאָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נא) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חוּצַבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נוּקַרְתֶּם. וְעַל דָּא וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה דְּזָכְתָה בְּהוּ בְּכֻלְּהוּ, וְלָא כְּתִיב בְּכֻלְּהוּ נַשֵּׁי וַיִּהְיוּ חַיֵּי חַוָּה, וְכֵן בְּכֹלָּא, הִיא אִתְדַּבְּקַת בַּחַיִּין, וְעַל דָּא דִילָהּ הֲווּ חַיִּין:
תּוֹסֶפְתָּא
זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. כַּמָּה אִיהוּ רַב וְעִלָּאָה בְּהַהוּא עַלְמָא. וְהָכִי פָּתַּח רַב מְתִּיבְתָּא מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב.
מַאן דְּאִיהוּ רַב אִיהוּ זְעֵיר. דִּכְתִּיב וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה וְגו' מֵאָה דְּאִיהוּ חוּשְׁבַּן רַב כְּתִּיב בֵּיהּ שָׁנָה, זְעִירוּ דִשְׁנִין חַד אַזְעִיר לֵיהּ. שֶׁבַע דְּאִיהוּ חוּשְׁבַּן זָעִיר אַסְגֵּי לֵיהּ ורַבֵּי לֵיהּ דִּכְתִּיב שָׁנִים.
תָּא חֲזֵי, דְּלָא רַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא אֶלָּא לִדְאַזְעִיר, ולָא אַזְעִיר אֶלָּא לִדְרַבֵּי. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, כַּמָּה אִיהוּ רַב בְּעִלּוּיָא לְהַהוּא עַלְמָא. עַד כָּאן. מַאן דְּפָּסַק יִתְּפַּסַק. מַאן דְּקָצַּר יִתְּקַצַּר. מַאן דְּקָצַּר יִתְּאָרַךָ. רְצּוֹנוֹ לוֹמַר מַאן דְּפָּסַק מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָּא על מִלִּין בְּטֵלִין יִתְּפַּסְקוּן חַיּוֹהִי מֵהַאי עַלְמָא וְדִינִיהּ קָיְימָא בְּהַהוּא עָלְמָא. מַאן דְּקָצַּר אָמֵן ולָא מַאֲרִיךָ גּוֹ נַיְיחָא יִתְּקַצַּר מֵחַיִּין דְּהַאי עָלְמָא. מַאן דְּאָמַר אֶחָד אִצְּטְרִיךָ לְחָטְפָּא אָלֶ''ף וּלְקַצֵּר קַרְנָא דִילֵיהּ ולָא יְעַכֵּב בְּהַאי אוֹתּ כְּלָל, וּמַאן דְּיַעֲבִיד דָּא יִתְּאָרְכוּן חַיָּיו. (אלו הם חדושים שהגידו לרבי שמעון בר יוחאי בישיבה של מעלה), (עד כאן התוספתא השייך לדף קכב ע''ב)
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. אִינוּן חַיִּין כֻּלְּהוּ לְעֵילָא, מֵאָה שָׁנָה לְעֵילָא. וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לְעֵילָא, וְשֶׁבַע שָׁנִים לְעֵילָא, כֻּלְּהוּ הֲווּ כְּדְקָא יְאוּת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[123b]
[...] qu'elles portaient qui leur permit de chanter un cantique intelligible aux hommes. C'est pour cette raison que l'Écriture (Ps., XCVIII, 1) met en tête de ce cantique le mot « Psaume » seulement, alors qu'ordinairement elle emploie le terme de « Psaume de David » ou « de David un Psaume ». C'est parce que ce cantique n'a réellement pas été chanté par David ; c'est l'Esprit Saint qui chantera ce cantique à l'époque où le Saint, béni soit-il, relèvera Israël de la poussière.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Chantez au Seigneur un nouveau cantique... ». Ce cantique est vraiment nouveau, parce que, depuis la création du monde, pareil cantique n'a pas encore retenti dans le monde.
Rabbi Hiyâ dit : L'Écriture (Ecclés., I, 9) dit : « Rien n'est nouveau sous le soleil. » Or, il est certain qu'une chose qui se renouvelle ne mérite pas le nom de « nouveau » ; car, sans cela, le verset cité se trouverait démenti par le fait du renouvellement de la lune. Il en résulte que, si l'Écriture (Ps., XCVIII, 1) dit : « Chantez au Seigneur un nouveau cantique », elle entend par-là un cantique réellement nouveau, qui n'a jamais été chanté par d'autres avant.
L’Écriture ajoute : « ...C'est par sa droite, c'est par son bras saint qu'il a sauvé.» Qu'a-t-il sauvé? [...]
- תָּא חֲזֵי רָזָא דְמִלָּה, מַאי שְׁנָא בְּכֻלְּהוּ דְּאָמַר שָׁנָה שָׁנָה, וּבְאִינוּן שֶׁבַע דְּאָמַר שָׁנִים. דִּכְתִיב מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּלְבָתַר שֶׁבַע שָׁנִים. אֶלָּא כֹּלָּא חֲד. מֵאָה שָׁנָה כְּלָלָא דְכֹלָּא (נ''א כלא כחדא ברזא דמאה ברכאן בכל יומא. וכן עשרים שנה דאתכליל עלאה סתימא דכל סתימין, ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא). קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִתְכְּלִיל מֵאֲתַר עִלָּאָה סְתִימָא דְכָל סְתִימִין בְּמֵאָה בְּרָזָא דְמֵאָה בִּרְכָאָן דְּכָל יוֹמָא, וְכֵן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב שָׁנָה רָזָא דְּיִחוּדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ (צא ב) מַחֲשָׁבָה וְיוֹבְלָא לְעָלְמִין.
שֶׁבַע שָׁנִים אִלֵּין אִתְפָּרְשָׁן וְנָפְקָאן מִכְּלָלָא סְתִימָאָה דִלְעֵילָא. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִחוּדָא חָדָא, אֲבָל מִתְפָּרְשָׁן בְּדִינָא וְרַחֲמֵי בְּכַמָּה סִטְרִין וְאוֹרְחִין מַה דְּלָא הֲוִי הָכִי לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב שָׁנָה רָזָא דְּיִחוּדָא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ לְעָלְמִין. שֶׁבַע שָׁנִים אִלֵּין אִתְפָּרְשָׁאן בְּדִינָא וְרַחֲמֵי בְּכַמָּה סִטְרִין וְאוֹרְחִין מַה דְּלָא הֲוֵי הָכִי לְעֵילָא. וּבְגִין כָּךְ בְּאִלֵּין שֶׁבַע שָׁנִים כְּתִיב בְּהוּ שָׁנִים וְלָא שָׁנָה, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן חַיִּים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, דְּהֲווּ מַמָּשׁ דְּאִתְבְּרִיאוּ וְאִתְקַיְּימוּ לְעֵילָא.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא הָא אוּקְמוּהָ דְהָא כַּד אִתְעַקַּד יִצְחָק בַּר תְּלָתִין וְשֶׁבַע שָׁנִים הֲוָה, וְכֵיוָן דְּאִתְעַקַּד יִצְחָק מִיתַת שָׂרָה, דִּכְתִיב וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. מֵאַיִן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא מִלְּמֶעֱקַד לֵיהּ לְיִצְחָק, וְאִינוּן תְּלָתִין וְשֶׁבַע שְׁנִין מִיּוֹמָא דְּאִתְיְילִיד יִצְחָק עַד שַׁעְתָּא דְּאִתְעַקַּד אִינוּן הֲווּ חַיֵּי שָׂרָה וַדַּאי כְּחוּשְׁבַּן וַיִּהְי''וּ בְּגִימַטְרִיָּ''א תְּלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין הֲווּ כְּמָה דְּאִתְּמָר מִדְּאִתְיְלִיד יִצְחָק עַד דְּאִתְעַקַּד.
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים צ״ח:א׳) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא, דְּפָרוֹת אֲמְרוּהָ. כְּמָה דִכְתִיב, (שמואל א ו׳:י״ב) וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ. מַאי וַיִּשַּׁרְנָה, דְּהֲווּ אָמְרֵי שִׁירָתָא חַדְתָּא. וּמַאי שִׁירָה אָמְרוּ. מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה.
הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְּכָל מַה דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא כֻּלְּהוּ אָמְרִי תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירָתָא קַמֵּיהּ בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא, וְאִי תֵימָא דְּאִינְהוּ מִגַּרְמַיְיהוּ (ד''א ל''ג הוו) אָמְרֵי שִׁירָתָא דָא, הָכִי הוּא וַדַּאי דְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, אֲבָל הַנֵּי, אֲרוֹנָא הֲוָה עַל גַּבַּיְיהוּ, וְכֵיוָן דַּאֲרוֹנָא אִשְׁתְּקִיל עֲלַיְיהוּ וְשַׁוְיוּהָ לְעֵילָא אִינוּן שְׁרִירוּ (נ''א לא שכיבו מ) שִׁירָתָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְנְטִיל מִנַּיְיהוּ אֲרוֹנָא הֲווּ גָעָאן כְּאוֹרַח שְׁאָר פָּרוֹת דְּעַלְמָא וְלָא אָמְרוּ שִׁירָתָא. וַדַּאי אֲרוֹנָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[124a]
[...] - Le degré qui a entonné ce cantique, c'est--à-dire Israël ; car c'est sur lui qu'il s’appuie du côté droit, ainsi que du côté gauche, ainsi que l'Écriture dit « ...C'est par sa droite, qu'il a sauvé », ce qui désigne le degré de ce cantique. Et quand Israël entonnera-t-il ce cantique?- A l'heure de la résurrection des morts, événement tout à fait nouveau qui ne s'est jamais produit sur cette terre.
Rabbi Yossé dit : Ce cantique sera chanté lorsque le Saint, béni soit-il, fera sentir sa vengeance au monde à cause d'Israël. Après la résurrection des morts, le monde sera renouvelé d'une façon parfaite, afin qu'il ne retombe plus dans son état antérieur, où la mort régna à cause du serpent qui souillait le monde et noircissait sa face.
Remarquez que l'Écriture (Gen., III, 15) dit : « Et une inimitié (ve-ebâ) règnera entre toi et la femme, entre ta race et la sienne. » Le mot « ebâ » a le même sens que celui du verset suivant (Job, IX, 26) : « Ils ont passé avec la même vitesse que les Vaisseaux (ebâ).» Car de nombreux vaisseaux parcourent le grand océan ; ces vaisseaux se divisent en deux catégories, dont les uns sont la proie du serpent : ce sont les vaisseaux de l'inimitié (ebâ). « Je mettrai un différend entre toi et la femme» : cette « femme », c'est la femme qui craint Dieu (84). Les paroles : « ... Entre sa postérité et la tienne » s'expliquent ainsi : « Ta postérité » désigne les autres peuples ; « sa postérité » désigne Israël.
L’Écriture ajoute : « Il te brisera la tête. » « Il » désigne le Saint, béni soit-il, qui exterminera le serpent de ce monde, ainsi qu'il est écrit (Is., XXV, 8) : « Il précipitera la mort pour jamais. » Et ailleurs (Zac., XIII, 2) : « Et je ferai disparaître l'esprit impur de dessus la terre . » L'Ecriture se sert du mot « tête », car le serpent sera brisé au moment de la résurrection des morts ; c'est alors que le monde sera élevé au degré appelé « tête » (rosch) il existera par la tête (rosch) qui est le monde supérieur. Enfin L’Écriture ajoute : « Et tu le mordras par le talon », ce qui veut dire : tu ne mordras le monde qu'aussi longtemps qu'il restera sur le degré de « talon » ; mais aussitôt que le monde aura été élevé au degré de « tête », tu seras brisé. C'est le serpent qui mord le monde et obscurcit la face des créatures.
Remarquez que les jours fixés pour la vie de chaque homme sont gradués dans le ciel ; en d’autres termes chaque jour est marqué du degré jusqu'auquel l'homme pourra s'élever. Or, l’Écriture (Ps., XC, 10) dit : « La durée de notre vie n'est ordinairement que de soixante et dix ans, et les plus forts vivent jusqu'à quatre-vingts ans ; mais le surplus n'est que peine et douleurs.» Car l’homme a le pouvoir de s'élever chaque jour à un degré supérieur, et cela jusqu'à l'âge de soixante et dix ans, ou de quatre-vingts ans tout au plus. Passé cet âge, l'homme reste stationnaire. Mais il n'en est pas de même des justes [...]
- דְּעַל גַּבַּיְיהוּ עָבִיד לוֹן לְזַמְּרָא.
מִזְמוֹר. הָא אוֹקִימְנָא, וְאִתְּמָר בְּכֹלָּא כְּתִיב מִזְמוֹר לְדָוִד אוֹ לְדָוִד מִזְמוֹר. וְהָכָא לָא אָמַר דָּוִד כְּלָל. אֶלָּא מִזְמוֹר דְּרוּחַ קוּדְשָׁא זַמִּין לְזַמְּרָא לֵיהּ לְזִמְנָא דְיוֹקִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא. וּכְדֵין שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ, כְּדֵין אִיהוּ חָדָשׁ, דְּהָא שִׁירָתָא כְּהַאי לָא אִתְּמָר מִיּוֹמָּא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא.
תּוֹסֶפְתָּא
רִבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אָזִיל לְמֵיחֱמֵי לְרַבִּי חִיָּיא, אָמַר לֵיהּ לֵימָא מַר אִי שָׁמַע הַאי פַּרְשָׁתָּא הֵיךָ אָמְרוּ מָארֵי מַתְּנִיתָּא דְּפֵּרְשׁוּהָ בְּעִנְיָינָא דְּנִשְׁמָתָּא. אָמַר זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָּא בְּעַלְמָא דְאָתֵּי, דְּכָךָ הִיא אוֹרַיְיתָּא בְּלִבְּהוֹן כְּמַבּוּעָא רַבָּא דְמַיָא, דְּאַף עַל גַּב דְּמַסְתִּימִין לֵיהּ, מִסְגִּיאוּתּ מַיָּיא פָּתְּחִי מַבּוּעִין דְּנָבְעִין לְכָל עֵיבַר.
תָּא שְׁמַע רַבִּי יוֹסֵי רְחִימָא אַתְּ, אֲנָא אֵימָא לָךָ בְּהַאי פָּרְשָׁתָּא, לְעוֹלָם אֵין גּוּף הָאָדָם נִכְנַס בְּחֶשְׁבּוֹן הַצַּדִּיקִים עַל יַד דּוּמָה, עַד שֶׁתַּרְאֶה הַנְּשָׁמָה פִּנְקָס סִימָנָא שֶׁנּוֹתְּנִין לָהּ הַכְּרוּבִים בַּגַּן עֵדֶן.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֲנָא שְׁמַעֲנָא דְּהָא נִשְׁמָתָּא בָּתַּר דְּעַיְילַתּ תַּמָּן הִיא אָזְלַתּ לְסָלְקָא לְאַתְּרָה לְעֵילָא ולָא לְמֵיחַתּ לְתַּתָּא, אֲבָל קוֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה ותִּכָּנֵס נַעֲשֵׂתּ אַפַּטְרוֹפּוֹס הַגּוּף על יַד דּוּמָה וּמַרְאָה לוֹ שֶׁרָאוּי הוּא לְקַבֵּל שָׂכָר אַרְבַּע מֵאוֹתּ עוֹלָמוֹתּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא הָא רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, דְּהָא דוּמָה יָדַע קוֹדֶם מִשׁוּם דְּמַכְרְזֵי עֲלָהּ בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. אֲבָל אֲנָא כָּךָ שָׁמַעְנָא, דִּי בְּעִדָּנָא דְּיָהֲבִין (ליה פנקסא חזר על גופא לאעיל ליה בפתקא דצדיקיא על ידוי דדומה. הדא הוא דכתיב אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני. מהו כסף השדה, דא כסופא דעלמין ארבע מאות דיהבין ליה לאחסנא).
רַב יוֹסֵף כַּד הֲוָה שָׁמַע פָּרְשָׁתָּא דָא מִמָּארֵיהוֹן דִּמְתִּיבְתָּא, הֲוָה אָמַר, מַאן דְּאִיהוּ עַפְּרָא מַאי קָא (ריקנא) זָכֵי לְהַאי. מַאן יִזְכֶּה וּמַאן יָקוּם הֲדָא הוּא דִכְתִּיב, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וגו'.
אָמַר רַבִּי אַבָּא תָּא חֲזֵי מַאי דִכְתִּיב ויִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְּרוֹן ויִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְּרוֹן אֶתּ הַכֶּסֶף, דָּא הוּא כִּסוּפָּא רַבָּתָּא דְּאִינוּן עָלְמִין וְכִסוּפִּין. אַרְבַּע מֵאוֹתּ שֶׁקֶל כֶּסֶף, אַרְבַּע מֵאוֹתּ עוֹלָמוֹתּ וְהֲנָאוֹתּ וכִסוּפִּין. עוֹבֵר לַסוֹחֵר. רַב נַחְמָן אָמַר שֶׁיַּעֲבוֹר כָּל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם וירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה ואֵין מוֹחֶה בְּיָדָהּ.
תָּא חֲזֵי מַה כְּתִּיב ואַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶתּ שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, ונִמְנֶה עִם שְׁאָר הַצַּדִּיקִים בַּחֲבוּרָתָּם מִפִּתְּקָא דִּמְמַנָּא עַל יְדוֹי דְדוּמָה. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק הָכִי גְמִירְנָא כָּל אִינוּן דִּכְתִּיבִין בִּידוֹי דְדוּמָה וּמְמַנָּן עַל יְדוֹי יְקוּמוּן לְזִמְנָא דְּזָמִּין לְאַחֲיָא דָיְירֵי עַפְּרָא. וַוי לְהוֹן לְרַשִׁיעַיָּא דְּלָא כְתִּיבִין על יְדוֹי בְּפִּתְּקָא, שֶׁיֹּאבְדוּ בַּגֵּיהִנָּם לְעָלְמִין, וְעַל דָּא נְאֱמַר (דניאל יב) וּבָעֵתּ הַהִיא יִמָּלֵט עִמְךָ כָּל הַנִּמְצָּא כָּתּוּב בַּסֵפֶּר, (עד כאן תוספתא)
אָמַר רַבִּי חִיָּיא כְּתִיב, (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהָכָא שִׁירָתָא דָא אִיהִי חָדָשׁ וְאִיהִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, דְּהָא תְּחוֹת שִׁמְשָׁא לֶהוֵי. וּמַאי אִיהוּ דָּא סִיהֲרָא, וּכְדֵין הֲוִי חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. מַאי טַעְמָא בְּגִין כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. וּמַאן אִינוּן נִפְלָאוֹת, הַאי דִכְתִיב הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. הוֹשִׁיעָה לוֹ. לְמַאן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[124b]
[...] qui montent chaque jour de degré en degré, quel que soit leur âge.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., XXIII, 1) dit : « Et la vie de Sara était, etc. » Et ailleurs (Gen., XXV, 7) : « Le temps de la vie d'Abraham était, etc. » Mais, objectera- t-on peut-être, l’Écriture emploie cependant une expression semblable chez Ismaël, dans le verset (Gen., XXV, 7) suivant : « Le temps de lavie d'Ismaël était, etc. » A ceci, nous répondrons qu'Ismaël ayant fait pénitence, l’Écriture emploie pour lui le mot « vaïhiou (85) » le même terme que pour les justes. Il est écrit : « Et Sara mourut en la ville d'Arbée, etc. »
Rabbi Abba dit : L'Écriture donne tous les détails concernant la vie de Sara, son âge et le lieu de son enterrement ; mais on ne trouve pas pareille chose dans l'Écriture pour aucune autre femme ; c'est pour nous montrer que Sara surpassait en piété toutes les autres femmes de ce monde. Mais, dira-t-on, nous trouvons cependant pour Miriam également l'indication de son enterrement, ainsi qu'il est écrit (Nomb;, XX, 1) : « Et le peuple demeura à Cades ; Miriain y mourut et y fut ensevelie. » Ici, l’Écriture n'indique le lieu de l'enterrement de Miriam qu'afin que cela serve de blâme à Israël, qui n'a pas pu obtenir d'eau par son propre mérite, mais par celui de Miriam. Cependant l'Écriture ne donne pas tant de détails pour la mort de Miriam que pour celle de Sara.
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., X, 17) : « Heureuse est la terre dont le roi est un fils libre et dont les princes ne mangent qu'au temps destiné pour se nourrir. » Ce verset a déjà été expliqué par les collègues ; mais ce verset mérite qu'on l'examine de nouveau. Heureux le sort d'Israël à qui le Saint, béni soit-il, a donné la loi pour qu'il l'étudie et y découvre les voies secrètes et les mystères suprêmes ; ceci a déjà été dit. L'expression : « Heureuse est la terre » désigne la terre de la vie, dont le roi répand sur elle toutes les bénédictions qu'il obtient des Pères suprêmes. Dans ces paroles est renfermé le mystère du Vav ; c'est lui qui répand toujours les bénédictions sur la terre et c'est lui qui est le « fils libre », fils du jubilé qui affranchit les esclaves, fils du monde supérieur; c'est lui qui attire tous les vivants et toutes les lumières. Et tout arrive sur la terre grâce au fils aîné, ainsi qu’il est écrit (Ex., IV, 22) : « Mon fils aîné Israël... » C'est pourquoi l'Écriture dit : « Heureuse est la terre dont le roi est le fils libre. » Quant à l'autre verset : « Malheur à la terre dont le roi est un enfant », il a été déjà expliqué de cette façon. L'expression : « Malheur à la terre » désigne le monde inférieur qui est sous la domination du « prépuce » et qui ne s'alimente que du roi appelé « enfant », ainsi que cela a déjà été expliqué précédemment (Ex., IV, 22). [...]
- לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאָמַר שִׁירָתָא דָא, בְּגִין דְּבְּהוּ אִסְתַּמִּיךְ בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא. הוֹשִׁיעָה לוֹ יְמִינוֹ, וַדַּאי לְהַהוּא דַרְגָּא דְּהַאי מִזְמוֹר, אֵימָתַי בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתֵי עַלְמָא וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, כְּדֵין יְהֵא חָדָשׁ מַה דְּלָא אִתְעֲבִיד בְּהַאי עָלְמָא.
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּזִמְנָא דְּיַעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נוּקְמִין בְּעָלְמָא בְּגִינַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין יִתְאֲמַר שִׁירָתָא, דְּהָא לְבָתַר יִתְעָרוּן מֵעַפְרָא מֵתֵי עַלְמָא וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא בְּקִיּוּם שְׁלִים דְּלָא לֶיהוֵי (כקדמיתא דשליט מותא בעלמא בגין דחויא) (נ''א כרת ומיתה בעלמא ויתעבר חויא מעלמא דגרים) גָּרִים מוֹתָא בְּעַלְמָא לְכֹלָּא וְאִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְחֲשִׁיךְ אַנְפּוֹי.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית ג׳:ט״ו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. מַאי וְאֵיבָה כְּדִכְתִיב (איוב ט׳:כ״ו) חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה. דְּהָא כַּמָּה אַרְבִין שָׁטָאן גּוֹ יַמָּא רַבָּא, וְאִית אַרְבִין וּסְפִינָן מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא. וְאִינוּן אַרְבִין דְּהַאי נָחָשׁ שָׁאט בְּגַוַּויְיהוּ אִקְרוּן אֳנִיּוֹת אֵבָה.
בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה. דָּא אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. וּבֵין זַרְעֶךָ, אִלֵּין שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבֵין זַרְעָהּ, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּזַמִּין לְבַעֲרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) בִּלַּע הַמָּוְת לָנֶצַח. וּכְתִיב, (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.
רֹאשׁ, דָּא לְזִמְנָא דְאָתֵי דְיִתְעָרוּן מֵתַיָא. דְּהָא כְּדֵין לֶהֱוֵי עַלְמָא רֹא''שׁ, דְּיִתְקַיַּים בָּרֹא''שׁ דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה. וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. דָּא בְּהַאי עַלְמָא הַשְׁתָּא דְאִיהוּ עָקֵב וְלָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא וְהַהוּא חִוְיָא נָשִׁיךְ לְעַלְמָא וְאַחְשִׁיךְ אַנְפּוֹי בִּרְיָין.
תָּא חֲזֵי, יוֹמִין דְּבַר נָשׁ אִתְבְּרִיאוּ וְקָיְימוּ בְּאִינוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין, כֵּיוָן דִּמְסַיְימוּ לְאִתְקַיְימָא בְּאִינוּן דַּרְגִּין דִּכְתִיב, (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְגו', מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית דַּרְגָא לְאִתְקַיְּימָא. וּבְגִין כָּךְ וְרָהְבָּ''ם עָמָל וָאָוֶן. וְאִינוּן כְּלָא הֲווּ.
אֲבָל אִינוּן יוֹמִין דְּצַדִּיקַיָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[125a]
[...] Remarquez que ce roi appelé « enfant» n'a rien de lui-même; il n'existe que parce qu'il s'alimente, à des époques déterminées, de bénédictions célestes. Toutes les fois qu'il est privé de bénédictions, la face de la lune s'obscurcit et tout le monde manque de bénédictions. Malheur au monde lorsqu'il est obligé de s'alimenter à une pareille époque. L'heure où les bénédictions célestes se répandent en abondance permet à ce roi d'en piller quelques bribes pour lui, ainsi que cela a été déjà dit.
Remarquez que les paroles : « Et Sara mourut dans la ville d'Arbée » renferment un mystère. L'Écriture nous indique par ces mots que la mort de Sara n'a pas été opérée par le serpent tortueux comme celle de tous les hommes ; car il n'a pas pu avoir de prise sur elle. Tous les hommes de ce monde meurent par le serpent, depuis le jour où il a causé la mort au monde, - excepté Moïse, Aaron et Miriam, qui ne sont pas morts par le serpent, mais pour lesquels l'Écriture emploie le terme : « ... Par la bouche du Seigneur. » Si, pour Miriam, l'Écriture n'emploie pas le terme « ... Par la bouche du Seigneur », c'est par respect pour la Schekhina. Pour Sara, l'Écriture dit qu'elle est morte dans la ville d'Arbée, ce qui veut dire qu'elle non plus n'était pas morte par le serpent, mais par l'attraction exercée sur son âme par la Schekhina. L'Écriture dit : « ... En la ville d'Arbée qui est la même qu'Hébron. » Car on sait que le roi David, par son séjour à Hébron, a été assimilé aux trois patriarches.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Elle est morte en la ville d'Arbée (86). » Remarquez que les jours de l'homme sont marqués en haut ; tant que leur marque subsiste en haut, l'ange exterminateur n'a aucune prise sur l'homme ici-bas ; mais dès que ces jours sont effacés en haut, l'ange exterminateur prend l'autorisation d'ôter l'âme à l'homme et en souille le corps. Heureux le sort des justes dont les corps ne sont pas souillés à l'heure dela mort! Remarquez en outre qu’au milieu du ciel il y a une voie large que parcourt le serpent dont dépendent d'innombrables petites étoiles ; toutes ces petites étoiles sont chargées par le serpent d'épier les faits secrets des hommes. D'autres légions sont chargées par leur chef, qui est le serpent, de séduire les hommes. [...]
- הֲווּ וְאִתְקָיְימוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. וְכֵן וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם. וְאִי תֵימָא הָכִי נָמֵי כְּתִיב בְּיִשְׁמָעֵאל דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:ז׳) שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל. אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה אַהֲדַר, וְעַל דָּא קָרֵי (ביומוי) וַיִּהְיוּ:
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע. רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּגַוְונָא דָא לָא הֲווּ בְּכָל נְשֵׁי עַלְמָא דְּהָא אִתְּמָר חוּשְׁבַּן יוֹמָהָא וּשְׁנָהָא וְקִיּוּמָהָא בְּעָלְמָא וְהַהוּא אֲתַר דְּאִתְקַבְרַת בֵּיהּ. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דְּלָא הֲוָה כְּשָׂרָה בְּכָל נְשֵׁי עָלְמָא.
וְאִי תֵימָא הָא מִרְיָם דִּכְתִיב (במדבר כ׳:א׳) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. בְּגִין לְאַחֲזָאָה סָרְחָנָא דְיִשְׂרָאֵל קָא אֲתָא, דְּהָא מַיָיא לָא אָזְלֵי לְהוּ בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְמִרְיָם. אֲבָל לָא אִתְּמָר בְּמִיתָתָהּ כְּמָה דְאִתְּמָר בְּשָׂרָה.
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (קהלת י׳:י״ז) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִין וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יאכֵלוּ. הַאי קְרָא (צה ב) אוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא, אֲבָל אִית לָן לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, דְּזַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא לְמִנְדַע כָּל אוֹרְחִין סְתִימִין וּלְאִתְגַּלְּיָיא לוֹן רָזִין עִלָּאִין וְהָא אִתְּמָר.
אַשְׁרֵיךָ אֶרֶץ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים, בְּגִין דְּמַלְכָּא דִילָהּ אַזְמִין לָהּ כָּל בִּרְכָאן דְּאִתְבָּרְכָא מֵאֲבָהָן עִלָּאִין, רָזָא דְוא''ו דְּאִיהוּ קַיְימָא לְאַרְקָא עֲלָהּ בִּרְכָאן תָּדִיר, וְאִיהוּ בֶּן חוֹרִין בֶּן יוֹבֵלָא דְּאַפִּיק עַבְדִּין לְחֵירוּ, בְּרָא דְּעַלְמָא עִלָּאָה דְּאַפִּיק תָּדִיר כָּל חַיִּין וְכָל נְהִירוּ וְכָל מְשַׁח רְבוּת, וְכֹלָּא אָעִיד (נ''א אנגיד) הַאי בְּרָא בּוּכְרָא לְהַאי אֶרֶץ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (שמות ד׳:כ״ב) בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כָּךְ אַשְׁ''רֵיךְ אֶרֶץ.
וּמַה דְּאִתְּמָר אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נַעַר כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דְּהַאי אֶרֶץ תַּתָּאָה וְעַלְמָא תַּתָּאָה לָא יָנְקָא אֶלָּא מִגּוֹ שָׁלְטָנוּתָא (דעילא) דְּעָרְלָה. וְכֹלָּא מֵהַהוּא מַלְכָּא דְּאִקְרֵי נַעַר כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וַוי לְאַרְעָא דְּאִצְטְרִיךְ לִינָקָא הָכִי.
תָּא חֲזֵי, הַאי נַעַר (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[125b]
[...] C'est pourquoi la tradition nous apprend que quiconque s'efforce de devenir pur est aidé par le ciel pour arriver à la sainteté. Mais celui qui désire être impur est encouragé par de nombreuses légions (déléguées à cet effet par le démon) qui l'entourent et le souillent. Après l'avoir souillé, elles courent au-devant de lui en criant : Impur, impur, ainsi qu'il est écrit (Lévit., XIII, 45) : « Et il criera : impur, impur. » Toutes ces légions sont sous la dépendance du premier serpent et cachées derrière les actes des hommes. Rabbi Isaac et Rabbi Yossé ont fait une fois ensemble le voyage de Tibériade à Loude. Rabbi Isaac dit à son compagnon de voyage : Malheur à Balaam l'impie dont tout le pouvoir magique émanait du côté impur. Car nous avons appris que tout pouvoir magique émane du premier serpent qui est l'esprit impur. Et c'est pour cette raison que tous les mages du monde portent le nom du serpent de qui ils tiennent leur pouvoir. Quiconque attire le serpent est souillé par celui-ci.
Mais il y a plus : Pour s'attirer l'esprit impur, les magiciens sont obligés de commencer d'abord par se souiller eux-mêmes, et cela en vertu de la tradition suivant laquelle l'homme s'attire soit l'Esprit saint, soit l'esprit impur, selon ses actes et sa volonté ; si l'homme aspire après l'Esprit d'en haut, c'est celui-ci qui s'attache à lui ; si, au contraire, il aspire après l'esprit impur, c'est celui-ci qui 's'attache à lui. Car l'homme est toujours encouragé dans la voie qu'il a prise ; celui qui tend à devenir pur est aidé par le ciel dans son effort, mais celui qui désire être impur trouve un auxiliaire dans l'esprit du démon (87). Aussi, Balaam l'impie, pour s'attirer l'esprit impur du serpent d'en haut, s'était-il souillé chaque nuit avec son ânesse. C'est grâce à cette souillure que Balaam était en état de faire des actes de magie. Pour s'attirer l'esprit du démon, Balaam commença par prendre un serpent auquel il coupa [...]
- לֵית לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ כְּלוּם בַּר כַּד נָטִיל בִּרְכָאן לְזִמְנִין יְדִיעָן, וְכָל זִמְנִין דְּאִתְמְנָעוּ מִנֵּיהּ וְאִתְפְּגִים סִיהֲרָא וְאִתְחֲשָׁךְ וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מִנֵּיהּ, וַוי לְעַלְמָא דְּאִצְטְרִיךְ לִינָקָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. וְעוֹד בְּכַמָּה דִינִין אִתְדָן הַאי עַלְמָא עַד לָא יָנְקָא מִנֵּיהּ, דְּכוֹלָּא בְּדִינָא אִתְקַיָּים וְאִתְעֲבַד וְאוּקְמוּהָ (הכי).
תָּא חֲזֵי, וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע. רָזָא אִיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲוָה מִיתָתָהּ עַל יְדָא דְּהַהוּא נָחָשׁ עֲקִימָאָה, וְלָא שָׁלַט בָּהּ כִּשְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא דְּאִיהוּ שַׁלִּיט בְּהוּ. וְעַל יָדֵיהּ מֵתוּ בְּנֵי עָלְמָא מִיּוֹמָא דְּגָרִים לוֹן אָדָם בַּר משֶׁ''ה וְאַהֲרֹ''ן וּמִרְיָ''ם דִּכְתִיב בְּהוּ עַל פִּי יְיָ. וּבְגִין יְקָרָא דִּשְׁכִינְתָּא לָא כְּתִיב בְּמִרְיָם עַל פִּי יְיָ.
אֲבָל בְּשָׂרָה כְּתִיב בְּקִרְיַת אַרְבַּע, רָזָא דְּקִרְיַת אַרְבַּע בְּרָזָא עִלָּאָה, וְלָא עַל יְדָא אָחֳרָא. בְּקִרְיַת אַרְבַּע, וְלא בְּנָחָשׁ. בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן, דְּאִתְחַבַּר דָּוִד מַלְכָּא בַּאֲבָהָן, וְעַל דָּא לָא הֲוָה מִיתָתָהּ בִּידָא אָחֳרָא אֶלָּא בְּקִרְיַת אַרְבַּע.
תָּא חֲזֵי, כַּד יוֹמִין דְּבַר נָשׁ אִתְקַיְימוּ בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, אִתְקָיָּים בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא. כֵּיוָן דְּלָא אִתְקַיָּים בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, נָפְקֵי וְנָחֲתֵי לְתַתָּא עַד דִּקְרִיבוּ לְהַאי דַרְגָּא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בֵּיהּ, וּכְדֵין נָטִיל רְשׁוּ לְאַפִּיק נִשְׁמָתָא וְטָאס עַלְמָא בְּזִמְנָא חָדָא וְנָטִיל נִשְׁמָתָא וְסָאִיב לֵיהּ לְגוּפָא וְאִשְׁתָּאַר מְסָאֲבָא. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ מְסָאֲבוּתָא.
וְתָא חֲזֵי בְּאֶמְצָעוּת דִּרְקִיעָא אִתְקַטַּר חַד אוֹרְחָא קַסְטְרִירָא וְאִיהוּ חִוְיָא דִּרְקִיעָא דְּכָל כֹּכָבִין דַּקִּיקִין כֻּלְהוּ קְטִירִין בֵּיהּ וְקָיְימֵי בֵּיהּ תִּלֵּי תִּלִּין, וְאִינוּן מְמַנָּן בִּסְתִירוּ (ס''א בסטירו) עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא.
כְּגַוְונָא דָא כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין נָפְקֵי לְעַלְמָא מֵהַאי חִוְיָא עִלָּאָה קַדְמָאָה דְּאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם, וְכֻלְהוּ מְמַנָּן בִּסְתִירוּ עוֹבָדֵי (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[126a]
[...] la tête. Il arracha ensuite la langue du serpent, qu'il enveloppa de certaines plantes et la brûla à titre d'offrande au démon. Ensuite il prit la tête du serpent, qu'il avait fendue en deux, et la sépara en quatre parties qu'il offrit à titre de deuxième offrande au démon. Enfin il traça un cercle autour de lui, où il prononça certains mots et accomplit certains actes. Alors l'esprit impur s'empara de lui et lui fit connaître tout ce qu’il désirait savoir ; c'est grâce à ces esprits impurs qui lui étaient envoyés par le serpent du ciel, qu'il put accomplir tous les actes surnaturels. C'est à force d'exercer longtemps la magie, qu'il parvint a s'attirer le premier serpent lui-même. Tel est le sens des paroles de l'Écriture (Nomb, XXIV, 1) : « Balaam, voyant que le Seigneur voulait qu'il bénît Israël, n'alla plus comme auparavant pour chercher des serpents ( nehaschim ). » Le mot «nehaschim» signifie réellement : des serpents (88).
Rabbi Yossé demanda à Rabbi Isaac : D'où vient qu'on ne trouve le pouvoir magique que chez des femmes ?
Rabbi Isaac lui répondit : Voici ce que j'ai appris à ce sujet : Lorsque le serpent eut des relations criminelles avec Ève, il lui injecta une souillure ; mais cette souillure ne toucha pas le mari d'Ève.
Rabbi Yossé, embrassant Rabbi Isaac, lui dit: En vérité, tes paroles sont exactes ; j'ai déjà demandé maintes fois l'explication de ce fait, et ce n'est qu'aujourd'hui que j'ai eu la faveur de l'obtenir.
Rabbi Yossé lui demanda en outre : Où Balaam avait-il appris l'art magique?
Rabbi Isaac lui répondit : Il l'a apprise de son père. C'est dans les montagnes de l'Orient que le père de Balaam avait appris la magie et la sorcellerie ; car c'était sur ces montagnes que le Saint, béni soit-il, avait jeté les anges Aza (89) et Azaël, après les avoir chassés du ciel. Ces anges sont enchaînés avec des chaînes de fer aux montagnes de l'Orient ; et ce sont eux qui apprennent aux hommes l'art magique. C'est par ces anges que Balaam a connu cet art, ainsi qu'il est écrit (Nomb., XXIII, 7): « Balac, roi des Moabites, m'a fait venir d'Aram, des montagnes de l'Orient.»
Rabbi Yossé objecta : L'Écriture (Nomb., XXIV, 1) dit pourtant : « Balaam, voyant que le Seigneur voulait qu'il bénit Israël, n'alla plus comme auparavant chercher des serpents, mais tourna son visage vers le désert.» Il résulte donc de ce verset que Balaam a cherché ses inspirations magiques dans le désert !
Rabbi Isaac lui répondit : En effet, depuis le jour où les enfants d'Israël ont adoré le veau d'or dans le désert, un esprit impur plane sur le désert ; mais l'impureté domine à un degré inférieur dans le désert, et elle domine avec plus d'intensité dans les montagnes de l'Orient. Balaam a cherché ses inspirations partout, c'est-à-dire dans les montagnes de l'Orient aussi bien que dans le désert [...]
- עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ מִלְּעֵילָא, וְסִיּוּעָא דְּמָארֵיהּ סַחֲרָא לֵיהּ וְאִסְתַּמַּר וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ.
אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא, כַּמָּה חֲבִילִין טְהִירִין אִזְדַּמְּנוּ לֵיהּ. וְכֻלְהוּ (סחרן) שַׁרְיָין בֵּיהּ וּמְסַחֲרִין לֵיהּ וּמְסָאֲבִין לֵיהּ וְאִקְרֵי טָמֵא, וְכֻלְּהוּ אָזְלֵי וּמַכְרְזֵי קַמֵּי, טָמֵא טָמֵא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא י״ג:מ״ה-מ״ו) וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. וְכֻלְּהוּ קְטִירִין בְּהַהוּא חִיוְיָא קַדְמָאָה וּסְתִירִין בְּכַמָּה עוֹבָדֵי עָלְמָא.
רַבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי מִטְּבֶרְיָא לְלוֹד. אָמַר רַבִּי יִצְחָק תְּוַוהֲנָא עַל הַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם דְּכָל עוֹבָדוֹי דְהַהוּא רָשָׁע הֲווּ מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. וְהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא חָדָא, דְּכָל זִינֵי נְחָשַׁיָּא דְּעַלְמָא כֻּלְּהוֹן מִתְקַטְּרָן וְנָפְקִין מֵהַהוּא נָחָשׁ קַדְמוֹנִי דְּאִיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא מְזוּהֲמָא, וּבְגִין כָּךְ כָּל חָרָשִׁין דְּעַלְמָא אִקְרוּן עַל שְׁמָא דָא נְחָשִׁים (ועקרבים) וְכֻלְּהוּ מֵהַאי סִטְרָא נָפְקֵי. וּמַאן דְּאִתְמְשַׁךְ בְּהַאי, הָא אִסְתָּאַב.
וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּבָעֵי לְאִסְתָּאֲבָא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ הַהוּא סִטְרָא דְּרוּחַ מְסָאֲבָא. דְּהָא תָּנִינָן כְּגַוְונָא דְאִתְעַר בַּר נָשׁ הָכִי נָמֵי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ מִלְּעֵילָא, אִי אִיהוּ אִתְעַר בְּסִטְרָא דִקְדוּשָּׁה אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ קְדוּשָּׁה מִלְּעֵילָא וְאִתְקַדַּשׁ. וְאִי אִיהוּ אִתְעַר בְּסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא הָכִי אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִסְתָּאַב. דְּהָא אִתְּמָר עַל מַה דְּתָנִינָן אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵיהּ.
בְּגִין כָּךְ הַהוּא רָשָׁע דְּבִלְעָם, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא מֵהַהוּא נָחָשׁ עִלָּאָה, הֲוָה אִסְתָּאַב בְּכָל לֵילְיָא בַּאֲתָנֵיהּ, וְהֲוָה עָבִיד עִמַּהּ עוֹבָדֵי אִישׁוּת בְּגִין לְאִסְתָּאֲבָא וּלְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא, וּכְדֵין עֲבִיד חֳרָשׁוֹי וְעוֹבָדוֹי.
וְשֵׁירוּתָא דְּעוֹבָדוֹי הֲוֵי נָטִיל נָחָשׁ מֵאִינוּן חִוְיָין וְקָטִיר לֵיהּ קַמֵּיהּ וּבָזַע (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[126b]
[...] , et, tout cela dans le désir d'exterminer Israël à l'aide de la magie. Mais il n'a pas pu parvenir à ses fins.
Rabbi Yossé objecta en outre à Rabbi Isaac : Tu m'as dit tout à l'heure que, lorsque le serpent eut des relations criminelles avec Ève, il lui injecta une souillure ; ceci est exact ; mais nous savons cependant aussi, par une tradition, que le jour où Israël a été placé au pied du mont Sinaï, il a été épuré de la souillure que le serpent avait injectée à Ève?
Rabbi Isaac lui répondit : Seuls les Israélites qui ont reçu la loi ont été épurés de la souillure du serpent, mais non pas les autres peuples païens.
Rabbi Yossé lui répliqua : Tes paroles sont justes ; cependant, remarque que la loi n'a été donnée qu'aux hommes, et non pas aux femmes, ainsi qu’il est écrit (Deut., IV, 44): « Voici la loi que Moïse proposa au fils d'Israël.» Ainsi, l'Écriture ne parle que des hommes, alors que les femmes sont exemptes du devoir de la loi. En outre, nous savons qu'après que les Israélites eurent adoré le veau d'or, l'esprit impur, qui s'était détaché d'eux au mont Sinaï, s'attacha de nouveau à eux. Mais la vérité est que la souillure de la femme s'efface plus difficilement que celle de l'homme, parce que les femmes émanent du côté gauche, de sorte que la rigueur et l'esprit impur ont plus de prise sur elles que sur les hommes. Voici pourquoi les femmes sont plus aptes pour la magie que les hommes.
Remarquez que ce qu'on vient de dire au sujet de Balaam qui commençait à se souiller lui-même, afin de s'attirer l'esprit impur, est exact. C'est pour cette raison que l'homme doit se tenir éloigné de sa femme pendant les menstrues ; car, durant cette époque, l'esprit impur s'attache à la femme ; si la femme est magicienne, tous les actes magiques qu'elle accomplit durant cette époque produisent des faits certains, ce qui n'est pas toujours le cas durant les autres jours ; car ce n'est que durant les menstrues que l'esprit impur est étroitement attaché à elle. C'est pour cette raison que la femme souille tout ce qu'elle touche durant cette époque, et à plus forte raison l'homme qui l'approche. Heureux le sort d'Israël à qui le Saint, béni soit-il, a donné la loi qui lui commande (Lévit., XVIII, 19) : «Tu ne t'approcheras pas d'une femme durant l'impureté des menstrues, et tu ne découvriras pas en elle ce qui n'est pas pur (90).»
Rabbi Yossé demanda en outre à Rabbi Isaac : Pourquoi qualifie-t-on de magicien celui qui prédit l'avenir en interprétant le pépiement des oiseaux ?
Rabbi Isaac lui répondit : C'est que ceci émane également du côté de l'esprit impur ; car c'est cet esprit qui s'attache aux oiseaux [...]
- רֵישֵׁיהּ וְאַפִּיק לִישָׁנֵיהּ וְנָטִיל עִשְׂבִּין יְדִיעָן וְאוֹקִיד כֹּלָּא וְעֲבִיד מִנֵּיהּ קְטַרְתָּא חָדָא, לְבָתַר נָטִיל רֵישָׁא דְהַהוּא חִוְיָא וּבְזַע לֵיהּ לְאַרְבַּע סִטְרִין וְעֲבִיד מִנֵּיהּ קְטַרְתָּא אָחֳרָא.
וְעֲבִיד עִגּוּלָא חַד, וְהֲוָה אָמַר מִלִּין וְעֲבִיד עוֹבָדִין אָחֳרָנִין, עַד דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחִין מְסָאֲבִין, וְאוֹדִיעִין לֵיהּ מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וְעֲבִיד בְּהוּ עוֹבָדוֹי כְּפוּם מַה דְּאִינוּן יָדְעֵי מִסִּטְרָא דְהַהוּא חִוְיָא דִּרְקִיעָא. מִתַּמָּן אִתְמַשַּׁךְ בְּעוֹבָדוֹי וְחָרָשׁוֹי עַד דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מֵהַהוּא נָחָשׁ קַדְמָאָה.
וּמֵהָכָא הֲוָה יָדַע יְדִיעָן וָחֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים, נְחָשִׁים וַדַּאי, וְעִקְּרָא וְשָׁרְשָׁא בִּמְסָאֲבוּתָא אִיהוּ כְּמָה דְאִתְּמָר, וּלְבָתַר שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּנָחָשׁ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַמַּאי כָּל זַיְינֵי חֳרָשִׁין וְקוֹסְמִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ אֶלָּא בִּנְשַׁיָּיא. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא מִדַּאֲתָא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, בָּהּ אַטִּיל וְלָא בְּבַעֲלָהּ. אָמַר הָכִי הוּא וַדַּאי, אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק, אָמַר כַּמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה וְלָא זָכִינָא בָּהּ אֶלָּא הַשְׁתָּא.
אָמַר לֵיהּ כָּל הַנֵּי עוֹבָדִין וְכָל מַה דְּיָדַע בִּלְעָם מֵאָן אֲתַר אוֹלִיף לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ מֵאֲבוֹי. אֲבָל בְּאִינוּן הַרְרֵי קֶדֶם דְּאִיהוּ אֶרֶץ קֶדֶם אוֹלִיף כָּל חֳרָשִׁין וְכָל זִינֵי קוֹסְמִין. (שמות קיב) בְּגִין דִּבְאִינוּן טוִּרִי אִינוּן מַלְאֲכֵי עֲזָ''א וַעֲזָאֵ''ל, דְּאַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִן שְׁמַיָא וְאִינוּן קְטִירִין בְּשַׁלְשְׁלָאֵי דְפַרְזְלָא וְאוֹדִיעִין חֳרָשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וּמִתַּמָּן הֲוָה יָדַע בִּלְעָם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם.
אָמַר לֵיהּ וְהָא כְּתִיב וְלא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. אָמַר לֵיהּ, סִטְרָא תַּתָּאָה דְּאַתְיָא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא דִלְעֵילָא, הוּא רוּחַ מְסָאֲבָא דְּשַׁלִּיט בְּמַדְבְּרָא כַּד עָבְדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַת עֶגְלָא בְּגִין לְאִסְתָּאֲבָא בַּהֲדֵיהּ דְּאִיהוּ תַּתָּאָה, וּבְכֹלָּא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[127a]
[...] et leur fait connaître les événements du monde. Tous les esprits impurs sont attachés au serpent qui est leur chef à tous ; nulle personne au monde n'est à l'abri de l'esprit impur ; car il s'insinue partout. Il subsistera jusqu'au jour où le Saint, béni soit-il, le fera disparaître du monde, ainsi que nous l'apprend la tradition basée sur les paroles de l'Écriture (Is., XXV, 8): « Il précipitera la mort pour jamais ; et le Seigneur Dieu sèchera les larmes de tous les yeux, et il effacera de dessus la terre l'opprobre de son peuple. » Et ailleurs l’Écriture dit (Zac., XIII, 2) : « Et je ferai disparaître de dessus la terre l'esprit impur. »
Rabbi Yehouda dit : Abraham avait éprouvé un grand désir d'être enterré avec les siens dans la caverne double ; avant d'y enterrer Sara, Abraham avait pénétré dans cette caverne où il trouva Adam et Ève ensevelis. Comment savait-il que les personnes ensevelies étaient Adam et Ève ? C'est qu'il avait vu le visage d'Adam ; car, dans cette caverne, il y a une porte qui donne sur le jardin de l'Éden ; et c'est sur cette porte qu'il aperçut Adam. Remarquez, en outre, que quiconque voit le visage d'Adam meurt infailliblement. Car tout homme, au moment de quitter ce monde, voit le visage d’Adam ; c'est à l'instant même où l'âme aperçoit le visage d'Adam qu'elle s'envole du corps. Or, Abraham vit le visage d'Adam, et il put survivre cependant. Il vit en outre une lumière s'échapper de cette caverne où une chandelle était allumée. C'est à partir de ce moment qu'Abraham choisit cette caverne pour le séjour de sa dépouille, de sorte que toutes ses pensées n'étaient dirigées que sur cette caverne.
Remarquez qu'Abraham agit en homme très sage lorsqu'il demanda le droit de sépulture pour Sara. Car en se présentant aux enfants de Heth, il ne leur dit pas qu'il désirait la caverne pour que sa femme fût enterrée séparée de ces hommes impurs, mais il leur dit simplement (Gen., XXIII, 24) : « Donnez-moi droit de sépulture au milieu de vous, afin que j'enterre la personne qui m'est morte. » Et qu'on n'imagine pas qu'Abraham parlait de la sorte parce qu'Ephron n'était point parmi les enfants de Heth ; au contraire, il y était, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXIII, 10) : « Et Ephron demeurait au milieu des enfants de Heth.» Or, il est certain qu'Abraham n'a jamais voulu être enterré au milieu de gens aussi impurs que les enfants de Heth ; et cependant il commença par leur dire : « Donnez-moi droit de sépulture au milieu de vous. » Mais Abraham procéda avec sagesse. [...]
- עֲבַד חֳרָשׁוֹי בְּגִין דְּיֵכוּל לְאַעֲקָרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְלָא יָכִיל.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַאי דְאָמַרְתְּ בְּקַדְמִיתָא דְּכַד נָחָשׁ אֲתָא עַל חַוָּה אַטִיל בָּהּ זוּהֲמָא שַׁפִּיר, אֲבָל הָא תָּנִינָן דְּכַד קָאִימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי פָּסַק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא פָּסַק מִנַּיְיהוּ זוּהֲמָא, אֲבָל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָא קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא לָא פָּסְקָא זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ.
אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, אוֹרַיְיתָא לָא אִתְיְיהִיבַת אֶלָּא לִדְכוּרֵי דִּכְתִיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דְּהָא נַשֵּׁי פְּטִירִין מִפִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא.
וְעוֹד דְּאַהֲדָרוּ כֻּלְּהוּ לְזוּהֲמָתָן כְּקַדְמִיתָא בָּתַר דְּחָטוּ, וְאִתְּתָא קַשְׁיָא לְאִתְפְּרָשָׁא זוּהֲמָא מִנָּהּ יַתִּיר מִגַּבְרָא. וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתַּכָּחוּ נָשִׁין בַּחֲרָשַׁיָא וּבְזוּהֲמָא דָא יַתִּיר מִגּוּבְרִין. דְּהָא נְשַׁיָא מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא קָא אַתְיָין וְאִתְדַּבָּקוּ בְּדִינָא קַשְׁיָא, וְסִטְרָא דָא אִתְדָּבַּק בְּהוּ יַתִּיר מִגּוּבְרִין כְּמָה דְאִתְּמַר בְּגִין דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, וְכֹלָּא אִתְדָּבַּק וְאָזִיל בָּתַר זִינֵיהּ.
תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא כְּמָה דַאֲמִינָא, דְּבִלְעָם הֲוָה אִסְתָּאַב בְּקַדְמִיתָא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא. כְּגַוְונָא דָא אִתְּתָא בְּיוֹמֵי דִּמְסָאֲבוּ דִילָהּ אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מִנָּהּ, בְּגִין דִּבְרוּחַ מְסָאֲבָא אִתְדַּבְּקַת וּבְהַהוּא זִמְנָא אִי אִיהִי תַּעֲבִיד חֳרָשִׁין אַצְלָחוּ בִּידָהָא יַתִּיר מִזִּמְנָא אָחֳרָא, דְּהָא רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עִמַּהּ, וְעַל דָּא בְּכָל מַה דְּקָרִיבַת אִסְתָּאַב, כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּקָרִיב בַּהֲדָהּ. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא וְאָמַר לוֹן (ויקרא יח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ אֲנִי יְיָ.
אָמַר לֵיהּ הַאי מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּצִפְצוּפוֹי דְּעוֹפֵי אַמַּאי אִקְרֵי נָחָשׁ. אָמַר לוֹ דְּהָא מֵהַהוּא סִטְרָא קָאָתֵי דְּרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עַל הַהוּא עוֹפָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[127b]
[...] Le procédé d'Abraham nous apprend une règle de bienséance. C'est précisément parce qu'Abraham désirait ardemment posséder la caverne, qu'il ne la demanda pas tout de suite ; il commença d'abord par demander aux autres, et non à Ephron lui-même, quelque chose dont il n'avait pas besoin. Ce n'est qu'après que les enfants de Heth dirent en présence d'Ephron : « Tu es parmi nous comme un grand prince » que L’Écriture ajoute : « Et Ephron demeurait au milieu des enfants de Heth. » Ainsi, la considération que les hommes du pays avaient pour Abraham en l'appelant « grand prince » a porté ombrage à Ephron, dont l’Écriture dit simplement qu’il « demeurait au milieu des enfants de Heth ». Abraham a donc dit aux enfants de Heth : Je désire la caverne ; mais ne croyez que j'ai choisi cette caverne parce que je tiens à être enterré loin de vous, étant donné mon rang supérieur. Il n'en est rien. Car, au contraire, je désire être enterré au milieu de vous ; mais je choisis cette caverne précisément dans le désir de ne jamais être séparé de vous.
Rabbi Éléazar dit : C'est par un hasard qu'Abraham découvrit cette caverne. Abraham courut une fois après un veau, ainsi qu'il est écrit (Gen., XVIII, 7) : « Et Abraham courut après un veau, etc. » Ce veau s’étant sauvé dans une caverne, Abraham l'y avait suivi ; et c'est ainsi qu'il connut cette caverne. Il y a encore une autre raison pour laquelle Abraham choisit cette caverne. Abraham s'éloignait tous les jours de son domicile et allait faire sa prière dans un champ où se répandaient des odeurs suprêmes ; et il vit une lumière sortir de cette caverne. Il pria là ; et c'est là que le Saint, béni soit-il, lui parla ; et c’est pourquoi il désirait ardemment y être enterré, parce qu'il avait l'habitude d'y prier. Mais, objectera- t-on, si telles avaient été les raisons pour qu'Abraham choisit cette caverne, pourquoi n'en fit-il pas l'acquisition avant la mort de Sara? C'est qu'il craignait d'essuyer un refus, attendu qu'il n'en avait pas besoin avant la mort de Sara.
Remarquez que, si Ephron eût pu voir dans cette grotte toutes les choses qu'Abraham y avait vues, il ne l'eût jamais vendue. Mais comme ces choses ne concernaient que le maître de la caverne, Dieu ne les révéla qu'à Abraham qui en était le véritable maître, [...]
- וְאוֹדַע מִלִּין בְּעַלְמָא. וְכָל רוּחַ מְסָאֲבָא בְּנָחָשׁ אִתְדַּבָּקוּ וְאַתְיָין לְעַלְמָא וְלֵית מַאן דְּיִשְׁתְּזִיב מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא, דְּהָא אִיהוּ אִשְׁתַּכַּח עִם כֹּלָּא, עַד זִמְנָא דְּזָמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא כְּמָה דְאִתְּמָר דִּכְתִיב, (ישעיה כה) בִּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגו'. וּכְתִיב, (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ וְגו'.
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אַבְרָהָם יָדַע בְּהַהִיא מְעַרְתָּא סִימָנָא, וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ תַּמָּן הֲוָה, בְּגִין דְּמִקַדְּמַת דְּנָא עָאל לְתַמָּן וְחָמָא לְאָדָם וְחַוָּה טְמִירִין תַּמָּן. וּמְנָא הֲוָה יָדַע דְּאִינוּן הֲווּ. אֶלָּא חָמָא דִּיוּקְנֵיהּ, וְאִסְתַּכַּל וְאִתְפַּתַּח לֵיהּ חַד פִּתְחָא דְּגִנְתָּא דְעֵדֶן תַּמָּן וְהַהוּא דִּיוּקְנָא דְאָדָם הֲוָה קָאִים לְגַבֵּיהּ.
וְתָא חֲזֵי כָּל מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְּאָדָם לָא אִשְׁתְּזִיב לְעָלְמִין מִמִּיתָה, בְּגִין דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ אִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא חָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּבְהַהוּא זִמְנָא מִית. אֲבָל אַבְרָהָם אִסְתַּכַּל בֵּיהּ וְחָמָא דִיוּקְנֵיהּ וְאִתְקְיַּים, וְחָמָא נְהוֹרָא דְּנָהִיר בִּמְעַרְתָּא וְחַד שְׁרַגָּא דָּלִיק, כְּדֵין תָּאִיב אַבְרָהָם דִּיּוּרֵיהּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ הֲוָה תָּדִיר בִּמְעַרְתָּא.
תָּא חֲזֵי, הַשְׁתָּא אַבְרָהָם בְּחָכְמְתָא עֲבַד בְּזִמְנָא דְּתָבַע קִבְרָא לְשָׂרָה, דְּהָא כַּד תָּבַע לָא תָבַע לִמְעַרְתָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, וְלָא אָמַר דְּבָעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא אָמַר, תְּנוּ לִי אֲחוּזַת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנַי. וְאִי תֵימָא דְלָא הֲוָה עֶפְרוֹן תַּמָּן. תַּמָּן הֲוָה, דִּכְתִיב וְעֶפְרוֹן יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, וְאַבְרָהָם לָא אָמַר לֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא כְּלוּם.
אֶלָּא מַה דְּאָמַר לוֹן, אָמַר כְּמָה דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת וְגו'. וְכִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאַבְרָהָם בָּעָא לְאִתְקְבְרָא בֵּינַיְיהוּ בֵּין מְסָאֳבִין אוֹ דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה עִמְּהוֹן, אֶלָּא בְּחָכְמָה עֲבַד.
וְיַלְפִינָן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[128a]
[...] mais non à Ephron qui n'avait aucune part dans les choses que cachait cette caverne. Ephron ne vit dans cette caverne qu'un réduit obscur. Il donna même à Abraham plus qu'il n'avait demandé. Abraham n'avait dit que les paroles (Gen., XXIII, 9) suivantes : « Qu'il me donne sa caverne double, qu'il a à l'extrémité de son champ ; qu'il me la cède devant vous pour le prix qu'elle vaut. » Mais Ephron lui répondit : « Je te donne et le champ et la caverne qui y est en présence des enfants de mon peuple », - tant l'objet de la demande d'Abraham lui avait paru méprisable ! C'est qu'il n'en savait pas le prix.
Remarquez que, lorsqu'Abraham entra pour la première fois dans la caverne, il y aperçut une lumière ; la terre se souleva d'elle-même et mit au jour deux tombeaux. Au même instant Adam apparut sous sa forme réelle et sourit à Abraham. C'est alors que celui-ci comprit qu'il serait enterré dans cette caverne. Abraham dit alors à Adam. Je te prie de me dire si mon pressentiment est exact, qu'il y a ici une autre tente prête pour moi. Adam lui répondit : Le Saint, béni soit-il, m'a caché dans cette caverne où je demeure dès ma mort, telle une graine enfermée dans la terre ; ce n'est que depuis que tu es venu au monde que j'ai obtenu mon salut, ainsi que le salut de tout le monde, à cause de toi.
Remarquez que l'Écriture (Gen., XXIII, 20) dit : « Et le champ avec la caverne qui y était fut livré (vaïaqam) à Abraham. » L'Écriture se sert du mot « vaïaqam », parce que ce n'est qu'à partir du moment où Abraham en fit l'acquisition, que cette caverne fut élevée à la hauteur qu'elle mérite.
Rabbi Abba dit : L'Écriture se sert du mot «vaïaqam» afin de nous indiquer que l'esprit impur qui rôdait toujours autour de cette caverne se leva et partit aussitôt qu'Abraham eut confié Sara à la terre (91).
Rabbi Siméon dit : Lorsqu'Abraham apporta Sara dans la caverne pour l'y enterrer, Adam et Ève se levèrent et s'opposèrent à cet enterrement en disant à Abraham : Nous sommes déjà couverts de honte pour avoir transgressé le commandement du Saint, béni soit-il, et pour avoir causé tant de mal dans le monde, et vous venez encore augmenter notre honte par le contraste qu'il y aura entre vos bonnes œuvres et nos crimes! Non, ne soyez pas enterrés à côté de nous. Abraham leur répondit : Je prends l'engagement de réparer devant le Saint, béni soit-il, le mal que vous avez fait, de manière que vous n'ayez jamais plus de honte. Immédiatement après, l'Écriture (Gen., XXIII, 19) dit : « Et après cela Abraham enterra [...]
- אוֹרַח אַרְעָא הָכָא בְּמָּה דְעֲבַד אַבְרָהָם, דְּהָא בְּגִין דְּתִאוּבְתֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ הֲוָה בְּהַהִיא מְעַרְתָּא, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה תַּמָּן, לָא בָּעָא לְמִשְׁאַל לֵיהּ מִיָּד הַהוּא רְעוּתָא דְּהֲוָה לֵיהּ בִּמְעַרְתָּא, וְשָׁאִיל בְּקַדְמִיתָא מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאִינוּן אָחֳרָנִין וְלָא לְעֶפְרוֹן.
כֵּיוָן דְּאָמְרוּ לֵיהּ קַמֵּי עֶפְרוֹן שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ וְגו'. מַה כְּתִיב וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת. יָשַׁב כְּתִיב, מִשֵּׁירוּתָא דְּמִלִּין דְּאָמַר אַבְרָהָם תַּמָּן הֲוָה. כְּדֵין אָמַר שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ וְגו'. וְאִי תֵימָא בְּגִין יְקָרָא דִּילִי יַתִּיר מִנַּיְיכוּ אֲנָא עָבִיד דְּלָא רָעֵינָא בְּכוּ. בְּתוֹכְכֶם, בְּגִין לְאִתְקְבָרָא בֵּינַיְיכוּ דְּרָעֵינָא בְּכוּ בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיכוּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא הֵיךְ עָאל. בְּגִין דְּהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ דְּהַהוּא עֶגְלָא דִּכְתִיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וְגו'. וְהַהוּא בֶּן בָּקָר עָרַק עַד הַהוּא מְעַרְתָּא וְעָאל אֲבַתְרִיהּ וְחָמָא מַה דְּחָמָא.
תוּ בְּגִין דְּאִיהוּ צַלֵּי כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְהֲוָה נָפִיק עַד הַהוּא חֲקַל דְּהֲוָה סָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין, וְחָמָא נְהוֹרָא דְּנָפִיק מִגּוֹ מְעַרְתָּא וְצַלֵּי תַּמָּן, וְתַמָּן מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ בָּעָא לֵיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה בְּהַהוּא אֲתַר תָּדִיר.
וְאִי תֵימָא אִי הָכִי אַמַּאי לָא בָעָא לָהּ עַד הַשְׁתָּא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ הוֹאִיל וְלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ. הַשְׁתָּא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, אָמַר, הָא שַׁעְתָּא לְמִתְבַּע לֵיהּ.
תָּא חֲזֵי, אִי עֶפְרוֹן הֲוָה חָמֵי בִּמְעַרְתָּא מַה דְּהֲוָה חָמֵי אַבְרָהָם בָּהּ, לָא יַזְבִּין לָהּ לְעָלְמִין. אֶלָּא וַדַּאי לָא חָמָא בָהּ וְלא כְלוּם, דְּהָא לֵית מִלָּה אִתְגַּלְּיָא אֶלָּא לְמָארִיהּ, וּבְגִין כָּךְ לְאַבְרָהָם אִתְגַּלְּיָיא וְלָא לְעֶפְרוֹן. לְאַבְרָהָם אִתְגַלְּיָיא דִּילֵיהּ הֲוָה, (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[128b]
[...] Sara sa femme. » Que signifie « après cela »? - Après qu'Abraham eut pris l'engagement de réparer leurs fautes. Adam retourna immédiatement à sa place ; mais Ève ne voulait pas y retourner ; et il fallut qu'Abraham s'approchât d'elle et la saisit pour la conduire auprès dAdam qui la reçut.
C’est pourquoi l’Écriture (ibid.) dit : «Et après cela Abraham enterra Sara (eth Sara) sa femme.» L'Écriture ne dit pas « enterra Sara », mais « eth Sara », afin de nous indiquer qu'il a dû enterrer Ève pour la seconde fois. Ainsi, ce n'est qu'après l'arrivée d'Abraham dans la caverne qu'Adam et Ève trouvèrent le repos. Tel est le sens des paroles de l'Écriture (Gen., II, 4) : «Telle a été l'origine du ciel et de la terre, lorsqu'ils furent créés (behibaram). » Or, nous savons par une tradition qu'il faut lire « beabraham », parce que c'est grâce à Abraham qu'Aam et Ève ont été sauvés. Le mot « tholdoth désigne également Adam et Ève, qui n'ont trouvé de repos que grâce à l'intervention d'Abraham, ainsi que cela résulte du verset précédent. Avant l'arrivée d'Abraham, Adam et Ève n'avaient pas pu pénétrer dans le Paradis. Rabbi Éléazar demanda à Rabbi Siméon, son père :Quel est le sens du mot « double» dont l'Écriture se sert pour désigner la caverne où Abraham enterra Sara? Ce mot ne peut pas avoir le sens d'une caverne formée de deux pièces, attendu que l'Écriture (Gen., XXIII, 17 et 19) emploie également le même mot pour le champ qui entourait cette caverne. Rabbi Siméon lui répondit: En effet, ni la caverne, ni le champ n'étaient doubles au sens propre du mot ; le mot « macpelâ » signifie que la caverne valait autant que toute la terre d'Israël.
Remarquez que la tradition nous apprend que la terre d'Israël est repliée sous la ville de Jérusalem, ce qui veut dire que la seule ville de Jérusalem vaut autant que toute la Palestine (92). Ce qui est vrai de la ville de Jérusalem d'ici-bas est également vrai pour Jérusalem d'en haut, l'une correspondant à l'autre. De même lorsque l'Écriture (Gen., XXVII, 27) dit : « ... Comme l'odeur du champ que le Seigneur a béni », c'est une allusion au champ d'en haut [...]
- לְעֶפְרוֹן לָא הֲוַת אִתְגַּלְּיָא לֵיהּ דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חוּלָקָא בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְגְּלִי לְעֶפְרוֹן כְּלוּם, וְלָא הֲוָה חָמֵי אֶלָּא חֲשׁוֹכָא, וְעַל דָּא זַבִּין לָהּ.
וּמַה דְּלָא תָּבַע אַבְרָהָם בְּקַדְמִיתָא דְּיַזְבִּין לֵיהּ זָבִין, דְּהָא אַבְרָהָם לא קָאָמַר אֶלָּא וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ וְגו'. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי וְגו', וְאִיהוּ אָמַר הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ וְגו'. בְּגִין דְּכֹלָּא הֲוָה מָאִיס עֲלֵיהּ דְּעֶפְרוֹן דְּלָא יָדַע מַה הִיא.
וְתָּא חֲזֵי, כַּד עָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא בְּקַדְמִיתָא, חָמָא תַּמָּן נְהוֹרָא, וְאִתְרְמֵי עַפְרָא קַמֵּיהּ, וְאִתְגְּלִי לֵיהּ תְּרִין קִבְרִין אַדְהָכִי אִסְתַּלַּק אָדָם בִּדִיוּקְנֵיהּ וְחָמָא לֵיהּ לְאַבְרָהָם וְחַיֵּיךְ, וּבֵיהּ (הוה) יָדַע אַבְרָהָם דְּתַמָּן (הוה) הוּא זַמִּין לְאִתְקְבָרָא.
אָמַר לֵיהּ, אַבְרָהָם, בְּמָטוּ מִינָךְ, קוּסְטְרָא קְטִיר אִית הָכָא. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמָרַנִּי הָכָא וּמֵהַהוּא זִמְנָא עַד הַשְׁתָּא אִתְטַמַּרְנָא כְּגִילְדָא דְּקִירְטָא עַד דַּאֲתִית אַנְתְּ בְּעַלְמָא, הַשְׁתָּא מִכָּאן וָאֵילָךְ הָא קִיּוּמָא לִי וּלְעַלְמָא הֲוָה בְּגִינָךְ.
חָמֵי מַה כְּתִיב וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, קִימָה מַמָּשׁ הֲוָה לֵיהּ מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ עַד הַשְׁתָּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר וַיָּקָם הַשָּׂדֶה, וַדַּאי קִימָה מַמָּשׁ דְּקָם וְאִסְתַּלַּק קַמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם בְּגִין דְּעַד הַשְׁתָּא לָא אִתְחֲזֵי תַּמָּן כְּלוּם, וְהַשְׁתָּא מַה דְּהֲוָה טָמִיר קָם וְאִסְתַּלִּיק וּכְדֵין קָם כֹּלָּא בְּנִמּוּסוֹי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל אַבְרָהָם בִּמְעַרְתָּא וְאָעִיל שָׂרָה תַּמָּן, קָמוּ אָדָם וְחַוָּה וְלָא קַבִּילוּ לְאִתְקְבָרָא תַּמָּן, אָמְרוּ וּמַה אֲנַן בְּכִסּוּפָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עַלְמָא בְּגִין הַהוּא חוֹבָא דְּגָרִימְנָא וְהַשְׁתָּא יִתּוֹסַף לָן כִּסּוּפָא אָחֳרָא מִקַּמֵּי עוֹבָדִין טָבִין דִּבְכוּ.
אָמַר אַבְרָהָם הָא אֲנָא זַמִּין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָךְ דְּלָא תִכְסִיף קַמֵּיהּ לְעָלְמִין. מִיָּד וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[129a]
[...] et au champ d'en bas.
C’est pourquoi l’Écriture dit « au champ plié » (macpelâ) ; mais elle ne dit pas « caphoul ».Une autre raison pour laquelle l'Écriture emploie le mot « macpelâ » est celle-ci : l'Écriture fait allusion à la lettre Hé du nom sacré qui s'y trouve deux fois : l'Écriture veut donc nous indiquer que les personnes enterrées dans cette caverne jouissaient de la grâce que confèrent les deux Hé du nom sacré. Certes, la caverne était composée également de deux pièces ; mais ce nom de « macpelâ » ne lui a pas été donné pour cette raison. C'est pourquoi, lorsque Abraham parlait aux enfants de Heth, il leur dit : Donnez-moi la caverne « macpelà» ; c'était pour leur cacher le sens réel du mot « macpelâ » et pour leur faire croire que la caverne porte uniquement ce nom parce qu'elle est composée de deux pièces. Mais l’Écriture ne l'appelle pas « caverne double », mais « caverne du champ double », parce que ce nom de « double », exprime le mystère que nous avons indiqué précédemment. Heureux le sort des justes à qui le Saint, béni soit-il, se révèle, et dans ce bas monde et dans le monde futur.
Il est écrit (Gen., XXIV, 1) : « Et Abraham était vieux et fort avancé en âge, et le Seigneur bénit Abraham en toutes choses (bacol). »
Rabbi Yehouda ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ps., LXV): « Heureux celui que tu as choisi et pris à ton service : il demeurera dans ton parvis. » Ce verset a déjà été expliqué précédemment (93). Mais ce verset indique aussi que le sort de l'homme est heureux, lorsque ses actes sont agréables au Saint, béni soit-il. Dieu aime l'homme digne pour qu'il puisse s'approcher de lui.
Remarquez qu'Abraham s'approche de Dieu, et son désir après Dieu était tel, qu'il monta chaque jour d'un degré plus haut, pour étre plus près de Dieu ; jamais Abraham n'était resté deux jours sur un même degré.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Abraham était vieux, arrivé avec des jours. » Les mots : « ...Arrivé avec des jours » signifient qu'il arriva au ciel avec tous les jours de sa vie, ce qui veut dire qu'il pouvait rendre compte de tous ses jours dont chacun se distinguait par un nouvel acte de foi.
L’Écriture ajoute : « Et le Seigneur bénit Abraham en toutes choses (bacol). » L’Écriture nous apprend que, lorsqu’Abraham fut arrivé à un âge avancé, le Seigneur le fit monter au degré appelé « col », d'où émanent toutes les bénédictions de ce monde. Heureux le sort de ceux qui font pénitence ; car, en peu de temps, en un seul jour, en une seule seconde, [...]
- שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מַאי וְאַחֲרֵי כֵן. בָּתַר דְּקַבִּיל אַבְרָהָם עֲלֵיהּ מִלָּה דָא.
אָדָם עָאל בְּדוּכְתֵּיהּ חַוָּה לָא עָאלַת, עַד דְּקָרִיב אַבְרָהָם וְאָעִיל לָהּ לְגַבֵּי אָדָם וְקַבִּיל לָהּ בְּגִינֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, לְשָׂרָה לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶת שָׂרָה לְאַסְגָּאָה חַוָּה, וּכְדֵין אִתְיַישְׁבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְתָנִינָן בְּאַבְרָהָם. תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ דָּא אָדָם וְחַוָּה. אֵלֶּה הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לֹא כְּתִיב, אֶלָּא תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְלֹא תּוֹלְדוֹת בַּר נָשׁ. וְאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּאִתְקָיְימוּ בְּגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִיב וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם. וְעַד דְאָתָא אַבְרָהָם לָא אִתְקָיְימוּ אָדָם וְחַוָּה בְּדוּכְתַּיְיהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא.
רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר הַאי מְעַרְתָּא לָאו אִיהוּ כָּפֵילְתָּא, דְּהָא כְּתִיב מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּקְרָא קָרֵי לָהּ לְבָתַר מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, מַכְפֵּלָה קָא קָרֵי לֵיהּ לַשָּׂדֶה.
אָמַר לֵיהּ הָכִי קָארֵי לֵיהּ מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֲבָל וַדַּאי חַיֶּיךָ לָאו מְעַרְתָּא אִיהוּ מַכְפֵּלָה. וְלָאו שָׂדֶה אִקְרֵי מַכְפֵּלָה, אֶלָּא הַאי שָׂדֶה וּמְעַרְתָּא עַל שׁוּם מַכְפֵּלָה אִקְרוּן שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא מְעַרְתָּא, דְּהָא מְעַרְתָּא בַּשָּׂדֶה אִיהִי, וְהַהוּא שָׂדֶה קָאִים בְּמִלָּה אָחֳרָא.
תָּא חֲזֵי, יְרוּשָׁלַ ם כָּל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִתְכַּפַּל תְּחוֹתָהּ. וְאִיהִי קָיְימָא לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּגַוְונָא דָא יְרוּשָׁלַם לְעֵילָא יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, אֲחִידָא לְעֵילָא וְאַחִידָא לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם לְעֵילָא אֲחִידַת בִּתְרֵין סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא (ירושלם לתתא אחידתבתרין סטרין לעילא ותתא) וּבְגִין כָּךְ כָּפֶלְתָּא הִיא.
וְעַל דָּא הַאי שָׂדֶה מֵהַהִיא כָּפֶלְתָּא אִיהוּ דְּבֵיהּ שַׁרְיָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ לְעֵילָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[129b]
[...] ils s'approchent plus près du Saint, béni soit-il, que ceux qui ont été toujours justes. Ces derniers ne s'approchent du Saint, béni soit-il, qu'au bout d'un grand nombre d'années. Ainsi, Abraham n'est arrivé au ciel avec tous ses jours (c'est-àdire n'est arrivé au plus haut degré qu'il pouvait atteindre) que lorsqu'il était déjà vieux ; de même, pour David, l'Écriture (III Rois, I, 1) dit : « Et le roi David était vieux, arrivé avec des jours », alors que le pénitent s'élève de suite et s'attache au Saint, béni soit-il.
Rabbi Yossé dit : Nous savons par une tradition que l'endroit où se tiennent au ciel les pénitents n'est pas accessible à ceux qui ont toujours été justes, parce que les pénitents sont plus près du Roi que ceux qui n'ont jamais péché.
Remarquez qu’au ciel il y a plusieurs places, dont chacune a un rang différent ; le Saint, béni soit-il, y place les justes ; chaque juste obtient la place qui correspond à son mérite.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Heureux celui que tu as choisi et pris à ton service ; il demeurera dans ton parvis. » Car l’Éternel approche les justes auprès de lui ; leurs âmes montent d'ici-bas en haut pour s'unir à l'endroit qui leur est destiné. Les paroles : « Il demeurera dans ton parvis »font allusion aux âmes qui, n’étant pas jugées dignes de pénétrer dans l’intérieur, sont forcéees pour cette raison de se tenir dans le parvis, ou dans les endroits et les degrés qui se trouvent au dehors, ainsi qu’il est écrit (Zac., III, 7) : « Et je te donnerai quelques-uns de ceux qui marchent parmi ceux qui se tiennent debout devant moi (94). » Ces paroles font allusion aux degrés des saints supérieurs. Et ceux qui atteignent ce degré deviennent les messagers du Maître de l'univers, tels les anges ; ils exécutent toujours la volonté du Maître, parce qu'ils sont à l'état de sainteté et ne sont pas souillés. Mais celui qui se souille dans ce monde s'attire l'esprit impur; et lorsque l'âme d'un tel homme se sépare du corps, les démons s'emparent d'elle et la gardent parmi eux ; ensuite ils la souillent et la jettent dans l'enfer.
Remarquez que quiconque s'est sanctifié ici-bas et s'est gardé de l'impureté demeurera en haut parmi les saints [...]
- וְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי וְלָא שָׂדֶה כָּפוּל.
תוּ רָזָא דְמִלָּה שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה וַדַּאי, מַאן מַכְפֵּלָה, ה' דְבִשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי מַכְפֵּלָה. וְכֹלָּא קָיְימָא כְּחַד, וּבְגִינֵיהּ קָאֲמַר בְּאוֹרַח סָתִים ה' מַכְפֵּלָה דְּלָא הֲוֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אָת אָחֳרָא מַכְפֵּלָּה בַּר אִיהִי.
וְאַף עַל גַּב דִּמְעַרְתָּא כָפֶלְתָּא הֲוָה וַדַּאי דְּאִיהִי מְעַרְתָּא גּוֹ מְעַרְתָּא, אֲבָל עַל שׁוּם אָחֳרָא אִקְרֵי מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּמָה דְאִתְּמָר. וְאַבְרָהָם יָדַע, וְכַד אָמַר לִבְנֵי חֵת כַּסֵּי מִלָּה וְאָמַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָּה, עַל שׁוּם דְּאִיהִי מְעַרְתָּא כָּפֶלְתָּא, וְאוֹרַיְיתָא לָא קָרֵי לָהּ אֶלָּא מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה כְּדְקָא יְאוּת.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד כֹּלָּא לְאִשְׁתַּכָּחָא הַאי עַלְמָא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, וּלְאִתְדַּבָּקָא דָּא בְּדָא, לְמֶהֱוֵי יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, הַאי קְרָא (צד ע''ב) אִתְּמָר, אֲבָל זַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּאוֹרְחוֹי אִתְכַּשְׁרָן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְרָעֵי בֵּיהּ לְקָרָבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ וְתִאוּבְתֵּיהּ דִּילֵיהּ הֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּהַאי, וְלָא אִתְקְרִיב אַבְרָהָם בְּיוֹמָא חָדָא אוֹ בְּזִמְנָא חָדָא, אֶלָּא עוֹבָדוֹי קְרִיבוּ לֵיהּ בְּכָל יוֹמוֹי מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, עַד דְּאִסְתַּלַק בְּדַרְגּוֹי.
כַּד הֲוָה סִיב וְעָאל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין כְּדְקָא חָזֵי דִּכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן, וּכְדֵין בָּא בַּיָּמִים בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין בְּאִינוּן יוֹמִין יְדִיעָאן בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן וְכָל טִיבוּ.
זַכָּאִין אִינוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּהָא בְּשַׁעְתָּא חָדָא בְּיוֹמָא חָדָא בְּרִגְעָא חָדָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[130a]
[...] qui ont fait toujours la volonté de Dieu. Ces genres de saints se tiennent sur le parvis, ainsi qu'il est écrit (Ex., XXVII, 9) : «... Le parvis du tabernacle. » Mais il y a d'autres saints qui pénètrent dans l'intérieur et, au lieu de rester sur le parvis, parviennent jusque dans l'intérieur de la maison, ainsi qu'il est écrit (Ps., LXV, 6) : « Nous jouirons de la bonté de ta maison. » Puisque David a déjà dit : « Il demeurera dans ton parvis », pourquoi dit-il encore : « Nous jouirons de la bonté de ta maison » ? Mais David fait allusion à la place qui lui était réservée à lui-même dans le temple. Car nous savons que nul homme n'a le droit de s'asseoir dans le temple, excepté les rois issus de la race de David. Outre la place dont nous venons de parler, il y en a une autre, réservée aux hommes de hautes vertus. Et qui sont ces hommes de hautes vertus? Ce sont ceux indiqués dans le verset suivant (Nomb., III, 16) : « Et ceux qui restaient devant le tabernacle, à l'Orient de la porte d'entrée, étaient Moïse, Aaron, ses fils, etc. » De nombreuses régions et de nombreuses lumières se trouvent dans le ciel ; et la différence entre une région et l'autre est si grande que l'inférieure a en quelque sorte honte de la supérieure. De même que les hommes se distinguent ici-bas par leurs œuvres, de même les rangs célestes qui leur sont réservés se distinguent les uns des autres.
Remarquez en outre que, même ici-bas, les âmes des hommes ne jouissent pas d'une égale faveur. Si l'homme est digne, son âme qui s'envole durant son sommeil est élevée à la région supérieure et autorisée à contempler la gloire de l'Ancien des temps dans la mesure de ses mérites. Mais si l'homme est indigne, son âme est entourée, aussitôt qu'elle quitte le corps, de démons qui s'attachent à elle. Ces démons lui font connaître les événements qui arriveront dans le monde ; parfois aussi ils lui disent des mensonges pour se rire d'elle, ainsi que nous l'avons déjà dit précédemment (95). Mais si l'homme est digne, son âme en se séparant de son corps pendant le sommeil parcourt l'espace, rempli d'esprits impurs, sans que ceux-ci puissent s'attacher à elle ; quand l'âme de l'homme digne parcourt l'espace, les esprits impurs crient les uns aux autres : Rangez-vous, rangez-vous ; cette âme n'est pas de notre côté ; laissez-la passer et arriver à la région sainte. C'est ainsi que l'âme du juste parcourt l'espace sans être importunée par les esprits impurs; et quand elle est arrivée parmi les anges supérieurs, ceux-ci lui font connaître l'avenir de manière véritable. En redescendant dans le corps, l'âme est obligée de traverser de nouveau l'espace rempli d'esprits impurs. Ceux-ci s'approchent de l'âme et la prient de leur faire connaître ce qu'elle a appris dans la région supérieure concernant l'avenir. En revanche, les esprits impurs lui font connaître d'autres choses. Mais il n'y a point de comparaison entre les choses communiquées à l'âme dans les régions célestes, et celles que lui communiquent les esprits impurs. Pour retrouver un atome de vérité dans les paroles des esprits impurs on a autant de peine [...]
- קְרֵיבִין לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי אֲפִילּוּ לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים דְּאִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכַמָּה שְׁנִין. אַבְרָהָם לָא עָאל בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין עַד דְּהֲוָה סִיב כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מלכים א א׳:א׳) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. אֲבָל מָארִיהּ דִּתְשׁוּבָה מִיָּד עָאל וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּנִינָן אֲתַר דְּמָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה קָיְימֵי בֵּיהּ, בְּהַהוּא עַלְמָא, צַדִּיקִים גְּמוּרִים לֵית לוֹן רְשׁוּ לְקָיְימָא בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִינוּן קְרֵיבִין לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, וְאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגְיָא לְאִתְקְרָבָא לְמַלְכָּא.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אַתְרִין מְתוּקָנִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עַלְמָא, וּבְכֻלְּהוּ בֵּי מוֹתְבֵי לוֹן לַצַּדִּיקִים. כָּל חַד וְחַד לְפוּם דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ.
כְּתִיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ דְּסָלְקִין אִינוּן נִשְׁמָתִין מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְאִתְאַחֲדָא בְּאַחְסַנְתֵּיהוֹן דְּאִתְתַּקְנָן לְהוּ. יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, אִלֵּין אַתְרִין וְדַרְגִּין לְבַר, וּמַאן אִינוּן, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (זכריה ג׳:ז׳) וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. וְהַאי הוּא דַּרְגָּא בֵּין קַדִּישִׁין עִלָּאִין.
וּמַאן דְּזַכָּאִין לְדַרְגָּא דָא, אִינוּן שְׁלִיחָן דְּמָארֵי עַלְמָא כְּאִינוּן מַלְאָכִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר בִּרְעוּתָא דְּמָארִיהוֹן, בְּגִין דְּאִלֵּין (אתקדשו) תָּדִיר בִּקְדוּשָּׁה וְלָא אִסְתָּאֲבוּ. כְּגַוְונָא דָא, מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהַאי עַלְמָא אִיהוּ מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאָב, וְכַד נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ מְסָאֲבִין לֵיהּ וּמְדוֹרֵיהּ בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין וְאִלֵּין אִינוּן מַזִּיקִין דְּעַלְמָא. כְּמָה דְאִתְמְשַׁךְ בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא הָכִי הוּא מְדוֹרֵיהּ וְאִתְמְשַׁךְ בְּהַהוּא עַלְמָא (נט ואינון רוחי מסאבי מסאבין ליה ואעלין ליה לגיהנם.)
תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִתְקַדַּשׁ וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא דְּלָא אִסְתָּאַב. מְדוֹרֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא בֵּין אִינוּן קַדִּישִׁין (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[130b]
[...] que pour trouver une aiguille dans la paille. Ce qui arrive à l'âme, chaque nuit, durant le sommeil de l'homme, se renouvelle à l'heure où l'âme se sépare pour toujours du corps. De nombreuses légions d'esprits impurs entourent l'âme lorsque celle-ci se sépare du corps. Si l'âme est du côté des esprits impurs, ceux-ci s'en emparent et la remettent entre les mains de « Douma » pour qu'il la jette dans l'enfer. De temps à autre, cette âme est extraite de l'enfer et promenée à travers les régions célestes où l'on crie devant elle : Tel est le sort de ceux qui transgressent le commandement de leur Maître ; et on la promène de cette façon par tout l'univers. Après, on la rejette dans l'enfer; et cette peine dure douze mois. Au bout de ce temps, l'âme retourne à la place qui lui convient ; les âmes des hommes qui ont eu quelque mérite remontent dans la région supérieure et prennent possession de leur place ainsi que nous l'avons dit. Heureux le sort des justes auxquels Dieu a réservé beaucoup de biens dans le monde futur. Il n'y a pas de place plus élevée que celle qu'occupent les hommes qui, ayant pénétré les mystères de leur Maître, ont su s'attacher à lui durant leur vie ; ces hommes occupent la place dont l'Écriture (Is., LXIV, 4) dit : « Aucun œil n'a vu, hors toi, ô Seigneur, ce que tu as préparé à. ceux qui t'attendent (mehakè). »
Que signifie le mot « mehakè » ? - Il a la même signification que le mot « hakè »dans le verset suivant (Job, XXXII, 4) : « Eliu attendit donc (hakè) que Job eût cessé de parler. » Ainsi le verset précité d'Isaie : « Aucun œil n'a vu, hors toi, ô Seigneur, ce que tu as pré-paré à ceux qui t'attendent (mehakè) », fait allusion à ceux qui s'attardent pour approfondir les paroles de l’Écriture et pour pénétrer les mystères de Dieu. Car Dieu se glorifie tous les jours de ceux qui connaissent ses mystères ; ces hommes sont autorisés à passer par toutes les portes célestes, sans qu'aucun gardien ne s'y oppose. Heureux leur sort dans ce monde et dans le monde futur.
Remarquez qu'Abraham avait pénétré les mystères de son Maître de manière convenable après s'y être préparé par ses œuvres, et c'est pour cette raison qu'il a été jugé digne d'être élevé jusqu'à ce degré d'où émanent toutes les bénédictions d'en haut, ainsi qu'il est écrit : « Et le Seigneur bénit Abraham en toutes choses (bacol). » Que signifie le mot « bacol » ? C'est le fleuve céleste dont les eaux ne tarissent jamais.
Rabbi Hiyâ dit : « Remarquez qu'Abraham n'a pas voulu s'attacher aux peuples païens et en épouser les femmes, parce que les femmes des peuples païens souillent leurs maris, ainsi que tous ceux qui s'attachent à elles. Et comme.Abraham a connu la sagesse, il connaissait aussi la source de l'impureté ; il savait d'où émanent les esprits impurs ; c'est pourquoi il fit jurer à son serviteur de ne pas prendre femme pour son fils parmi les peuples païens.
Rabbi Isaac ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Ecclés., XII, 7) : « Et la terre rentrera en la terre d’où elle avait été tirée : et l'esprit retournera à Dieu qui l'avait donné. » Remarquez que, lorsque le Saint, béni soit-il, créa Adam, il prit la terre de l'endroit où fût bâti plus tard le sanctuaire. Dieu forma ainsi le corps d'Adam de terre ramassée aux quatre coins de l'univers (96). Ensuite le Saint, béni soit-il, versa sur l'homme l'esprit de vie, ainsi qu'il est écrit(Gen., II, 7) : « Il répandit sur lui un souffle de vie. » C'est alors que l'homme s'aperçut qu'il tient du ciel et de la terre ; et il connut la Sagesse suprême. De même les hommes d'ici-bas qui tiennent du ciel et de la terre, et tous ceux qui savent se sanctifier dignement dans ce monde, lorsqu'ils engendrent un fils, attirent sur lui l'Esprit saint, qui émane de la région de toutes les saintetés. De tels enfants sont appelés « les enfants du Saint, béni soit-il », car leur corps aussi a été formé saintement ; Dieu l'anime également d'une âme qui émane de la région des saintetés ; on l'a déjà dit.
Remarquez qu'au moment de la mort, lorsque l'homme se prépare à rendre compte de tous ses actes, ce jour est un jour de comptes pour le corps aussi bien que pour l'âme. Après la mort, l'âme se, sépare du corps, et le corps retourne à la terre d'où il avait été pris, et y demeure inerte jusqu'au jour où le Saint, béni soit-il, ressuscitera les morts. Et ce sont les mêmes corps qui existaient autrefois qui seront ressuscités ; et ils seront animés des mêmes âmes qu'ils avaient auparavant ; et ils vont renouveler la face du monde, ainsi qu'il est écrit (Is., XXVI, 19) : « Tes morts ressusciteront ; leurs corps se réveilleront. » Ainsi, les âmes qui animeront les corps des ressuscités restent toujours en présence du Saint, béni soit-il, et attendent l'instant où elles recevront l'ordre de retourner dans les corps dont elles avaient été séparées. ainsi qu'il est écrit : « Et que l'esprit retourne à Dieu qui l'avait donné. » Au moment de la résurrection, le Saint, béni soit-il, fera tomber une rosée, grâce à laquelle tous les morts sortiront de la terre, ainsi qu'il est écrit (Is., l. c.) : « ... Parce que la rosée qui tombe sur vous est une rosée de lumière. » Par l'expression « rosée de lumière », l'Écriture fait allusion à la rosée qui ressuscitera les morts ; car cette rosée émane de l'Arbre de la vie [...]
- עִלָּאִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין קָיְימֵי בַּחָצֵר כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כז) אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן.
וְאִית אָחֳרָנִין דְּאִינוּן לְגוֹ יַתִּיר, דְּלָאו אִינוּן בַּחָצֵר אֶלָּא בְּבֵיתָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים סה) נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ. אָמַר דָּוִד נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, כֵּיוָן דְּאָמַר יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, אַמַּאי כְּתִיב נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, יִשְׂבַּע בְּטוּב בֵּיתֶךָ מִיבָּעֵי לֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב יִשְׁכֹּן. אֶלָּא הָא תָּנִינָן לֵית יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְחוּדַיְיהוּ.
וְאִית אֲתַר לַחֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין דְּעַיְילֵי לְגוֹ, וּמַאי אִינוּן, כְּדִכְתִיב, (במדבר ג) וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְגו'. וְכַמָּה מָדוֹרִין עַל מָדוֹרִין וּנְהוֹרִין עַל נְהוֹרִין מִתְפָּרְשָׁן בְּהַהוּא עַלְמָא, וְכָל חַד אִכְסִיף מִנְּהוֹרָא דְּחַבְרֵיהּ, כְּמָה דְעוֹבָדִין אִתְפָּרְשָׁן בְּהַאי עַלְמָא הָכִי נָמֵי דּוּכְתִּין וּנְהוֹרִין מִתְפָּרְשָׁן בְּהַהוּא עָלְמָא.
וְתָא חֲזֵי הָא אִתְּמָר דְּאָפִילּוּ בְּהַאי עַלְמָא כַּד בַּר נָשׁ נָּאִים עַל עַרְסֵיהּ, וְנִשְׁמָתִין אִצְטְרִיכוּ לְאִתְשׁוֹטְטָא בְּעַלְמָא וְנָפְקוּ מִגּוֹ גּוּפָא, לָאו כָּל נִשְׁמָתָא וְנִשְׁמָתָא סַלְקָא וְשַׁטְיָא לְמֶחזֵי בִּיקָר סֵבֶר אַפֵּי דְּעַתִּיק יוֹמִין, אֶלָּא כְּמָא דְאִתְמְשִׁיךְ תָּדִיר וּכְפוּם עוֹבָדֵי הָכִי נִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא.
אִי אִסְתָּאַב אִיהוּ נָאִים וְנִשְׁמָתָא נָפְקָא וְכָל אִינוּן רוּחִין מְסָאֲבִין נָקְטִין לָהּ וְאִתְדַּבְּקַת בְּהוּ בְּאִינוּן דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּשָׁטְיָין בְּעַלְמָא וְאִינוּן מוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין דְּאִינוּן קְרֵיבִין לְמֵיתֵי בְּעַלְמָא, וּלְזִמְנִין דְּמוֹדְעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן וְחָיְיכָן בָּהּ וְהָא אוּקְמוּהָ.
וְאִי זָכֵי בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ נָאִים, וְנִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא אָזְלָא וְשָׁטְיָא וּבָקְעָא בֵּין אִלֵּין רוּחִין מְסָאֲבִין, וְכֻלְּהוּ מַכְרִיזִין וְאָמְרִין, פַּנּוּן אֲתַר פַּנּוּן, לָאו דָּא מִסִּטְרָנָא, וְאִיהִי סָלְקָא בֵּין אִינוּן קַדִּישִׁין וּמוֹדָעֵי לָהּ מִלָּה חָדָא דִקְשׁוֹט.
וְכַד נָחֲתָא כָּל אִינוּן חֲבִילִין טְרִיקִין בָּעָאן לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדָהּ לְמִנְדַע הַהִיא מִלָּה, וְאִינוּן מוֹדָעִין לָהּ מִלִּין אָחֳרָנִין, וְהַהִיא מִלָּה דְּנָטְלָא גּוֹ אִינוּן קַדִּישִׁין בֵּין אִינוּן (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[131a]
[...] dont la rosée ne cesse de vivifier le monde. Si cette rosée ne tombe pas actuellement, c’est parce que le mauvais serpent domine sur le monde ; et c'est à cause de cela que la lune est cachée. Aussi, les eaux du fleuve céleste ont, - s'il est permis de s'exprimer ainsi, - tari, de sorte que l'esprit de vie n'arrive plus dans le monde de manière convenable. Mais, au moment de la résurrection, l’esprit tentateur, qui est le même que le mauvais serpent, sera exterminé du monde ; car le Saint, béni soit-il, le fera disparaître, ainsi qu'il est écrit (Is., XXX, 26) : « Et je ferai disparaître l'esprit impur de dessus la terre. » Et lorsque le mauvais serpent aura été exterminé de ce monde, la lumière de la lune ne sera jamais plus obscure ; et les eaux du fleuve céleste ne se tariront jamais, ainsi qu'il est écrit (Is., XXX, 26) : « Et la lumière de la lune deviendra comme la lumière du soleil; et la lumière du soleil sera sept fois plus grande que la lumière des sept jours, etc. »
Rabbi Hizqiya demanda : Puisque tous les corps seront ressuscités, qu'adviendra-t-il alors, dans le cas où l'âme aurait émigré dans plusieurs corps ?
Rabbi Yossé lui répondit : Tous les corps dans lesquels l'âme n'a pas réussi à arriver à ses fins sont pareils à des arbres desséchés qui retombent en poussière et ne se relèvent plus. Le corps qui ressuscitera sera celui dans lequel l’âme aura réussi à prendre racine. C'est de ce corps que l’Écriture (Jér., XVII, 8) dit : « Il sera semblable à un arbre planté sur le bord des eaux, qui étend ses racines vers l’eau qui l'humecte et qui ne craint point la chaleur lorsqu'elle est venue. Sa feuille sera toujours verte ; il ne sera point en peine au temps de la sécheresse, et il ne cessera jamais de porter du fruit.» Le corps dans lequel l'âme aura prospéré prendra racine et ressuscitera. Mais les corps précédents, par lesquels la même âme a passé, ne prendront pas de racines et ne porteront pas de fruits.
C'est de ces corps que l'Écriture (Jér., XVII, 6) dit : « Il sera semblable au tamaris qui est dans le désert, et il ne verra pas le bien lorsqu'il sera arrivé. » Le terme : « Il ne verra pas le bien » signifie qu'il ne verra pas la résurrection des morts. Au moment de la résurrection, le Saint, béni soit-il, répandra sur les hommes cette lumière primitive qu'il avait conservée aux justes, dès la création du monde, ainsi qu'il est écrit (Gen., I, 4) : « Et Dieu vit que la lumière était bonne. » C'est lorsque Dieu répandra de nouveau cette lumière sur le monde que les morts ressusciteront ainsi qu'il est écrit (Mal., III, 20) : « Le soleil de justice se lèvera pour vous, qui craignez mon nom, etc. » Et de cette façon le Bien augmentera dans ce monde ; et celui qui est appelé, Méchant (le mauvais esprit) disparaîtra de ce monde, ainsi que nous l'avons dit.
Rabbi Isaac dit : « Au moment de la résurrection, tous les corps ressusciteront mais comme l'âme retournera au dernier corps, le Saint, béni soit-il, animera les corps précédents d'âmes nouvelles. Si ces corps ont commis, durant leur existence sur la terre, quelques œuvres méritoires, ils subsisteront et seront égaux aux autres corps ; sinon, ils retomberont en poussière après la résurrection, et seront foulés aux pieds par les justes, ainsi qu'il est écrit (Dan., XII, 2) : « Et toute la multitude de ceux qui dorment dans la poussière de la terre se réveilleront, les uns pour la vie éternelle, et les autres pour un opprobre éternel. » Ainsi, tous les corps seront ressuscités, de sorte que le nombre des ressuscités sera égal au nombre des morts depuis la création, ainsi qu'il est écrit (Is., XL, 26) : « Levez les yeux en haut, et considérez qui a créé les cieux ; qui fait sortir les armées nombreuses et qui les appelle toutes par leurs noms, etc. » Remarquez qu'une tradition (97) nous apprend que les corps enterrés dans la terre d'Israël ressusciteront les premiers ; c'est d'eux que l'Écriture (Is., XXVI, 19) dit d'abord : « Tes morts revivront. » Et L’Écriture ajoute : « ... Et ceux qui ont été tués au milieu de moi ressusciteront. » Ces dernières paroles visent les corps enterrés hors la terre d'Israël.
C’est pourquoi l’Écriture n'emploie pas pour eux le mot « revivre », attendu que les corps ressuscités ne seront animés de l'âme que sur la terre d'Israël. Aussi, les corps enterrés dans les autres pays rouleront-ils sous la terre jusqu'en Palestine ; et ce n'est que là qu'ils recevront leurs âmes, afin que les ressuscités de toute la terre se relèvent à la fois (98). Rabbi Éléazar et Rabbi Yessa avaient passé une nuit ensemble et s'occupaient de l'étude de la loi.
Rabbi Éléazar dit alors à Rabbi Yessa : Remarquez qu'après la résurrection, les corps seront pourvus de figures semblables à celles qu'ils avaient avant la mort, et ils auront les mêmes noms qu'ils portaient avant, ainsi qu'il est écrit (Is., XL, 26) : « ... Et qui les appelle toutes par leurs noms. » C'est à cette époque que s'accomplira. la prophétie (Is., XXV, 8) : « Et il effacera de dessus la terre l'opprobre de son peuple. » Qui est désigné sous le terme « l'opprobre de son peuple » ? L'esprit tentateur, qui exerce son empire sur les hommes et en noircit les visages.
Rabbi Yossé lui dit : Nous voyons cependant qu'aussi longtemps que l'homme est animé de cet esprit, il n'est pas impur; mais aussitôt que l'âme se sépare du corps, celui-ci rend impurs tous ceux qui le touchent.
Rabbi Yossé lui répondit : En effet, c'est ainsi ; et voici ce que la tradition (99) nous apprend à ce sujet :Lorsque l'Esprit tentateur ôte l'âme à l’homme, il souille le corps ; c'est pourquoi, après la mort de l'homme, le corps devient impur. Par contre, que les peuples païens, au contraire, sont impurs durant leur vie, parce que leurs âmes sont du côté impur ; mais ils cessent d'être impurs dès que leur âme s'est séparée de leur corps. C'est pourquoi [...]
- אָחֳרָנִין אִיהוּ כְּעִבּוּרָא גּוֹ תִּיבְנָא. וְהַאי (מאן איהו דזכי יתיר בעוד דאיהו קאים ונשמתא קיימא בהאי עלמא.)
כְּגַוְונָא דָּא כַּד נָפְקִין נִשְׁמָתִין מִגּוּפָא מֵהַאי עַלְמָא, בָּעָאן לְסַלְקָא, וְכַמָּה תַּרְעִין חֲבִילֵי טְהִירִין קָיְימֵי, (ו) אִי אִינוּן מִסִּטְרַיְיהוּ כֻּלְּהוּ אָחֲדִין בְּהוּ בְּאִינוּן נַפְשָׁאן וּמָסְרֵי לוֹן בִּידָא דְדוּמָה לְאָעֳלָא לוֹן בַּגֵּיהִנָּם.
וּלְבָתַר סָלְקָן וְאָחֲדָן בְּהוּ וְאִינוּן נָטְלֵי לְהוֹן וּמַכְרְזֵי בְּהוּ אִלֵּין אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל פִּקּוּדֵי דְּמָארֵיהוֹן, וְכֵן שָׁטְיָין בְּכָל עָלְמָא. וּלְבָתַר מְהַדְּרֵי לְהוּ לַגֵּיהִנֹּם, וְכֵן עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי. לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי מִשְׁתַּכְּכֵי בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְחֲזֵי לוֹן. אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּזָכוּ סָלְקֵי לְעֵילָא כְּמָה דְאִתְּמָר וְזָכָאן בְּדוּכְתַּיְיהוּ.
תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא דְּאִתְגְּנִיז לְהוּ כַּמָּה טָבִין לְהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית אֲתַר פְּנִימָאָה בְּכָל אִינוּן כְּאִינוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דְמָארֵיהוֹן וְיָדְעֵי לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ בְּכָל יוֹמָא, עַל אִלֵּין כְּתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתֶךָ, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.
מַאי לִמְחַכֵּה לוֹ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל״ב:ד׳) חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים. וְאִלֵּין אִינוּן דְּדָחֲקִין לְמִלָּה דְחָכְמְתָא, וְדָיְיקִין לָהּ, וּמְחַכָּאן לָהּ לְמִנְדַע בְּרִירָא דְמִלָּה, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְמָארֵיהוֹן, אִלֵּין אִינוּן דְּמָארֵיהוֹן מִשְׁתַּבַּח בְּהוֹן בְּכָל יוֹמָא, אִלֵּין אִינוּן דְּעָאלִין בֵּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִלְעֵילָא וְלֵית מַאן דְּיִמְחֵי בִּידֵהוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם עָאל לְמִנְדַע וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ כְּדְקָא יָאוֹת לְבָתַר דְּאַקְדִּים עוֹבָדוֹי בְּקַדְמִיתָא, וְזָכָה בְּאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין, וְאִתְבָּרַךְ מֵאֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נָפְקֵי מִתַּמָּן, דִּכְתִיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מַאי בַּכֹּל. אֲתַר דְּנַהֲרָא דְּלָא פַּסְקֵי מֵימוֹי לְעָלְמִין.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא תָּא חֲזֵי, דְּאַבְרָהָם לָא בָּעָא לְאִתְעָרְבָא בִּנְשֵׁי עַלְמָא וּלְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בְּגִין דִּנְשַׁיָּיא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִינוּן סָאֲבִין לְגוּבְרַיְיהוּ וּלְאִינוּן דְּמִתְדַּבְּקִין בְּהוֹן, בְּגִין דְּכַד אַבְרָהָם יָדַע חָכְמְתָא, יָדַע עִקְרָא וְשָׁרְשָׁא וּמֵאָן אֲתַר נָפְקֵי וְשַׁטְיָין רוּחֵי מְסָאֲבִין בְּעַלְמָא, וְעַל דָּא אוֹמֵי לְעַבְדֵּיהּ דְּלָא יִסַּב אִתְּתָא לִבְרֵיהּ מִשְּׁאָר עַמִּין.
מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם
וַיִּהְיוּ. רַבָּנָן פָּתְחֵי בְּהַאי קְרָא, (שיר השירים ז׳:י״ב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵּא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים. תָּנוּ רַבָּנָן הַיּוֹצֵּא לַדֶּרֶךְ יִתְפַּלֵּל שָׁלשׁ תְּפִלּוֹת, תְּפִלָּה שֶׁהִיא חוֹבָה שֶׁל יוֹם. וּתְפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה. וּתְפִלָּה שֶׁיַּחְזוֹר לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם. וְלֵימָא לְהוּ לְהַנֵּי שְׁלשָׁה, אֲפִילּוּ בְּאֶחָד יָכִיל לְמֶעְבְּדֵיהּ, דְּתָנִינָן כָּל שְׁאֵלוֹתָיו שֶׁל אָדָם יָכִיל לְמִכְלְלִינְהוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כָּל עוֹבָדוֹי דְּבַר נָשׁ כְּתִיבִין בְּסִפְרָא, הֵן טַב הֵן בִּישׁ, וְעַל כֻּלְּהוֹן עָתִיד לְמִיתַּן דִּינָא, דְּתָנִינָן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב, (תהלים קלט) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה הַגּוֹלֶם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, כּוּלָּם רָאוּ עֵינֶיךָ שֶׁעִיַּינְתָּ בָּהֶם. וְעַל סִפְרְךָ כּוּלָּם יִכָּתֵבוּ, לִיתֵּן עֲלֵיהֶם דִּין וחֶשְׁבּוֹן לָעוֹלָם הַבָּא, הִלְכָּךְ יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּתוֹ תָּמִיד וְיוֹעִיל לֵיהּ.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֵין אָדָם עוֹשֶׂה עֲבֵירוֹת אֶלָּא מִי שֶׁהוּא גּוֹלֶם ולֹא אָדָם, וְהַיְינוּ הַהוּא דְּלָא מִסְתַּכַּל בְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא כָּל עוֹבָדוֹי כְּהַאי בְּעִירָא דְּלָא מַשְׁגַּחַת וְלָא יָדְעַת. אָמַר רַבִּי בּוֹ, וְכִי גוֹלֶם מִתְקְרֵי דָוד דְּאָמַר הַאי פְּסוּקָא.
אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְּחָק אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ, גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, קוֹדֶם שֶׁזָּרַקְתָּ בִּי נְשָׁמָה, רָאוּ עֵינֶיךָ לְמֶעְבַּד בִּדְיוֹקְנִי בְּנֵי נָשָׁא דְדָמוּ לִי. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מַאן אִינוּן. יָמִים יוּצָּרוּ, כְּהַאי צּוּרָה דִידִי. וְלֹא אֶחָד בָּהֶם דְּלָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנְּהוֹן.
אָמַר רַבִּי בּוֹ, לָמָּה. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ דְדָמוּ לֵיהּ אוֹ בִּרְמִיזָא דִילֵיהּ, לָא מֵתוּ בְּמִיתַת נַפְשְׁהוֹן, וְכֻלְּהוּ לָקוּ בְּהַהוּא עִנְיָינָא מַמָּשׁ.
תָּא חֲזֵי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה דִּיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן וְשַׁפִּירוּתֵיהּ הֲוָה כְּזָהֲרָא דִּרְקִיעָא עִלָּאָה דְּעַל גַּבֵּי שְׁאָר רְקִיעֵי, וּכְהַהוּא נְהוֹרָא דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַּדִּיקַיָּיא לְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכָל אִינוּן דְּהֲווּ רְמִיזָא בֵּיהּ מִדִיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן בֵּיהּ לָקוּ וּמִיתוּ.
דְּכָךְ אוֹרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יָהִיב עוּתְרָא לְבַר אִינִישׁ, לָמָּה, לְמֵיזַן עֲנָיִין וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדוֹי. לָא עָבִיד הַאי ואִתְגָאֵי (ואי אתגליא ביה) בְּהַהוּא עוּתְרָא, בֵּיהּ יִלְקֵי דִּכְתִיב, (קהלת ה) עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. יָהִיב לֵיהּ בְּנִין, לָמָּה, לְמֵילַף לְהוּ אוֹרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִיטַר פִּקּוּדוֹי כִּדְאָמוּר בְּאַבְרָהָם (בראשית יח) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַּוְּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְּדָקָה וְגו'. לָא עָבִיד הַאי וּמִתְגָּאֶה בְּהוּ, בְּהוּ לָקֵי דִּכְתִיב, (איוב יח) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְגו'. וְכֵן כְּהַאי גַוונָא כַּד יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשַׁפִּירוּתָא טָבָא עִלָּאָה דְאָדָם הָרִאשׁוֹן לְהוּ, לָמָּה, בְּגִין לְמִיטַר פִּקּוּדוֹי וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ, לָא עָבְדוּ כְּדֵין אֶלָּא אִתְגָּאוּ בֵּיהּ. בֵּיהּ לָקוּ בְּהַאי שַׁפִּירוּתָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָדָם הָרִאשׁוֹן, הֲוָה גוֹלֶם עַד לָא זָרִיק בֵּיהּ נִשְׁמָתָא, וְקָרָא לְהַהוּא מַלְאָכָא דְּהוּא מְמוּנֶּה עַל דִּיוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, וְאָמַר לוֹ עַיֵּין וְצֹּר בְּדִיוּקְנָא דְדֵין שִׁיתָּא בְּנִי נְשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ה) וַיּוֹלֶּד בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כְּלוֹמַר שִׁיתָּא.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהַהוּא עַפְרָא מַמָּשׁ דְּאִתְבְּרֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן נָסִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְבְּרָאָה אִלֵּין שִׁיתָּא, וְקָרָא לֵיהּ שֵׁת, שִׁיתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַּלְּמוֹ מֵאוֹתָהּ הָעִיסָה שֶׁנִּבְרָא הַגּוֹלֶם שֶׁלּוֹ, וְעַל כָּךְ נֶאֱמַר גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעִיַינְת בּוֹ לַעֲשׂוֹת (ד''א ל''ג בו) דְּדָאמוּ לֵיהּ. וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ, מַאן אִינוּן, כֻּלְּהוּ דְּלָא נָטְרוּ מַאי דְּיָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לוֹן וְאִתְטָרְדוּ מִן עַלְמָא (ואתדנו בההוא דינא).
תְּנַן הָתָם אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַשְׁכַּחְנָא דִּתְלַת מִטְרָן הֲוִי לֵילְיָא, וְכָל חַד וְחַד אִית עִנְיָינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ. כַּד נָפִיק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ ואִשְׁתָּאַר הַהוּא גּוֹלְמָא נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, וְנִשְׁמָתֵיהּ סָלְקָא בְּכָל לֵילְיָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אִי זַכָּאָה הִיא חָדָאן עִמַּהּ, וְאִי לָא דַּחְיָין לָהּ לְבַר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִכְתִיב, (שיר השירים ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ אִם תִּמְצְּאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם, הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לְאוֹתָם הַנְּשָׁמוֹת הַזּוֹכוֹת לִיכָּנֵס לִירוּשָׁלַם שֶׁל מַעְלָה, והֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ עַל שֶׁזּוֹכוֹת לִיכָּנֵס שָׁם, וּלְפִיכָךְ הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לָהֶם הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ אִם תִּמְצְּאוּ אֶת דּוֹדִי דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רַב אָמַר זֶה זִיו אַסְפַּקְלַרְיָאה שֶׁל מַעְלָה. מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֵיהָנוֹת מִזִּיו שֶׁלּוֹ וּלְהִסְתּוֹפֵף בְּצִּלּוֹ.
רַב הוּנָא אָמַר שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, אוֹתָהּ הַתְּשׁוּקָה וְהַכִּסּוּף שֶׁכָּסַפְתִּי בָּעוֹלָם עַל הַכֹּל לְפִיכָךְ אֲנִי חוֹלָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זוֹ אַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף, דְּכֵיון שֶׁנִּשְׁלַם קִצּוֹ שֶׁל גּוּף אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁנִּגְזְרוּ עָלָיו כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה כְּתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וְגו'.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַה כְּתִיב בַּפָּסוּק קוֹדֶם זְה דִּכְתִיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן.
רַבִּי יִצְּחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם וְהִכְנִיס בּוֹ אַרְבָּעָה דְבָרִים הַנֶּחֱלָקִים בַּגּוּף. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַמְחוּבָּרִים בַּגּוּף. רַבִּי יִצְּחָק אָמַר הַנֶּחלָקִים בַּגּוּף שֶׁהֵם חוֹלְקִים לְהִתְפָּרֵשׁ כָּל אֶחָד לִיסוֹדוֹ כְּשֶׁיּוֹצֵּא הָאָדָם מִן הָעוֹלָם הַזְּה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הַמְחוּבָּרִים בַּגּוּף בְּחַיָּיו, מַשְׁמַע מִקְרָא דִכְתִיב וַתָּמָת שָׂרָה, זֶה הַגּוּף. בְּקִרְיַת אַרְבַּע, אֵלּוּ הָאַרְבַּע יְסוֹדוֹת. הִיא חֶבְרוֹן, שֶׁהָיוּ מְחוּבָּרִים בְּגוּפוֹ בְּחַיָּיו. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בָּעוֹלָם הַזְּה הַבּוֹחֵר אָדָם בִּזְמַן מוּעָט:
וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה ולִבְכֹּתָהּ. הַיְינוּ (דכתיב) דִתְנַן כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם פּוֹקֶדֶת לְגוּפוֹ וּמִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. כְּהַאי גַוְונָא וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּבֹא אַבְרָהָם, זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. לִסְפֹּד לְשָׂרָה, זְה הַגּוּף.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה וְעוֹלָה לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ, הַגּוּף שׁוֹכֵב בְּשָׁלוֹם וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב נז) יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, הֹלֵךְ נְכֹחֹה. מַאי הוֹלֵךְ נְכֹחֹה.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק הַנְּשָׁמָה הוֹלֵךְ נְכֹחֹה לִמְקוֹם הָעֵדֶן הַגָּנוּז לָהּ. מַאי מַשְׁמַע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מֵהַאי מַשְׁמַע, נְכֹחֹה כְּתִיב, (לפנינו כ' בואו ועי' לעיל פג ב בדרך אמת אות ג) בְּה''א. וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ זוֹכָה וְהִיא רְאוּיָה לְקַבֵּל עוֹנְשָׁהּ הוֹלֶכֶת מְשׁוֹמֶמֶת וּמְבַקֶּרֶת בְּכָל יוֹם לַגּוּף וְלַקֶּבֶר.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי קוּלִיתָא דְקַרְדִינוּתָא, כַּד אָזִיל בִּסְרִיחוּתָא לְכָאן וּלְכָאן אָזַל וּמְבַקֵּר לָהּ לְאַתְרָהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי. כָּךְ נִשְׁמָתָא הַהִיא דְּאִתְחַזְּיָא לְקַבְּלָא עָנְשָׁא, אָזְלָה לְבַר בְּעַלְמָא וּמַפְקֶדֶת לָה לְאַתְרָהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי בְּבָתֵּי קִבְרֵי וּבְעַלְמָא.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וגו', אָמַר רַבִּי אַבָּא וְהָא תְּנַן דְּכַד נִשְׁמָתָא הִיא בְּתַשְׁלוּמָא עִלָּאָה, נִיתּוֹסַף בָּהּ ה' וְנִקְרֵאת אַבְרָהָם בְּתַשְׁלוּמָא עִלָּאָה. וְהָכָא אַתְּ אָמֵר דְּכַד לֵיתָא זַכָּאָה כָּל כָּךְ דִּכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם. עָבְדַת מַאן דְּיָתִיב בְּכֻּרְסְיָיא נָחִית בְּגוֹ זוּטָר תַּתָּאָה.
אֶלָּא הָכִי גַּזַּרְנָא וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, דְּאָמַר רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי זְרִיקָא כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה רְאוּיָה לַעֲלוֹת לִמְקוֹם עִדְנָּה, קוֹדֶם מְגִינָה עַל הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵּאת מִשָּׁם וְאַחַר כָּךְ עוֹלָה לִמְקוֹם מַעֲלָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ זְהוּ הַגּוּף.
וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת אֵלּוּ שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם (ד''א ל''ג בני) חַתְּחַתִּים וְנְהֱלָמִים בָּעוֹלָם לְמַעַן יִרְאַת קוֹנָם, חָתִּים עַל שֶׁהֵם שׁוֹכְנֵי עָפָר, וְאַמַּאי צְּרִיכָה לְהוּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כֹּלָּא בְּמִנְיָינָא כְּתִיבִין, וְעַל (דהוי ד''א דא הוי ההוא) גוּפָא בְּמִנְיָינָא עִמְּהוֹן. וּמַה אָמַר לְהוּ בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס וּבְדֶרֶךְ כָּבוֹד.
גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם וְגו' דְּהַאי גּוּפָא יֶהֱוִי בְּמִנְיָינָא חַד עִמְּכוֹן בְּחִבּוּרָא דָא. אָמַר רַבִּי רְאֵה מַה כְּתִיב וַיַּעֲנוּ בְּנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם וְגו'. כְּמוֹ כֵן בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד בְּדֶרֶךְ פִּיּוּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שְׁמָעֵנוּ אֲדוֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ.
מַאי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹדֶם שֶׁיִּצֵּא הַצַּדִּיק מִן הָעוֹלָם, בַּת קוֹל יוֹצֵּאת בְּכָל יוֹם עַל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן הָכִינוּ מָקוֹם לִפְלוֹנִי שֶׁיָּבֹא לְכָאן. וְעַל כֵּן הֵם אוֹמְרִים מֵאֵת אֱלהִים מִלְּמַעְלָה אַתָּה נָשִׂיא בְּכָל יוֹם בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ בְּמִבְחַר הַצַּדִּיקִים הַצַּדִּיקִים בַּחֲבוּרַת הַמּוּבְחָרִים מְנֵה אוֹתוֹ הַכְנִיסֵהוּ בְּחֶשְׁבּוֹן עִמָּנוּ, וְאִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִמְנַע אֶת הַמִּנְיָן כִּי כוּלָּנוּ שְׂמֵחִים בּוֹ וּמַקְדִּימִים לוֹ שָׁלוֹם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּזִּי תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת בָּהֶם (ותדון), לְאַחַר כָּךְ פּוֹגַעַת לְאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְמוּנֶּה עֲלֵיהֶם דִּתְנַן מַלְאָךְ מְמוּנֶּה עַל בָּתֵּי קִבְרֵי וְדוּמָה שְׁמוֹ, והוּא מַכְרִיז בֵּינֵיהֶם בְּכָל יוֹם עַל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לִיכָּנֵס בֵּינֵיהֶם, וּמִיָּד פּוֹגַעַת בּוֹ כְּדֵי לְשַׁכֵּן הַגּוּף בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וּבִמְנוּחָה וּבַהֲנָאָה, (עלאה) הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן.
אָמַר רַבִּי יִיסָא זֶה הַמַּלְאָךְ הַנִּקְרָא דּוּמָה, וְלָמָּה נִתְכַּנֶּה שְׁמוֹ עֶפְרוֹן, עַל שֶׁהוּא מְמוּנֶּה עַל שׁוֹכְנֵי עָפָר. וְהוּפְקְדוּ בְּיָדוֹ כָּל פִּנְקְסֵי הַצַּדִּיקִים וַחֲבוּרוֹת הַחֲסִידִים הַשּׁוֹכְנִים בֶּעָפָר, וְהוּא עָתִיד לְהוֹצִּיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן.
וְתָאנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֶעָתִיד לָבֹא כְּשֶׁיִּפְקוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, יִקְרָא לַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת, וְדוּמָה שְׁמוֹ, וְיִתְּבַע מִמֶּנּוּ מִנְיַן כָּל הַמֵּתִים הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְאוֹתָם גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְשֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל שְׁמוֹ, וְהוּא מוֹצִּיאָם בְּחֶשְׁבּוֹן כְּמוֹ שֶׁנְּטָלָם (שמות צז ב) בְּחֶשְׁבּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִּיא בְּמִסְפַּר צְּבָאָם וְגו' אִישׁ לא נֶעְדָר.
וְתָאנָא אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יַעֲקֹב, נְפָשׁוֹת הָרְשָׁעִים נְתוּנוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל מַלְאָךְ זֶה שֶׁשְּׁמוֹ דוּמָה, לְהַכְנִיסָם בַּגֵּיהִנָּם ולָדוּן שָׁם, וְכֵיוָן שֶׁנִּמְסָרוֹת בְּיָדוֹ, שׁוּב אֵינָן חוֹזְרוֹת עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ לַגֵּיהִנֹּם, וְזְה יִרְאַת דָּוִד שֶׁנִּתְיָירֵא כְּשֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁנְּאֱמַר (תהילים צ״ד:י״ז) לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי. אָמַר רַבִּי יִיסָא הַנְּשָׁמָה פּוֹגַעַת לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ גּוּף עִם שְׁאָר גּוּפוֹת הַצַּדִּיקִים בְּחֶשְׁבּוֹנָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן וְגו'.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם הַמַּלְאָךְ קוֹדֵם וְאוֹמֵר לוֹ. רְאֵה מַה כְּתִיב לְמַעְלָה וְעֶפְרוֹן יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת, שִׁחֲתוֹ לִשְׁכּוֹן בֶּעָפָר. והוּא מַקְדִּים וְאוֹמֵר לוֹ לְהַכְנִיס אוֹתוֹ הַגּוּף בְּחֶשְׁבּוֹן הַצַּדִּיקִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר. מַאי לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר אִינוּן דְּעָאלוּ בִּכְתַב חוּשְׁבַּן פִּנְקָסֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן וְהָכִי אִתְגְּזַר (על) חֶשְׁבּוֹן, עַל יְדוֹי דְדוּמָה עָאלִין בְּבָתֵּי קִבְרֵי וּבְחוּשְׁבַּן פִּתְקָא זַמִּין לְאֲפָקָא לוֹן וְהוּא מְמוּנֶּה עַל דַּיְירֵי עַפְרָא.
מַהוּ הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַפְקָדָא דְּשַׁלְּוָה וּמְנוּחָה רַבָּה. אָמַר רַבִּי שָׁלוֹם בַּר מִנְיוּמֵי אֵין לְךָ כָּל צַּדִּיק וְצַּדִּיק מֵאוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לוֹ מָאתַיִם עוֹלָמוֹת וְכִסּוּפִין בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ח׳:י״ב) וּמָאתַיִם לַנּוֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, וּמָאתַיִם עַל שֶׁמּוֹסְרִים עַצְּמָם בְּכָל יוֹם כְּאִילּוּ נֶהֶרְגוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ, נִצְּחוֹ כְּהַאי פְּסוּקָא (נ''א וכך אמרו בהאי פסוקא) דִכְתִיב וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ וְגו'.
וְתָאנָא כָּל הַמְכַוִין לִבּוֹ בְּהַאי פְּסוּקָא כְּדֵי לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נֶהֱרַג בְּכָל יוֹם עָלָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים מה) כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַב נַחְמָן כָּל הַמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ בְּהַאי פְּסוּקָא נוֹחֵל אַרְבַּע מֵאוֹת עוֹלָמוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַב יוֹסֵף וְהָא תְּנַן מָאתַיִם. אָמַר רַב נַחְמָן מָאתַיִם עַל הַתּוֹרָה, וּמָאתַיִם עַל שֶׁמָּסַר עַצְּמוֹ בְּכָל יוֹם עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ,
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וגו'. מַתְנִיתִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַל כָּל פָּנִים כָּךְ הוּא דְּהַאי מַתְנִיתִין שַׁפִּיר, דְּאִתְעֲבִיד נִשְׁמָתָא הַהוּא דִכְתִיב בֵּיהּ (יחזקאל א׳:ט״ו) והִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶּל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. כִּדְאָמוּר בְּהַהִיא מַתְנִיתָא קַמַּיְיתָא.
אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא לֵימָא לָן מַר מֵהַהִיא מַתְנִיתִין אָמַר לֵיהּ הָכִי אִתְפְּרַשׁ בִּתְלַת עֶשֶׂר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי בְּפָרְשָׁתָא דִּילֵיהּ, אֲבָל הָכָא אִית לָן לְמֵימַר. פָּתַח וְאָמַר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ וגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מַאי הִיא דְּאֲנַן קָרִינָן הָכָא בְּשִׁיר הַשִּׁירִים לִישְׁנָא דְּנוּקְבְתָא, וְהָתָם בְּאוֹרַיְיתָא לִישְׁנָא דִּדְכוּרָא.
אֶלָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכָא בַּתּוֹרָה נִקְרָא בְּלָשׁוֹן זָכָר אֵצֶּל הַגּוּף מִפְּנֵי שֶׁהַגּוּף אֵצֶּל הַנְּשָׁמָה כְּאִשָּׁה אֵצֶּל הַזָּכָר, וְהַנְּשָׁמָה לְגַבֵּי מַעְלָה, כִּנְקֵבָה בִּפְנִי הַזָּכָר וְכָל אֶחָד מַעֲלָתוֹ יוֹרֵשׁ.
תְּנַן הָתָם בְּאַרְבָּעָה פְּעָמִים (נ''א בשנה) בְּשָׁעָה בְּכָל יוֹם, עֵדֶן מְנַטֵף עַל הַגָּן, וְיוֹצֵּא מֵאוֹתָם הַטִפּוֹת נָהָר גָּדוֹל הַמִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, וּשְׁמֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת מְנַטֵף בְּכָל יוֹם וּמִשָּׁם שְׂבֵעִים אִילָנֵי הַגַּן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ט״ז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵּי יְיָ. רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר מֵהָכָא (תהלים קו) מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו, אֵיזוֹ הִיא עֲלִיָּה זֶהוּ עֵדֶן. וְעֵדֶן בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְמַעְלָה מֵעֲרָבוֹת הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בַּעֲרָבוֹת הוּא, דְּהָא תְּנַן שָׁם גִּנְזֵי חַיִּים טוֹבִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים והַגָּנוּז הָעֶלְיוֹן הוּא עֵדֶן, לְמַטָה מְכוּון כְּנְגְדוֹ גַּן בָּאָרֶץ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ שֶׁפַע בְּכָל יוֹם.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שְׁמֹנָה וְאַרְבָּעִים נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְכָל אֶחָד נָטַל בְּחֶלְקוֹ תַּמְצִּית טִפָּה אַחַת מֵאוֹתָם טִפּוֹת שֶׁל עֵדֶן שֶׁהֵם שְׁמֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת. וּמַה אִם כָּל נָבִיא שֶׁנָּטַל טִפָּה אַחַת מֵהֶן הָיְתָה מַעֲלָתוֹ בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ עַל כָּל הַשְּׁאָר. אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מְקַבֵּל מִשְּׁמֹנָה וְאַרְבָּעִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כַּמָּה הָיְתָה חָכְמָתוֹ.
רַבִּי בָּא אָמַר רַב כַּהֲנָא וכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם לַנְּבִיאִים מֵאוֹתָם הַטִפּוֹת, אֶלָּא הָכִי תְּנַן, בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הַיּוֹצֵּאת מֵעֵדֶן רוּחַ חָכְמָה יוֹצֵּא עִמּוֹ, וְעַל כֵּן אִתְגְּזַר בְּמַתְנִיתִין, אִית מַיָא מְגַדְּלָן חַכִּימִין, וְאִית מַיָא מְגַדְּלָן טִפְּשִׁין, ואִינוּן מַיָא דִּמְגַדְּלָן חַכִּימִין אִינוּן מַיָא הֲווּ מִטִפִּין דְּעֵדֶן.
דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַיָא דְבֵיהּ טִפִּין יָתְבִין (נ''א יתירין) מִכָּל אִינוּן אַרְבַּע נַהֲרֵי קַדְמָאָה הוּא דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י״א) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן. מַאי שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן. הַמְיוּחָד מִכּוּלָּם פִּישׁוֹן והוּא הַנּוֹפֵל בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם, וּלְפִיכָךְ הָיְתָה חָכְמַת (לישראל) מִצְּרַיִם יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹלָם.
וּמִשֶּׁנִּגְזְרָה גְזִרָה שְׁאָבְדָה חָכְמַת מִצְּרַיִם, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹתָם טִפִּין וְזָרַק לוֹן בְּהַהוּא גִּנָּא, בְּהַהוּא נַהֲרָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) ונָהָר יוֹצֵּא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְזְה הָיָה מוֹלִיד אַרְבָּעָה אֲחֵרִים וְהָאֶחָד הַמְיוּחָד הַנּוֹלַד מִמֶּנּוּ פִּישׁוֹן הָיָה. מִשֶּׁנִּטְלוּ אֵלּוּ הַטִפּוֹת שֶׁלֹּא יָצְּאוּ מֵהַגַּן אָבְדָה הַחָכְמָה מִמִּצְּרַיִם.
וּמֵאוֹתוֹ הָרוּחַ שֶׁהָיָה יוֹצֵּא מֵעֵדֶן, תִּמְצּוּ' (נ''ל ימצו) כָּל נָבִיא ונָבִיא, והַיינוּ דִּכְתִיב מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן לְרוּחַ הַיּוֹם. וגָנוּז זֶה בְּגַּן עֵדֶן לֶעָתִיד לָבוֹא, וְזֶה הוּא הַנָּהָר שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל בִּנְבוּאָתוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר הַכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ וְגו'. שֶׁאוֹתָם מַיִם תָּמִיד מְגַדְּלִים הַיְדִיעָה בָּעוֹלָם.
תָּנוּ רַבָּנָן כָּל נִשְׁמָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לְמַעְלָה בְּעֵדֶן הֵן. וּמַה מִּמַּה שֶּׁיּוֹרֵד מֵעֵדֶן יִשְׂגֶא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם, לָעוֹמְדִים בּוֹ ונֶהֱנִין מֵהֲנָאוֹתָיו וְכִסּוּפָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק כֵּיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה זוֹכָה לִיכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה. מִיכָאֵ''ל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ עִמָּהּ וּמַקְדִּים לָהּ שָׁלוֹם. מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִים בּוֹ וְשׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר. מִי זֹאת עוֹלָה בֵּין הָעֶלְיוֹנִים מֵהַגּוּף הֶחָרֵב שֶׁדּוֹמֶה לְהֶבֶל דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ד:ד׳) אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה. הוּא מֵשִׁיב וְאוֹמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי, אַחַת הִיא מְיוּחֶדֶת הִיא. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, לְאִמָּהּ זוֹ הִיא כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁהִיא אֵם לַנְּשָׁמָה וְיוֹלֶדֶת לָהּ שֶׁנִּגְזְרָה מִמֶּנָּה.
רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. אֵלּוּ שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵן בְּמַעֲלָתָן לְמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָא חָזַרְנָא עַל מַה דְּאֲמָרָן אֵלּוּ נִקְרָאוֹת בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְהָאֲחֵרוֹת נִקְרָאוֹת בְּנוֹת לוֹט. רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ. שְׁאָר הַנְּשָׁמוֹת מְשַׁבְּחוֹת לָהּ, וְאוֹמְרוֹת שָׁלוֹם בּוֹאֵךְ. מְלָכוֹת וּפִלַגְּשִׁים, מְלָכוֹת אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁהֵם מְלָכוֹת. וּפִלַגְּשִׁים, הֵן גֵּירֵי הַצֶּדֶק. כּוּלָּם מְשַׁבְּחוֹת וּמְקַלְּסוֹת אוֹתָהּ עַד שֶׁנִּכְנְסֶת לְמַעְלָה, וְאֲזַי הַנְּשָׁמָה בְּמַעֲלָתָהּ וּמִתְקַיְּימָא אֲרִיכוּת הַיָּמִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. נִכְנַס בַּאֲרִיכוּת הַיָּמִים לָעוֹלָם הַבָּא.
רַבִּי אַבָּא סָבָא קָם עַל רַגְלוֹי וְאָמַר, מְנוּחָה וְשָׁלוֹם גָּרְמִין יְהֵא לָךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי דְּחָזָרַת עֲטָרָה לְיוֹשְׁנָהּ. דְּתָנִינָן בְּמַתְנִיתָּא קַדְמָאָה דְּכֵיוָן שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא בְּתַשְׁלוּמָהּ בְּאֲתַר עִלָּאָה (לזמנא בתרא עאלין) לָא תָבַאת לְגוּפָא, אֶלָּא אִתְבְּרִיאָן מִנָּהּ נִשְׁמֵי אָחֳרָנִין דְּנָפְקֵי מִנָּהּ ואִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּקִיּוּמָא, עַד דְּאֲתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְדָרַשׁ וּמַה אִם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הֶבֶל וְהַגּוּף שֶׁהוּא טִפָּה סְרוּחָה נִכְנֶסֶת בּוֹ אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁיִּצָּרְפוּ כּוּלָּם וְיִהְיְה הַגּוּף מוּבְחָר בְּקִיּוּם וְתַשְׁלוּם יוֹתֵר, אֵינוֹ דִין לְהִכָּנֵס אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה בּוֹ בְּכָל הַתַּשְׁלוּמִין והָעִלּוּיִין שֶׁבָּהּ.
אָמַר רַבִּי אַחָא אוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה (בו בכל התשלומין והעלויין שבה) מַמָּשׁ ואוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּקִיּוּמָן לֶעָתִיד לָבֹא, אֲבָל שְׁנִיהֶם יִהְיוּ שְׁלֵמִים בְּתַשְׁלוּם הַדַּעַת לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזְּה:
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וגו'. רַבִּי בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (באותם הימים) בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁהוּא יָמִים, וְלֹא בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת שֶׁהֵם יָמִים בְּאוֹתָם הַהֲנָאוֹת וְהַכִּסּוּפִין שֶׁהוּא נוֹחֵל: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. בְּאוֹתוֹ הַמִּשְׂרָה (נ''א המעשר) שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְּׁמוֹ, שֶׁהִיא אוֹת ה''א, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם.
וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מטטרון שַׂר הַפָּנִים שֶׁהוּא נַעַר עֶבֶד מֵרַבּוֹ הָאָדוֹן הַמּוֹשֵׁל עָלָיו, מְמוּנֶּה עַל הַנְּשָׁמָה בְּכָל יוֹם לְהַסְפִּיק לָהּ מֵאוֹתוֹ הָאוֹר שֶׁנִּצְּטַוָּה, והוּא עָתִיד לְמֵיסַב חוּשְׁבַּן פִּתְקָא בְּבָתֵּי קִבְרֵי מִן דּוּמָה וּלְאַחֲזָאָה לֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ, והוּא זַמִּין לְמֶעְבַּד חָמִיר הַהוּא גַּרְמָא תְּחוֹת אַרְעָא לְתַקָּנָא לְגוּפַיָיא וּלְקָיְימָא לוֹן בִּשְׁלֵימוּתָא דְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא (בזמנא) דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשַׁדַּר לָהּ לְאַתְרָהּ.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּוֹשֵׁל וְגו'. מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ, אִי בְּחָכְמְתָא דָא נִסְתַּכֵּל מַהוּ אֶל עַבְדּוֹ. אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאי לֹא נִסְתַּכֵּל אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁאָמַר עַבְדּוֹ, עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (זקן ביתו) הַקָּרוֹב לַעֲבוֹדָתוֹ, וּמַאן אִיהוּ, זְה מטטרו''ן כִּדְקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ עָתִיד לְיַפּוֹת לַגּוּף בְּבָתֵּי קִבְרֵי.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ, זְה מטטרון עַבְדּוֹ שֶׁל מָקוֹם. (קפא א) זְקַן בֵּיתוֹ, שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁנָּתַן לוֹ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶמְשָׁלָה עַל כָּל צִבְאוֹתָיו.
וְתָאנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַב, כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ עֶבֶד נוֹטְלִים אוֹר ונֶהֱנִין מִזִּיו הַנְּשָׁמָה, דְּתָאנָא אוֹר הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם הַבָּא גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא. והָא מֵהַכִּסֵּא נִטְלָה הַנְּשָׁמָה. אֶלָּא זְה לְפִי הָרָאוּי לוֹ וְזֶה לְפִי הָרָאוּי לוֹ. רַב נַחְמָן אָמַר גָּדוֹל מֵאוֹר הַכִּסֵּא מַמָּשׁ דִּכְתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ו) דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמַעְלָה, מַאי עָלָיו עַל זָהֳרוֹ.
וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ כָּל צִּבְאוֹתָיו וְהַמֶּרְכָּבָה שֶׁלּוֹ נִזּוֹנִין מֵאוֹתוֹ הַזּוֹהַר. הֲדָא הוּא שֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לוֹ (דכתיב) שִׂים נָא יָדְךָ, כְּלוֹמַר סִיעָתְךָ, תַּחַת יְרֵכִי, זְהוּ אוֹר הַנִּשְׁפַּע מִן הַנְּשָׁמָה עֲלֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם כָּךְ קִבַּלְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵנִיעַ כָּל צִּבְאוֹתָיו שֶׁל מַעְלָה בְּאוֹת אַחַת מִשְׁמוֹ. אָמַר רַב הוּנָא כָּךְ יְרֵכִ''י בְּגִימַטְרִיָּא רָ''ם. כְּלוֹמַר הַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת שִׂים נָא יָדְךָ סִיעָתְךָ תַּחַת מַעֲלָתוֹ שֶׁל רָם ונִשָּׂא הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל וּלְאַחַר שֶׁצִּוָּה סִיעַת עֶלְיוֹנִים תַּחַת יָדוֹ אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שְׁבוּעָה גְדוֹלָה בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלהֵי הָאָרֶץ. הוֹאִיל וְאָמַר בְּיְיָ שֶׁהוּא הַכֹּל, לָמָּה נֶאֱמַר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁהוּא אָדוֹן עַל הַכֹּל, בְּבַת אַחַת וּבְרֶגַע אֶחָד הוּא מֵנִיעַ לַכֹּל וְכֻלָּם כְּאַיִן נְגְדוֹ. רַבִּי יִצְּחָק אוֹמֵר עַל שְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ לְהוֹרוֹת שֶׁהוּא הַכֹּל ואֵין אַחֵר בִּלְתּוֹ:
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹהֵי הָאָרֶץ. אָמַר רַב הוּנָא וְאִי הֲוִינָא עִמְּהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא כַּד גִּלּוּ רָזָא דְּנָא לָא אִיפְרַשְׁנָא מִנְּהוֹן הָכִי, דְּהָא אֲנָא חָזֵי עֲמִיקִין סַגִּיאִין בְּפוּמַיְיהוּ דְּגָלוּ וְלָא אִתְחַזְּיָין לְכָל אֵינִישׁ. תָּא חֲזֵי, שְׁבוּעַת קְיָימָא דָא אוֹמֵי לָהּ נִשְׁמָתָא דִּכְתִיב אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי.
אָמַר רַבִּי יִצְּחָק מֵהָכָא מַשְׁמַע שֶׁהוֹאִיל וְאַתָּה הוֹלֵךְ בִּשְׁלִיחוּת זֶה לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִקַּח גּוּף לִבְנִי (ד''אלבנייני) לִיכָּנֵס בְּגוּף אַחֵר בְּגוּף זָר בְּגוּף שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ, אֶלָּא בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁהוּא שֶׁלִּי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ שֶׁיָּצָּאתִי מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי אִם אֶל אַרְצִּי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַהוּ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְּחָק. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנִּצְּטָעֵר עִמִּי בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְלֹא הָיָה לוֹ הֲנָאָה וְכִסּוּף בּוֹ מִפְּנֵי יִרְאַת קוֹנוֹ, אוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ תִּקַּח לִיצְּחַק עִמּוֹ בְּהַאי שִׂמְחַת הַצַּדִּיקִים. לִיצַּחֵק עִמּוֹ בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִיצַּחֵק עִמּוֹ דְּעַכְשָׁיו עֵת שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו'.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר יִצְּחָק תָּא שְׁמַע אֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה אֶלָא שְׁלִיחוּת אֶחָד, וְלֹא ב' שְׁלִיחוּת בְּבַת אַחַת. וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי אַבָּא מַלְאָךְ אֶחָד אֲשֶׁר קֶסֶת הַסּוֹפֵר בְּמָתְנָיו עָתִיד לְהַרְשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מִצְּחוֹ, וּלְאַחַר כֵּן הַשַּׂר הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ לְתַקֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּלְהַעֲמִידוֹ לְקַבֵּל נִשְׁמָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, מַאי לְפָנֶיךָ לִפְנֵי שְׁלִיחוּתְךָ.
רַבִּי (אלעזר) אֱלִיעֶזֶר אֲזַל לְמֶחֱמֵי לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רַבֵּיהּ, והַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, כַּד מָטָא גַבֵּיהּ אָמַר לֵיהּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ. אָמַר לֵיהּ לָאו עַל כָּךְ אֲמָרִית. אֶלָּא אֲנָא חָמֵי בְּאַנְפָּךְ דְּמִלָּה חַדְתָּא אִית גַּבָּךְ מֵאִינוּן עֲמִיקִים דְּאַתְּ עָתִיד לְמִתְבַּע.
אָמַר לֵיהּ, חָמֵינָא הַאי אוֹר הָרִאשׁוֹן דְּמַטְלָנוֹי עֲשָׂרָה וּבַעֲשָׂרָה נָטִיל, וּבְרָזָא דַעֲשָׂרָה נָהִיג לְכֹלָּא, וּבְאַתְוָותָא דַּעֲשָׂרָה עָבִיד עוֹבָדוֹי. וְתָאנָא עֲשָׂרָה פִּתְקִין עֲשָׂרָה מַפְתְּחָן דְּבֵי קַצְּרֵי בִּידוֹי, וּפִתְקִין עֲשָׂרָה נָטִיל בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְאַתְקָנָא אַרְעָא עַל גּוּפֵיהוֹן דְּצַּדִּיקַיָּא.
אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר בְּרִי חָמִית הֲוִית יַתִּיר מִמַּלְאָכָא קַדִּישָׁא דְּעַלְמָא, בַּעֲשָׂרָה אִתְבְּרֵי, בַּעֲשָׂרָה אִתְנְהִיג. בַּעֲשָׂרָה כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, בַּעֲשָׂרָה אוֹרַיְיתָא, הוּא בַּעֲשָׂרָה מַטְלָנוֹי, בַּעֲשָׂרָה עַלְמִין עִלָּאִין (בעשרה) וְחַד עִלָּאָה עַל כֹּלָּא בְּרִיךְ הוּא.
וְאֵימָא לָךְ מִלָּה דַּעְתֵּיהּ דְּמָארֵי דְּמַתְנִיתָּא הֲוָה בְּהַאי מַה כְּתִיב וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיִּלֶךְ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זָכִינָא לִפְסוּקָא דָא, אֲבָל וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ הוּא שְׁמֵיהּ דְּמָארֵיהּ דְּאָזִיל גַּבֵּי לְאֲעָלָא לֵיהּ וּלְאַנְהָגָא (ולאגנא) לֵיהּ, אָמַר דָּא וַדַּאי הוּא כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
תְּנַן אָמַר רַבִי אַבָּהוּ תָּא חֲזֵי, מַאן דְּיָדַע שְׁמֵיהּ עַל בּוּרְיֵיהּ, יָדַע דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד דִּכְתִיב, (זכריה יד) יְיָ אֶחָד וְגו' (כלהו) כְּלוֹמַר הַשֵּׁם וְהוּא אֶחָד.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּפָרְשָׁתָא דָא: וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמַּיִם. אָמַר רַבִּי אַבָּא מִחוּץ לָעִיר, דָּא הוּא בֵּי קִבְרֵי. אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, דְּתַנְיָא הַנִּקְדָּמִים בְּבָתֵּי קִבְרֵי אוֹתָם שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּתּוֹרָה, דְּהָא תְּנַן כְּשֶׁנִּכְנַס אָדָם לַקֶּבֶר מַה דְּשָׁאֲלוּ לֵיהּ תְּחִילָּה אִם קָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ו׳) והָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ וְגו'. וּכְשֶׁיֵּצֵּא אֵינוֹ דִּין (לקיימם) לַהֲקִימָם בַּתְּחִלָּה.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְעֵת עֶרֶב זֶהוּ יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁהוּא עֶרֶב הַשַּׁבָּת שֶׁאָז הַזְּמַן לְקָיְימָא מֵתַיָּיא, מַאי מַשְׁמַע דִּתְנַן שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוִי עַלְמָא, והוּא אֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא סִיּוּם הַכֹּל, וְהַיְינוּ לְעֵת עֶרֶב, זְמַן סִיּוּם הַכֹּל. לְעֵת צֵּאת הַשּׁוֹאֲבוֹת, אֵלּוּ הֵם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַשּׁוֹאֲבִים מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהוּא עֵת לָצֵּאת וּלְהִתְנַעֵר מִן הֶעָפָר.
וְאֲמַר רַבִּי אַבָּא עוֹד יִשׁ לָדַעַת דִּתְנַן אוֹתָם הַמִּתְעַסְּקִים לָדַעַת אֶת בּוֹרְאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִשְׁמָתָם בְּתַשְׁלוּמָהּ לָעוֹלָם הַבָּא זָכוּ לָצֵּאת מִשְּׁבוּעוֹת הַנְּשָׁמָה הוֹלֵךְ לָדַעַת מִי הוּא גוּפָהּ מַמָּשׁ וּמַאי הוּא. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם אַף עַל גַּב שֶׁתַּלְמִיד חָכָם הוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּשְׁלוּם, דִּכְתִיב וְהָיָה הָעַלְמָה הַיּוֹצֵּאת לִשְׁאוֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ אֱמוֹר לִי רֶמֶז יְדִיעָתוֹ מִמַּה שֶּׁהִשַּׂגְתָּ.
וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה, אַף אַתָּה עֶבֶד (כמוך) כָּמוֹנִי וְלֹא נִתְחַלֵּף לִי (על) יְדִיעָתְךָ בִּידִיעָתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְצָּרִיךְ אַתָּה לְהַשִּׂיג שֶׁאַתָּה נִבְרָא כָּמוֹנִי.
וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, כְּלוֹמַר יְדִיעַת הַשָּׂגָתִי שֶׁלא הִשִּׂיגוּ סִיעָתְךָ, וְיָדַעְתִּי כִּי מַעֲלָה יִשׁ לִי עָלֶיךָ והֵיאַךְ נִבְרָא אַתָּה מִזִּיו הַנָּתוּן אֶצְּלְךָ. אִם הוּא אוֹמֵר סִימָן זֶה יְהִי מָסוּר בְּיָדִי עַל כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ, וְאֵדַע שֶׁהִיא הָאִשָּׁה הוּא הַגּוּף מֵאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבִּיעַנִי:
וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְגו'. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּעוֹד שֶׁכָּל הָעִנְיָינִים הוּא רוֹצֶּה לְנַסּוֹת עַל הַגּוּף, מַאי כְּתִיב וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵּאת, זֶהוּ הַגּוּף קָדוֹשׁ שֶׁנִּתְעַסָּק בְּדִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִתֵּת גּוּפוֹ לְהַשִּׂיג וְלָדַעַת אֶת קוֹנוֹ. אֲשֶׁר יָלְדָה לִבְתוּאֵל, אָמַר רַב יְהוּדָה בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. בֶּן מִלְכָּה, בֶּן מַלְכָּהּ שֶׁל עוֹלָם. אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. חֶבְרַת הַשֵּׂכֶל גּוּף שֶׁנִּדְבַּק בַּשֵּׂכֶל וְהִיא אָח הַנְּשָׁמָה. וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, מַשָּׂא הַחָכְמָה עָלֶיהָ.
ויָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ. זְה מטטרו''ן. וַיֹּאמֶר הַגְּמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, אֱמוֹר לִי רֶמֶז חָכְמָתָא בִּידִיעַת בּוֹרְאֵךְ מִמַּה שֶּׁעָסַקְתְּ בָּעוֹלָם שֶׁיָּצָּאת מִמֶּנּוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא כִּדְפָרְשִׁינָן, אַחַר כָּל זֶה מַה כְּתִיב ואָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל ידֶיהָ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אוֹתָם הָעֲצָּמוֹת שֶׁנִּפְזְרוּ לְכָאן וּלְכָאן, הוּא צּוֹמֵד אוֹתָם וְשׁוֹקְלָם זֶה עַל זְה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְעַצְּמוֹתֶיךָ יַחְלִיץ. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹתוֹ הַגּוּף עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁם נִכְנַס בּוֹ נִשְׁמָתוֹ.
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִי מוֹלִיךְ הַגּוּף לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר רִבִּי זֵירָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עוֹשֶׂה מְחִילוֹת תַּחַת הָאָרֶץ וְהֵם מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) ואֶרְץ רְפָאִים תַּפִּיל.
אָמַר רִבִּי יִצְּחָק גַּבְרִיאֵ''ל מוֹלִיךְ אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְנָא לָן דִּכְתִיב, (בראשית כ״ד:נ״ח) הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזְּה, וּכְתִיב הָתָם (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאי דִכְתִיב וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם, אַף עַ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[131b]
[...] quiconque s'attache à une femme païenne se souille ; et l'enfant qui naîtra de cette union recevra un esprit impur. Mais, objectera-t-on, puisque le père est un Israélite, pourquoi l'enfant recevra-t-il un esprit impur lorsque la mère est païenne ? A ceci, nous répondrons ce qui suit : Remarquez qu’au moment même de la cohabitation avec cette femme, le père se souille ; et si le père est déjà souillé, à plus forte raison l'enfant qui naîtra recevra-t-il un esprit impur. Mais il y a plus : L'homme qui se marie avec une païenne transgresse le commandement de la loi ; car il est écrit (Ex., XXXIV, 14) : « N'adore point de dieux étrangers ; car le Seigneur s'appelle le Dieu jaloux. » Il est, en effet, jaloux de l'Alliance sacrée. Rabbi Éléazar reprit : Remarquez que c'est parce qu’Abraham notre père a connu la Sagesse, qu'il voulait vivre séparé de tous les peuples païens et ne voulait point faire d'alliance avec eux.
C’est pourquoi l’Écriture (Gen., XXIV, 3) dit : « ... Afin que je te fasse jurer par le Seigneur, le Dieu du ciel et de la terre, que tu ne prendras aucune des filles des Chananéens, parmi lesquels j'habite, pour la faire épouser à mon fils. » Par les mots : « ... Filles des Chananéens », Abraham fait allusion au mystère renfermé dans les paroles suivantes de l’Écriture (Mal, II, 11) : « ... Parce que Juda, en prenant pour femme celle qui adorait les dieux étrangers, a souillé le peuple consacré au Seigneur. » Par les mots : « Parmi lesquels j'habite », Abraham fit allusion à celui qui est appelé « Je » (anochi), ainsi qu'il est écrit (Is., XLIV, 24) : « C'est moi (anochi) qui ai fait tout cela. » Et « tout cela» pour ne pas se souiller.
Remarquez quicumque sanctum foederis signum pudendis inseruit feminæ gentilis, non solum sacrum polluit signum, sed etietiam coelum; c'est d'un tel homme que l'Écriture (Prov., XXX, 21)) dit : « La terre est troublée par trois choses, etc. » Bien qu'Abraham ait fait prêter serment à son serviteur de ne pas prendre de femme païenne pour son fils, il ne se fiait pas à la vigilance de son serviteur ; et il adressa à ce sujet une prière au Saint, béni soit-il, en disant (Gen., XIV, 8) : « Le Seigneur, le Dieu du ciel, etc., enverra lui-même son ange devant toi. » Abraham désignait l'ange de l'Alliance qui veillera sur Isaac, pour que Celui-ci ne souille pas son signe de l'Alliance.
Il est écrit (Gen., XIV, 7) : « Seulement, ne ramène jamais mon fils en ce pays-là. » Pourquoi Abraham ne voulait-il pas que son fils fût amené en ce pays? – Parce qu'il savait que, parmi tous les habitants de ce pays, il n'y avait pas un seul homme qui aimât Dieu, en dehors de lui. Aussi ne voulait-il pas qu'Isaac demeurât parmi des hommes semblables; il préférait avoir toujours Isaac près de lui, afin qu'il apprît de lui les voies du Saint, béni soit-il, dont il ne faut s'écarter ni à droite, ni à gauche.
Rabbi Yessa dit : Il est certain que c'est le mérite d'Abraham qui a servi la cause de son serviteur . Ainsi, le serviteur d'Abraham arriva à la fontaine, où il rencontra Rébecca, le jour même où il avait quitté son maître, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXIV, 42) : « Je suis arrivé aujourd'hui près de la fontaine. » Rabbi Éléazar commença alors à parler de la manière suivante : Il est écrit (Ps., CXIX, 18) : « Ote le voile qui est sur mes yeux, afin que je considère les merveilles qui sont enfermées dans ta loi. » Combien sont-ils insensés, ces hommes qui ne connaissent ni ne cherchent à étudier la loi ! C'est dans la loi que réside toute la vie, toute la liberté et toute la félicité dans ce monde et dans le monde futur. Dans ce monde : c'est-à-dire qu'ils auront des jours complets ici-bas, ainsi qu'il est écrit (Ex., XXIII, 26) : « Et je remplirai le nombre de tes jours. » Et des longs jours dans le monde futur : parce que la vie future est une vie parfaite, vie de joie qu'aucune tristesse ne trouble. C'est là la vraie «vie.» La « liberté » dans ce monde, car quiconque se consacre à l'étude de la loi sera à l'abri de l'oppression des autres peuples, qui ne pourront avoir aucune prise sur lui.
Mais, objectera-t-on, il y a eu des persécutions contre ceux qui étudient la loi ? A ceci nous répondrons que ces cas de persécution, tel que le cas de Rabbi Aqiba et de ses collègues, sont des décrets exceptionnels de la Providence ; ce sont les desseins secrets de la Pensée suprême. Il (celui qui étudie la loi) est aussi libre et indépendant vis-à-vis de l'ange exterminateur qui n'a pas de prise sur l'homme qui se consacre à la loi. Si Adam se fût attaché à l'Arbre de vie qui est la loi, il ne se serait pas attiré la mort à lui-même et à tout le monde. C'est précisément en raison de la liberté que la doctrine renferme, que le Saint, béni soit-il, confia la doctrine à Israël, doctrine dont l'Écriture (Ex., XXXII, 16) dit : « L'.Écriture était libre (100) (harouth) sur les tables de la loi », ainsi que cela a été déjà expliqué précédemment. Si Israël n'avait pas péché en abandonnant l'Arbre de vie, la mort ne serait pas revenue dans le monde (101). C'est pourquoi le Saint, béni soit-il, dit (Ps., LXXXII, 6) : « J'ai dit : vous êtes des dieux, et vous êtes tous enfants du Très Haut. Mais vous mourrez cependant comme des hommes. » Dieu dit. à Israël : En vous donnant la loi, j'ai dit que vous êtes des dieux et que vous ne mourrez plus. Maisvous avez péché ; et c'est pour cela que vous mourrez comme des hommes. Ainsi le mauvais serpent qui noircit la face des hommes ne peut avoir de prise sur celui qui se consacre à. l'étude de loi. Rabbi Yessa objecta : Pourquoi Moïse est-il mort ? D'après ce qui précède, il ne devait pas mourir parce qu'il n avait pas péché ?
Rabbi Eléazar lui répondit : Certes, Moïse est mort, mais non pas par le serpent ; celui-ci n'a pas eu de prise sur lui et ne l'a pas souillé ; aussi, sa mort ne mérite-t-elle [...]
- דְחַיֵּי יָרִיק חַיִּין דְּלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין, דְּהָא הַשְׁתָּא פָּסְקִין בְּגִין דְּהָא חִוְיָא בִּישָׁא שָׁלְטָא וְאִתְכַּסֵּי סִיהֲרָא. וּבְגִין כָּךְ כִּבְ''יָכוֹל פָּסְקִין מֵימוֹי וְחַיִּין לָא שָׁלְטִין בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת.
וּבְהַהוּא זִמְנָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִוְיָא בִישָׁא יִסְתַּלַּק מֵעַלְמָא וְיַעֲבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְאִתְּמָר (זכריה י״ג:ב׳) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וּלְבָתַר דְּאִיהוּ יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא, סִיהֲרָא לָא אִתְכַּסְיָא, וְנַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא יִפָּסְקוּן מַבּוּעוֹי, וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים וְגו'.
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אִי תֵימָא דְּכָל גּוּפִין דְּעַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, אִינוּן גּוּפֵי דְּאִתְנְטִיעוּ בְּנִשְׁמָתָא חָדָא מַה תְּהֵא מִנַּיְיהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִינוּן גּוּפִין דְּלָא זָכוּ וְלָא אַצְלָחוּ הֲרֵי אִינוּן כְּלָא הֲווּ, כְּמָה דְּהֲווּ עֵץ יָבֵשׁ בְּהַהִיא עַלְמָא הָכִי נָמֵי בְּהַהוּא זִמְנָא, וְגוּפָא בַּתְרָאָה דְּאִתְנְטַע וְאַצְלַח וְנָטַל שָׁרָשׁוֹי כְּדְקָא יְאוּת יָקוּם.
וְעֲלֵיהּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְגו' וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וְגו'. דְּעֲבַד אִיבִּין וְנָטַע שָׁרָשִׁין וְאַצְלַח כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל הַהוּא גּוּפָא קַדְמָאָה דְּלָא עֲבַד אִיבִּין וְלָא נָטַע שָׁרָשִׁין (ולא זכה ולא אצלח) כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְגו'. כִּי יָבֹא טוֹב דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים.
וְיִתְנְהִיר הַהוּא נְהוֹרָא דְּזַמִּין לְאַנְהָרָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּהֲוָה גָנִיז קַמֵּיהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:ד׳) וַיַּרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. וּכְדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, וּכְתִיב, (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וְגו', וּכְדֵין יִתְגַּבַּר טוֹב בְּעַלְמָא, וְהַהוּא דְּאִתְקְרֵי רַע יִתְעֲבַר מֵעַלְמָא כִּדְאֲמָרָן. וּכְדֵין אִינוּן גּוּפִין קַדְמָאֵי לֶהֱווֹ כְּלָּא הֲווּ.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲרָקָא עֲלַיְיהוּ עַל אִינוּן גּוּפִין רוּחִין אָחֳרָנִין, וְאִי זָכָאן בְּהוֹן יְקוּמוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִי לָאו יְהוֹן קִטְמָא תְּחוֹת רַגְלֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא דִּכְתִיב (מלאכי ג), וּכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ וְגו'. וְכֹלָּא אִתָּקַם וְאִתְעַתַּד קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּמִנְיָינָא הֲווּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגו'.
תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר כָּל אִינוּן מֵתִין דִּבְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל יְקוּמוּן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר עֲלַיְיהוּ וְיוֹקִים לוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אִלֵּין אִינוּן דִּי בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִלֵּין אִינוּן דִּבְגוֹ אַרְעָאן אָחֳרָנִין, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ תְּחִיָּיה אֶלָּא קִימָה. דְּהָא רוּחָא דְחַיֵּי לָא תִשְׁרֵי אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּהוּ יִחְיוּ מֵתֶיךָ, וְאִינוּן דִּלְבַר, יִתְבְּרֵי גוּפָא דִלְהוֹן וִיקוּמוּן גּוּפָא בְּלָא רוּחָא. וּלְבָתַר יִתְגַּלְגְּלוּן תְּחוֹת עַפְרָא עַד דְּיִמְטוּן לְאֶרֶץ יִּשְׂרָאֵל, וְתַמָּן יְקַבְּלוּן נִשְׁמָתָא, וְלָא בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, בְּגִין דְּיִתְקַיְּימוּן בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי.
רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יֵיסָא הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְעָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲחָיָיא מֵתַיָיא, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּיִתְעָרוּן קַמֵּיהּ כֻּלְּהוּ קָיְימִין דִּיוּקְנִין דִּיוּקְנִין קַמֵּיהּ בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא, וְנָחִית לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִקְרֵי לוֹן בִּשְׁמָהָן כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נח) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וְכָל נִשְׁמָתָא תֵּיעוֹל לְדוּכְתָּהָּ, וִיקוּמוּן בְּקִיּוּמָא בְּעַלְמָא כְּדְקָא חָזֵי, וּכְדֵין יְהֵא עַלְמָא שְׁלִים, וְעַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ה:ח׳) וְחֶרְפַת עַמּוֹ יָסִיר וְגו', מַאי וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר. דָּא יֵצֶר הָרָע דְּאַחְשִׁיךְ אַנְפֵּי בִּרְיָין וְשַׁלִּיט בְּהוּ.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא חָמִינָן כָּל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּרוּחָא דָא. לָאו אִיהוּ מְסָאָב, נָפְקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ אִיהוּ מְסָאָב. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אִתְּמָר דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הָרָע כַּד נָטִיל רוּחָא דְּבַר נָשׁ סָאִיב לֵיהּ וְאִשְׁתָּאַר גּוּפָא מְסָאָב, וּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כַּד אִינוּן בְּחַיֵּיהוֹן אִינוּן מְסָאֲבִין דְּהָא מִסִּטְרָא מִסָּאֲבָא אִית לוֹן נִשְׁמָתִין, וְכַד אִתְרִיק מִנֵּיהּ הַהוּא מְסָאֲבוּ אִשְׁתָּאַר גּוּפָא בְּלָא מְסָאֲבוּ כְּלָל.
בְּגִין כָּךְ (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[132a]
[...] certainement pas le nom de mort, attendu que son âme a été attirée par la Schekhina pour vivre en elle éternellement. Ainsi, bien que son âme se soit séparée du corps, Moïse est appelé un homme vivant, ainsi que nous l'avons expliqué (102) par le verset suivant (II Rois, XXIII, 20) : « Banaias, fils de Joïada, fils d'un homme vivant, etc. » Il résulte de ce qui précède que quiconque se consacre à l'étude de la loi est entièrement libre, et dans ce bas monde où les peuples païens n'auront aucune prise sur lui, et dans le monde futur où on ne lui demandera aucun compte.
Remarquez que la loi renferme un grand nombre de mystères suprêmes ; et c'est pourquoi l'Écriture (Prov., III, 15) dit d'elle : « Elle est plus précieuse que tous les trésors », attendu qu'elle en renferme un grand nombre. David qui a prévu, grâce à son esprit de sagesse, tous les trésors renfermés dans la loi, dit à cause de cela(Ps., CXIX, 18) : « Ote le voile qui est sur mes yeux, afin que je considère les merveilles qui sont enfermées dans ta loi. » Remarquez que l'Écriture dit (Gen., XXIV, 15) : « A peine avait-il achevé de parler ainsi à lui-même, lorsqu'il vit sortir Rébecca, etc. » Pourquoi «sortir » ? L'Écriture aurait dû dire : « ... Lorsqu'il vit venir Rébecca » ? L'Écriture veut nous indiquer que le Saint, béni soit-il, a fait sortir Rébecca du nombre de tous les habitants de cette ville ; car tous étaient coupables, alors qu'elle seule se distinguait des autres.
L’Écriture ajoute : « Et elle se rendit à la fontaine (ha-aïnah). » Le mot « ha-aïnah » est écrit avec un Hé, ce qui est anormal, afin de nous indiquer que c'était la fontaine de Miriam que la Providence a déplacée à cette occasion. Et c'est pourquoi ce mot est écrit avec un Hé, parce que les eaux allèrent au-devant de Rébecca. D'après une autre interprétation, la raison pour laquelle l'Écriture dit : « ... Lorsqu'il vit sortir Rébecca » ( au lieu de : lorsqu'il vit marcher, ou venir Rébecca), est la suivante : Rébecca ne sortait jamais de la maison que lorsqu'elle avait besoin de puiser de l'eau. Et comme Eliézer s'était proposé de ne choisir d'autre femme pour le fils de son maître que celle qui reste chastement enfermée dans la maison et qui ne sort que quand c'est nécessaire, il observait la conduite de toutes les filles de l'endroit. Il reconnut que Rébecca était digne de devenir la femme du fils de son maître, parce qu'elle ne « sortait que pour puiser l'eau ».
Remarquez que c'était vers le soir que le serviteur d'Abraham arriva à Haran et y rencontra Rébecca. C'était donc, au même moment où Isaac faisait la prière des vêpres (minhah)(103), que le serviteur d'Abraham arriva auprès de Rébecca ; c'était à la même heure que Rébecca entra, plus tard, dans la maison d'Isaac. C'était afin que tout s'accomplit conformément aux desseins de la Providence ; car dans cette coïncidence se trouve un mystère de la Sagesse. Le fait qu'Eliézer rencontra Rébecca près d'une fontaine cache également un mystère renfermé dans les paroles, du verset suivant (Cant., IV, 15) : « C'est la fontaine des jardins et le puits des eaux vivantes qui coulent avec impétuosité du Liban. » Le sens de ce verset a été expliqué autre part (104) ; et tout est un mystère. Rabbi Siméon vint une fois dans la ville de Tibériade accompagné de Rabbi Abba. Un jour Rabbi Siméon dit à son compagnon : Allons au-devant d'un homme qui se rend auprès de nous pour nous communiquer des choses relatives à la loi. Je vois cet homme dans une vision s'acheminant vers nous.
Rabbi Abba lui répondit : Je sais, mon maître, que partout où vous allez, le Saint, béni soit-il, vous envoie des anges ailés pour s'entretenir avec vous. En sortant de la ville, Rabbi Siméon leva les yeux et vit un homme courant vers eux. Rabbi Siméon et Rabbi Abba s'assirent. Lorsque l'étranger arriva près d'eux, Rabbi Siméon lui dit : Qui es-tu ? L'autre répondit : Je suis un juif ; j'arrive de Cappadoce et je me rends à la résidence du fils de Jochaï, vers lequel les collègues m'ont délégué pour lui communiquer des choses intéressant la loi. Rabbi Siméon répliqua : Parle, mon fils. L'autre lui demanda : Est-ce toi le fils de Jochaï ?
Rabbi Siméon lui répondit : C'est moi le fils de Jochaï. Le messager commença alors à parler de la manière suivante : Une tradition nous apprend que rien ne doit séparer l'homme qui fait sa prière, du mur vers lequel il tourne son visage,ainsi qu'il est écrit(Is., XXXVIII, 2) : « Et Ézéchias tourna son visage du côté du mur et pria Dieu, etc. » La tradition nous apprend également qu'on ne doit pas passer à côté d'un homme qui fait sa prière et qu'on doit se tenir éloigné de lui de quatre coudées. Enfin la tradition nous apprend également qu'on ne doit faire sa prière derrière son maître. Quel est le sens spirituel de cette tradition ?
L’étranger continua à parler de la manière suivante : L'Écriture (Ps., XXXIX, 13) dit: « Exauce (schimah), ô Seigneur; écoute mes cris et ne reste pas indifférent à mes larmes. » Pourquoi l'Écriture se sert-elle du mot « schimah », (qui convient lorsqu'on s'adresse à une femme), et non pas du mot « schema », ainsi qu'elle le dit ailleurs (Ps., XXX, 11) « Écoute (schema), Seigneur, et aie pitié de moi » ? Mais l'Écriture se sert tantôt du mot « schimah » et tantôt du mot « schema », selon qu’il s'agit d'un homme on d'une femme (105). Telle est la raison pour laquelle l'Écriture emploie tantôt le mot « schimah » », ainsi que dans le verset suivant (Ps., XVII, 1) : « Écoute (schimah), Seigneur, la justice de ma cause, etc. », et tantôt « schema », ainsi que dans le verset précité « Écoute (schema), Seigneur, et aie pitié de moi» ; et ailleurs (Prov., I, 8) : « Écoute (schema), mon fils, etc. »; et ailleurs (Deut., XXVII, 9): « Sois attentif et écoute (schema), ô Israël. » Or, dans notre verset (Ps., XXXIX, 13), l'Écriture dit : « Écoute (schimah), ma prière, ô Seigneur », parce que c'est le degré qui reçoit les prières de tout le monde. Ceci corrobore la tradition suivant laquelle on tresse une couronne de toutes les prières et on la pose sur la tête du Juste qui vit en toute éternité, ainsi qu'il est écrit (Prov., X, 6) : « Les bénédictions sont sur la tête du Juste. » C'est pourquoi l'Ecriture dit (Ps., XXXIX, 13) : « Exauce (schimah), ô Seigneur, ma prière. » Par le mot « prière », l'Écriture entend la prière qu'on fait à voix basse.
L’Écriture ajoute : « ... Écoute mes cris (schaveathi). » Par le terme « cris » (schava), l'Écriture désigne la prière que l'homme, dans sa détresse, adresse au ciel à haute voix, en levant les yeux en haut, ainsi qu'il est écrit (Ex., II, 23) : « Et leurs cris (schaveatham), arrachés par l'oppression, montèrent jusqu'à Dieu.» Ainsi, le mot « schaveatham » désigne la prière que l'homme prononce à haute voix en levant les yeux en haut, ainsi qu'il est écrit (Is., XXII, 5) : « Et qui élève sa voix (veschavea) vers la montagne. » Ce dernier genre de prière, c'est-à-dire celle que l'on adresse au ciel dans sa détresse, [...]
- מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּאִתְּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אִסְתָּאַב אִיהוּ. וְהַהוּא בְּרָא דְּאִתְיְלִיד לֵיהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא. וְאִי תֵימָא הָא בְּסִטְרָא דְּאֲבוֹי מִיִּשְׂרָאֵל קָא אַתְיָא, אַמַּאי יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא.
תָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִסְתָּאַב אֲבוֹי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְדָּבַּק בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, וְכֵיוָן דְּאָב אִיהוּ אִסְתָּאָב בְּהַהִיא אִתְּתָא דְּאִיהִי מְסָאֳבָא, כָּל שֶׁכֵּן דְּאִיהוּ בְּרָא דְּאִתְיְלִיד מִינָּהּ יְקַבֵּל עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֳבָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ בְּגִין דְּקַנֵּי עַל הַאי בְּרִית קַדִּישָׁא.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי דְּהָא אִתְּמָר דְּכֵיוָן דְּיָדַע אַבְרָהָם אָבִינוּ חָכְמְתָא בָּעָא לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל שְׁאָר עַמִּין וְלָא לְאִתְדַּבָּקָא בְּהוּ, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלקֵי הַשָּׁמַיִם וִאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וְגו', מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וַדַּאי, (מאי) רָזָא אִיהוּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר. אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. אָנֹכִי דַיְיקָא כְּתִיב הָכָא אֲשֶׁר אָנֹכִי, וּכְתִיב הָתָם (ישעיה מד אנכי עשיתי ארץ. וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו.)
תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָעִיל הַאי בְּרִית קַדִּישָׁא בְּהַהִיא אִתְּתָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, גָּרִים לְאִסְתָּאֲבָא אֲתַר אָחֳרָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו'. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹמֵי לֵיהּ בְּהַאי בְּרִית, לָא אַבְטַח בֵּיהּ אַבְרָהָם עַד דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ קַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמַר יְיָ אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְגו', הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ, וַדַּאי דָא מַלְאַךְ הַבְּרִית, בְּגִין דְּיִתְנְטִיר הַאי בְּרִית וְלָא יִסְתָּאַב בֵּין אִינוּן עַמִּין:
רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיָדַע אַבְרָהָם דְּהָא בְּכֻלְּהוּ לָא הֲוָה מַאן דְּאִשְׁתְּמוֹדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא בָּעָא דְּלֵהְווּ מְדוֹרֵיהּ דְּיִצְחָק בֵּינַיְיהוּ, אֶלָּא דִּיהֵא מְדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ, וְיִצְחָק יוֹלִיף מִנֵּיהּ תָּדִיר אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וְעַל דָּא לָא בָּעָא אַבְרָהָם דִּלְהֱוֵי מְדוֹרֵיהּ דְּיִצְחָק תַּמָּן.
אָמַר רִבִּי יֵיסָא וַדַּאי זְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אָעֳרַע קַמֵּיהּ דְּהַהוּא עַבְדָא, דְּהַהוּא יוֹמָא נָפַק, וְהַהוּא יוֹמָא מָטָא לְעֵינָא דְמַיָּא, דִּכְתִיב וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן. וְהָא אוּקְמוּהָ.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. כַּמָה אִינוּן בְּנִי נְשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כָּל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טוּב בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. (ההוא חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו) (נ''א ההוא חירו דעלמא דאתי איהו חיין בעלמא דין). חַיִּין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין דְּיִזְכּוּן לְיוֹמִין שְׁלֵמִין בְּהַאי עַלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ג:כ״ו) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. וּלְיוֹמִין אֲרִיכִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּאִינוּן חַיִּין שְׁלֵימִין, אִינוּן חַיִּין דְּחֵידוּ, חַיֵּי בְּלָא עֲצִיבוּ, חַיִּין דְּאִינוּן חַיִּין. חֵירוּ בְּעַלְמָא דֵין חֵירוּ דְּכֹלָּא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכְלִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי כָּל עַמִּין דְּעַלְמָא.
וְאִי תֵימָא אִינוּן בְּנִי שְׁמַד. גְּזֵרָה הִיא מִלְּעֵילָא כְּגוֹן רַבִּי עֲקִיבָא וְחֲבֵרוֹי, וְכָךְ סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה. חֵירוּ דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִי אָדָם הֲוָה אִתְדָּבַּק בְּאִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹרַיְיתָא, לָא גָרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עַלְמָא. וּבְגִין כָּךְ כַּד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב בָּהּ חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִלְמָלֵא אִינוּן לָא חָטוּ וְשָׁבְקוּ אִילָנָא דְחַיֵּי, לָא גָרְמוּ מוֹתָא לְעַלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר (תהלים פב) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. חֲבַלְתּוּן גַּרְמֵיכוֹן אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגו'. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאַחְשִׁיךְ עָלְמָא.
אָמַר רַבִּי יֵיסָא אִי הָכִי משֶׁה אַמַּאי מִית, דְּאִי הָכִי כֵּיוָן דְּלָא חָב לָא יְמוּת (ואמאי ימות). אָמַר לֵיהּ וַדַּאי מִית, אֲבָל לָא שָׁלָטָא בֵּיהּ קָאַמְרִינָן, אֶלָּא לָא מִית עַל יְדוֹי וְלָא אִסְתָּאַב בֵּיהּ, וְלָא מִית (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[132b]
[...] enfonce les portes du ciel et triomphe de tous les obstacles. Enfin, L’Écriture ajoute : « Et ne reste pas indifférent à mes larmes. » Une telle prière monte directement auprès du Roi, et aucune porte n'est fermée pour elle ; jamais une telle prière ne demeure inefficace. Ainsi, il y a trois genres de prières (106) « Thephilah », « Schaveah » et « Dimah ». Ces trois genres de prières correspondent aux trois degrés indiqués dans les paroles de l'Écriture (Gen., XXIII, 4) : « Je suis étranger », et : « Je suis domicilié parmi vous », et enfin (Ps., XXXIX, 13) : « ... Comme tous mes ancêtres à l'origine du monde (107) » Remarquez que c'est pour cette raison qu'il y a des prières que l'homme doit réciter debout, et d'autres qu'il peut réciter assis. C'est pour la même raison qu'il y a un phylactère du bras et un de la tête, correspondant au jour et à la nuit, et ne formant qu'un. Lorsqu'on revêt le phylactère du bras, on récite, étant assis, une prière, et on la pare, telle une fiancée qui doit entrer sous le dais nuptial accompagnée de ses suivantes. Et on récite également assis le passage correspondant à la prière appelée « kedouscha », récitée debout. Et les anges et les séraphins, et les Ophanim, et les Hayoth sacrés proclament : Saint, saint, saint, béni soit-il.
C'est pourquoi cette prière est dite assise (108) ; mais lorsqu'elle arrive devant le Roi suprême, il vient au-devant d'elle pour la recevoir; nous devons alors nous lever devant le Roi suprê,me qui s'unit à la prière comme le mâle s'unit à la femelle. C'est pourquoi on ne doit pas s'interrompre entre la prière dite assise et celle dite debout (109). C'est pourquoi il faut se tenir respectueusement devant le Roi suprême, à une distance de quatre coudées comptée d'après la mesure divine. C'est pourquoi cette prière doit être dite debout, parce qu'elle s'adresse au principe mâle ; c'est pourquoi on s'incline en proférant les mots : Béni soit-il, et on se redresse en prononçant le nom divin. Enfin la tradition nous apprend qu'on ne doit pas faire sa prière derrière son maître, parce qu'on est tenu de montrer à son maître autant de respect qu’à la Schekhina ; or il ne convient pas d'adresser ses prières à la Schekhina en présence d'un homme à qui on doit autant de respect qu'à elle.
Remarquez que la prière des vêpres a été instituée par Isaac de la même façon que la prière du matin par Abraham, correspondant au degré auquel ils se sont attachés. C'est pourquoi la prière des vêpres doit être adressée à partir du moment où le soleil tourne du côté de l'ouest ; mais, avant, c'est le matin, le degré d’Abraham appelé « Hésed », ainsi qu'il est écrit (Ps., LII, 3) : « La grâce de Dieu (Hésed) règne pendant la journée. » Mais, diras-tu peut-être, aussi l'après -midi ? Remarquez qu'il est dit (Jér., VI, 4) : « Malheur à nous, car le jour baisse ; les ombres de la nuit s'étendent. » « Le jour » correspond à la prière du matin (degré de Hésed), alors que le soleil est du côté de l'est. Mais, lorsque le soleil tourne du côté de l'ouest, c'est le moment des vêpres, le moment de la Rigueur (Gueboura), degré d'Isaac. Et le verset s'explique ainsi : « Le jour s'en va », c'est-à-dire le degré de grâce s'en va. « Les ombres de la nuit » indiquent que l'heure de la Rigueur arrive. C'est à ce moment que le Sanctuaire a été détruit et le Temple brûlé. C'est pourquoi on dit que l'homme doit observer rigoureusement la prière des vêpres ; car à, ce moment la Rigueur domine. Jacob a institué la prière du soir pour compléter et féconder l'œuvre d’Isaac. Le Vav (Jacob) va perfectionner le Hé (Isaac). Le Hé est nourri grâce au Vav ; mais le Vav lui-même n'a pas de lumière propre à lui, c'est pourquoi cette prière est facultative ; car elle n'est que la continuation de la prière du matin, pour illuminer la nuit, moment d'obscurité, qui dure jusqu'à minuit, à l'heure où Dieu s'entretient avec les justes dans le Paradis ; c'est pourquoi l'homme doit étudier la loi, à cette heure, ainsi que cela a déjà été dit.
Remarquez que David a déjà fait allusion à ces trois prières dans le verset (Ps., LV, 18) suivant : « Le soir, le matin et l'après-midi, je raconterai mes misères, et le Seigneur exaucera ma voix. » Par contre David lui-même n'a fait que deux prières : celle du matin et celle de l'aprèsmidi ; c'est pourquoi il se sert seulement des deux termes « je raconterai » et « j'annoncerai ». Mais David avait coutume de se lever au milieu de la nuit et de chanter des cantiques [...]
- וַדַּאי אֶלָּא אִתְדָּבַּק בִּשְׁכִינְתָּא וְאָזִיל לְחַיֵּי עָלְמָא.
וְהַאי חַי אִקְרֵי, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (שמואל בכג) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי וְגו'. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא חֵירוּ אִית לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּעַלְמָא דֵין מִשִּׁעְבּוּדָא דִּשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. חֵירוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּגִין דְּלָא יִתְבְּעוּן מִנֵּיהּ דִּינָא בְּהַהוּא עַלְמָא כְּלָל.
תָּא חֲזֵי, בְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין סְתִימִין אִית בָּהּ, בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, (משלי ג׳:ט״ו) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. כַּמָּה גְנִיזִין טְמִירִין אִית בָּהּ, וְעַל דָּא כַּד אִסְתַּכַּל דָּוִד בְּרוּחָא דְחָכְמְתָא וְיָדַע כַּמָּה פְּלִיאָן נָפְקִין מֵאוֹרַיְיתָא
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת. יוֹצֵאת, בָּאָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי יוֹצֵאת. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לָהּ מִכָּל אִינוּן בְּנֵי מָתָא דְּכֻלְּהוּ חַיָּיבִין, וְהִיא יוֹצֵאת מִכְּלָלָא דִּלְהוֹן. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה כְּתִיב בְּה''א, רָזָא אִיהוּ דְּאִעָרְעַת תַּמָּן בֵּירָא דְּמִרְיָם, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָעַיְנָה בְּה''א וּסְלִיקוּ לָהּ מַיָא.
דָּבָר אַחֵר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת כְּמָה דִכְתִיב יוֹצְאוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, אַמַּאי יוֹצְאוֹת וְלא הוֹלְכוֹת וְלֹא בָאוֹת. אֶלָּא בְּגִין דִּטְמִירִין הֲווּ כָּל יוֹמָא וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא נָפְקִין לְשָׁאֲבָא מַיָא, וְסִימָנָא נָקִיט בִּידֵיהּ.
תָּא חֲזֵי, כַּד מָטָא עַבְדָא לְחָרָן וְאַשְׁכַּח לָהּ לְרִבְקָה לְעֵת עֶרֶב הֲוָה עִידָן צְלוֹתָא דְמִנְחָה. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמָטָא יִצְחָק לְצַלָּאָה צְלוֹתָא דְמִנְחָה, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא מָטָא עַבְדָא לְגַבָּהּ דְּרִבְקָה. וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמָטָא יִצְחָק לִצְלוֹתָא דְמִנְחָה כְּמִלְקַדְּמִין מָטַאת רִבְקָה לְגַבֵּיהּ. לְאִשְׁתַּכָּחָא כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ דְּאִצְטְרִיךְ כְּדְקָא יְאוּת, וְכֹלָּא מָטָא בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְעַל דָּא אֲתָא הַהוּא עַבְדָא לִבְאֵר הַמַּיִם רָזָא דִכְתִיב (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, וְאוֹקִימְנָא, וְכֹלָּא רָזָא אִיהוּ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָתֵי לִטְבֶרְיָה וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אַבָּא נִזִיל, דְּהָא אֲנַן חָמֵינָן דְּבַר נָשׁ חַד יִמְטֵי הַשְׁתָּא לְגַבָּן וּמִלִּין חַדְתִּין בְּפוּמֵיהּ וְאִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא הָא יְדַעְנָא דְּבְּכָל אֲתַר דְּמַר אָזִיל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לֵיהּ מַלְאָכִין טָסִין בְּגַדְפִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ.
עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, סָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֵינוֹי, וְחָמָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה רָהִיט וְאָזִיל. יָתְבוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַאן אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא וּמִקַּפּוֹטְקִיָּא קָאֲתִינָא וְאֲנָא אָזִילְנָא אַטִיטְרֵיהּ דְּבַר יוֹחָאי דְּאִתְמַנּוּן חַבְרַיָא בְּמִלִּין יְדִיעָן וְשַׁדְּרוּנִי גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵימָא בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַנְתְּ בַּר יוֹחָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא בַּר יוֹחָאי.
אָמַר לֵיהּ הָא אוֹקִימְנָא דְּלָא יַפְסִיק בַּר נָשׁ בִּצְלוֹתֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְגו'. וּמַאן דְּצַלֵּי אָסִיר לְמֶעֱבַר אַרְבַּע אַמּוֹת סָמִיךְ לֵיהּ, וְאוּקְמוּהָ לְהַנֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל סְטַר בַּר לְקַמֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ דְּלָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְכוּ' וְאִתְמַנּוּן בְּכָל הַנֵּי מִילֵי.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ט:י״ג) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ. מַאי טַעְמָא שִׁמְעָה וְלָא שְׁמַע, בְּאֲתַר חַד כְּתִיב שְׁמַע יְיָ וְחָנִנִי וְגו', וּבְאֲתַר אָחֳרָא שִׁמְעָה. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְזִמְנִין שְׁמַע לִדְכוּרָא וּלְזִמְנִין שִׁמְעָה לְנוּקְבָא. שִׁמְעָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ז:א׳) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגו'. שְׁמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל׳:י״א) שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי. (משלי א׳:ח׳) שְׁמַע בְּנִי. (דברים כז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע.
וְהָכָא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ, בְּגִין דְּהַאי (דאיהו) דַרְגָּא דִּמְקַבְּלָא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּעַבְדָא מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה וְשַׁוֵּי לָהּ בְּרֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עוֹלָמִים דִּכְתִיב, (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וְעַל דָּא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ.
שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ דָּא צְלוֹתָא דִי בְלַחַשׁ. וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה דָּא צְלוֹתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ קָלֵיהּ בְּעַקְתֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ב׳:כ״ג) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. וּמַהוּ שַׁוְעָתָם, אֶלָּא דְּבִצְלוֹתֵיהּ אָרִים קָלֵיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי לְעֵילָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ב:ה׳) וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר. וּצְלוֹתָא דָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[133a]
[...] de manière convenable, ainsi qu'il est écrit (Ps., CXIX, 62) : « Je me lève au milieu de la nuit pour te louer, etc. » Rabbi Siméon se leva et reprit le chemin de Tibériade. Le messager l'y accompagna. Pendant qu'ils marchaient,
Rabbi Siméon dit : « Remarquez que les docteurs du Grand Synode ont institué deux prières, afin qu'elles correspondent aux deux sacrifices quotidiens ; car il y en avait deux, ainsi qu'il est écrit (Nomb., XXVIII, 4) : « Tu offriras une brebis le matin et une autre l'après-midi » C'est à ces deux sacrifices que correspondent les deux prières journalières. Le messager demanda : Cependant les prières avaient été établies par les patriarches avant les docteurs du Grand Synode. Or, pourquoi les prières établies par Abraham et Isaac sont-elles obligatoires, alors que celle de Jacob n'est que facultative ?
Rabbi Siméon lui répondit : Nous avons. expliqué ce fait autre part (110). Et remarquez que les deux prières n’ont pour but que d'attacher Jacob à son héritage. Les deux prières sont comparables aux deux bras qui embrassent la femme. Les deux prières journalières embrassent également l’homme et l'approchent de Dieu. Ainsi s'explique la tradition suivant laquelle Jacob a cohabité avec le ciel. Quant au mot « marom», il a la même signification que celle du verset (Ps., XCII, 9) suivant : « Et toi, Seigneur, tu es éternellement le Très Haut (marom). » Toutes ces paroles précédentes renferment des mystères connus des initiés. Rabbi Abba et le juif étranger s'approchèrent de Rabbi Siméon et lui baisèrent la main. Rabbi Abba s'écria en outre : Je n'avais pas encore appris ce mystère jusqu'aujourd'hui. Heureux mon sort d'avoir été jugé digne de l'apprendre ! Il est écrit (Gen., XXIV, 67) : « Et Isaac la fit entrer dans la tente de Sara, sa mère. »
Rabbi Yossé dit : Ce verset présente une difficulté. Pourquoi l'Écriture se sert-elle du mot «haohelah » au lieu de « leohel»? Mais l'Écriture veut nous indiquer que la Schekhina a résidé constamment dans cette tente tant que Sara a vécu ; une chandelle éclairait la tente d'un vendredi à l'autre. Après la mort de Sara, la chandelle s'éteignit. A l'arrivée de Rébecca, la Schekhina revint dans la tente et la chandelle se ralluma. L'Écriture dit : « Sara sa mère», afin de nous indiquer que Rébecca ressemblait à Sara dans toutes ses œuvres.
Rabbi Yehouda dit : De même qu'Isaac avait un visage pareil à celui d'Abraham (de sorte que quiconque a vu Isaac s'est écrié : C'est Abraham qui engendra Isaac), de même Rébecca avait le même visage que Sara.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Sara sa mère... »
Rabbi Éléazar dit : Tout ce qu'on vient de dire est exact ; cependant le mystère des paroles de l'Écriture est le suivant : Bien que Sara fût morte, son image paraissait constamment dans la tente d'Isaac ; Sara n'est restée absente de la tente que depuis le jour de sa mort jusqu’au jour ou Isaac fit entrer Rébecca dans sa tente ; mais, à partir de ce jour, l'image de Sara redevint visible, mais rien qu'à Isaac seul.
C’est pourquoi l’Écriture dit: « Et elle consola Isaac de la mort de sa mère. » L'Écriture ne dit pas expressément le mot « mort », mais « de sa mère », afin de nous indiquer que la mère elle-même apparut dans la tente d'Isaac, aussitôt que celui-ci y fit entrer Rébecca. Rabbi Siméon demanda : Pour quelle raison l'Écriture dit-elle : « Et il prit Rébecca ; et elle devint sa femme et il l'aima » ? Du moment que l'Écriture nous dit déjà : « ...Elle devint sa femme », il paraît inutile de nous apprendre qu'il l'aimait, attendu que chaque homme aime sa femme ! Toute cohabitation vient du côté gauche, ainsi qu'il est écrit (Cant., II, 6) : « Il met sa main gauche sous ma tête. » Or, la main gauche désigne la nuit ; c'est de là que vient l'amour charnel. Ainsi, bien qu'Abraham aimât Sara, le verset ne dit pas, comme pour Isaac, qu'il l'a aimée. Mais comment se fait-il que cette expression est employée à propos de Jacob ? - C'est parce que le côté d'Isaac était en lui. Lorsqu'Abraham vit Sara, il l'embrassa seulement : Isaac s'unit avec sa femme et mit son bras sous sa tête, comme il est écrit (Cant., II, 6) : « ... La gauche (Isaac) sous ma main et sa droite (Abraham) m'embrasse. » Ensuite vint Jacob, qui eut des relations conjugales et qui donna naissance aux douze tribus.
Remarquez que tous les trois patriarches ont suivi un seul et même mystère dans leurs relations conjugales. [...]
- מְתַבַּר תַּרְעִין וְדָפִיק (ס''אודחיק) לוֹן לְאֲעָלָא צְלוֹתֵיהּ. אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ דָּא, אָעִיל קַמֵּי מַלְכָּא וְלֵית תַּרְעָא דְּקָאִים קַמֵּיהּ, וּלְעוֹלָם לָא אַהֲדָרוּ דִּמְעִין בְּרֵיקַנְיָא.
תוּ הָא כְּתִיב הָכָא תְּלַת דַּרְגִּין, תְפִלָּה. שַׁוְעָה. דִּמְעָה. לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּלַת אָחֳרָנִין. כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ. לְבָתַר תּוֹשָׁב. לְבָתַר כְּכָל אֲבוֹתָי עִקְרָא דְעַלְמָא.
תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְבַר נָשׁ מְעוֹמֶד, בְּגִין דִּתְרֵי צְלוֹתָא נִינְהוּ חַד מִיוֹשֶּׁב וְחַד מְעוֹמֶד, וְאִינוּן חַד לָקֳבֵיל תְּרֵין דַּרְגִּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. לְגַבֵּי יוֹם וָלַיְלָה וְכֹלָּא חַד. אוּף הָכָא תְּפִלָּה מִיוֹשֶּׁב לְגַבֵּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַתְקִין לָהּ כְּמָה (ד''א כמאן) דְאַתְקִין לְכַלָּה וְקָשִׁיט לָהּ לְאֲעָלָא לְחוּפָּה, הָכִי נָמֵי מְקַשְׁטִין לָהּ בְּרָזָא דִּרְתִיכָאָה וּמַשִּׁירְיָיהָא, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ'.
וְעַל דָּא צְלוֹתָא מְיוּשָּׁב, כֵּיוָן דְעָאֳלַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה וְאִיהוּ אָתֵי לְקַבְּלָא לָהּ, כְּדֵין אֲנַן קָיְימִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּהָא כְּדֵין (דרגא) דְּכוּרָא אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָא, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְסִיק בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה (וגאולה (שמות קנז א), ותפלה תרין דרגין אינון, רזא דצדיק וצדק יוס''ף ורח''ל).
וּבְגִין דְּבַר נָשׁ קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה נָטַל אַרְבַּע אַמּוֹת לִצְלוֹתֵיהּ וְאוּקְמוּהָ דִּבְשִׁיעוּרָא (ד''א בשיעורא) דְסוּרְטָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא. וְכָל מַה דְּאָתֵי בְּסִטְרָא דִדְכוּרָא בָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיקַם בְקִיּוּמֵיהּ וְאִזְדַּקַּף (ס''א ויזדקף). כְּגַוְונָא דָא כַּד אִיהוּ כֹּרֵעַ, כֹּרֵעַ בְּבָרוּךְ, וְכַד אִיהוּ זָקִיף, זָקִיף בַּשֵּׁם, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁבָחָא דִדְכוּרָא עַל נוּקְבָא.
וְתָא חֲזֵי דְּהָא אוּקְמוּהָ לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְאִתְּמָר כְּמָה דִכְתִיב, (דברים י) אֶת יְיָ אֱלקֶיךָ תִּירָא. אֶת לְאַכְלָלָא דְּבָעֵי לְמִדְחַל מֵרַבֵּיהּ כְּמוֹרָא דִשְׁכִינְתָּא, וּדְחִילוּ דְתַלְמִיד, רַבֵּיהּ אִיהוּ. בְּגִין כָּךְ בְּשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא לָא יַשְׁוֵי הַהוּא מוֹרָא לְקַמֵּיהּ, (ד''א ל''ג לצלותא) אֶלָּא מוֹרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מוֹרָא אָחֳרָא.
וְתָא חֲזֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אַתְקִין לֵיהּ יִצְחָק. וַדַּאי כְּמָה דְאַתְקִין אַבְרָהָם צְלוֹתָא דְצַפְרָא לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְכֵן (ד''א כך) יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָּא דְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְמִנְחָה מְכִי נָטֵי שִׁמְשָׁא לְנַחֲתָא בְּדַרְגוֹי לִסְטַר מַעֲרָב.
דְּהָא עַד לָא נָטָה שִׁמְשָׁא לְצַד מַעֲרָב אִקְרֵי יוֹם מִצַּפְרָא עַד הַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב, (תהלים כב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִי תֵימָא עַד חֲשֵׁכָה, תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב (ירמיה ו) אוֹי נָא לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָנָה הַיּוֹם לָקֳבֵל צְלוֹתָא דְצַפְרָא דִּכְתִיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, דְּהָא כְּדֵין שִׁמְשָׁא אִיהוּ לִסְטַר מִזְרָח, כֵּיוָן דְּנָטָה שִׁמְשָׁא וְנָחֲתָא לִסְטַר מַעֲרָב, הָא כְּדֵין אִיהוּ זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּכְבָר פָּנָה הַיּוֹם וְאָתוּ צִלְלֵי עָרֶב וְאִתְעַר דִּינָא קַשְׁיָא בְּעָלְמָא.
וּפָנָה הַיּוֹם דְּאִיהוּ דַרְגָּא דְּחֶסֶ''ד, וְנָטוּ צִלְלֵי עָרֶב דְּאִינוּן דַּרְגָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וּכְדֵין אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן דִּיהֵא בַר נָשׁ זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאִיהוּ זִמְנָא דְדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא. יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּהָא אִיהוּ אַתְקִין לָהּ וְזָן לָהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וַדַּאי וא''ו אַתְקִין לְה''א, וְה''א אִתְּזָנַת מִן וא''ו דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלָל.
וּבְגִין כָּךְ תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת דְּהָא אִתְכְּלִילַת בִּצְלוֹתָא דְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא, וְהַשְׁתָּא לָאו זִמְנָא אִיהוּ. וְאוֹקִימְנָא לָהּ דְּהָא לָא אִתְגַּלְיָא נְהוֹרָא דִּימָמָא דְּיַנְהִיר לָהּ, וְאִיהִי שָׁלְטָא בַּחֲשׁוֹכָא עַד זִמְנָא דְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּאִשְׁתַּעְשַׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּכְדֵין אִיהוּ זִמְנָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בַּר נָשׁ (ס''א ולמלעי) בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְאִתְּמָר.
תָּא חֲזֵי, דָּוִד אֲתָא וְאָמַר אִלֵּין תְּלַת זִמְנִין דִּצְלוֹתֵי דִּכְתִיב, (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם הָא תְּלָתָא, וְאִיהוּ לָא צַלֵּי אֶלָּא תְּרֵי מִנַּיְיהוּ, דִּכְתִיב אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה, וְלָא יַתִּיר. דָּא לִצְלוֹתָא דְצַפְרָא וְדָא לִצְלוֹתָא דְמִנְחָה, בְּגִין כָּךְ אָשִׂיחָה וְאֶהמֶה דַיְיקָא. בְּצַפְרָא דְּאִיהוּ שַׁעְתָּא דְּחֶסֶד סַגֵּי לֵיהּ בְּחֶסֶד בְּאָשִׂיחָה, וּבְמִנְחָה דְּהוּא שַׁעְתָּא דְדִינָא קַשְׁיָא בָּעֵי הֲמָיָיה וּבְגִין כָּךְ וְאֶהמֶה. וּלְבָתַר כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא הֲוָה קָם בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן כְּדְקָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[133b]
[...] Chacun des trois patriarches a eu des relations avec quatre femmes; Abraham a eu Sara, Agar, et les deux concubines, ainsi qu'il est écrit (Gen., XXV, 6)(111) : « Et Abraham fit des présents aux fils de ses concubines. » Ainsi, Abraham avait quatre femmes. Isaac avait également une femme, qui avait les qualités de quatre femmes, ainsi qu'il est écrit : « Et il prit Rébecca », ce qui indique les qualités d'une femme. « ... Et elle devint sa femme » indique la qualité d'une deuxième femme, « ... Et il l'aima » indique la qualité d'une troisième femme. Et enfin : « ...Et Isaac se consola de la mort de sa mère » indique la qualité d'une quatrième femme. De même, Jacob avait quatre femmes. Rabi Hiyà dit : Pour les relations saintes, Abraham aussi bien qu'Isaac n'avaient qu'une seule femme ; le premier avait Sara, le second Rébecca. Les quatre femmes de Jacob correspondaient aux deux patriarches précédents et à leurs femmes.
Rabbi Siméon dit : Les relations des patriarches avec leurs femmes étaient motivées par un mystère suprême.
Il est écrit (Gen., XXV, 1) : « Et Abraham épousa une autre femme appelée Cétura. » Cétura est synonyme d'Agar. Car nous savons par une tradition qu'Agar a été chassée par Abraham parce qu'elle était tombée dans l'idolâtrie ; mais, après qu'elle se fut convertie, Abraham la reprit et en changea le nom. Nous déduisons de ce changement de nom d’Agar en Cétura qu'un changement de nom contribue à la rémission des péchés. L'Écriture se sert du mot «yoseph » pour nous indiquer que, durant la vie de Sara, Abraham n'a eu qu'une seule fois des relations avec Agar ; il l'a chassée à cause d’Ismaël et il l'a reprise après sa conversion, et il eut des relations avec elle pour la seconde fois.
Remarquez que, d'après Rabbi Éléazar, le visage de Sara faisait son apparition dans la tente d'Isaac. Aussi Abraham, en prenant la femme Cétura, n'a-t-il pas voulu la faire entrer dans la tente de sa première femme, pour que la servante ne devînt l'héritière de sa maîtresse. Nul n'avait le droit, hors Rébecca, d'entrer dans la tente de Sara. Bien qu'Abraham sût que le visage de Sara apparût dans sa tente, il préféra laisser ce plaisir à Isaac pour que celui-ci y vit chaque jour sa mère, que de garder la tente pour lui-même.
C’est pourquoi l’Écriture dit : « Et Abraham donna tout ce qui était à lui à Isaac », ce qui veut dire : même le visage de Sara qui apparaissait dans la tente.
L’Écriture ajoute : « Et -Abraham fit des présents aux enfants de ses concubines. » Il leur révéla les noms des esprits impurs qui résident aux degrés inférieurs. Isaac était élevé au-dessus d'eux par sa foi suprême. « Les fils des concubines » désignent les fils de Cétura. Rabbi Hiyâ dit qu'il faut prendre le mot à la lettre.
L’Écriture ajoute : « Il les renvoie de son fils Isaac », pour qu'ils ne dominent pas sur lui. L'Écriture dit « de son vivant », pour qu'ils ne protestent pas après sa mort et pour qu'Isaac puisse se fortifier du côté de la Rigueur et que tous lui soient soumis.
L’Écriture ajoute : « ... Et les fit aller dans le pays qui regarde l'Orient.» C'est en effet de l'Orient qu'est sortie la magie impure.
Remarquez que l'Écriture (III Rois, V, 10) dit : « Et la sagesse de Salomon était plus grande que celle de tous les Orientaux.» Ces paroles désignent les enfants des concubines d'Abraham. Nous avons déjà dit précédemment (112) que c'est dans les montagnes de l'Orient que Laban, Balaam. ainsi que les autres magiciens avaient appris leur art.
Rabbi Hizqiya ouvrit une de ses conférences de la manière suivante : Il est écrit (Is., XLII, 24) : « Qui a livré Jacob en proie à ses ennemis [...]
- יָאוֹת דִּכְתִיב, (תהלים ס''ב) וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וְהָא אִתְּמָר.
קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאֲזְלוּ. אֲזַל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ עַד טְבֶרְיָה. עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם רַבָּנָן דְּאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, בְּגִין דְּאַשְׁכְּחָן תְּרֵי דִּכְתִיב, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְאִינוּן מִתְקָרְבִין בְּהַנֵּי תְּרֵי זִמְנֵי דְיוֹמָא דְּאִינוּן זִמְנִין לִצְלוֹתָא.
אָמַר הַהוּא גַבְרָא הָא בְּקַדְמִיתָא אָבוֹת תִּקְנוּם לְהַנִּי צְלוֹתֵי, וּמַה דְּאַתְקִינוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק הוּא עִקְרָא, וּמַה דְּאַתְקִין יַעֲקֹב דְּאִיהוּ שְׁבָחָא דְּאֲבָהָן אַמַּאי אִיהוּ רְשׁוּת וְלָא עִקְּרָא כְּהַנֵּי.
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן הָא (רכט ב) אִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הַנִּי תְּרֵי זִמְנֵי דִּתְרֵי צְלוֹתֵי לָאו אִינוּן אֶלָּא לְחַבְּרָא לְיַעֲקֹב בְּעַדְבֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא אֲנַן לָא צְרִיכִין יַתִּיר, דְּכֵיוָן דְּאִתְיְהִיבַת אִתְּתָא בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין וְאִתְחַבָּרַת בְּגוּפָא לָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר, וְעַל דָּא אֲנַן בָּעִינָן לְאִתְעָרָא תְּרֵין דְּרוֹעִין בְּגִין דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בֵּינַיְיהוּ, גּוּפָא וְאִתְּתָא מִלַּיְיהוּ בִּלְחִישׁוּ דְּלָא לְאַדְכָּרָא.
וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב מְשַׁמֵּשׁ בַּמָּרוֹם תָּנִינָן. מַאי בַּמָּרוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ב:ט׳) וְאַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם יְיָ. וְכֹלָּא אִיהוּ רָזָא לְיָדְעֵי מִדִּין. אָתוּ רִבִּי אַבָּא וְהַהוּא יוּדָאי וּנְשָׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי אַבָּא עַד יוֹמָא דֵין לָא קָאִימְנָא בְּמִלָּה דָא בַּר הַשְׁתָּא. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע לֵיהּ:
וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה שָׂרָה אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַאי קְרָא קַשְׁיָא. הָאֹהלָה. לְאֹהֶל שָׂרָה אִמּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי הָאֹהֱלָה. דַּאֲהַדְּרַת תַּמָּן שְׁכִינְתָּא, בְּגִין דְּכָל זִמְנָא דְשָׂרָה קָיְימָא בְּעָלְמָא שְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מִינָהּ, וּשְׁרַגָּא הֲוָה דְלִיקַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְהֲוָה נָהִיר כָּל אִינוּן יוֹמֵי דְשַׁבַּתָּא, בָּתַר דְּמִיתַת, כָּבְתָה הַהִיא שְׁרַגָּא. כֵּיוָן דְּאָתַת רִבְקָה אֲהַדָּרַת שְׁכִינְתָּא וּשְׁרַגָּא אַדְלִיקַת. שָׂרָה אִמּוֹ, דְּדַמְיָא לְשָׂרָה בְּכָל עוֹבָדָהָא.
רִבִּי יְהוּדָה אָמַר כְּמָה דְּדִיוּקְנֵיהּ דְּיִצְחָק הֲוָה כְּדִיוּקְנִיהּ דְּאַבְרָהָם, וְכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק אָמַר דָּא אַבְרָהָם, וַודַּאי אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, הָכִי נָמֵי רִבְקָה דִּיוּקְּנָהּ מַמָּשׁ הֲוַת דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה, וּבְגִין כָּךְ שָׂרָה אִמּוֹ וַדַּאי.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּכֹלָּא הָכִי הוּא, אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא אִיהוּ דְּאַף עַל גַּב דְּשָׂרָה מִיתַת, דְּיוּקְנָה לָא אַעֲדֵי מִן בֵּיתָא, וְלָא אִתְחֲזֵי תַּמָּן מִיּוֹמָא דְמִיתַת עַד דְּאֲתַת רִבְקָה, כֵּיוָן דְּעָאֳלַת רִבְקָה אִתְחֲזִיאַת דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה, דִּכְתִיב וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה וְגו' מִיָּד שָׂרָה אִמּוֹ אִתְחֲזִיאַת תַּמָּן, וְלָא הֲוָה חָמֵי לָהּ בַּר יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי כַּד אָעִיל תַּמָּן, וְעַל דָּא וַיִּנָּחֶם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (ס''א מאי אחרי אמו, אחרי) דְּאִמּוֹ אִתְחֲזִיאַת וְאִזְדַּמְּנָא בְּבֵיתָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב אַחֲרֵי מִיתַת אִמּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי אִמּוֹ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַאי שְׁנָא דִכְתִיב בֵּיהּ בְּיִצְחָק וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. כֵּיוָן דְּאָמַר וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה לָא יְדַעְנָא דְּהוּא רָחִים לָהּ, דְּהָא כָּל בְּנִי עַלְמָא רַחֲמֵי לִנְשַׁיְיהוּ. מַאי שְׁנָא בְּיִצְחָק דִּכְתִיב בֵּיהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ.
אֶלָּא וַדַּאי אִתְעֲרוּתָא דִרְחִימוּ דִדְכוּרָא לְגַבֵּי אִתְּתָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא שְׂמָאלָא דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְחשֶׁךְ וְלַיְלָה כְּחַד אִינוּן, וּשְׂמָאלָא אִתְעַר רְחִימוּ תָּדִיר לְגַבֵּי נוּקְבָא וְאָחִיד בָּהּ, וְעַל דָּא אַף עַל גַּב דְּאַבְרָהָם (ס''א הוה) רָחִים לָהּ לְשָׂרָה לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ אֶלָּא בְּיִצְחָק. וְאִי תֵימָא וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, סִטְרָא דְיִצְחָק דְּהֲוָה בֵּיהּ קָעֳבִיד לֵיהּ.
תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם כַּד חָמָא לְשָׂרָה (ס''א לרבקה) הֲוָה מְחַבֵּק לָהּ וְלָא יַתִּיר, אֲבָל יִצְחָק דְּאִיהוּ בַּעֲלָהּ אָחִיד בָּהּ וְשַׁוֵּי דְּרוֹעֵיהּ תְּחוֹת רֵישָׁהּ דִּכְתִיב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב וְשִׁמֵּשׁ עַרְסָא וְאוֹלִיד תְּרֵיסַר שְׁבָטִין כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת.
וְתָא חֲזֵי אֲבָהָן כֻּלְּהוּ בְּרָזָא חָדָא (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[134a]
[...] et Israël entre les mains de ceux qui le pillent? N'est-ce pas le Seigneur même que nous avons offensé ? » Remarquez que, depuis la destruction du temple, les bénédictions ne se répandent plus dans le monde ; et elles manquent et en haut et en bas ; et tous les degrés inférieurs dominent sur Israël, parce qu'il a péché.
Remarquez que l'Écriture parle tantôt à la troisième personne du singulier (nathan), et tantôt à la première personne du pluriel (hatanou), afin de nous indiquer que la Schekhina vouait elle aussi quitter sa place et aller en exil lorsque le temple fut détruit et le peuple d'Israël exilé. Elle a dit : Comment pourrais-je rester cet endroit où des prêtres et des lévites ont fait le service du culte ?
Rabbi Éléazar dit : En ce moment, la « Communauté d'Israël » dirigea ses regards en haut, et elle vit son époux qui l'a quittée en haut ; elle descendit en bas et rentra dans sa maison ; et une voix se fit entendre au haut du ciel, aussi bien que sur la terre, qui proclamait ces paroles (Jér., XXXI, 15) : « Voici ce que dit le Seigneur : Un grand bruit s'est élevé à Ramah ; on y a entendu des cris mêlés de plaintes et des soupirs de Rachel, qui pleure ses enfants et qui ne peut se consoler de leur perte. » Lorsque la Schekhina voit Israël opprimé dans l'exil, elle lui demande (Is., XLII, 24) : « Qui a livré Jacob en proie à ses ennemis ? » Il répond : « C'est Dieu, envers qui nous avons péché. » Lorsque le Saint, béni soit-il, se souviendra de son peuple, Israël, il le fera retourner dans son pays et le temple sera réédifié. Le Saint, béni soit-il, dira à Israël : « Lève-toi de la poussière ! »
La « Communauté d'Israël » lui demandera : Vers quel endroit ! car ma maison est détruite et mon temple est brûlé. Alors Dieu rebâtira le temple ainsi que Jérusalem ; et ensuite il relèvera Israël de la poussière, ainsi qu'il est écrit (Ps., CXLIV, 4) : « Le Seigneur bâtit Jérusalem. » Et ce n'est qu'après que L’Écriture ajoute : « Et il rassemble les dispersés d'Israël. » Dieu lui dira également (Is., XLII, 2) : « Sors de la poussière, lève-toi, ô Jérusalem ! » Par les mots : « Qui guérit les peines de cœur, et qui soulage les affligés ? », l’Écriture désigne la résurrection des morts, ainsi qu’il est écrit (Éz., XXXVI, 27) : « Je mettrai mon esprit au milieu de vous et je ferai que vous marcherez dans la voie de mes préceptes. » « Béni (Ps., LXXXIX, 53) soit le Seigneur, éternellement! Amen, amen. » [...]
- אֲזְלוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁמְשׁוּ בְּאַרְבַּע נָשִׁין כָּל חַד מִנַּיְיהוּ, אַבְרָהָם בְּאַרְבַּע שָׂרָה וְהָגָר וּתְרֵי פִּלַּגְשִׁים. דִּכְתִיב וְלִבְנִי הַפִּלַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, פִּלַּגְשִׁים תְּרֵי הָא אַרְבַּע.
יִצְחָק בְּרָזָא דְאַרְבַּע דִּסְטִירוּ דְרִבְקָה, דִּכְתִיב וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה חַד. וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה תְּרֵי. וַיֶּאֱהָבֶהָ תְּלַת. וַיִּנָּחֶם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ הָא אַרְבַּע. לָקֳבֵל דָּא הֲווּ לְיַעֲקֹב אַרְבַּע נָשִׁין. וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא.
רִבִּי חִיָיא אָמַר אַבְרָהָם וְיִצְחָק שִׁמְּשׁוּ כָּל חַד בְּאִתְּתָא חָדָא בְּרָזָא דְּקוּדְשָׁא. אַבְרָהָם בְּשָׂרָה, יִצְחָק בְּרִבְקָה, וְלָקֳבֵל תַּרְוַויְיהוּ הֲוֵי אַרְבַּע נָשִׁין לְיַעֲקֹב בִּתְרֵין חוּלָקִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר סְלִיקוּ מִלִּין לְאַתְרַיְיהוּ. דְּהָא כֹּלָּא בְּרָזָא קַדִּישָׁא אִתְעֲבַד וְכֹלָּא בְּרָזָא חָדָא:
וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. קְטוּרָה דָא הִיא הָגָר. דְּהָא תָּנִינָן בָּתַר דְּאִתְפְּרָשָׁא הָגָר מִנֵּיהּ דְּאַבְרָהָם וְטָעַת בָּתַר גִּלּוּלֵי דְּאֲבוּהָ, לְבָתַר אִתְקַּשְׁרָא בְּעוֹבָדִין דְכַשְׁרָן, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתַּנֵּי שְׁמָהּ וְאִקְרֵי קְטוּרָה בְּעוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן, וְשָׁדַר אַבְרָהָם וּנְסָבָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ. מִכָּאן דְּשִׁנּוּי שְׁמָא מְכַפֵּר חוֹבִין, וְעַל דָּא אִשְׁתַּנֵּי שְׁמָהּ.
וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם, מַאי וַיּוֹסֶף, אִי תֵימָא דְּעַל שָׂרָה אִיהוּ דְּאוֹסִיף, לָאו הָכִי. אֶלָּא בְּיוֹמָהָא דְשָׂרָה אִזְדַּוַּוג בַּהֲדָהּ זִמְנָא חָדָא, וּלְבָתַר תָּרִיךְ לָהּ עַל עִסְקֵי דְיִשְׁמָעֵאל, וּלְבָתַר וַיּוֹסֶף כְּמִלְקַדְמִין זִמְנָא אָחֳרָא עַל מַה דְּנָסִיב לָהּ בְּקַדְמִיתָא. וּכְפוּם דְשָׁנֵי עוֹבָדָהָא הָכִי נָמֵי שָׁנֵי שְׁמָהּ.
תָּא חֲזֵי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהלָה שָׂרָה אִמּוֹ. דְּאִתְגַּלְיָא דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה וְיִצְחָק אִתְנְחָם אַחֲרֵי דְּאִתְגַּלְיָא אִמּוֹ, וְדִיוּקְנָהָא הֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא. וְאַבְרָהָם אַף עַל גַּב דְּאִינְסִיב לָא עָאל בְּהַהוּא בֵּיתָא וְלָא אָעִיל לָהּ לְהַאי אִתְּתָא תַּמָּן, בְּגִין דְּשִׁפְחָה לֹא תִירַשׁ גְּבִירְתָּה. וּבְאֹהֶל דְּשָׂרָה לָא אִתְחֲזֵי אִתְּתָא אָחֳרָא אֶלָּא רִבְקָה.
וְאַבְרָהָם אַף עַל גַּב דְּהֲוָה יָדַע דְּדִיוּקְנָא דְשָׂרָה אִתְגַלְּיָיא תַּמָּן, שַׁבְקֵיהּ לְיִצְחָק הַהוּא אֹהֶל לְמֶחמֵי דִּיוּקְנָא דְאִמֵּיהּ כָּל יוֹמָא. יִצְחָק וְלָא אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ דַיְיקָא, דָּא הַהוּא דִּיוּקְנָא דְשָׂרָה בְּהַהוּא מַשְׁכְּנָא.
דָּבָר אַחֵר וַיִתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק, רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה לְאִתְדַּבְּקָא יִצְחָק בְּדַרְגָּא דְחוּלָקֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי, הָכָא אִתְכְּלִיל (ס''אמיא באשא) אֶשָׁא בְּמַיָא, וַדַּאי אֶשָׁא נָטִיל מַיָא, מַשְׁמַע וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק דָּא מַיָא דְּאִתְכְּלִיל בְּאֶשָׁא. וּבְקַדְמִיתָא אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא אֶשָׁא בְּמַיָא. אֵימָתַי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָקַד לֵיהּ לְיִצְחָק לְמֶעְבַּד בֵּיהּ דִּינָא כְּדֵין אִתְכְּלִיל אֶשָׁא בְּמַיָא. וְהַשְׁתָּא אִתְכְּלִילוּ מַיָא בְּאֶשָׁא, לְמֶהוֵי כֹּלָּא רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה:
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת. מַאי מַתָּנוֹת. אִלֵּין סִטְרֵי דַרְגִּין תַּתָּאִין דְּאִינוּן שְׁמָהָן דְּסִטְרֵי רוּחַ מְסָאֲבָא בְּגִין לְאַשְׁלָמָא דַּרְגִּין, וְאִסְתַּלַּק יִצְחָק עַל כֹּלָּא בִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה כְּדְקָא חָזֵי.
בְּנֵי הַפִּילַגְשִׁים, אִלֵּין הֲווּ בְּנֵי קְטוּרָה פִּלֶּגֶשׁ בְּקַדְמִיתָא וּפִלֶּגֶשׁ הַשְׁתָּא. רַבִּי חִיָּיא אָמַר פִּלַגְשִׁים מַמָּשׁ. וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְנוֹ, דְּלָא לְשַׁלְּטָאָה לְגַבֵּיהּ דְּיִצְחָק. בְּעוֹדֶנוּ חַי, בְּעוֹד דְּהֲוָה אַבְרָהָם חַי וְקַיָּים בְּעַלְמָא דְּלָא יְקַטְרְגוּן לֵיהּ לְבָתַר, וּבְגִין דְּיִתְתַּקַּן יִצְחָק בִּסְטַר דִּינָא קַשְׁיָא עִלָּאָה לְאִתְתַּקְּפָא עַל כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ אִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ. קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם, בְּגִין דְּתַמָּן אִינוּן סִטְרֵי חֳרָשֵׁי מְסָאֲבֵי.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (מלכים א ה) וַתֵּרֶב חָכְמָת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. אִלֵּין אִינוּן דְּהֲווּ מִבְּנֵי (אינון) בְּנֵי פִּילַגְשִׁים דְּאַבְרָהָם, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּהָא בְּאִינוּן הַרְרֵי קֶדֶם אִינוּן דְּאוֹלְפִין חֳרָשִׁין לִבְנֵי נָשָׁא, וּמֵהַהִיא אֶרֶץ קֶדֶם נָפְקוּ לָבָן וּבְעוֹר וּבִלְעָם בְּנוֹ וְכֻלְּהוּ חֳרָשֵׁי וְהָא אוּקְמוּהָ.
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מב) מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב (Ⅰ)
|
|
|
|
|
[...] Notes [...] *76 Le bytk est al (il n’était point affligé) ; mais le yrq est wl (il est affligé avec eux).
*77 Pour l’explication de ce passage, v. Z., II, fol. 120a.
*78 V. fol. 84b et 85a.
*79 V. fol. 118b.
*80 V. fol 61b.
*81 V. fol. 64a. donner (82).
*82 Dans ce verset, il est question d’une fille violée dans un champ. Le Z. donne à ces paroles la signification suivante : Elle est devenue le champ labouré par le second roi, ou le démon. Il appelle l’union légitime « un champ labouré par le premier Roi », et l’union illicite « un champ labouré par le second roi ».
*83 Pour l'intelligence de ce passage, faisons remarquer que le commandement relatif à la dîme est motivé par la cabale de la manière suivante : Les degrés de la sainteté céleste sont au nombre de cent, de manière que chacune des dix Séphiroth constitue la dîme de ces degrés. V. Tiqouné ha-ZOHAR, XVI.
*84 V. Z., 126a.
*85 Nos textes bibliques n’ont pas le mot « vaïhiou », pour Ismaël, mais hlaw.
*86 « Arbée» signifie quatre ; c'est un jeu de mots. « Et Sara mourut à Arbée veut dire : Sara est morte de la mort des quatre, c'està- dire des trois patriarches et de David. Cf. Genèse Rabba et Talmud, traité Eroubin, 53b..
*87 V. fol. 100a.
*88 Le sens littéral du mot « nehaschim » est « magie » ou « augures ». Le Z. lui prête le sens de « serpents » (sxn, Mysxn)
*89 V. Z., II, fol. 112.
*90 Les mots hwhy yna , que le Z. ajoute au verset cité, ne figurent pas dans nos textes bibliques.
*91 Mqyw signifie en effet « se leva », ou « s’éleva ».
*92 Le mot « macpelâ » signifie aussi bien « doubler » que « plier ». Par ce terme de « plie sous la ville de Jérusalem », la tradition veut dire qu'on considère toute la terre comme rétrécie sous l'emplacement de la ville.
*93 V. fol. 94b.
*94 Myklhm « ceux qui marchent », sont les justes qui avancent toujours de degré en degré ; Mydmwe, « ceux qui se tiennent debout » (stationnaires), sont les anges.
*95 V. fol. 83a.
*96 V. fol. 34b.
*97 V. fol. 69a.
*98 V. fol. 69a.
*99 V. fol; 61a.
*100 Le Z. ne donne pas au mot twrx le sens de «gravée », mais de « libre ».
*101 On a déjà vu précédemment que, d'après la tradition, la mort devait être enchaînée pour toujours à partir du moment où Israël reçut la loi au mont Sinaï. Mais lorsque celui-ci adora le veau d'or, la mort fit sa réapparition dans le monde. C'est pourquoi le Z. dit que, sans le péché, la mort ne serait pas revenue dans le monde.
*102 V. fol. 6a.
*103 D’après la tradition, Abraham a établi la prière du matin (Scharith), Isaac celle des vêpres (Minhah) et Jacob celle du soir (Arbith).
*104 V. Z. , III, fol. 101b et 102a.
*105 Ou du principe mâle ou femelle.
*106 V. Z., III, 195b.
*107 D’après les commentaires, ce verset fait allusion aux trois Séphiroth : Tiphereth, Gueboura, Hésed.
*108 Kedouscha.
*109 Entre la prière relative à la Délivrance d’Israël dite assis, et les dix-huit bénédictions récitées debout.
*110 V. fol. 229b.
*111 On lit aussi : Qétura.
*112 V. fol. 126a.
|
|
|
|
|
